ההבדל בין קטע מבוטא ללא-מבוטא.

[FAG HAG]

לא מזמן (לפני, אממ, חמש דקות?) סיימתי לבטא פאנפיק באורך חמישה עמודים. הוא יצא מקסים, לדעתי, והוא יפורסם פה בקרוב - אז את התגובות הנלהבות תשמרו לאשכול הרשמי - אבל אני רק רוצה שתשימו לב מה ההבדל בין קטע מבוטא לקטע לא מבוטא. שימו לב לפיסוק, לשגיאות הקלדה וכתיב, לבנייה לא נכונה ולא מעוצבת של פאנפיק.
מקווה שתלמדו להעריך את הבטא שלכם^^



הקטע, לפני ביטוא~

היער היה שקט.העלים שעוד לא נשרו רפרפו ברוח הקלילה,ואלה שכן יצרו מרבד יפיפה של אדום,חום וצהוב.ציפור שרקה מאי שם.
זהו חודש ספטמבר,אם הייתי ילדה רגילה הייתי נותנת נשיקה לאמא ואבא ויוצאת אל בית הספר לכיתה י"א,עדיין שמחה ומאושרת,אולי במכונית,אולי עם חברים,אולי עם חבר.
הייתי מנפנפת להם לשלום,מטלטלת באצבעי את שיערי בצבע השחור עם גווני הברונזה בתוכו,מעלה את התיק על כתפי והולכת לתיכון פורקס.
עייני הסגולות שוטטו ביער.
ידעתי שאליס כבר ראתה אותי,ידעתי שהזאבים כבר שמעו את קולי בראשם.
חיכיתי.
שריקה מהירה עברה על ידי ותוך רגע אחד הבטתי בשמונה עיניים זהובות קשות כקרח,שמונה ערפדים מנצנצים ויפיפיים באור השמש שחדר אל היער,על הגבול הישן בין פורקס לשמורה.
הם היו שם,זוגות זוגות,כמו בסיפור מהברית הישנה של תיבת נוח,בלונדיניים ושחומי שיער,גבוהים ונמוכים,כולם יפים כל כך,שכבר לא התפלאתי על זה שאימי נשבתה בקסמם.
זיהיתי את אליס עומדת על יד ג'ספר,את רוזלי שחיבקה את אמט,כאילו מפחדת להיפרד ממנו,את אסמה נועצת בי מבט אוהב על יד קארלייל,שכמו השאר הביט בי באימה.
ואז מצאתי אותם.
"הלו אדוארד,איזבלה." לחשתי,מביטה בהורי.
הם היו מבועתים,בדיוק כמו כל השאר,חוץ מאסמה ואליס כמובן,שאחת הביטה בי באהבה והשנייה בחיוך קל על שפתיה.
אדוארד נראה לבן כמו סיד,אם זה היה יכול להיות אפשרי בהתחשב בעובדה שהוא במילא היה לבן וקשה כמו קרח,כמוני.
איזבלה הביטה בי בהשלמה,ידיה מאוגרפות,עיניה נעוצות בי ב..מה?חיבה?כעס?אולי עצב?לא הצלחתי לזהות.
"אנחנו נחכה רק עוד רגע,אם לא אכפת לכם." הייתי מנומסת כהרגלי,וירדתי בקפיצה זריזה מענף העץ "אנחנו רק מחכים כאן לאורחים האחרים שלי."
ידעתי שקולי נשמע להם מיוחד,שהריח שלי מרתיע אותם ושעיניי מהפנטות אותם.ידעתי שאדוארד מנסה עכשיו לקרוא את מחשבותיי,ידעתי שאליס מביטה בי בתימהון ואז בהבנה ואז בזעזוע,ראיתי שרוזלי נצמדת אל אמט יותר בחוזקה.
"אני לא מצליח לקרוא את מחשבותיה." לחש אדוארד אל איזבלה.
חייכתי חיוך שחשף שיניים נוצצות "מה אתה אומר אדוארד?" שאלתי.
הוא נרתע ואני צחקתי.
"חשבתי שאתם הערפדים" ביטאתי את המילה בזלזול מופגן,שידעו כמה אני שונאת אותם "לא מפחדים משום דבר."
הם שתקו,ואני צחקקתי לי בהנאה.
שנים חיכיתי לרגע הזה,שנים שבהן נדדתי לבדי ברחבי העולם,בלי תמיכה ובלי עזרה.
זה הזמן לשלם.
הזאבים נשמעו מרחוק ופרצו אל תוך היער בסערה,כמו תמיד.
"אתם באמת חייבים לעשות כזאת הצגה?" מלמלתי בקוצר רוח.
הזאבים הביטו בי בכעס.
"קדימה,תשתנו חזרה,אני לא אפגע בכם,וגם לא היצורים האחרים." הבטחתי,שומעת בירכי מוחי אותם מתווכחים זה במוחו של זה.
כן,לא הייתי צריכה להשתנות כדי לשמוע אותם.
"איך נוכל להיות בטוחים הא יצור זר?" נשמע קולו של אחד מהם בירכי מוחי,בטח אמברי.
"נו באמת." רטנתי בקול.
אדוארד התקדם קדימה "זה בסדר." הוא אמר בקולו הקטיפתי "היא בסדר."
הזאב החום אדום ילל בכעס ועצב,שאר בני החבורה הסיטו ממנו את מבטם,מרחמים.
גם אני ריחמתי עליו,על הזאב המסכן.
הוא רטן לעברי ואני חשפתי לעברו שיניים.
הזאב השחור נהם והשתנה בחזרה לסאם,אדם בין שלושים ומשהו.
"קדימה חברה." נהם לעברם בקול שעדיין לא חזר להיות כל כך אנושי.
הם השתנו לאיטם בחזרה,כולם כבר היו אנשים מבוגרים ורציניים.אמברי וסאם היו הזקנים מכולם,קוויל היה אחד הצעירים שבהם,ידעתי שזה כי הוא רצה לחכות לאחת שהוא קשור אליה,בת הדודה של אמילי.
אבל רק אחד שם נותר בן נעורים.
"הלו ג'ייקוב." חייכתי חיוך חסר עליזות,שלא הגיע לי לעיניים.
