ממלכת המחשבות של סאם||ריין

הפתעה! הפתעה! יש כאן סיפור המשך לסאני!
(זו ההפתעה שוריאן דיבר עליה כן)
תנחשו על מי זההההה
(כן זה כתוב בכותרת)
יואוווו איזה נהדר סאני הסתיים והיה מהמם ועכשיו אני כאן וצריכה להתאים לציפיות שהכתיבה של וריאן הציבה לי
זה יעלה הרבה יותר איטי מהמהירות של וריאן כי לצערי כתיבה זה לא הפיישן שלי
אבל יהיה נהדר
מישהו כתב מקודם שהוא או היא לא יודעים כלום על סאם
א ה
Your welcome :3
-----



"היי."
שתיקה.
"'אני אליסון," היא אומרת, "היועצת של בית הספר."
"סאם."
"נעים להכיר אותך, סאם."
שתיקה.
"אתה יודע למה אתה כאן?"
הוא לא עונה.
"זה כי אתה תלמיד של מאיות, סאם. אתה תלמיד טוב מאוד,אפילו מצויין, אם יורשה לי להגיד. המחנכת ראתה את זה, ועם ההבנה שאתה לא הגעת כבר שבוע לבית הספר, היא הניחה שמשהו רע קרה."
הנהון.
"יש לך משהו להגיד בנוגע לזה?"


