סיקור ז'אנר||רוק,

[Nothing is Beatle-proof]

שם הז'אנר: רוק
השפעות מוזיקליות: הבלוז, הרוקנ'רול
כלי נגינה נפוצים: תופים, גיטרה חשמלית, גיטרת בס
פופולאריות: נחשב שתור הזהב היה מ-60 של המאה ה-20 עד לשנת 1980 אבל עדיין יש אנשים אשר אוהבים רוק (כמוני!) גם עכשיו, ולהקות רוק חדשות.

הרוק הוא התפתחות של הבלוז ושל הרוקנ'רול.
בתוך הרוק ישנם סגנונות מוזיקה רבים, למשל: מטאל, נויז רוק, גראנג' ועוד מלא!
לרוק יש את "שילוש הכלים המקודש" - גיטרה בס, תופים וגיטרה חשמלית, והאפשרויות לשימוש בשלושת אלה כמעט בלתי מוגבלות! כך שאם אתה לא אוהב את הלהקה הזאת, יש סיכוי שכן תאהב להקת רוק אחרת.
בנוסף לזה התחילו להוסיף עוד כלים לשילוש המקודש ואפקטים רבים משמשים את נגני הגיטרה החשמלית.

השיא של הרוק נחשב לשנות ה-60 של המאה ה-20 עד 1980, האמנים הפופולארים באותו הזמן היו בין היתר: אלביס פרסלי, בוב דילן, הביטלס, סקורפיונס, הרולינג סטונז, קווין, ניל יאנג, לד זפלין, פינק פלויד, ג'ימי הנדריקס, פרנק זאפה, ג'נסיס ורבים אחרים

השפעת הרוק הגיעה לידי כך, שאף קמו זרמים חברתיים בקרב בני הנוער של מעריצי רוק - ילדי הפרחים, מטאליסטים ופאנקיסטים. במהלך השנים אורגנו פסטיבלי רוק המוניים ואף בוימו סרטי רוק על הכוכבים, שלוו במוזיקה שלהם. תופעה בולטת שמלווה את הרוק מראשיתו ועד היום היא שימוש נפוץ של המוזיקאים בסמים – החל מאלביס בשנות ה-50, וכלה בנירוונה בשנות ה-90.

בשנות ה-40 וה-50 החלה המהפכה האלקטרונית במוזיקה, בראשה הבלוז. בעוד שבעבר הבלוז היווה בסה"כ שירת עבודה, בשנים אלה מנגינות הבלוז עברו עיבוד אלקטרוני-מודרני וסגנון זה הפך לבסיס של הנגינה בגיטרה חשמלית. התפתחויות אלה הובילו ללידתו של הרוק אנד רול: גרסה הרבה יותר מהירה ושמחה לבלוז. הרוק אנד רול, ירש מהבלוז הן את טכניקת הנגינה, ואת הקצב ואפשר להגיד שהרוקנרול "שיגע" את אמריקה.

הזמר, הגיטריסט ושחקן הקולנוע האמריקאי אלביס פרסלי, שכיכב משנות ה-50 וכונה "מלך הרוק'נרול", היה מהראשונים להשתמש בגיטרות חשמליות ובציוד הגברה. זמרי רוק'נרול משפיעים נוספים בשנות ה-50 הם צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד ובאדי הולי.

באמצע שנות ה-60 התפתח הרוק'נרול לזרמים מוזיקליים חדשים: רוק קלאסי, רוק פסיכדלי ופולק רוק. להקת רוק קלאסית של שנות ה-60, כללה שלושה גיטריסטים (אחד מהם בסיסט) ומתופף. להקות הרוק המרכזיות של שנות ה-60 הן הביטלס, הרולינג סטונז, הביץ' בויז, המאנקיז, האנימלס, הקינקס, סיימון וגרפונקל, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, יארדבירדס והזומבים. זו הייתה תקופה שכונתה בפי רבים "העשור שלא יחזור".