הוא נהם בקול לא אנושי,ואני שוב חייכתי.
"אני שמחה שכולכם כאן." אמרתי,והסתובבתי חזרה אל הערפדים הקפואים,עד שהגעתי בדיוק לאמצע בין שני המחנות,והתיישבתי על האדמה.
הייתה שתיקה.
ראיתי את איזבלה לא מעיזה להביט באדוארד וג'ייקוב.הייתי בטוחה שאם יכלה,הייתה מסמיקה.
"קדימה,אל תתביישו." לחשתי,מרגישה קצת כמו מורה שמנסה לפתות את התלמיד החדש להיכנס לכיתה "יש לכם הרבה מאוד שאלות,ואני פה כדי לענות על כולן."
השתיקה נמשכה עד שקארלייל שבר אותה "מה שמך.." ניסה למצוא לי כינוי ונעצר באמצע.
"תום." אמרתי "שמי הוא תום."
הוא חייך "שם יפה."
"תודה סבא." אמרתי.
כולם התכווצו כשאמרתי את זה.
נאנחתי "סליחה,תודה קארלייל."
ג'ייקוב חשף שיניים,והתחיל לרעוד מעט.
"תירגע בבקשה ג'ייקוב." רטנתי.
הוא השתתק.
"טוב." אמרתי,וקמתי ממקומי "בגלל שאף אחד מכם לא מעיז לשאול אותי את השאלות המעניינות באמת אגיד את התשובות לבד." ירקתי,מלאת גועל.
הם שוב שתקו ואני התחלתי להתעצבן,ככה זה לא היה אמור לקרות.
"שמי הוא תום,ואני בת שבע עשרה." התחלתי "אני בת שבע עשרה כבר זמן מה."
אדוארד נרתע,כי השתמשתי בדיוק באותן מילים שהוא השתמש בהן כשבלה שאלה אותו בן כמה הוא.
נתתי לעצמי כיף בראש,תמיד משתלם לערוך חזרות ולחפש מידע.
"אני לא בת אנוש." אמרתי "אני לא ממש משהו,למען האמת."
"מה זאת אומרת?" התערבה רוזלי "את חייבת להיות משהו."
יופי רוזלי,שמחתי,בניתי עליך.
כחכחתי בגרוני "כן,אבל עם הורים מקסימים כמו שלי יצא שאני לא באמת משהו."
"הורים?" שאל אמט.
"כן הורים,אתה יודע,אלה שמביאים אותך לעולם." הסברתי.
"אני יודע מה זה הורים."
"פחדתי שכבר שכחת."
הוא צחק "יש לך חוש הומור."
כל משפחת קאלן הביטה בו והוא רטן "איך זה תמיד שכולם מאשימים אותי בחוסר טאקט."
"יש ערפדים שפשוט לא מבינים חוש הומור משובח." הסכמתי.
הוא צחקק "אני מחבב אותך ילדונת."
"אהם." כחכח סאם בקולו.
הסתובבתי בחיוך "כן."
"את לא אנושית." הזכיר "את ערפדה."
אדוארד התפרץ "מה פתאום?" אמר "אתה לא רואה שהיא אשת זאב?"
"אבל הריח שלה..."
"הוא כמו שלכם." אמר ג'ספר
"יותר נכון-כמו שלכם." הודיע קוויל
"אני חושש שלא." אמר אמט
"ואני חושש שכן." אמר פול "קשה לפספס סירחון כזה."
"היא לא ערפדה."
"וגם לא אשת זאב."
חייכתי "אני לא זה ולא זה"
"אז מה את לכל הרוחות?" שאל ג'ייקוב.
"אני ערפדת זאב." נהמתי.
שתיקה שלישית.
הציפור הלכה והתרחקה,הלכה ונעלמה.
גם השמש התחילה להסתתר בתוך העננים.
"אימי היקרה אי-ז-ב-לה" מתחתי את שמה של אימי "הייתה עם שניים,עם אדוארד." הצבעתי "ועם ג'ייקוב." החוויתי.
איזבלה הפכה ליותר חיוורת בזמן שמלמלה "בלה,שמי בלה."
איש לא שם לב אליה.
מגיע לך אימא.
"אבל.."
"איך זה שיש לי שני אבות?" שאלתי,קוטעת את קארלייל "בתור ערפד,אני משערת שהוא לא הספיק להשפיע על הביצית של אימי לפני שג'ייקוב.."
הסמקתי,כי,טוב,די פדיחות לדבר על היחסי מין של ההורים שלך.
"ואז?" שאל אמברי
"אז אני נולדתי,ואליס,שעזרה לאסמה להסתיר מאדוארד ושאר המשפחה שאיזבלה בהריון (באותו זמן אדוארד נעץ מבט מזועזע באיזבלה המבוישת,וג'ייקוב נהם נהימה לא אנושית בעליל),כי הרי איזבלה לא ידעה בדיוק של מי אני,השאירה אותי בבית היתומים בלוס אנג'לס."
נזכרתי בלילה ההוא,בתור ערפדת זאב זכרתי הכל,מהצרחות שלי ביום היוולדי,דרך ידיה הקשות של אליס שהניחו אותי על המפתן של בית היתומים,בו שהיתי חמש וחצי שנים.
כולם הביטו באליס,שציירה משהו על האדמה,ראשה מורכן.
"חשבתי שאת אשת זאב,לא ראיתי את העתיד שלך." לחשה אליס.
"נו ברור." אמרתי "את אף פעם לא תוכלי לראות אותי אם לא ארצה בכך."
"ואז מה?" שאל אמט,מסוקרן.
"אחרי ששתיתי את דמו של הילד החמישי בבית היתומים הבנתי שאני לא אנושית ועזבתי." אמרתי.
הרוח התחילה לשרוק,סערה התקרבה.
"אז את שותה דם אדם?" שאל אדוארד.
"לא." אמרתי "כשאני משתנה לזאבה,הטעם מחליא אותי,אני חיה על תפוחי עץ."
"למה תפוחים?" שאל קוויל,מסוקרן.