החדר של סאם היה אטום, אבל מלא בריק.
הוא ראה סרטון על זה פעם, ותהה האם זה הגיוני שהצליחו לבנות סביב הבניין שלו אוטם חלקיקים בלי ששם לב. זה כנראה נכון, כי הוא לא הצליח לנשום, והוא הרגיש כבד, והכול היה כל כך איטי…. הוא עצם עיניים.
זה הרגיש מוכר. מוכר מדי.
הוא פיהק והכניס אוויר פנימה, חוסר השינה הורגש בכול גופו. הוא הסתובב על הצד וניסה לשכוח שהוא עשה את אותו הדבר גם כשאבא עזב.
הוא נאנח וקבר את הראש בכרית שבין ידיו. אם אפילו סאני עוזב- כולם יעזבו. הוא ישאר לבד.
זה הגיע לו.
ואז רעשים נשמעו מבעד לדלת והעולם הקטן והשקט של סאם התנפץ. הוא עזב את הכרית וסתם את האוזניים, מחכה שהרעש יפסיק והוא יחזור אל הריק שסביבו.
רק שזה לא קרה.
"מיאו!" הדלת נפתחה בתנופה. "הבאתי עכבר! וחתול!"
הרעש חצה את הדממה ששררה בחדר.
"סאן סאן?" הוא התיישב ושיפשף את הראש. הרעש כאב. סאני לא יודע שבחלל אי אפשר לשמוע?
הוא התקרב מהר אל המיטה, חיוך גדול על פניו. "הבאתי לך עכבר. ציף ציף." הוא הושיט לסאם את העכבר, וזה לקח אותו באיטיות. "ככה לא תשכח אותי. כאילו חוץ מזה שאני עומד להתקשר אליך כל יום."
זה דיכא את סאם. הרי בסופו של דבר הוא ישכח ממנו. יבין כמה טוב לו יותר בלעדיו ויעזוב אותו לגמרי.
כמו כולם.
סאני הרגיש שמח. הוא ידע את זה. העין שנותרה לו גדולה ונוצצת בהתרגשות, וחיוך גדול מרוח על פניו. סאם לא הבין למה סאני הרגיש ככה, כי הוא עוזב. סאני עוזב.
הוא חיזק את האחיזה בעכבר הצעצוע שבידו. הפרווה שלו הייתה חמימה וקצת מגרדת, אבל הוא לא עזב. כי סאני עוזב. היצור המחוייך שמולו עוזב. הוא עומד להשאיר את סאם לבד. הוא עוזב.
הדמעות חנקו אותו מבפנים ולפני שהצליח לעצור את עצמו יבבה חמקה מפיו.
אוף.
הוא לא רצה לבכות מול סאני.
הוא נעץ מבט בעכבר, בעיקר בשביל לא להסתכל על סאני. דמעות התחילו לרדת מעיניו.
"סאמי?"
הוא לא רצה שהוא יעזוב אותו. בזווית עיניו הוא ראה את סאני מניח את הכינור שהוא לוקח לכל מקום על הרצפה, קם ומתקרב אליו בהיסוס.
"סאמי..?"
אז סאמי קם, נשם עמוק, ונפל על חברו.
בכוונה, כמובן.
סאי מעד, אבל הצליח להחזיק את השניים בעמידה, וסאם נשם אותו, והרגיש אותו, אבל זה לא הספיק. אז הוא חיבק את סאני. הוא נשען עליו ברוב משקלו וחיבק אותו הכי קרוב שאפשר, מנסה להעביר דרך החיבוק כל דבר שהוא רצה להגיד אבל לא הצליח. סאני חיבק אותו בחזרה, והידיים סביב סאם גרמו לו להרגיש קצת יותר טוב.
"סאמי?"
הוא לא רצה לדבר על עצמו. "כאב לך?"
"לא. מה קרה?"
"יופי," הוא לא ענה, ורק המשיך לחבק. סאני, לעומת זאת, לא נכנע.
"מה קרה?"
"חשבתי שהלכת."
"רציתי להביא לך את ציף ציף לפני."
רק אז סאם קלט שהצעצוע כבר לא בידו. "ואז אתה תלך?"
"אני לא יודע מתי אני הולך."
סאם הנהן, ולא ידע אם הוא מרגיש הקלה או אכזבה מזה.
"חוץ מזה, עדיין לא ניגנתי לך דואט."
סאם מיצמץ, נזכר בהבטחה של סאני ממזמן. הוא חשב שהוא שכח ממנה. "אתה באמת תנגן לי?"
הוא הרגיש אותו מהנהן. "אין כאן פסנתר אז הקלטתי את זה בטלפון. חוץ מזה שאי אפשר לנגן גם בפסנתר וגם בכינור." הוא גיחך טיפה.
"א- אתה יודע פסנתר?" זה תפס אותו לא מוכן. הוא לא ידע את זה.
"ניגנתי פסנתר לפני כינור. מארי לימדה אותי."
מארי…
סאם הפסיק לחבק והסתכל עליו. הוא דחק את מארי פנימה. הוא יחשוב עליה אחר כך.
"אז אתה רוצה לשמוע?"
הוא הנהן מהר.
סאני הוציא את הטלפון שלו, כנראה חיפש את הקלטה שהוא דיבר עליה. הוא הניח את הטלפון על הרצפה ופתח את הכייס של הכינור.
"ר- רגע. אתה תנגן כאן?"
"איפה עוד?"
"אי אפשר. אח שלי לומד."
"אז איפה כן?"
גל של עצב הציף אותו. "לא יודע."
"אז פה? זה לא יהיה יותר מדי חזק!"
סאם נשך את שפתיו. הם לא יכולים.
"אם הוא יכעס עליך תאשים אותי. ואל תתן לו שוקולד פיוס."
וואו.
עוד פעם מארי.
וסאני נראה כל כך שלם ורגוע בנוגע לזה.
סאם הרגיש צורך לחייך טיפה, למרות שהוא עדיין היה טבוע עמוק בתוך ים של עצב. "לא. סליחה."
"אז אתה לא רוצה לשמוע?" סאני הוריד את הכינור מכתפו, ואכזבה נמרחה על כל הפנים שלו.
"אני רוצה." סאם מיהר להגיד. הוא לא רצה שסאני יהיה עצוב עד שהוא סוף סוף שמח. "בבית החדש שלך?" הוא הציע.
"אני לא יודע איפה הוא."
"למה לא?"
"אמא בטח יודעת, אבל היא לא אומרת לי כלום."
סאם לא ידע על אמא של סאני הרבה, אבל מה שבטוח, הוא לא חיבב אותה.
הוא התיישב על המיטה.
"אל תהיה עצוב."
"רציתי לנגן לך." המילים בקושי נשמעו, וסאם הרגיש פתאום שוב בחלל, רק שהפעם הוא לא לבד. סאני מרחף איתו.
זה רע. סאני צריך להיות שמח.
ידו של סאם החליקה משליטתו והיא כמעט הגיעה לידו של סאני, אבל סאם קלט את זה בשנייה האחרונה והחזיר אותה לברכו. אתה תנגן."
"מה?"
"אתה תנגן." הוא חזר על זה ביותר ביטחון.
"עכשיו?"
הו לא. לא עכשיו. הוא הניד בראשו.
העין של סאני קדרה, וזה דיכא את סאם עוד יותר. הוא החליט הפעם לאחוז לחברו ביד, אבל התחרט שוב.
אוף.
באלו חיבוק.
אז הוא נעץ מבט כזה בברכיים, וקיווה שסאני יבין את הרמז.
סאני אף פעם לא הבין רמזים.
"נו," הוא רטן.
"מה?"
"בוא."
והוא בא.
סאם הסתכל עליו.
"מה?"
"תחבק אותי."
והוא חיבק. והחיבוק הזה היה הכול וכלום בו זמנית. וסאם הרגיש עצוב ושמח באותו הזמן. הכול התערבב.
הוא שיחרר את הגוף שלו, השעין את רוב משקלו על סאני, שהתיישב מולו ושם ראש על כתפו של סאם, לא מפסיק את המגע בין השניים לרגע. זה קצת איך שהוא הרגיש עכשיו, הרצון להשען על סאני עד כדי כך שהוא לא יוכל לעזוב.
סאני נשף אוויר על הלחי של סאם. זה מדגדג. ושיחחרר אותו קצת. סאני נשף שוב, והפעם ציחקק. זה מדגדג, אז סאם שיפשף את הלחי בכתפו של סאני.
הוא החליט להניח את ראשו שם, כמו שסאני עשה לו, ושקע לתוך גופו של השני יותר ויותר. הוא תהה אם יוכל לקום אי פעם חזרה.
סאני כן, כנראה, כי ראשו עזב את כתפו של סאם ומשאירה חלל קר וריק. "אמא שלך מוזרה יותר ממני."
סאני תמיד ידע איך להלחיץ אותו. הוא קפץ. "אמא שלי?"
סאני הנהן. "הוא פתחה לי את הדלת.*
הו. סאם ניתק את החיבוק ובחן את סאני. הוא לא נראה שונה כשדיבר על אמא. הוא כנראה לא ידע.
״הראתי לה את העכבר, ובמקום לתת לי להיכנס היא תכננה לקחת את העכבר ולהביא לך בעצמה!״ סאני צחק.
אה. סאם לא חשב שהיא יודעת שהוא בכלל בבית.
"בדרך אגב, מי זה אדריאן? אח שלך?"
סאם הנהן, והרגיש כאילו הבטן שלו היא הוריקן שסוחף איתו את כל שאר הדברים.
"מגניב."
הוא לא ענה. הוא רק חזר לשים עליו את הראש. סאני לא התלונן, וידיו הגיעו אל שיערו של סאם ושיחקו בו. זה הרגיש ממש נחמד.
"הוא נחמד?"
אוף. "הוא בסדר."
"רק בסדר?" הייתה אכזבה בקול שלו.
סאם הרים מבט. "למה?"
"אתם אחים!"
"נכון."
"אז למה רק בסדר?"
שוב הוא לא ענה, ושם עליו ראש. זה כאילו סאני החליט שהוא צריך חוויה מתקנת בגלל מארי, ובגלל שהוא לא יכול לתקן את מה שקרה לו הוא צריך לדחוף את האף לעניינים של אחרים.
המחשבה הזו גרמה לו להרגיש כמו בנאדם רע. למה הוא ככה?
סאני הניח עליו ראש גם, הנשימות שלו היו חמימות ודיגדגו את הצוואר של סאם. משום מה זה לא הרגיש מוזר להיות קרוב ככה אל סאני. הוא תמיד חשב שזה ירגיש מוזר.
באיזשהו שלב סאני ירד לשכיבה על הצד. סאם נמשך אליו, קצת בגלל זרועו של סאני שמשכה אותו והרבה בגלל שהוא פשוט היה צריך לדעת שהוא כאן, עד שהוא יעזוב.
סאני הרגיש כמו שמיכה- אבל טובה יותר. שמיכה עושה חם בגוף, אבל סאני עשה לו חם מבפנים. אולי בגלל זה סאם לא הרגיש שהוא נבלע לתוך השינה.
סאני העיר אותו. סאם הרגיש חם ומאושר ומוקל בין הידיים של חברו. הוא רצה להשאר ככה לנצח.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שאנגן לך?"
"אני רוצה, אבל לא עכשיו." הוא ענה בעייפות.
"אז אני צריך ללכת."
סאם פקח עיניים והסתכל על סאני. השיער הסגול שלו התפרס על הכרית, והעין הבהירה שלו הסתכלה ישירות לתוך הנפש של סאם.
"בסדר?"
זה לא היה בסדר, אבל הוא הנהן בכול זאת.
"תשמור על צ'יף צ'יף?"
מה..? הו. העכבר.
הוא הנהן שוב.
סאני עזב את סאם והשאיר קור במקום. "אז… ביי בנתיים." הוא ירד מהמיטה והרים את כייס הכינור שנשאר נטוש על הרצפה.
כשהוא הגיע אל הדלת של החדר הוא נופף לסאם.
נופף.
ונופף.
ונופף.
סאם לא נופף בחזרה.
הוא ראה שסאני מאוכזב, אבל הוא שתק. לא נופף, לא אמר ביי. הוא לא רצה להפרד ממנו.
בסוף סאני עזב, וסאם חזר לריק שלו.