באותו הזמן ארצות הברית הייתה שקועה עמוק בבוץ הוייטנאמי. החלו לצוץ בארצות הברית זמרי רוק שגידלו את שיערם ושרו שירים נגד המלחמה. אלה היו ההיפים. הם חוללו את התנועה החברתית של "ילדי הפרחים", שהאשימה את המבוגרים בהרס העולם ולכן ביקשה למרוד בהם. המנהג שרווח אז בקרב הרוקרים לגדל את שיערם, הפך למסורת רבת שנים בקרב כל גדולי הרוק הקלאסי והכבד לדורותיהם. מנהג נוסף היה לשבור את הגיטרה בהופעות- מנהג שגם הוא הפך למסורת, ובעיקר לסמל של תרבות הרוק. בשנת 1969 נערך פסטיבל וודסטוק בארצות הברית, פסטיבל מוזיקה ואהבה של "ילדי הפרחים" בכיכוב כל כוכבי הקאנטרי, הבלוז, הרוק והפופ של ארצות הברית שהיו נגד המלחמה. בין האומנים שכיכבו בפסטיבל יש למנות את להקת ת'ה הו, את הזמר ג'ו קוקר ואת הגיטריסטים קרלוס סנטנה וג'ימי הנדריקס. במיוחד זכורה הגרסה המעוותת של ההמנון האמריקאי שניגן הנדריקס בגיטרה החשמלית שלו ביום האחרון של הפסטיבל.

תחילת שנות ה-70 היוו פריחה במוזיקת הרוק. הרוק התפתח לכיוונים חדשים, שהגיעו לשיא בשנים 1972 - 1973. שנים אלו היו לפסגת המוזיקה של דור הבייבי בומרס. באמצע שנות ה-70, אחרי תקופת "העשור שלא יחזור", החלה הירידה בהתפתחות המוזיקה, שנעה לכיוון הפאנק.

בשנות ה-70 התפתח מאוד הרוק באנגליה. הזרם המרכזי ברוק של שנות ה-70 היה הגלאם רוק. סגנון זה מובחן בעיקר על פי ההופעה ולאו דווקא על פי איזשהו מאפיין מוזיקלי. הדגש הושם בעיקר על שטחיות, חוסר בושה ואימוץ התהילה והמיניות. מבצעי גלאם רוק הופיעו באיפור כבד המביע דו-מיניות ותלבושות נוצצות וצעקניות. מבחינה מוזיקלית, הגלאם רוק היה לרוב פחות קל ושקט מהרוק של שנות ה-60 ויותר אינסטרומנטאלי ובעל עוצמה. בין אומני הגלאם רוק הבולטים יש למנות את הזמרים דייוויד בואי, אלטון ג'ון ואליס קופר ואת הלהקות קווין, אירוסמית' וקיס.

סגנון נוסף שנולד בשנות ה-70 הוא הרוק הכבד או המטאל המתאפיין במקצבים אגרסיביים, נגינה מורכבת בדרך כלל, גיטרות מוגברות ומעוותות צליל. הגל הראשון של להקות הבי מטאל הופיע בבריטניה בין השנים 1967 ל־1974. שלוש להקות אנגליות נחשבות לאבות המייסדים של הרוק הכבד: לד זפלין, דיפ פרפל ובלק סבאת'. ולהקת ג'ודס פריסט שהשפיעו רבות על הלבוש השחור והפ'טישיטי שמלווה את הז'אנר עד לימינו אנו.