"כי המיץ שלהם דומה לטעם של דם אבל לא משאיר לי טעם לוואי."
"טוב,מאוד מסקרן לשמוע על הרגלי האכילה שלך." אמר סאם בנימה שלא בדיוק הביעה סקרנות "אבל מתי גילית שאת גם זאבה?"
"כשהתעצבנתי על השוטר שניסה לגרור אותי חזרה אל בית היתומים."
"ומה עשית?"
"נדדתי ברחבי העולם,חקרתי קצת,עקבתי אחריכם הרבה."
"התכוונתי לשוטר."
"בדיוק מה שאתה עשית לאמילי שלך." אמרתי,וראיתי אותו מתכווץ.
"ואיך הגעת לפורקס?" שאלה אסמה
"זכרתי את פורקס בתור תינוקת,וכשמצאתי את המקום,החלטתי לזמן את שתי הקבוצות."
הרוח המשיכה לגבור.
תהיי רגועה,לאט לאט ילדה,לחשתי.
הסופה קצת נרגעה.
"ומה את רוצה?" שאל ג'ייקוב לבסוף.
"מה אני רוצה?" לחשתי "מה זאת אומרת?"
"מה את רוצה מאיתנו?"
"זה לא ברור?" שאלתי.
"לא,ממש לא." אמרה איזבלה.
"אני רוצה מכם בית." אמרתי.
כל הקבוצות נרתעו ואני קצת נפגעתי.
"זאת בעיה?" שאלתי "אתם ההורים שלי,אתם אמורים לדאוג לי לא?"
"מה פתאום?" שאל ג'ייקוב.
"אז זה לא?" שאלתי,מאוכזבת.
"מה פתאום?" אמר ג'ייקוב שוב,קולו מלא תיעוב.
ליאה הביטה בו בזעזוע,ממרומי גיל העשרים ומשהו "ג'ייק-זאת הבת שלך!"
"ולמה את חושבת שאכפת לי?" אמר "היא הרי גם הבת שלו,שהוא ייקח אותה."
"למה אני?" אמר אדוארד בגועל "יש בה חלק ממך."
"אני לא צריך אותה."
"גם אני לא."
"שאשתך תתמודד איתה." אמר ג'ייקוב בתיעוב,לא מצליח להגות אפילו את שמה של אימא "היא האימא."
"חייתי טוב גם בלעדיה,חושבת שאסתדר כך גם בהמשך ג'ייק." אמרה איזבלה,ונצמדה לאדוארד.
"רק החברים שלי קוראים לי ג'ייק." קטן ג'ייקוב.
"אני חברה שלך." אמרה איזבלה,פגועה.
"אל תדברי אלי,מוצצת דם מטונפת."
"פעם חיבבת אותי."
"לפני שהפכת לייצור מעוות."
"מספיק." אמר קארלייל.
"אל תתערב,מוצץ דם."
"קח אותה ותעזבו אותנו בשקט."
"למה אני?היא יותר שלכם משלי.."
"אדוארד,בלה,תירגעו." אמר ג'ספר.
הם לא הקשיבו.
"אתם חייבים למצוא פתרון." אמרה אסמה
"בשום פנים ואופן לא אצלי."
"וגם לא אצלנו."
"אתם לא יכולים להשאיר אותה בלי קורת גג." אמר פול ברחמים.
"לא!"
"היא הסתדרה יפה מאוד עד עכשיו לא?"
"הבת שלכם בוכה." אמרה אליס.
וזה היה נכון,דמעות שקופות זלגו לי מהעיניים,יורדות ויורדות בלי להפסיק.
הייתי כל כך מאוכזבת.
"היא לא הבת שלי." אמר אדוארד.
"וגם לא שלי." אמר ג'ייקוב.
הם המשיכו לריב אבל אני לא שמעתי.
התקווה שלי אבדה וגם הסבלנות שלי.
גופי רעד וידעתי שאין לי עוד הרבה זמן.
"תפסיקו!" צעקתי.
הם סוף כל סוף השתתקו ואני בכיתי.
"לא ככה רציתי שזה יהיה!" צעקתי "אתם חושבים שאני נהנית מזה?"
"מה זאת אשמתי?" שאל ג'ייקוב.
"זאת אשמתך,בדיוק כמו שזה האשמה של איזבלה ואדוארד!" צעקתי "איך לא חשבתם?איך יכולתם לעשות לי את זה?"
הרוח יללה,וגשם התחיל לרדת.
"אתם חושבים,שאני נהנית להיות מפלצת?" שאגתי,דמעות מנצנצות לי על הלחיים וגשם מנצנץ לי בשיער "הכל באשמתכם,באשמת שלושתכם!אתם אלה שיצרתם אותי,אז אתם אלה שתטפלו בי!יוצרי הבעיה אמורים להיות אלה שפותרים אותה לא?"
"ומה הבעיה שלך?" שאל אדוארד.
"הבעיה שלי היא הפכתם אותי לחצויה בין שני עולמות מנוגדים,הפכתם אותי לסתירה של עצמי,ליצור חסר שם וחסר בית.
"אני לא נורמאלית לשום מין אפשרי,אני סתם ייצור מעוות שמחפש קצת שקט,שאתם בתור האשמים בכך שנוצרתי,אמורים לספק לי!"
הם שתקו ואני לחשתי,לא יודעת עם קולי מגיע אליהם מבעד לגשם השוטף ובכלל לא אכפת לי "אני כבר לא מבקשת הורים או משפחה,רק מקום שקט שבו אוכל להיות מי שאני,אבל גם את זה אתם לא מוכנים לתת לי,גם על זה אתם לא מוכנים לקחת אחריות.
"אז בסדר,הבנתי את הרמז." הגברתי את קולי,את זה כן רציתי שהם ישמעו "אני הולכת ולא אחזור עוד לבקש.
"אבל כשהצרות יבואו אליכם בזה אחר זה,כשתפלו ללא מעצור וכשתצטרכו אתם אותי,אני אבוא לצחוק עליכם נופלים ונשברים."
ופניתי משם,נושמת עמוק.
זאבה ארוכת שיער בצבע שחור אדום-חום יצאה ממני,עיני הסגולות שוטטו על פניהם המופתעים של הנוכחים,אבל לי לא היה אכפת.
לכו לעזאזל,חשבתי.
ויצאתי לדרכי,חדורת תחושת נקמה.


