אור כסוף||ריין, סיפור בהמשכים, R

כמה מילים לפני-
ובכן, יש טריגר לדם, מוות. רצח אולי. כאילו אני לא בטוח לגמרי מה עומד לקרות בכול קטע, ועד איזה פירוט זה יהיה, אבל זה לא יעלה מעל R. הדמויות הראשיות גם כן חסרות אמפתיה לרוב, אז יכולים לקרות מקרים.. לא נעימים במיוחד.
בתכלס פשוט רציתי לכתוב סיפור פנטזיה נחמד מהסוג שאני הייתי רוצה לקרוא, ואז המפלצת הזאת יצאה. אומנם אני לא ממש מרוצה, אבל כן שמח על הרעיון. חשבתי שיהיה מגניב לכתוב על דמויות ראשיות שהן לא בהכרח טובות, אלא פשוט הם עצמם.
טוב תהנו ^^

אור כסוף


פרק 1

מדיסון הריחה אנשים חדשים, אבל היא לא יחסה לזה משמעות רבה מדי.
היא טיפסה על הגדר באחורי החצר שלה ונחתה על האדמה הקשה, נאנקת קלות כשהזעזוע מהנפילה הגיע. לאחר בדיקה מהירה שכפות רגליה לא נפצעו ואיש לא היה בסביבה, היא התחילה לרוץ אל היער שמולה.
היא הייתה רעבה כפי שלא הייתה כבר זמן רב. הבטן שלה קרקרה ובעוד פרווה התחילה לצמוח על גופה היא הרגישה גם ריר מתמלא בפיה. כאשר היא נכנסה אל בין העצים הגבוהים שביער, מדיסון כבר הלכה על ארבע, משתופפת ומחכה לטרף הבא.
העצים הצפופים הסתירו את השמש ששקעה במערב וחסמו את האור הרך של הירח העולה. האדמה הרכה שמתחת לכפות רגליה של מדיסון עפה הצידה כשהיא זינקה בפתאומיות הצידה, והתחילה לרוץ במהירות.
מדיסון עזבה את השביל שבני האנוש סללו ורצה בין הסבכים במטרה לצוד את השפן שברח ממנה בנחישות. הריחות האנושיים שסביבה גרמו לה לחושים שלה להתאמץ ובלבלו אותה מהציד הקטן שלה. לעזאזל עם בני האנוש והחשק המטורף שלהם להכנס ליער בלילה. הלילה היה הזמן שלה. הלוואי שהיא הייתה יכולה פשוט להרוג אותם.
מדיסון בלמה כאשר השפן נכנס למאורה בגבעת חול קטנה. היא נהמה ברוגז וניסתה להכניס את אחת מכפותיה אל הפתח ללא הצלחה. היא נהמה שוב, כדי לפחות לספוג את ההנאה בידיעה שהיא הצליחה להבהיל את הממזר הקטן, ואז הריחה משהו, חזק יותר מהרגיל הקלוש מהשפן הקטן.
פחד.
היא הרימה את ראשה במהירות. מדיסון הסתובבה לאחור, מפנה את גופה אל העצים שהתנענעו בקצב קל ברוח. דבר לא היה נראה לא טבעי, אבל משהו לא היה בסדר.
אלה בני האנוש, היא הבינה. אלה תמיד היו בני האנוש.
עיניה בחנו בזריזות את הסביבה שמולה והיא התכוננה לזינוק.
ואז הריח נחלש. מדיסון הסתכלה סביבה בבלבול. הרוח לא שינתה כיוון והריח של בני האנוש עדיין נשאר. היא התרחקה מהמעורה של השפן באיטיות, מתקדמת הכי בזהירות ובשקט שהיא יכולה.
היא שמעה את זה לפני שהרגישה. משהו טס לעברה באוויר במהירות ונתקע בצד גופה. מדיסון יבבה לפני שפתחה בריצה לכיוון הנגדי. צעקות נשמעו סביבה.
מדיסון הייתה בטוחה שככה לא מרגיש כדור של רובה. מה שהיא הרגישה היה יותר כמו דקירה קטנה, אבל היא לא עצרה כדי לבדוק ממה נפגעה.