הוא מניד בראשו.
הוא שונא יועצים.

אוף פרםלקאט
הם מהממיםםםםםם
ריין אתה כותב כזה מושלם ואין המשך יותר ראוי מזה לסאני:|
אוף סאם כזה חמודייייייייייי
לאיפה סאני עוזב בכלל?
אני רוצה לדעתתתתתתתתת

סאם סאם!
בנינו אני כאן בשביל לבדוק מה חושבים על התינוק שלי (וגם בשביל סאנשיין החמודים)
אבל הם מקסימים!!
אהבתי שנגיד בהתחלה עם היועצת גם לא אומרים מי אומר מה וזה כזה מנותק כזה ומגניב.
וזכרונות יאי D:

חתולי.
ואהבתי את החלל כמו שכבר את יודעת :0

אני בחיים לא אתגבר על הכינוי הזה הוא מושלם

רפרנס!

"יצור מחוייך"

כאילו שאדריאן שם לב למה שקורה סביבו כשהוא שקוע במתמטיקה.

אהבתי את איך שזה מראה עצב. זה נהדר.

ס א ם
לא יפה :<

למה הגרש לול קוראים לו ציף ציף

עצוב לי עליהם קטנים :<
מושלם :<
סאם כזה ילד מעניין אבל סליחה הוא קצת אידיוט

באיזו תקופה זה קורה בדיוק??????

לפני הסיום של הפרק לפני האחרון???

ופיכס אני לא אוהב את סאם הוא מעצבן ואנוכי ולא מנופףףףףףף
מה הוא לא מנופף

וזהו אני גרוע בתיבוב אז תנסי להנות עם התיבוב הלא מוצלח הזההה :< :<

מעניין מה תחשבו על אדריאן באמת
---







"המחנכת ראתה בזה קריאה לעזרה, סאם."
הוא לא עונה.
גם היא שותקת לכמה זמן, עד ש, "אני אוהבת צבע השיער שלך."
"תודה."
"מתי צבעת אותו?"
"ממש לפני כמה ימים."
היא מחייכת.
הוא לא.