"רוק מתקדם" הוא שם כללי לזרם מוזיקלי שהתפתח בשלהי שנות ה-60 מהפסיכדליה והגיע לשיאו בין השנים 1973–1975. המוזיקאים בזרם זה (שהתחלק למעשה למספר רב של זרמים, הממשיכים להתקיים ולהתפצל עד היום) היו שונים זה מזה במידה רבה, אך היו להם כמה מאפיינים מרכזיים שהבדילו אותם מאמני רוק אחרים:
הלחנת מוזיקה מורכבת יותר מהרוק הממוצע, תוך נטייה למשקלים מורכבים, יצירות ארוכות המבוססות על פיתוח מוטיבים, והרמוניות מורכבות.
השפעות ניכרות מסגנונות שאינם רוק - בעיקר מוזיקה קלאסית, ג'אז ופולק.
שימוש נרחב באפקטים, עריכות אולפניות וכלים חדשניים.
הרעיון העיקרי מאחורי הרוק המתקדם היה ההתייחסות לרוק כאמנות בפני עצמה ולא כמוזיקת ריקודים קלה, כפי שהיה נהוג להתייחס אליו בשנות ה-60 המוקדמות. הרוק המתקדם הגיע לשיאו לקראת אמצע שנות ה-70, אבל משום שהמוזיקה שהציג לא הייתה קלה לעיכול, הלך העניין הציבורי בו ופחת. פיחות העניין הביא לירידה במכירות והלהקות שלקחו בו חלק הלכו ונעלמו. חלקן הפכו ללהקות פופ כדי להגיע להצלחה מסחרית, חלקן התפרקו, וחלקן הקטן מאוד המשיך להתקיים ולעסוק באותה המוזיקה. לקראת סוף שנות ה-70 "נעלם" הז'אנר מהעין הציבורית, הן משום שחברות הקלטה לא הסכימו להפיק עוד אלבומים שהשתייכו לזרם זה, והן משום שמעט תשומת הלב שעוד נשארה לזרם, הועברה לפאנק, שהיה האנטיתזה המוחלטת לרוק המתקדם. עם זאת, זרם הרוק המתקדם לא נעלם לחלוטין, ולהקות רבות ממשיכות גם כיום ליצור מוזיקה שכזו הרחק מתשומת הלב הציבורית.
חלק מהלהקות בולטות הן: פינק פלויד, קווין, ג'תרו טאל, קינג קרימזון, יס, ג'נסיס, אמרסון, לייק ופאלמר, קאמל, ואן דר גראף ג'נרייטור ופרנק זאפה.

בסוף העשור קמה תנועת הפאנק בלונדון. זרם חתרני זה שאף להתנער מהתמסדות הרוק המתקדם והפסיכדליה ה"מתוחכמים". בהתאם לתנועת הפאנק בחברה, שנודעה באופייה המרדני והפרובוקטיבי, מוזיקת הפאנק הייתה מאוד קצבית ובוטה. היא הייתה פשוטה הרבה יותר מבחינה מוזיקלית מהרוק ובדומה לכיווני הרוק שקדמו לה, בעלת אידאולוגיה חתרנית, שלעיתים קרובות זוהתה עם אנרכיה.
בין הרכבי הפאנק הבולטים ניתן למנות את הסקס פיסטולס, הקלאש, באזקוקס וראמונס.

שנות ה-80 נחשבת לתקופה חלשה לרוק. בעשור זה, הרוק, שבעשור הקודם התפתח לז'אנרים חדשים ומגוונים, הוליד רק שני ז'אנרים עיקריים: בלדות הרוק והרוק הכבד. להקות רוק רבות, השתלבו במיינסטרים והרבו שימוש בסינתיסייזרים. שאר ז'אנרי הרוק לא הצליחו להיכנס לתודעה ורק להקות מעטות ניגנו רוק אחר, שכונה בהמשך "רוק אלטרנטיבי". בין להקות הרוק האלטרנטיבי הבודדות שכן הצליחו בשנות ה-80 היו U2.

סגנון הרוק הבולט ביותר של שנות ה-80 הוא הרוק הכבד: הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי, שכלל את הלהקות איירון מיידן, דף לפרד, סאקסון, דיו, ונום ומוטורהד.

ה"רוק שיער" האמריקאי הוא הסגנון הראוותני, הססגוני והגנדרני ביותר שידעה מוזיקת הרוק. כל חברי עשרות להקות השיער שקמו בשנות ה-80 השקיעו מאוד בהופעתם החיצונית: גידלו שיער ארוך, התאפרו, לבשו בגדים צבעוניים ובלתי רגילים, חולצות מנומרות ומכנסי עור, קעקעו על גופם קעקועים גדולים וצבעוניים וקיפצו על במות הרוק כאחוזי תזזית, תוך שהם מנופפים בגאווה בשיערם הארוך.
בין להקות השיער הבולטות נמנות בון ג'ובי, טוויסטד סיסטר, פורינר, מוטלי קרו, פויזן, גאנז נ' רוזס, סקיד רו וואן היילן.