הקטע, אחרי~

היער היה שקט; העלים שעוד לא נשרו רפרפו ברוח הקלילה, ואלה שכבר עזבו את העץ יצרו מרבד יפהפה של אדום, חום וצהוב. ציפור שרקה מאי שם.
זהו חודש ספטמבר, ואם הייתי ילדה רגילה הייתי נותנת נשיקה לאמא ואבא ויוצאת אל בית הספר לכיתה י"א; עדיין תמימה, עדיין מאושרת, אולי במכונית, אולי עם חבר.
הייתי מנופפת להם לשלום, מתלהבת מהרוח ששיוותה גוון בהיר יותר לשיערי הכהה, מטלטלת את התיק על כתפי וצועדת בעליזות לכיוון התיכון בפורקס.
זוג עיניים בצבע לילך – עיניי – שוטטו ביער, מקפצות מעץ לעץ ומחפשות סימני תזוזה.
אליס כבר ראתה את בואי והזאבים כבר שמעו את קולי אי-שם בראשם, זה בטוח. שריקה חודרת חלפה לצידי ונבלעה במעמקי היער, ובתוך רגע כבר הביטו בי שמונה עיניים זהובות וקשות כקרח, שמונה ערפדים מנצנצים באור השמש המתוק שחדר מבעד צמרות העצים, על הגבול הישן בין פורקס לשמורה.
הם עמדו שם, הפרדה לזוגות כמעט בלתי-נראית, צבעי שיער משונים, מרתקים, ועור חיוור מדי שהיווה ניגוד מהמם למבטם הכהה.
אין פלא שאמא נשבתה בקסמיהם.
העברתי את מבטי על פני אליס, העומדת על יד ג'ספר, על רוזלי, שניצבה כששתי זרועותיו של אמט סביבה, כמו מגנות עליה, ואת אסמה, יד ביד עם קארלייל.
ואז מצאתי אותם.
"הלו, אדוארד. איזבלה." לחשתי, מישירה מבט בהורי.
הם היו מבועתים, בוהים באימה, כמו כל שאר הניצבים מולי – כולם, מלבד אליס, שההבנה השתקפה מפניה. זה היה מעודד, איכשהו. אדוארד נראה חיוור יותר מתמיד, אם זה אפשרי בכלל, בהתחשב בעובדה שהוא כבר ככה לבן וקשה כמו קרח. כמוני..
איזבלה אגרפה את כפות ידיה, אבל המבט על פניה היה... משלים. יכולתי לנחש שהיא צורחת מבפנים ומנסה למצוא את עצמה מבעד לסערת הרגשות, אבל לא מצאתי רגש אחד שהתבטא יותר מהשאר. פה ושם הבזיקה חיבה, אבל גם כעס ועצב יכלו להיות הרגשות הללו באותה מידה.
"אנחנו נחכה רק עוד רגע, אם לא אכפת לכם." אמרתי בקול מנומס, מצמרר, ושלשלתי את רגלי מטה-מטה מענף הלבונה עליו ישבתי. "אנחנו רק מחכים כאן לאורחים הנוספים שהזמנתי."
ידעתי שהקול שלי נשמע להם מיוחד, שהריח שלי מרתיע אותם ושהלילך בעיניי מהפנט אותם. זה לא היה צבע רגיל, אבל שום דבר בי לא היה רגיל.
יכולתי לראות שאדוארד מתאמץ עכשיו לקרוא את מחשבותי, שההבנה על פניה של אליס מתחלפת לפתע שתדהמה, ואז בזעזוע, שרוזלי נצמדת אל אמט ביתר חוזקה.
"אני לא מצליח לקרוא את מחשבותיה." לחש אדוארד אל איזבלה.
הייתי חייבת להכריח את עצמי לחייך בלעג, אבל החיוך היה נראה יותר מריר מאשר בז. "מה אתה אומר, אדוארד?"
הוא נרתע ואני צחקתי, והצחוק שהשתחרר היה מקפיא, אפילו בעיניי.
"חשבתי שאתם, הערפדים," ביטאתי את המילה בזלזול מופגן, משתדלת להקפיד על הנימה הדקה שמראה על שנאה עזה, כזו שמגיעה להם, "לא מפחדים משום דבר."
הם שתקו.
שנים חיכיתי לרגע הזה, שנים בהן נדדתי לבדי ברחבי העולם, בלי תמיכה ובלי עזרה.
זה הזמן לשלם.
נהמות רחוקות, זועפות, חדרו לאוזניי, אבל ידעתי שייקח זמן עד שהם יגיעו הנה. הזאבים כמו פרצו בסערה לקרחת היער הקטנה בה עמדנו, ונעמדו בריחוק מסויים מהערפדים.
יכולתי לשמוע אותם מתווכחים בירכתי מוחי. אמבר אמר, היא תפגע בנו.
"אתם יכולים להשתנות." אמרתי בשקט, "אני לא אפגע בכם – בניגוד למה שאתם חושבים."
אמבר עצר באמצע משפט, מופתע, וקווין אמר, היא שומעת אותנו, לעזאזל.
"אני שומעת." אישרתי את דבריו של קווין, "ויהיה נחמד אם כולנו נוכל לשמוע אתכם, אתם לא חושבים?"
אמבר התעלם. אני לא סומך עליה. איך נוכל להיות בטוחים שהיא יצור זר?
איזה עוד יצור יכול לשמוע את מחשבותינו מבלי להשתנות? שאל קווין בלי לחכות לתשובה.
זאב אחד, השחור והגדול מכולם, התרומם על כפות רגליו והשתנה במהירות לאדם. זיהיתי את סאם. "קדימה," הוא נהם לעברם בקול שעדיין לא נשמע אנושי לגמרי, "אנחנו הרבה יותר ממנה."
הם השתנו לאיטם, בחזרה לבני אדם שחומים, מלוכסני-עיניים. העברתי את מבטי על פניהם, נעצרת באיטיות מול הצעיר ביותר. מבטי כמו ליטף את גופו הכמעט-עירום לגמרי, אבל הוא נשאר עומד בשתיקה יציבה.
"הלו, ג'ייקוב." חייכתי חיוך שלא נגע בעיניי, ואז הסטתי את מבטי אל כל השאר. "אני שמחה שכולכם כאן," אמרתי והעפתי מבט בערפדים הקפואים, ואז התקדמתי לאיטי עד שנעמדתי בדיוק בפיסת האדמה הריקה, אמצע הקרחת, נקודת ההפרדה בין שני המחנות.
שתיקה.
"קדימה, אל תתביישו." אמרתי בקול מפתה, לועג במקצת, והבטתי באיזבלה הסמוקה שלא העיזה להישיר מבט באדוארד או בג'ייקוב, "אני יודעת שיש לכם מיליון שאלות."
קארלייל היה הראשון לשבור את השתיקה. "מה שמך – " הוא אמר ונתקע באמצע המשפט, מנסה למצוא כינוי ליצור התערובת שאני.
