שירשור נחמד ומדהים ביותר על פ"ג 🖤, עם נגה

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

"איך בדיוק אני אמורה לבלות את הלילה?"

[Danger magic]

"תצטרכי לחשוב על זה לבד" אמרתי

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

גילגלתי את עיני. היא לא היתה שונה יותר מכל שאר החצויים. הם היו חביבים ועוזרים לי כשהבריאות שלהם היתה תלויה בי, אך מרגע שכבר היו רפויים התעלמו ממני כאילו הייתה עוד פריט רקע. הייתי הרופא הנחמדה שמופיעה ומטפלת בך, ונעלמת ברגע שאתה הולך. הנערה שעמדה מולי נראתה מלאת טינה ומרירה כלפי המחנה - מרירות שהצלחתי להבין, ומשום מה קיוויתי שלכן היא תרגיש אלי מחויבות מסוימת. אבל בטח, למה לא? אני פשוט אשן על עץ הלילה ואשתין בתוך שיח כמו כלב!

[Danger magic]

"אני יכולה גם להחזיר אותך עכשיו למחנה" אמרתי תוך מחשבה קצרה.
מיד אחרי זה אמרתי "אחר כך אני אלך לדבר עם אבא שלי כדי שימנה מאח שלי ומכל אחד אחר מלהיכנס לשאול."
נשמתי עמוק והוספתי
"רוצה?, לשתינו זה יהיה יותר קל ופשוט" אמרתי "אלה אם את רוצה לסבול לילה שלם מחוץ לביתן שלך" המשכתי בנבזיות.

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

ניסיתי למנוע מההפתעה שחשתי לזלוג להבעת פני. האם היא כרגע הציעה לעזור לי, בלי שום מניע אנוכי?
"בטח, למה לא?" אמרתי, בניסיון להישמע אדישה, כאילו זה לא עניין של מה בכך. אבל בפנים חשתי הכרת תודה עצומה. אני לא מרוכזת בעצמי או מאוד מפונקת (כך לפחות אני מניחה), אבל בהחלט התקשתי לקבל את העובדה שאשן לילה שלם מחוץ למחנה, בתוך יער לא מוכר ובלי ציוד מבלי קצת תרופות ומכשירים רפואיים. יותר מכול הפתיעה אותי העובדה שהנערה החליטה להתחשב בי למרות מוצאי, ולמרות שלא התייחסתי אליה הכי ברגישות. לא הייתי הרבה על האדס, אבל היתה לי תחושה שגם הוא, כמו רוב האלים, לא מחבב את קיאונה מי יודע מה, ולכן לא ציפיתי לסמפתיה כלפי מביתו. לרגע תהיתי מי זאת בעצם הנערה הזאת,שמעולם לא באמת פגשתי למעט בירורים קצרים במרפאה.

[Danger magic]

"תחזיקי חזק" אמרתי.
מסעות צללים ממש מסובכים יש כאלה שלא עומדים בהם ומתים יש כאלה שמקיאים ויש כאלה שמתרגלים.
אני מהמתרגלים.
מעניין כמה היא תעמוד במסע הצללים.

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

אחזתי בידה הקרירה ועצמתי עיניים. שמעתי רבות על מסעות צללים, ולא דברים טובים: שמעתי שהם עשויים לגרום להזיות, להתעלפויות, ואפילו למקרי מוות, וממש לא הייתי רוצה להיות בין המתים. תהיתי בתוכי האם לא זאת הסיבה שהיא לוקחת אותי איתה: האם היא לא מקווה שאני אהיה בין המתים? אך ביטלתי את הרעיון מיד. אף אחד לא כל כך מרושע. חוץ מאמא שלי, כמובן.
אני יודעת שזה משונה שאני שונאת את אמא, במיוחד כשהיא בת המשפחה היחידה שלי שעודה בין החיים. כן, אני יתומה ממשפחה. ולא, אל תגידו "אוווו". אני לא צריכה את הרחמיים שלכם, תודה רבה. ומבחינתי, אין לי בכלל משפחה. אמא שלי כמעט אף פעם לא באה לבקר, וכשזה קורה, אני יודעת שהיא צריכה משהו. בפעם שעברה שהיא באה לבקר אותי היא גרמה לנער היחיד שהצלחתי לגרום לו לחבב אותי לבגוד אותי. תפסתי אותם מתנשקים מאחורי ביתן אפולו.
היא אף פעם לא רצתה אותי. הסיפור עם אבא שלי מעולם לא היה אהבה. אני אפילו לא יודעת מי הוא היה. למיטב ידיעתי, הוא יכול להיות השכן שלי בכיתה א', שתמיד התבודד ואף פעם לא יצא מהבית. אני רק יודעת שאני שונאת אותה. אני שונאת אותה על מי שהיא, ועל מי שאני, אבל בעיקר בגלל "הבת של". כי זו אני. אני תמיד ה"בת של". כולם שופטים אותי, מסתכלים עלי בעין עקומה רק בגלל שאני "הבת של". היא הרסה לי את החיים. אפילו החברות שלי לא באמת רוצות להכיר בי. אף אחד לא רוצה ליצור איתי קשר בגלל המוצא שלי. אף אחד.
אני מרגישה רעד, ונגררת למערבולת של חשיכה.

[Danger magic]

מסע הצללים הגיע לביתן שלה.
היא נראתה די מטושטשת אז גרמתי לה ליפול על המיטה שלה ואז עשיתי מסע צללים" מהיר הישר לתוך השאול.
האדם היחיד שיכול לעזור לי זה האדס.

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

הכול מסתחרר בשלל גוונים של שחור ואפור. אני מרגישה כאילו הגוף שלי מתפתל כמו פלסטלינה, מתקשח ומתפזר לאלפי חלקים זעירים מיוסרים שצפים בחלל. האדמה נשמטת תחת רגלי ואני תלויה באוומר בחוסר אונים, ואז -
אור לבן מתחיל לבלוע את הכול, כמו סרט צילום שנשרף במהלך הצפייה. אני מסתחררת באוויר, חשה כאב נורא באזור הקורקבן, ואז זה נגמר, באותה מהירות שבה זה התחיל. אני נוחתת על המיטה שלי בביתן קיאונה, שמרגישה לי חמימה ומוכרת כמו שוודאי אמור להרגיש הבית. מזרן קשיח שהתעצב בהתאם לקימורי גופי. אני מתקפלת לתנוחה עוברית וחשה גל עייפית מכה בי. מעבר לעפעפי העצומים אני רואה הבזקי אור שמבהירים לי היכן החלונות והדלת. הכול מסנוור, מסמא. ואני עייפה כל כך, כאילו רצתי ריצת חמישים קילומטר.
"אז זו ההרגשה של מסע צללים..." אני גונחת בשארית כוחי ומסתובבת במיטה. איך היא מצליחה לשרוד את זה כל כך הרבה פעמים?