סאם לא אוהב מוזיקה. זה אחד מהפאקים שלו. הוא תמיד העדיף להקשיב לצלילים של הטבע מאשר לגיטרה ותופים.
אבל אחרי שסאני עזב הוא פתח את היוטיוב וחיפש דואטים של כינור ופסנתר, והתוצאות היו… מעניינות. זה היה שונה מכול מה ששמע אי פעם. זה היה רגוע, כמעט קסום. סאם החליט שככה הוא הרגיש אחרי שהשלים עם זה שסאני עוזב.
הוא כבר לא מרגיש ככה. עכשיו הוא מרגיש את החזה שלו בוער ואת גבותיו מתכווצות. זו נחישות. עם קצת גאווה. זו התחושה האהובה עליו.
הוא מייבש את השיער בעזרת המגבת שעל כתפיו, מנגב את תלתליו שקופצים ומטפטפים מים. הוא לוקח את המברשת, טובל אותה בקערה עם הצבע הירוק, וצובע איתה את השיער.
הוא מציץ במראה מדי פעם, בודק שהוא לא מפספס נקודות. הירוק הכהה מתאים לירוק הדשא בעיניו, והלהבה בחזהו גוברת. הוא אוהב את זה. זה מושלם.
הוא עסוק עד כדי כך שהוא לא שומע שהדלת של חדר השירותים נפתחת. הוא מבין את זה רק כשהוא רואה את אחיו בוהה בו בעיניים פעורות לרווחה.
חזהו של סאם מתהדק. "מה אתה עושה?!" הוא צועק לפני שחושב על זה בכלל.
"מה אתה עושה? זה כל כך ירוק!"
זה הרעיון.
ההרגשה הטובה בחזה של סאם נעלמת, וכובשת אותה תחושה מגעילה. אותה אחת שתמיד נמצאת כשאדריאן בסביבה. "'אני לא אוהב את זה. תתקן את זה." הוא דופק על הראש עם כף היד השרופה.
"אין לך זכות להגיד לי מה לעשות."
"ולך אין זכות לעשות שינוי כזה דרסטי."
סאם שונא את זה שלאדריאן קשה להסתגל לשינויים. "באמת? מי אמר?"
"אני. אני לא אוהב את זה."
"'אני לא שם זין על הדעה שלך." הקללה החליקה מפיו. הוא לא התכוון שזה יצא, אבל הוא לא התחרט עליה. הוא באמת לא שם זין.
"אתה צריך."
סאם מפסיק לצבוע.
"אנחנו חיים ביחד, אז אתה צריך להתחשב גם בדעה שלי."
הוא נועץ בעצמו מבט במראה. העיניים שלו יציבות וחסרות רגש. לא שזה משנה משהו לאדריאן, הוא בכל מקרה לא מבין רגשות.
אבל זה לא היה קשור למה שאדיראן יכול לראות עכשיו.
זה קשור רק לנוכחות שלו.
"תענה לי." הוא אומר, וסאם מתרגז.
"לך מפה."
"תענה לי."
"אין לי מה להגיד."
"אז לפחות תתקן את השיער. אני לא אוהב אותו."
"לא. תתמודד."
"לא." הגוון בקול של אדיראן משתנה. הוא כועס. לסאם לא אכפת.
"תלך מפה."
"אז תתקן את זה."
"תלך מפה." סאם חוזר על זה.
"תתקן את זה."
נמאס לו. הוא לא עונה.
אדיראן לא זז. סאם דווקא כן. התנועות שלו זהירות ודרוכות, מוכנות אם אדירן יתעצבן עוד יותר וירביץ לו. הבטן שלו שורפת בכעס והוא לא מזיז את העיניים שלו מאחיו. הוא שונא אותו.
"איך אתה אמור להוריד את זה בכול מקרה?" אדריאן פוער את הפה. "השיער שלך יהיה ירוק לנצח?"
הלוואי.
"זה נוראי."
"תלך." סאם רוטן. הוא לא יודע מי יותר עצבני, הוא או אדיראן.
"אבל אתה צריך לתקן את זה."
"תפסיק."
"להפסיק מה?"
"להרוס כל דבר." זה כל כך נכון שזה עושה לסאם רע. אדיראן תמיד הורס הכול. הוא הרגיש כל כך טוב לפני שהוא נכנס.
"אתה הזה שהורס את השיער שלך!"
"מה אכפת לך?"
"ברור שאכפת לי!"
רק בגלל שזה שונה. זה לא נחשב.
"הוא היה יפה קודם. עכשיו הוא… ירוק."
"יפה כמו שלך? ושל אמא?"
"עכשיו כבר לא."
הלב של סאם מחייך בשבועות רצון.
הוא ממשיך לצבוע. אדיראן מסתכל עליו דרך המראה, אבל לא עושה כלום. עם אדריאן זה תמיד הרגיש לו ככה כמו השקט שלפני הסערה. העיניים הכחולות שלו נעוצות הירוקות של סאם, ולסאם לא לוקח הרבה זמן עד שהוא נשבר.
"מה?!" הוא צועק, והגרון שלו כואב.
אדיראן נבהל וצועק בחזרה, "תתקן את זה!"
"תעזוב אותי כבר! תפסיק להרוס לי הכול!" זו הפעם הראשונה שהתכוון עד כדי כך למילים שהוציא מהפה. החזה שלו כואב.
"תפסיק אתה להרוס הכול! אתה הורס הכול!"
"די!" סאם צורח, והכול כואב. הראש, החזה, הגרון. הוא לא שם לב שהוא דוחף את אדריאן אחורה בשביל לפנות לו את הדלת. הדבר הבא שהוא זוכר זה שהוא בחדר שלו, מתייפח בבכי שקט, נשען על הדלת ומלכלך אותה בצבע שיער ירוק.