"תום," אמרתי ולא טרחתי להשלים את המשפט שלו, "פשוט תום."
ג'ספר חייך, חיוך שהיה מעט נוקשה ובלתי רגיל, וידעתי שהוא מנסה לשנות את מצב הרוח שלי למשהו יותר נעים. אבל זה לא פעל עליי. "שם יפה," אמר קארלייל, מעודד בזכות הנסיון של ג'ספר.
"תודה, סבא." אמרתי והדגשתי את המילה האחרונה, ואז נאנחתי בדרמטיות כשכולם התכווצו. "שיהיה, קארלייל."
ג'ייקוב נהם.
"תירגע." ירקתי לעברו ונעמדתי. "ובכן, בגלל השתיקה המטופשת שסיגלתם לעצמכם לפתע, נראה שאיאלץ לענות על השאלות שלא שאלתם. מי אני? תום. אני בת שבע-עשרה. כבר זמן-מה שאני בת שבע-עשרה."
אדוארד נרתע, וידעתי שהוא מריץ בראשו את הזמן בו בלה שאלה אותו בן כמה הוא. חייכתי לעצמי; משתלם לחקור את ההיסטוריה שלך. "מה אני?" שאלתי את הסובבים כאילו ציפיתי שיתנו לי תשובה, "אני לא בת אנוש. אני לא ערפדה ולא זאבה. אני לא ממש משהו, למען האמת."
"את חייבת להיות משהו." קטעה אותי רוזלי בקרירות.
יופי, רוזלי. תיזמון מושלם.
"הו, כן." אמרתי וחייכתי, "אבל עם הורים מקסימים כמו שלי, קשה להגדיר אותי כמשהו."
"הורים?" אמט הירפה מעט את אחיזתו ברוזלי, ונראה מתעניין.
"אלה שמביאים אותך לעולם," אני מסבירה. "ודואגים לך, ואוהבים אותך – או לפחות אמורים –"
"אני יודע מה זה הורים."
"פחדתי שכבר שכחת."
הוא צוחק. "יש לך חוש הומור נפלא."
רוזלי נועצת בו מרפק, והוא רוטן, "איך זה שכולם מאשימים אותי בחוסר טאקט."
"יש ערפדים שפשוט לא מבינים חוש הומור משובח." הסכמתי, מרגישה איך השיחה עוברת לפסים קלילים ונשארת מאיימת בדיוק כפי שרציתי.
הוא מצחקק. "אני מחבב אותך, ילדונת."
המרפק שרוזלי נועצת בו עכשיו כל כך חד שאני לרגע מוצאת את עצמי תוהה איך החזה שלו לא נקרע.
סאם מכחכח. "את לא אנושית." הוא אומר כשאני מסתובבת אליו, "את ערפדה - "
אדוארד התפרץ לדבריו. "היא אשת זאב." הוא אומר, חד וחלק, "צריך להיות עיוור כדי לא להבחין בזה, כלב – "
"אבל הריח שלה – "
"הוא כמו שלכם." השלים ג'ספר בשקט.
קווין נד בראשו. "הריח שלה מתוק ומחליא, עלוקה, בדיוק כמו שלך."
"אני חושש שלא." אמר קארלייל ברוך.
"אני חושש שכן." אמר פול בלעג; "קשה לפספס סירחון כזה."
"היא לא ערפדה." הודיע אדוארד.
"וגם לא אשת זאב." סאם נהם.
חייכתי. "אני לא זה, ולא זה."
ג'ייקוב הרים את מבטו. "אז מה את, לעזאזל?"
חיכיתי כמה רגעים לפני שאמרתי, "ערפדת זאב."
שריקת הציפור התרחקה מאיתנו, וגם השמש כמו התחילה להסתתר בינות לעננים.
"אימי היקרה, איזבלה." אמרתי ומתחתי את שמה במשך כמה שניות בודדות, "הייתה עם שניים. עם אדוארד – " החוותי בראשי כלפי הבחור הגבוה, הבהיר, "ועם ג'ייקוב." הנער הכהה התקשח.
איזבלה החווירה יותר בזמן שמלמלה בעצבנות, "בלה, שמי בלה."
אבל איש לא שם לב אליה יותר.
מגיע לך, אמא.
"יש לי שני אבות," אמרתי והבטתי בקארלייל, כמו מצפה שיענה על שאלה שלא נשאלה, "אבל אני לא יודעת עד כמה אדוארד הספיק להשפיע על הביצית של אמי לפני שג'ייקוב..."
ועם כמה שניסיתי, לא הצלחתי שלא להסמיק. כי, טוב, ובכן, זה עדיין לא נעים לדבר על הסקס של ההורים שלך.
אמבר חדר לשתיקה המביכה. "ואז?"
"ואז אני נולדתי, ואליס, שעזרה לאיזבלה להסתיר מאדוארד ומשאר המשפחה שהיא בהריון – " (אדוארד נעץ מבט המום באיזבלה המבויישת, וג'ייקוב נהם נהימה לא אנושית בעליל) "- כי הרי, איזבלה לא ידעה בדיוק של מי אני – השאירה אותי בבית היתומים בלוס אנג'לס."
זיכרון של ערפד זאב שונה מזכרונם של שאר היצורים, משום שהוא מסוגל לזכור את כל הדברים שהתרחשו אי פעם מהרגע שנולד. זכרתי הכל, מהצרחות שלי ביום היוולדי, מפניה הצעירות, המודאגות, של בלה, מידיה הקשות של אליס שהניחו אותי על מפתן בית היתומים בו שהיתי חמש וחצי שנים.
כולם בהו באליס, שציירה משהו לא ברור על האדמה עם חרטום נעלה. "חשבתי שאת זאבה. לא ראיתי את העתיד שלך." היא לחשה.
"כמובן," אמרתי ומשכתי בכתפיי, "לא תוכלי לראות אותו אם לא ארצה בכך."
אמט כחכח בגרונו. "ובבית היתומים?.."
"אחרי ששתיתי את דמו של הילד השלישי שם, הבנתי שהגיע זמני לעזוב." אמרתי בפשטות.
הרוח התחילה לשרוק והשמש נעלמה לגמרי מאחורי סבך עננים כהים שסימנו על סערה קרבה.
"אז את שותה דם אדם?" שאלה רוזלי בסלידה.
נדתי בראשי. "אני חיה על תפוחי עץ. טעם הדם מחליא כשאני משתנה לזאבה."
"למה תפוחים?" שאל קווין, מסוקרן.
"כי המיץ שלהם דומה לטעם של דם אבל לא משאיר טעם לוואי."
"טוב, נחמד לשמוע על התפריט התזונתי שלך," אמר פול בנימה שהביעה את ההיפך הגמור, "אבל אם זימנת אותנו לכאן בשביל זה – "
"מתי גילית שאת זאבה?" שאל סאם בחדות.