היא שמעה את בני האנוש רודפים אחריה, אומרים מילים שמוחה לא יכל לפרש בצורה הזאת. מחשבה מפחידה שנחצתה בראשה הזכירה לה שזה בדיוק מה שקרה לאביה, אבל היא ניערה את ראשה כדי להתמקד בדברים החשובים יותר.
וזה עלה לה בגורלה.
מדיסון הרגישה דקירה נוספת ברגלה והיא קרסה על הקרקע. הלסת שלה נחבטה באדמה והיא יללה בכאב. מסביבה בני אנוש זכרים התקבצו, והיא ניסתה לקום ללא הצלחה. לאחר כמה נסיונות היא הניחה את ראשה על האדמה, הנחישות שבה מתפוגגת כשהבינה שזה חסר סיכוי. לראשונה היא בחנה את בני האנוש שמסביבה.
"אמרתי לכם שיש פה הרבה זאבים." אחד מהגברים אמר בשביעות רצון. אוזניה של מדיסון פירשו את השפה המוזרה והיא ריכזה בבן האנוש את מבטה.
"זה נחמד, אד. אולי עוד תקבל צל"ש." אמר אחד אחר שהתעסק בתיקו.
"תראו את הפרווה שלה." אדם עם שיער מאפיר התקרב אליה. גופה של מדיסון היה נדרך לו הייתה מסוגלת. ידיו של הזכר המבוגר רפרפו על הסימנים הכסופים שבין פרוותה. היא נהמה.
"יש לה ביצים לזאתי." הראשון אמר וגל של צחוק עלה, אבל שיער אפור הזיז את ידו. מבטה של מדיסון התרוצץ בניהם.
"היי, לואיס." בן האנוש שהתעסק בתיקו קודם הושיט לגבר שיער אפור כלי ארוך מלא בנוזל שקוף.
הוא התקרב אל מדיסון וריר החל להיווצר בפיה. היא תקרע את בן האנוש הזה לגזרים ברגע שהיא תוכל לזוז. הוא נעצר. לשנייה מדיסון הרגישה את ההקלה מציפה אותה, אבל זה לא נשאר לזמן רב. "היי ילד," הוא פנה לאחור וקרא.
זכר צעיר שמדיסון לא הבחינה בו קודם התקדם לעברם. "כן?"
"אמרת שאתה רוצה ללמוד לצוד יצורים כמוה. אז בוא תלמד איך." שיער אפור הושיט לנער את הכלי הארוך.
הקטן חייך בשביעות רצון והתיישב לצד גופה המשותק של מדיסון. השניים דיברו בניהם ומדיסון חדלה להקשיב. מחשבותיה נדדו לאימה ולאוכל שהן לא יספיקו לאכול אך לא הסירה את מבטה מהשניים. רגע לפני שמוחה התמלאה באפלה והמחט נכנסה אל העור שלה, היא הייתה מוכנה להישבע שראתה את הנער קורץ.

אוקיי וואו. אחלה של פרק ראשון, ממש הכניס אותי לאווירה. למרות שזה נשמע יותר כמו פרולוג, זה עדיין ממש נחמד!
מדיסון! תרופה זאבית מוזרה שכמותה! מה יש לה מלאכול בני אדם נו באמת. ויש לה גם אמא! נחמד! (במקום לכתוב אמא במקום אמה כתבתי אמה במקום אמא לולול)
אוקיי סליחה יש לי גם קצת הערות אבל קצת אז נעבור על זה מהר.
דבר ראשון, כתבת הרבה יותר מדי פעמים מדיסון. ברגע שיש רק דמות אחת, לא ממש קשה להבין שמתי שאת כותבת "היא" את מתכוונת לאותה הדמות. כתבת הרבה יותר מדיסון מאשר היא, וזה גורם לכאילו... ריאה מקוטעת של הקטע כי זה די עוצר את הרצף של הקריאה. כדאי לך לעבור על זה שם ולהחליט איפה כדאי לכתוב מדיסון ואיפה כדאי לכתוב היא.