"למה החלטת לצבוע אותו?"
"רציתי שינוי."

אוףףףףףףףףף
סאם מסכןןןןןןןןן
זה שינוי כל כך דרסטי משיטת הכתיבה של סאני, זה רק מראה כמה מיוחדת הדרך שבה כל אחד מהם מתמודד עם הקשיים.
ותן לי לומר, סאם מתמודד עם זה הרבה יותר טוב.
הוא נלחם בזה.
אבל לא הבנתי, מה הבעיה של אדריאן? ולמה סאם חייב לעשות דברים לפי איך שאדריאן רוצה?
סאם מהמםםם
אני רוצה המשךךךך
אבל המשפט האחרוןןןןןן
מושלםםם

התינוק שלי פה!
אוי אדריאן אני אוהב אותך כל כך :>

טוב אבל לקטע!

יאי סאם צובע שיער ועכשיו הם שלישיית שיער ירוק!
הקטע הבא עם סאני עומד להיות טוב (אם הוא יהיה).

אני לא יודע למה, אבל אהבתי.

כמו שאמרתי לך כבר, זה נראה כאילו סאם אומר את זה. או שתחליפי הוא לאדריאן או... אין עוד אופציה אחרת באמת.

אל תתקרב לסאני שלי עם הפה המלוכלך הזה סאם.

כמו שאמרתי לך כבר, אהבתי איך זה מראה כמה סאם לא מבין את אדריאן.

כואב לי.
חוץ מזה אדריאן*

פתאום אני קולט... הוא בכלל סיים לצבוע את השיער לפני שהוא ברח?
בכל מקרה עוד פרק קדימה ><

ווהו הא מי זה בא? פרק הבאאאא!
-------

נראה שזה מעניין אותה. "שינוי? ממה?"
הוא לא עונה. הוא חושב שהיועצת הזו רעה.
היא מתנצלת ועוזבת את הנושא.
סאם בוחן אותה. "עוד כמה זמן נשאר?"
היא מסתובבת כדי להסתכל על השעון. "חצי שעה. אבל אם אני אחשוב שתצטרך עוד, נקבע גם לשבוע הבא."
"זה על שיעור."
"'אני יודעת, סאם."
"הא."
"אז מה אתה אומר, שנבלה שלושת רבעי שעה כל שבוע בשתיקה?"
זה לא קוסם לסאם. הוא חושב על זה. "לא."
"אוקיי." היא מחייכת. "אז מה אתה רוצה לספר לי?"
הוא מתחיל באיטיות. "אני בן חמש עשרה. אני אוהב חתולים. אני…" הוא לא יודע איך להמשיך.
"יש לך אחים?" היא עוזרת.
"כן." הוא שותק. "אחד. גדול. קוראים לו אדריאן."
"איך הוא?"
"אמא עובדת כל הזמן. אבא עזב."