לא הסתרתי חיוך קלוש. "כשהתעצבנתי על השוטר שניסה לגרור אותי בחזרה לבית היתומים."
"ומה עשית?"
"נדדתי בעולם, חקרתי קצת על ההסטוריה שלי, עקבתי אחריכם."
"התכוונתי לשוטר."
"אוה, הוא." אמרתי והחיוך התחלף למשהו כואב, מריר, "בערך מה שאתה עשית לאמילי שלך."
הוא התכווץ.
אסמה התעלמה מהמרירות בקולי. "איך הגעת לפורקס?"
"זכרתי את פורקס כתינוקת, ולא התקשיתי למצוא את המקום. כשהגעתי, החלטתי לזמן את שני המחנות."
הרוח גברה והעיפה מערבולת של עלים סביבנו, אבל זה לא ניתק את קשר העין ביני לבין הקבוצות.
תהיי רגועה, ילדה. לחשתי לעצמי, לאט-לאט.
העלים הנמיכו מעופם וצווחת הרוח נחלשה.
"מה את רוצה?" ג'ייקוב השמיע את קולו לראשונה מאז תחילת הסיפור שלי.
"מה אני רוצה?" שאלתי, מופתעת, "מה זאת אומרת?"
"מה את רוצה מאיתנו?"
"זה לא ברור?"
איזבלה הרימה את ראשה. "לא, ממש לא."
שאפתי אוויר. "אני רוצה בית."
כל הנוכחים, ערפדים ואני זאב כאחד, נרתעו אחורה.
"זו בעיה?" שאלתי, קצת פגועה, "אתם ההורים שלי. אתם אמורים לספק לי בית, לא?"
"מה פתאום?" אמר ג'ייקוב בנימה לא ברורה, משהו שלא הצלחתי להבין אם הוא אומר כן או לא; "מה פתאום?!" הוא אמר שוב והפעם קולו נמלא תיעוב.
ליאה הביטה בו בזעזוע. "ג'ייק – זו הבת שלך, הולי שיט!"
"את חושבת שאכפת לי?" הוא אמר באדישות מהולה בזעף, "היא גם הבת שלו. שהוא ייקח אותה."
"לא." אמר אדוארד בגועל, "יש בה גם חלק ממך."
"אני לא צריך אותה."
"גם אני לא."
"שאשתך תתמודד איתה," אמר ג'ייקוב בתיעוב כה גלוי, כאילו הוא לא מסוגל אפילו להגות את שמה של אימי, "היא אחראית."
"חייתי טוב יותר גם בלעדיה, ג'ייק, ואני חושבת שאני מעדיפה להמשיך ככה." אמרה איזבלה בחריפות.
"רק החברים שלי קוראים לי ג'ייק."
"אני חברה שלך." היא אמרה, פגועה.
"אל תחשיבי את עצמך כאחת כזו, מוצצת דם מטונפת."
"פעם חיבבת אותי." בעיניה נקוו דמעות.
"לפני שהפכת ליצור מעוות."
"מספיק." אמר קארלייל בשקט.
"אל תתערב, עלוקה."
"קח אותה ותעזבו אותנו, ג'ייקוב." היא הדגישה בכוונה את שמו המלא.
"אני לא לוקח אותה. היא יותר שלכם משלי – "
"אדוארד, בלה, תירגעו." אמר ג'ספר והרגשתי איך אווירה נינוחה משתלטת סביבנו שוב, אבל הכרחתי את עצמי להתנגד לה, "אל – "
הם לא הקשיבו.
"חייבים למצוא פיתרון." אמרה אסמה בחומרה, "הילדה לא תישאר לבד – "
"בשום אופן לא אצלי." אמר ג'ייקוב.
"וגם לא אצלנו."
"אתם לא יכולים להשאיר אותה בלי קורת גג," אמר פול ורחמנות בצבצה מקולו העבה.
"היא הסתדרה יפה מאוד עד עכשיו, לא?"
השתררה שתיקה, ואז אליס אמרה, "הבת שלכם בוכה."
הם הביטו בי בעיניים גדולות, וכבר לא היה אכפת לי עד כמה אני נראית קטנה, או טיפשה, או חסרת אחריות או לא בוגרת. פשוט בכיתי, פורקת את כל החודשים האחרונים, השנים האחרונות, תקופה של בדידות וחיפושים בלתי נגמרים אחרי הורים שחשבתי שישמחו לקבל אותי בחזרה לחיקם.
"היא לא הבת שלי." אמרו אדוארד וג'ייקוב באותו שבריר שנייה, וכאן כבר נשברתי.
"די!" צעקתי-יבבתי, "די! לא ככה רציתי שזה יהיה – אתם מוכנים – לעזאזל, אתם מוכנים להפסיק להתווכח מול הפרצוף שלי?!"
הרוח יללה, וטיפות גשם קפואות התערבבו בדמעותיי. "זו פאקינג אשמתכם, בסדר? אשמתך, אדוארד, ואשמתך, ג'ייקוב, ולעזאזל איתך, בלה! אתם חושבים שאני נהנית להיות מפלצת?!" הרוח חנקה את הגרון שלי, והייתי צריכה להכריח את עצמי להמשיך לדבר. "זה הכל אשמתכם, אשמת שלושתכם – למה לא חשבתם, לעזאזל?! אתם אלה שיצרתם אותי – אתם אלה שהיו אמורים לאהוב אותי – לגדל אותי – " הקול שלי נשבר.
בלה התנשפה.
"הפכתם אותי לחצויה." אמרתי ברעד, "חצויה בין שני עולמות מנוגדים, סתירה של עצמי, יצור חסר שם וחסר בית. אני לא מתאימה לשום מין אפשרי, סתם עוד משהו מעוות שרוצה לחיות את החיים שלו באושר שהייתם אמורים לספק לי."
לא ידעתי אם הקול שלי בכלל מגיע אליהם מבעד לגשם השוטף שגרם לי לרעוד, ואני כבר לא בטוחה שמקור. "אני כבר לא מבקשת הורים, או משפחה; רק מקום שקט שבו אוכל להיות מי שאני, אבל גם את זה אתם לא מוכנים לספק לי, גם על זה אתם לא מוכנים לקחת אחריות. אז אתם יודעים מה? בסדר." שאפתי אוויר עמוק. "בסדר. אני הולכת ולא אחזור יותר לבקש. אבל כשהצרות שלכם יבואו עליכם בזה אחר זה, כשתיפלו ללא מעצורים ותצרחו לעזרתי, כי אני אהיה היחידה שמסוגלת להציל את שני הצדדים, אני אהיה שם רק כדי לצחוק עליכם נופלים, נשברים."
היתה דממה בזמן שרכנתי על ארבע והפכתי לזאבה עם פרווה כהה-אדמדמה, ועיניי הלילך שלי כהו למראת שמונת הערפדים וקבוצת אנשי-הזאב, כולם קרובי משפחתי וחלק ממני, ואיש מהם לא רוצה בי.
אז פניתי לדרכי, חדורת נקמה.