אני עדיין מנסה להבין איך זה עלה לה בגורלה. את מדברת על הקטע שבו היא הפסיקה לתת למחשבות שלה לנדוד והתחילה להתרכז במה שהיא עושה? זה שהיא הייתה חולמת בהקיץ היה מונע את זה? אני פשוט מנסה להבין אם המשפט הזה באמת נחוץ או שאת סתם הוספת אותו כי הוא יפה.

באמת אבל שזה נשמע מעניין תמשיכי :<

פרק 2

משהו צרב את זנבה של מדיסון והיא יללה בעוד עיניה נפערות מכאב. היא שינתה את צורתה במהירות, ניסתה לקום ונתקלה בדבר הצורב גם מעליה. היא צרחה והתיישבה על הקרקע, נושמת במהירות.
על הזרוע שלה כוויה אדומה הופיעה, והיא יכלה לשער לפי הכאבים שזה בדיוק מה שקרה גם לאחורי גבה. דמעות נצתו בעיניה והיא הרטיבה את שפתיה.
"כסף," מלמלה.
"בדיוק." נשמע קול עמוק לידה והיא נדרכה. מבטה הופנה במהירות אל בעל הקול, והיא התמקדה בגוף שלידה, למרות שלא יכלה לראות דבר.
הם היו בחדר קטן, חסר כל אור, למרות זאת היא התרגלה לכך במהרה, חושיה לוקחים פיקוד. היה לנער מבנה גוף קטן ובגדים רחבים. השיער שלו היה קוצני והתרומם למעלה בצורה שנראית טבעית. ראשו היה מופנה מטה וידיו התעסקו במשהו שמדיסון לא הצליחה לזהות. הוא לא הסתכל לכיוונה.
"איפה אנחנו?" היא שאלה, לא נותנת לפעימות הכאב להשפיע על קולה, למרות שהיא הבינה כבר.
"נוסעים לבסיס של הציידים." הנער הרעיש כאשר שינה תנוחה, דבריו מהדהדים במקום הקטן. "זה מקום במערב. זה מקום המפגש שם. יש להם נשקים נגד גזעים מסויימים והם חוקרים עליכם. זה בטח איך שהם מצאו אותך."
היא הנהנה, מעכלת את המידע.
הם היו בבאגז' של רכב גדול, מה שגרם לו להראות כמו חדר קטן. משני הצדדים מול מדיסון היא הצליחה לראות שתי שורות של מושבים הצמודים לקירות הנגדיים.
רעש ורטט בלתי פוסקים הרעידו את כלוב הכסף שכלא אותה. אומנם הוא היה מחובר בשלשלאות נוספות אל המושבים בכול צד, אבל אולי היא עדיין יכלה להפגע. היא התמקמה במרכז של הכלוב הקטן, משתדלת לא לגעת הסורגים בטעות.
ליבה פעם במהירות כשהרכב קפץ והכלוב נע קדימה, כמעט שורף לה את כל הגב.
נראה שהרעש גרם לנער להחזיר אליה את תשומת הלב. ידיו הפסיקו לזוז. "היי, תזהרי מהכסף."
מדיסון רצתה לצחוק במרירות. הוא גם חוטף אותה וגם מבקש ממנה לא להפגע? כמה אירוני.
הוא חזר לשתוק, מעביר את מבטה עליה, והגבה שלו הורמה. "וואו. את כל כך לא עומדת להפגש ככה עם החברה' הזקנים."
היא קפאה שנזכרה בהם. "איפה הם?" היא שאלה בשקט, לא יודעת למה לצפות כתשובה.
"מלפנים. החליטו ששומרים עלייך בתורות." אמר הנער בלי מחשבה, כאילו לא מגלה לשבויה שלו מידע חשוב. הוא הניד בראשו וחזר להתעסק בדבר שבידו.
מדיסון התעלמה מכך. "למה לא הרגתם אותי?"