אפילו שחלפו חמש שנים מאז, היום הראשון בבית הספר מאז שאבא עזב עדיין זכור אצל סאם כיום הכי גרוע מחוץ לבית שהיה לו אי פעם. הלימודים המשיכו כרגיל, כאילו ששום דבר לא קרה, כאילו שהבית שלו לא הוטח ברגשות והשאיר את המקום שבור לחלוטין.
זו הייתה הפעם הראשונה שחזר מותש מבית הספר ומצא את עצמו חוזר לבית שקט. הוא היה רגיל לרעש של טיגון האוכל, לראות את אביו עובד מול המחשב ואת אדיראן לומד בסלון. שום דבר מזה לא קרה. אמא נעלמה כבר כמה ימים מהבית ואחיו הסתגר בחדרו רוב הזמן.
סאם מפיל את תיקו ליד הדלת ומדדה אל החדר. הוא רק רוצה לברוח מהמציאות לכמה שעות, להכנס לבועה שלו בין ארבעת הקירות הלבנים, לממלכת המחשבות שלו.
אבל אדריאן נמצא שם. מכחול של סאם ביד אחת ושפורפרת צבע ביד השנייה.
"אדריאן?"
החדר מבולגן. המגירות בהן סאם שומר את הצבעים פתוחות לרווחה ומיכלים זרוקים על הרצפה. מברשות ומכחולים זרוקים ברחבי החדר.
אחיו לא עונה לו, וסאם מתקדם כמה צעדים אל תוך החדר.
"אדריאן?" הוא שואל, ואז הוא רואה את זה. שמיים כחולים, דשא ירוק, פרחים.
ואבא.
גופו של סאם משתתק ועיניו מרותקות אל הציור שעל הקיר. הוא מזהה את התמונה הזו. אמא צילמה אותה לפני כמה חודשים.
הציור מרושל ומבולגן, אבל הוא גורם לסאם להרגיש. סאם מאוכזב ועצוב וכועס.
אז הוא צועק.
"אדריאן!"
אחיו מפסיק את המשיכות החדות עם המכחול ומעביר את כל תשומת ליבו לסאם, הכעס מעוות את פניו, ונהמה יוצאת מפיו.
סאם מרגיש ריק. "ציירת לי על הקיר," הוא מצביע. הוא ממצמץ ומנסה לא להסתכל על הציור.
אדריאן נוהם שוב.
"אל תנהם עליי!" המשפט מחליק מפיו, והוא מתחרט עליו ברגע שיוצא.
אדריאן נוהם שוב. הכעס מעוות אותו. סאם נרתע.
השרירים שלו נדרכים והוא פונה לאחור, מוכן להסתתר מאחורי אחד מהוריו ולצפות בהם מרגיעים את אחיו.
ואז הוא מבין. הוא לבד.
הוא אף פעם לא היה לבד עם אדריאן כשהוא ככה.
אדריאן ממשיך לנהום וסאם מתכווץ וממהר ללכת אחורה. המכחול שבידו של אדריאן נזרק ופוגע בבבטנו. עיניו פעורות והוא מרגיש כמו איילה שמולה מתייצב אריה.
"די." הוא ממלמל.
הפעם השפופרת נזרקת עליו. הוא נאנק. היא פוגעת בכתף ומשאירה כתם כחול מטפטף על חולצת בית הספר שלו. זה קצת כואב. הוא ממשיך לבהות באדריאן.
עכשיו, שאין לו דבר בידיים, אדריאן מתקדם לעבר סאם ודוחף אותו. סאם נזרק אחורה ובוהה באחיו בעיניים פעורות. אדריאן לא שם לב. הוא דוחף אותו עוד פעם אחת לפני שהוא צורח ויוצא מהחדר בריצה.
הגב של סאם כואב מההתנגשות בדלת אוזניו עדיין מצלצלות מהצרחה. הוא עומד שם עוד כמה רגעים, צופה באדריאן בועט במשקופים ומרביץ לקירות.
סאם מתנשם בחדות. הוא סוגר את הדלת מהר ונשען עליה כדי שאדיראן לא יוכל להכנס. הוא נושם כמה נשימות עמוקות לפני שמבין שהוא לא יכול לצאת עד שאדיראן ירגע.
עיניו מתפרסות על הציור המבולגן.משיכות הצבע לא אחידות ויש כתמי צבע לא קשורים בכמה מקומות, אבל הציור נראה טוב בשביל מישהו שלא צייר אף פעם. אדריאן באמת צייר את זה? זה מדהים.
אבל זה מכווץ לסאם את הלב וגורם לו לכעוס על הכול.
האם בזה שאבא עזב הוא איבד גם את כל שאר המשפחה שלו?


היא מסתכלת עליו.
סאם לוחש, "אני שונא אותם."

פרק פרק פרק!
סאם כזה יפה :<

הא הוא כאילו ממש לא רוצה לדבר על אדריאן הא? כי לא הבנתי איך זה קשור לול.

זה עשה לי חם בלב.

זה נראה מאוד מסורבל כי כבר כתבת את זה שתי שורות לפני.

טוב סליחה יצא דל כי אני לא יודע לת"בב יפה. את צריכה לשמוח שזה דל כי זה אומר שאין לי על מה להעיר.
בכל מקרה פרק מהמם :0

אאעאע היום עובר השלושה שבועות אז אני ממש ממש עושה תב עכשיו.
הפרק הזה ממש ממש מושלם, אומנם תב זה ביקורת, אבל אפילו ביקורת בטא אין לי.
טוב יא מהממת שכמוך תמשיכי מיידדדד

שלושה שבועות??? שהשם ישמור
הנה מגיע עוד פרק! הוא סוגר את החלק הראשון. תהנו ממנו :>
-------