***

אני רוצה לשמוע את חוות דעתכם, מה השוני בין שני הקטעים? האם היה צורך בביטוא? איזה נקודות למדנו בביטוא (מהשינויים שנערכו בין הלפני-אחרי)?

[Jar of Hearts]

אממ, שאלה.
כשמבטאים, איך הבטא יכול להחליט ולדעת מה מותר ומה אסור לו לשנות במילים של הקטע (חוץ מהמקרים שבהם העברית לא תקינה או שיש בעיה דקדוקית), כלומר לשנות מילים של תאורים, להשמיט חלק, וכו'?
תודה,

[FAG HAG]

קודם כל, זה תלוי בכותב. ישנם כותבים שרוצים שהסגנון המקורי הייחודי להם יישמר (לדוגמא, כאלה שכותבים בכוונה בסלנג - או לחלופין, בשפה גבוהה - רוצים שהמשלב יישמר ושהבטא לא ישנה אותו), ויש כאלה ששמים דגש על העלילה ולא ממש אכפת להם מהכתיבה עצמה. אם אינך מכיר מספיק את הכותב, כדאי שתשאל לדעתו קודם. תן לו דוגמאות לניסוחים שהיית רוצה לשנות, ולפי התגובות שלו תוכל ללמוד אם הוא מסכים שתשנה או לא. אין לזה כלל מיוחד. אני משמיטה ומשנה תיאורים בד"כ, אבל אני מקפידה לשאול את הכותב קודם אם זה בסדר מצידו. כי, כמובן, יכול להיות שיצא מצב שאני אבטא והוא בכלל לא יהיה מרוצה מהשינויים, ואז הוא ירצה שהקטע יבוטא מחדש בלי שינויים.
הבהרתי את עצמי מספיק טוב?

[Jar of Hearts]

כן, תודה רבה [:

[lety]

מה הכללים של פסיקים ונקודות? ולמה הוספת את הסימן ; מה הוא מבטא?
אני חושבת שאני משתמשת בכללים אחרים משלך.....

[הוגוורטסית בדם]

את ההבדל בין הקטע הלא מבוטא לקטע המבוטא רואים בצורה מדהימה, כל הכבוד!

אם אני לא טועה... יש שגיאה קטנה בביטוא... אני לא בטוחה שאני צודקת אבל זה דיי בלט לי:
אמבר עצר באמצע משפט, מופתע, וקווין אמר :"היא שומעת אותנו, לעזאזל."
"אני שומעת." אישרתי את דבריו של קווין, "ויהיה נחמד אם כולנו נוכל לשמוע אתכם, אתם לא חושבים?"
אמבר התעלם "אני לא סומך עליה. איך נוכל להיות בטוחים שהיא יצור זר?"
" איזה עוד יצור יכול לשמוע את מחשבותינו מבלי להשתנות?" שאל קווין בלי לחכות לתשובה.

מה שסימנתי שאדום זה מה שלדעתי היה אמור להיות כי בדיבור ובמחשבות שמים מרחאות ("). לפי דעתי היית צריכה לכתוב- חשב ______, ולא אמר ______ כי לפי מה שהבנתי הם לא אומרים את זה בקול, אלה חושבים את זה...

לפי זה את ה"מחשבות" שלהם, לדעתי, היית צריכה לדעתי לעשות בכתב נטוי, אבל זה לפי טעמך האישי

[להלהלה מעיין]

ההבדל פשוט ענק. זה משגע אותי לפעמים שיש פאנפיקים מקסימים, ובגלל שהם לא מבוטאים כראוי - זה מקשה על הקריאה ומוריד מההנאה.
כמובן שהיה צורך בביטוא.
אגב, אפשר להשתמש בשתי נקודות '..' או בשני סימני קריאה '!!'? אף פעם לא הייתי סגורה על זה כמו שצריך.
כל הכבוד על ההשקעה האדירה, שושאנ3>

[FAG HAG]

אפרת - זה נושא גדול ולכן אני לא רוצה להסביר את כולו פה. אני אכתוב דף מידע חדש שיעסוק בנושאים כאלה, ואני בטוחה שתשמחי לקרוא(:
אממ, ירחונית: אני החלטתי שלא לעשות גרשיים בגלל שזה מחשבות - ולא, במחשבות אין צורך בגרשיים, רק בדיבור - ולגבי ה"אמר" במקום "חשב" - זה ספציפי לעלילה הזו, משום שאני חושבת שאנשים הזאב יותר מדברים ביניהם דרך המחשבות, כי הם לא רק חושבים אותם - הם סוג של משדרים אותם לזאבים האחרים ולכן הגדרתי זאת כאמר. זה שיקול דעתו של הבטא, אני חושבת. ומעיין - שוב, אני אכלול גם את הנושא הבא בדף מידע. בעיקרון, אני די בטוחה שאי אפשר להשתמש בזה, אבל כדי להיות בטוחה אני צריכה לברר יותר.
יש למה לצפות בדף מידע הבא...

[The Invisible Girl]

אמ, קווין ואמבר הם שמות לא נכונים. בספר באמת קוראים להם קוויל ואמברי. זה מאוד מציק, ולקח לי זמן להבין שמדובר על קוויל ועל אמברי.

[FAG HAG]

אני מצטערת, אבל אני בהחלט לא מתמצאת בסאגת דמדומים. טעות ביטוא בלתי מכוונת, הא?

[בטי.ט]

רצית לדעת את דעתינו אז הנה שלי. שאלת אם הקטע היה זקוק לביטוא אז כן, הוא היה זקוק בדחיפות לביטוא. אם יש הבדל בין הקטעים? יש הבדל גדול לטובה. הבעיה היא שלדעתי, בלי לפגוע, גם הקטע שביטאת זקוק לביטוא.
אם באמת איכפת לך ואת רוצה ללמוד ולהשתפר, קחי את הזמן ושבי לקרוא את מה שכתוב בהמשך התגובה שלי.
לא עברתי על כל הקטע, הבאתי רק כמה דוגמאות שתפסו לי את העין.

מקרא:
אדום- טעות
כחול- תיקון
ציטוט יבוא בבכתב בולט
משפט מתוקן יבוא בכתב נטוי


זהו חודש ספטמבר, ואם הייתי ילדה רגילה הייתי נותנת נשיקה לאמא ואבא ויוצאת אל בית הספר לכיתה י"א; עדיין תמימה, עדיין מאושרת, אולי במכונית, אולי עם חבר.
טעות דקדוקית. פסיק לא בא לפני ו' החיבור. אפשר כך: זהו חודש ספטמבר. אם הייתי ילדה רגילה הייתי...


זוג עיניים בצבע לילך – עיניי – שוטטו ביער, מקפצות מעץ לעץ ומחפשות סימני תזוזה.
טעות דקדוקית. "תמורה", בלשון התחבירית,(במקרה הזה המילה עיניי) מגיעה עם פסיק לפניה ופסיק אחריה. מקף (-) מגיע במקום מילת חיבור. המשפט צריך להראות כך: זוג עיניים בצבע לילך, עיני, שוטטו ביער...