בניגוד מוחלט לגלאם מטאל (להקות השיער), פעלו בשנות ה-80 בארצות הברית להקות הת'רש מטאל: בעוד שיוצרי הרוק שיער השקיעו במראה חיצוני ובמסחור, עלו לבמה עם שיער נפוח, איפור ובגדים בלתי רגילים, שרו על אהבה, או לחלופין על השטן, ויצרו מוזיקה שמחה וקליטה, הריי שיוצרי הת'רש מטאל עשו את ההפך הגמור: הזניחו את ההופעה החיצונית, עלו לבמה עם בגדים רגילים, לא שמו דגש על שירה ומלודיה, שרו על נושאים לא פופולריים, והשקיעו את כל כוחם בטכניקת הנגינה בלבד.
להקות הת'רש הבולטות ביותר בשנות ה-80 נחשבות: מטאליקה, מגאדת', אנתרקס וסלייר.

בתחילת שנות ה-90, החלו להקות אינדי ורוק אלטרנטיבי רבות להופיע. הפריצה המשמעותית של הרוק האלטרנטיבי לזרם הרוק המרכזי היה השיר של להקת נירוונה, "Smells Like Teen Spirit", שהפך ל"המנון" של דור ה-X. להקות רבות נהנו אף הן מהפופולריות של הרוק האלטרנטיבי, שהתפצל לסגנונות ותתי-סגנונות רבים. הבולטים בהם הם:
גראנג'
בתחילת העשור קמו להקות הגראנג' ובראשן ארבע להקות מצליחות שיצאו באותו הזמן מהעיר סיאטל שבארצות הברית, שהתיימרו לייצג את הדור החדש: נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגארדן ואליס אין צ'יינס. הגראנג' יצא כנגד הסגנון הראוותני והמוחצן של להקות השיער.

הפאנק האמריקאי
בתחילת שנות ה-90 קם הפאנק לתחייה, לאחר שכמעט נעלם באמצע שנות ה-80, אלא שהפעם-בארצות הברית. שלוש להקות הפאנק הבולטות של שנות ה-90 הן גרין דיי, אופספרינג ובד רליג'ן האמריקאיות.

רוק קל
כיוון ברוק שהתחיל בשנות ה-80 והגיע לשיאו בשנות ה-90 הוא רוק קל. זהו סגנון רגוע, איטי, שקט ובדרך כלל גם עצוב יחסית, שצמח בהשפעת הפופ.

רוק אלטרנטיבי
כיוון מודרני נוסף שהחל בשנות ה-90 הוא הרוק אלטרנטיבי. בהגדרה זו נכללות כל הלהקות שלא משתייכות לאחד משלושת הזרמים העיקריים של הרוק (קלאסי, מטאל, פאנק), אך בכל זאת משתייכות לרוק משום שהן משתמשות בכלים של רוק.

פרוגרסיב מטאל
פרוגרסיב מטאל הוא סגנון שהתפתח באמצע שנות ה-80. זהו שילוב בין מטאל ורוק מתקדם - הז'אנר משלב את המורכבות, ההשפעות הקלאסיות, שבירות המשקלים והתחכום של הרוק המתקדם, עם האגרסיביות והפסימיזם של המטאל. להקות בולטות מז'אנר זה הן: דרים ת'יאטר, אופת', פיין אוף סלביישן, טול וסימפוני אקס .

נו מטאל
נו מטאל הוא תת-ז'אנר שנוי במחלוקת של ההבי מטאל. הנו-מטאל נוסד באמצע שנות ה-90 והתאפיין בעבודת גיטרות לא דומיננטית, סגנון שירה המושפע מההיפ הופ ומהפאנק, ומבני שירים שנשאלו מן הרוק האלטרנטיבי יותר מאשר מן המטאל המסורתי. הנו-מטאל מאופיין בשילוב של מטאל או הבי מטאל עם סגנונות אחרים כדוגמת היפ הופ או מוזיקה אלקטרונית. להקות בולטות בזרם זה הן: לינקין פארק, קורן, לימפ ביזקיט, וסיסטם אוף אה דאון.