"מן הסתם שהם רוצים לנתח אותך, גאונה." הנער לא שם לב למבט החלחלה שהתפשט על פניה של מדיסון. "כבר כמה זמן הם מחפשים אנשים עם סימנים. זה די הקטע שלהם. כאילו מטרת חייהם זה רק למצוא יצורים כמוך בשביל להרוג אותם. די משעמם, לא?"
מדיסון פתחה את פיה, תוהה מה הוא יעשה אם תציין שזה בדיוק מה שהוא עושה, אבל דבר לא יצא. הסימן המסולסל שתבוע בבשר כתיפה עיקצץ, כאילו ידע שמדברים עליו. מדיסון העבירה עליו את ידה. צבעו הכסוף התערבל כמו תמיד.
"אתם לוקחים אותי לשם?" שאלה לאחר כמה דקות של שתיקה.
"כן." הוא אמר. נראה שהוא עומד להגיד משהו נוסף.
"מה?"
הוא הניד בראשו, ומדיסון לא לחצה עליו. היא תדע מה עומד לקרות לה עוד שעות ספורות בכול מקרה, היא לא צריכה שנער מוזר ילחיץ אותה.
הם שתקו. שניהם. בדקות הראשונות מדיסון ניסתה להבין לאיזה פניות הם פונים, או כמה מהר הרכב נוסע, אבל היא הפסיקה מהר. לא יצא לה להיות במכונית במשך זמן כה רב אף פעם. אמה עלתה למחשבותיה אחר כך. היא תהתה מה היא עושה כרגע, והאם היא הבינה כבר שהיא לא עומדת לחזור.
היא נאנחה קלות. זה ממש רע. פתאום היא דאגה יותר לאמא שלה יותר מלעצמה.
כיחכוך גרון קטע את מחשבותיה. "השם זה דאנקן."
"דאנקן." חזרה אחריו מדיסון בחוסר רגש. זה שם נחמד סך הכול, לא שזה מועיל לה במשהו.
הנער לא הסתכל עליה.
"דאנקן, למה אתה מספר לי את כל זה?" היא שאלה.
בתגובה הוא קם והתקדם אל עבר הכלוב שלה. מדיסון נרתעה לאחור.
דאנקן כרע מול הפתח של הכלוב עד שהיה בגובה עיניה של מדיסון. "אני עומד לשחרר אותך, בסדר?" הוא לחש.
היא לא הגיבה. זה מבחן? הוא עומד לפגוע בה? מדיסון נשארה בקצה של הכלוב בזמן שפתח אותו בעזרת מפתח שהיא לא שמה לב שיש לו.
"אני מבטיח שאני לא אעשה לך כלום." הוא אמר. ליבה של מדיסון פעם במהירות. "אני צריך את העזרה שלך. אחות שלי… היא…" הוא לקח נשימה עמוקה. "קרה לה משהו. משהו בסגנון של מה שקורה לך. אני פשוט ממש ממש צריך את העזרה שלך."
דאנקן התרחק מהכלוב, נותן לה מרחב לנשום. גופה עדיין היה דרוך, אבל ליבה הפסיק להשתולל. "בסדר." קולה לא הצליח להיות חזק יותר מלחישה.
הוא הסתכל מטה כשהיא הזדחלה אל מחוץ לכלוב ואחז בחוזקה במפתח.
מדיסון התרוממה, הכאב של הכוויות הקודמות עדיין מורגש על עורה. היא הסתכלה עליהם כששמה לב שהרכב מאט.
"הגענו?"
"לא. זה אמור לקחת יותר זמן. הם בטח עצרו כדי להשתין."
חיוך שבע רצון התפשט על פניה. היא עומדת לחזור לאמא. עכשיו.
"רק, בבקשה תשימי על עצמך משהו או שתהפכי לזאב. זה מגעיל להסתכל עליך ככה." הא, יש גם אותו. מדיסון נחרה בבוז לפני שהצמיחה על עצמה את הפרווה והרגישה את השינוי מתחולל בגוף שלה. בני אנוש והבגדים המטופשים שלהם.
רעש נשמע בכיוון הדלת של הרכב. מדיסון ודאנקן התקדמו אל הדלת. היא קפצה על הזכר שפתח את הדלת והתחילה לרוץ.