משיכה.
ועוד משיכה.
ועוד אחת.
נקודה ואז מים ואז לשטוף את המכחול.
כחול.
סאם יושב על הרצפה, מכחול בידו. פלטת צבעים מולו. הוא מהמהם שיר שנדבק לו לראש.
הכול רגוע ושקט, ואין שום דבר שמפריע לו. הוא לבד, והחיים מחוץ ארבעת הקירות האלו לא קיימים, כאילו הכול עצר.
הוא היה מחייך אם היה רוצה, אבל ההרגשה הטובה המתערבלת בבטנו מספיקה לו.
משיכה, ועוד משיכה, ועוד אחת, ו
הדלת נפתחת ומכניסה יקום לתוך החדר שלו. סאם מרים מבט מהר.
אדריאן נכנס לחדר, חותך את האוויר העומד בהליכה שלו. הוא יודע שזה רק בראש שלו, אבל הוא מעוצבן שאחיו הורס את השקט הדומם.
לא נראה כאילו הוא עומד לדבר אליו, וסאם תולה בו מבט בשביל הסיכוי הקטן שהוא יבין את השאלה הוא רוצה לשאול מבלי להרוס את הדממה.
אדריאן לא מסתכל אפילו, ומתכופף אל התיק שזרוק על המיטה. הוא פותח אותו ולוקח מחברוקלמר ופשוט יוצא מהחדר בלי שום מילה. סאם קופץ על רגליו, מחליט שהסקרנות שלו חשובה יותר מהציור שבמילא הרוס עכשיו, וממהר אחריו.
"מה? אדריאן!" שניהם נכנסים לחדר הצמוד. אדיראן מתיישב על הכיסא ליד השולחן.
"מה?" בפעם הראשונה בימים האחרונים הוא מסתכל עליו. סאם נכנע ללהט הרגע ולא מייחס לכך מחשבה.
"למה אתה לוקח לי?"
"אני רוצה לעשות." פניו לא מביעות שום רגש.
"אבל זה שלי." סאם מתלבט אם לחטוף את זה מידיו. הוא רוצה את השיעורים שלו במתמטיקה.
"אתה במילא לא טוב בזה. מה אכפת לך?" אדריאן כבר לא מסתכל עליו, בזמן שמבטו של סאם קופא.
"א-אבל…"
"מה? אני עושה לך טובה." הוא מוציא עט מהקלמר ופותח את המחברת.
"אבל אני רוצה לנסות!" ביטחון חוזר לקולו.
"למה? אתה לא טוב בזה."
"כי אני אשתפר…" קולו מחליש, וכול שמץ של רגש מתנדף מגופו. הכול חוץ מאכזבה.
עטו של סאם שבידו של אדריאן לא נח בזמן שהוא מדבר, "אני זה שטוב במתמטיקה."
"אז מה?" סאם לא מבין איך המילים עוד מצליחות לצאת מפיו. הוא נהיה כל כך עייף.
"אז אין לך מה לנסות."
סאם יודע בתוך תוכו שאדריאן צודק, אבל הוא מתעלם מזה בכול כוחו. הוא מעולם לא היה טוב במתמטיקה. הוא מעולם לא באמת ידע.
אחיו כבר לא מתייחס אליו. הוא קבור בין ערמות של מספרים. מבודד מהעולם כמו שסאם היה. כמו שסאם יכול להיות.
כמו שסאם מתישהו יהיה גם. עם מתמטיקה.
הוא בולע רוק. אש ניצתת בביטנו. "אדריאן!" הוא צועק.
המספרים חוסמים את קולו.
"אל תעשה לי!"
"תעזוב אותי כבר."
"זה שלי!"
"אתה צריך להגיד תודה שאני בכלל עושה לך את השיעורים." סאם חושב שאחיו היה מגלגל עיניים, אם היה יודע בכלל מה זה אומר.
"אני לא רוצה שתעשה לי."
"למה? אתה גרוע בזה בכול מקרה."
סאם נושך בטעות את הלשון. זה כואב. "אני אשתפר."
״לא אתה לא. אתה בחיים לא תשתפר ואתה בחיים לא תהיה טוב בזה כמוני.״
"אבל-"
"אבל מה?"
אין לו מה לענות. אדריאן מתעלם ממנו, לא מודע לכאב העצום שגדל בחזהו של סאם.
סאם נושם עמוק, מנסה להרגיע את עצמו, לפני שיוצא בזעם מהחדר.
הוא שונא את זה הוא שונא את זה הוא שונא את זה.


הוא שונא את אבא והוא שונא את אמא והוא שונא את אדריאן.
הוא שונא את אדריאן.
הוא שונא את אדריאן.
הוא שונא את אדריאן.
"אתה יודע," קולה של היועצת נשמע מהומהם. "אומרים ששנאה מגיעה בגלל כעס, וכעס מגיע בגלל פגיעה."
הוא שונא את-
מה..?
לא.
הוא לא פגוע.
המבט שלו כנראה היה מבולבל, כי היא המשיכה.
"הם פגעו בך, סאם?"
"מה? לא. לא."
"אז למה אתה שונא אותם?"
הוא לא יודע מה לענות, אז הוא שותק ושותק עד שהוא מגיע הביתה וקובר את עצמו בשמיכה ובמחשבות.

ריין את מדהימה כל כך
כאילו
התיאורים של הדמויות שאתה עושה... זה גורם לי למצוא ציוד, וזה הדבר הכי אידיאלי שסופר יכול לעשות.
בעזרת האי מתח הדרמטי אני נכנסת למתח, וזה מחרפן אותי, לטובה.
אני פשוט לא מתה שהוא עושה לו את השיעורים בית, אבל זה סבבה, אם זו בבחירת פואנטה שלך.
אני גם נורא אוהבת את ההתחלה של הפרק 3>
המשך בקרוב!

אדריאן אדריאן אדריאן. אתה כזה מניאק, אבל מניאק כזה חמוד ומוצ'י ><
אני מצטער אבל את לא באמת מצפה ממני לתת ת"ב ולהתייחס לסאם יותר מלאדריאן, נכון? כי זה לא יקרה.

הילד מאוהב בחדר.

חשבתי שהרעיון זה שהוא בתוך החלל אקא בתוך היקום...?

לא קריטי, אבל הדומם נראה מיותר פה. כאילו... לתאר מילה אחת עם מילה הפוכה זאת שיטת כתיבה, כאן פשוט תיארת את זה באותה המילה.

מחברוקלמר.
שכחת אבל להגיד את הספר מתמטיקה.

שניהם אחים שאוהבים להתבודד. חמודים. חבל שאדריאן עומד לחטוף התמוטטות עצבים מזה בסוף.