שריקה חודרת חלפה לצידי ונבלעה במעמקי היער, ובתוך רגע כבר הביטו בי שמונה עיניים זהובות וקשות כקרח,
מעולם לא שמעתי על שריקה חודרת, חדה אולי, אבל זו דעה אישית שלי ושוב הטעות של הפסיק לפני ו' החיבור ואם כבר שמת פסיק היית אמורה לשים את הרווח אחריו ולא לפניו.


הם עמדו שם, הפרדה לזוגות כמעט בלתי-נראית, צבעי שיער משונים, מרתקים, ועור חיוור מדי שהיווה ניגוד מהמם למבטם הכהה.
ניסוח לא ברור. אולי- מופרדים לזוגות באופן כעט בלתי נראה.



העברתי את מבטי על פני אליס, העומדת על יד ג'ספר, על רוזלי, שניצבה כששתי זרועותיו של אמט סביבה, כמו מגנות עליה, ואת אסמה, יד ביד עם קארלייל.
יש פה זמנים שונים באותו משפט. היה צריך להיות: העברתי את מבטי על פני אליס, העומדת על יד ג'ספר, על רוזלי הניצבת כששתי זרועותיו של אמט סביבה...
או: ...על פני אליס שעמדה על יד ג'ספר, על רוזלי שניצבה כששתי...



"הלו, אדוארד. איזבלה." לחשתי ,מישירה מבט בהורי.
לדעתי צריך להיות שם פסיק במקום נקודה. זה סוג של רשימה כביכול. שלום גם לאדוארד וגם לאיזבלה. דבר שני: יש לך רווח לפני הפסיק במקום הפוך. אני מתארת לעצמי שזו טעות הקלדה, אבל זה חוזר על עצמו כמה פעמים במהלך הקטע.
היה צריך להיות: "הלו, אדוארד, איזבלה." לחשתי, מישירה מבט בהורי.

הם היו מבועתים, בוהים באימה, כמו כל שאר הניצבים מולי – כולם, מלבד אליס, שההבנה השתקפה מפניה. זה היה מעודד, איכשהו. אדוארד נראה חיוור יותר מתמיד, אם זה אפשרי בכלל, בהתחשב בעובדה שהוא כבר ככה לבן וקשה כמו קרח. כמוני..
הצירוף של כמו-כל-שאר צורם קצת.
לפני פרוט שמים נקודתיים ולא מקף (-).
אחרי המילה כולם יש פסיק מיותר לדעתי.
הרווח אמור להגיע אחרי הנקודה ולא לפניה.
כבר ככה- עברית ילדותית ושגויה.
במשפט האחרון צריך להגיע פסיק ולא נקודה. ככה:
הם היו מבועתים, בוהים באימה, כמו שאר הניצבים מולי; כולם מלבד אליס, שההבנה השתקפה מפניה. זה היה מעודד, איכשהו. אדוארד נראה חיוור יותר מתמיד, אם זה אפשרי בכלל, בהתחשב בעובדה שהוא גם ככה לבן וקשה כמו קרח, כמוני...

"חשבתי שאתם, הערפדים," ביטאתי את המילה בזלזול מופגן, משתדלת להקפיד על הנימה הדקה שמראה על שנאה עזה, כזו שמגיעה להם" ,לא מפחדים משום דבר".
הם שתקו.
הניקוד מגיע בתור המרכאות.
"חשבתי שאתם, הערפדים," ביטאתי את המילה בזלזול מופגן, משתדלת להקפיד על הנימה הדקה שמראה על שנאה עזה, כזו שמגיעה להם, (הפסיק צריך לבוא לפני המרכאות- טעות הקלדה כנראה) "לא מפחדים משום דבר." (הניקוד מגיע בתור המרכאות.)

[FAG HAG]

הממ, בטי. עם חלק מההערות אני מסכימה, טעות שלי, ועם חלק אני חוששת שאני לא מספיק מתמצאת בשביל לחלוק ובכל זאת חולקת. עם ההערות האחרונות - לגבי הפסיקים - קודם כל, טעות שלי ואני מצטערת. אני נוהגת לשים את הפסיקים בתוך הגרשיים ולא להיפך, אם כי אני חייבת לציין שלפי האקדמיה ללשון אפשר גם הפוך, אבל אם נהגתי כך לאורך כל הקטע כנראה שלא שמתי לב.
לגבי ההערה לפני כן - ובכן, זו דיעה אישית. אני לא מוצאת רע ב"כמו כל שאר", וכמו כן גם לא ב"כבר ככה", בהתחשב בעובדה שהקטע מסופר מנקודת מבט של ילדה ולא אמור להיות בשפה גבוהה מדי.
ולפני כן, "הלו, אדוארד. איזבלה." אין שום בעיה בקטע הזה, והכותבת החליטה שהוא יהיה כך אז העדפתי להשאיר את המקור. אין שום בעיה לומר את זה גם כך, עם שתי נקודות ולא עם פסיקים, וגם בדיבור אפשר לבטא את זה כך.
לגבי הזמנים, את צודקת. עם הטעויות הדקדוקיות שאמרת אני לא לגמרי מסכימה, כי נראה לי הרבה יותר הגיוני לעשות כך - וכן, מה אני אגיד לך, ו' החיבור יכולה בעיני להופיע גם אחרי פסיק כי שימי לב שאם אנחנו מפרשים את זה כמו דיבור - וזו בעצם כל המטרה של הפיסוק, להראות איך זה נשמע בדיבור - אפשר לעשות גם כזה דבר. בכל מקרה, אני לא יכולה להתווכח איתך על זה כי לא ביררתי על זה שום דבר, אז תודה על ההערה, אני אבדוק את זה.
ושריקה חודרת?.. אין שום בעיה. ובכל מקרה שום דבר לא יוכל להזיז אותי מדעתי בענייני תיאור, אני עושה ניסים עם זה. וכן, אני מדברת ב"רעש לבן" ו"שתיקה אפרורית", וכמובן שאין כאלה, אבל זו הדרך הטובה ביותר לתאר משהו לפעמים, לא?

שוב, תודה על ההערות. לקחתי לתשומת ליבי.

[בטי.ט]

אוקי. בעקבות התגובה שלך בדקתי את הנושא של הפיסוק ומתברר שטעיתי בחלק מההערות שלי. סליחה. אני ממליצה לך לבדוק את הנושא בכתובת- http://www.safa-ivrit.org/punctuation
/index.php
יש שם פרוט מאד ברור של כללי הפיסוק ודקדוק בכלל.

[henji123]

וואו יפה