האמנים הבולטים ברוק הינם:
הביטלס
רמונס
לד זפלין
בוב מארלי והוויילרס
נירוונה
פרלמנט/פאנקדליק
הקלאש
פאבליק אנמי
הרולינג סטונס
הביסטי בויז
הוולווט אנדרגראונד
סליי אנד דה פמילי סטון
יו-2
RUN D.M.C
רדיוהד
ג'ימי הנדריקס אקספיריינס
סוניק יות'
AC/DC
הסטוג'ס
מטאליקה
הסמיתס
פטי סמית גרופ
N.W.A
ועוד מלא!!!!

תמונת + גיפים:







אז אחרי כל המידה (כי באמת יש מלא) מה דעתי?
אני מאוד אוהבת רוק! אני מאוד מתחברת למוזיקה הזאת כי היא מעבירה הרבה רגש, בין אם זה בצעקות (צעקות יפות!) לאפילו בלי שירה.
ברוק יש הרבה דגש על המוזיקה עצמה ועל הגיטרות, התופים והבס, לא רק על הזמר.
למעשה בשירי רוק רבים יש דקה-שתיים של סולו גיטרה.
שירי רוק מדברים על כל מיני נושאים כך שתמיד אני יכולה למצוא שיר שיתאים למה שאני מרגישה.
הרוק (לפחות אצלי) מעצים את הרגשות והתחושות.
מכיוון ולרוק כל כך הרבה מקצבים אני יכולה לשמוע אותו במשך שעות בלי שימאס לי!
כפי שציינתי מקודם ברוק יש הרבה דגש על המוזיקה, דבר שגורם (שוב הפעם, לפחות לי) לרצות לנסות גם.
אני ממש אוהבת את הלהקות: פינק פלויד - הם להקה ממש טובה ששרה על דברים יומיומיים בצורה מדהימה, הביטלס - טוב, הם פשוט טובים ואוהבים אותם בכל העולם! השירים שלהם מרגשים ויפים מאוד, דיפ פרפל - יש להם צב מדהים וגישה מדהימה גם כן! בסמוק און דה ווטר זה ממש מרגיש כאילו הם מספרים סיפור בשיר, לד זפלין - לד זפלין הם כמו השם שלהם (שבא מהמילים לד צפלין) המוזיקה שלהם כבדה אבל קלילה... הגיוני? תשמעו ותבינו, מטאליקה - למטאליקה יש שירים ממש יפים! חלקם אפלים ומדברים על מוות וכאלה (כמ הרבה להקות אחרות) אבל הם... פשוט טובים! ברמות אחרות!, Guns N' Roses - הם פשוט מדהימים! אין לי מה להוסיף עליהם! פשוט הלהקה המושלמת! (וגם השנייה הכי אהובה עלי!), AC/DC - כמו מטאליקה, גם להם יש שירים על דברים אפלים, אומנם הרבה אנשים לא מחשיבים אותם כלהקה טובה (והרבה כן מחשיבים) אבל הם פוט טובים! מאוד!, נירוונה - נירוונה היא הלהקה האהובה עלי! השירים שלהם סוחפים ומלאי רגש חוץ מזה השירים הם לא רק סגנון אחד אלא כל מיני, אפשר למצוא שירים ממש קיצבים שלהם ושירים שממש לא ועדיין כל השירים שלהם פשוט מושלמים!, קווין - קווין זה מושלם! זו פשוט להקה מושלמת! היא מלאת רגש מוזיקה ו... היא פשוט מושלמת, רד הוט צ'ילי פפרז - גם הם כותבים (ומנגנים ושרים) בצורה מושלמת, בון ג'ובי - השם של הזמר תמיד הצחיק אותי: ג'ון בון ג'ובי, זה שם של או זמר רוק או קוסם.... אבל רגע! אני אמורה לדבר על הלהקה! אז זאת פשוט להקה מדהימה! עם שירים מדהימים, אירוסמית' - אירוסמית' מדהימים, שירים מלאי רגש, מוכשרים ומדהימים! ו-גרין דיי, זאת להקה מ-ד-ה-י-מ-ה עם שירים פשוט מושלמים!!!!!!!!!!

יש עוד מלא להקות שאי אוהבת אבל אני מרגישה שממש חפרתי אז... מקווה שאהבתם!

[אגוז פוקס כהנא]

רוק זה מגניב
סיקור טוב