הסוף גם יפה. אין לי כוח יותר.
המשך >< צריך יותר סאני ><

הקטע המביך הוא ששכחתי איך קוראים לסיפור שלי
תודה לוריאן על העריכה33>
ואיליאס של הילה כמובן

-----


סאם מצא את עצמו מול דלת חדרו של אדריאן, בלי שזכר איך הוא הגיע לשם. הוא שמע את דפיקות הלב שלו דרך האוזניים והשפה שלו רעדה. עברו יומיים מאז הפגישה עם היועצת. יומיים שעברו באיטיות מלאה במחשבות מתחת לשמיכה. רק עכשיו הוא עזר מספיק אומץ בשביל לצאת משם.
"אדריאן!" הדלת פתוחה לרווחה מולו. מתי הוא עשה את זה? אבל אדריאן לא נמצא שם. איליאס, לעומת זאת, כן. פניו של בן זוגו של אחיו היו מוסתרים בכרית שבין ידיו.
"אה, הוא יצא כבר?"
שערו של איליאס קפץ כאשר הוא הנהן. סאם נשם עמוק. הוא לא ידע אם הוא מרגיש הקלה או אכזבה.
ידו נחה על הידית והוא היה מוכן לסגור את הדלת כשמחשבה מהירה הבליחה בראשו.
"אתה חבר שלו, נכון?" הוא שאל, למרות שידע את התשובה.
השיער של איליאס שוב קפץ כאשר הוא הנהן.
"ובן הזוג שלו?"
שוב.
השאלה הנוספת עמדה על קצה לשונו, אבל הוא לא הצליח להוציא אותה. הוא לא הכיר את איליאס ממש, אבל הוא לא היה נראה לו כמו אדם רע. סאם לא שם לב שהוא חיזק את האחיזה בידית.
"למה?"
"מה זאת אומרת?"
"למה אתה אוהב אותו?" הוא הרגיש את מבטו של איליאס ננעץ בו בפעם הראשונה. סאם מיהר להסיט את שלו ברצפה.
"מה- כי הוא מדהים!" ההתלהבות של איליאס צמררה אותו.
"למה?"
"מה יש לך? מה זאת אומרת למה? אתה ראית אותו?"
צמרמורת חזקה תקפה אותו. האם הוא ראה את אדריאן? כמובן שהוא ראה אותו. הוא ראה אותו כועס והוא ראה אותו מרביץ והוא ראה אותו שונא את כולם ואת הכול. האם איליאס ראה אותו?
כנראה שלא. אף אחד לא היה רוצה להיות ליד אדריאן אחרי שהוא רואה את זה.
הוא הרים מבט מהוסס אל איליאס, וניסה להראות ביטחון. "אני ראיתי אותו."
השני קבר במהירות את פרצופו חזרה בכרית, לא פוגש בעיניו של סאם. "אז אל תשאל למה. זה די ברור." איליאס נשמע עצבני.
סאם התכווץ. הוא עומד גם לבוא ולהרביץ לו? זה למה הוא התחבר אל אדריאן?
"אתה לא עומד לעזור לי?" קולו יצא בלחישה שאפילו לו עצמו היה קשה לשמוע.
"עם מה?"
היה קשה לסאם לנשום. "ת- תעזור לי."
"א-אוקי." איליאס ענה.
הראש של סאם היה ריק. זה לא קרה הרבה. אבל ברגע שהוא שם לב לזה המוח שלו התמלא באדריאן.
אדריאן!
הוא הסתובב במהירות, שומע את הלב שלו פועם. אדריאן שמע אותו? הוא קיווה שלא. אסור לו לדעת. אסור לו לשמוע.
אולי איליאס אמר משהו. הוא לא היה בטוח אם הוא דמיין. הגוף שלו עלה באש במקומות שהוא הכי זכר שאדריאן הרביץ להם. הגוף שלו בער.
"אתה באמת אוהב את אדריאן? אתה חושב שהוא אדם טוב? למרות הכול?" הוא הצליח להשחיל את השאלה בין שפתיו.
"למרות הכול? מה זאת אומרת?"
הו. כמובן. כמובן שאיליאס לא ראה את אדריאן כועס. אם הוא היה רואה הוא לא היה כאן, בבית שלו. בחדר שלו.
"אני אוהב את אדריאן. הוא אדם טוב."
אבל… "למה?" הוא לחש.
"אתה לא חושב שהוא אדם טוב?" איליאס הרצין.
הגרון של סאם נחסם בסלע שמנע ממנו לנשום, ומים נאגרו בעיניו. העור שלו שרף ודמעות לא עזרו לזה.
מים ואש אמורים להיות נגדיים. הם לא צריכים שניהם לפנות יחדיו נגד סאם.
הוא שנא להרגיש ככה. הוא התעלם מהדאגה על פניו של איליאס, וברח לחדרו

אוקיי שכחתי לתת ת"ב קודם אבל הנה!!!

איליאס איליאס כולנו אוהבים את איליאס :>
הוא כזה שמונה מקסים את לא חושבת?
הם לא יודעים שהוא מסתיר את הסימן שלו אז זה מאוד מוזר האמת שאת מדגישה שהפנים שלו בכרית. במיוחד בגלל שאת לא מתארת את הסימן כשהוא מרים את הראש לול.

אני עדיין לא מבין מה קורה כאן. זה קטע ממש ממש מבלבל. כאילו הוא היה בסדר קודם ואז פתאום כזה "תעזור לי" ואף פעם לא אומר במה.

ג'יז כמה כבר הוא הרביץ לו הלפ

זה שתיים עשרה בלילה אז הת"ב גרוע אבל לא רציתי לפספס את השלושה שבועות שנגמרים מחר אז תספקי בזה בנתיים ותמשיכי כי סאם ואדריאן נהדרים!!!!