יפה, נשמע סיפור ממש מעניין על אשת זאב, היא אשת זאב, נכון?
טוב, אז הסיפור ממש מותח, נקודת מבט של אדם חיה היא נקודת מבט שהרבה זמן לא קראתי (סליחה לסיפורי האדם חיות). ממש מעניין לראות איך הקשר ביניהם יצמח ויפרח והם יתאהבו ואז הוא ימות ואז ישבר לה הלב ואז היא תתאבד וכו וכו, סתם, חס וחלילה, בהצלחה לו להבין את אחותו ולעזור לה, סיפור ממש יפה, תמשיכי ככה כדי שנוכל לקרוא עוד פרקים מעניינים :)
סליחה על התיבוב הגרוע :|

ריין. את יודעת כבר שאני לאהוב את הכתיבה שלך אז תני לי שניה להתעכב פה על משהו בלי הקדמות מיותרות.

למה. כל כך. הרבה. פעמים. דלת.
חוץ מזה שעדיין לא הבנתי איך הכלוב בנוי. אם יש סורגים בכל צד אז בעצם הוא אמור לצרוב אותה מלמטה לא? אבל הוא זז בלי שהיא זזה אז כנראה שהוא רק מחמישה צדדים. אבל זה למה הוא היה צריך לטרוח ולפתוח את הכלוב אם הוא יכול פשוט להרים אותו? הרבה פחות מסוכן.
וגם למה העמדה שלה לגבי דאנקן השתנתה כל כך מהר? כאילו... זה היה כזה: איו הוא עומד לרצוח אותי. אני מרגישה מוגנת איתו.
טוב חוץ מזה, אחלה של פרק. תמשיכי D:

פרק 3

"אני רעבה." אמרה מדיסון והתעטפה בסווטשירט הגדול שדאנקן נתן לה. "יש לך מזל שעזרת לי, אז אני לא אוכל אותך."
דאנקן פלט צחוק מתוח. הוא הלך כמה צעדים לפני מדיסון, מוביל את הדרך בין העצים. "אין לך חוקים בנוגע לפגיעה בבני אדם?" שאל בסקרנות.
"נראה לך?" מדיסון גיחכה בעצבנות, בטנה מקרקרת. "אני טורפת. אם הייתה לי אמפתיה לא הייתי אוכלת בכלל."
אם היא הלחיצה אותו, דאנקן לא הראה את זה. הוא שתק כך מאז שברחו מהטנדר של הציידים, שירו לעברם וצעקו קללות כשקלטו אותם בורחים. השתיקה שלו לא הלחיצה אותה. ממש לא. היא רק קיוותה שידבר קצת יותר, כדי שתוכל להסיח את דעתה מהבאלגן שבראשה.
מדיסון שפשפה את ידיה הקרות אחת בשנייה. אור הירח שמעליה ליטף את עורה ונתן לה ביטחון רב יותר. כל יום שעבר, כך הצורה שלו גדלה. בקרוב הירח יהיה שלם. היא קיוותה שעד אז היא כבר תחליט מה לעשות.
""אז, מה קרה לאחות שלך?" שאלה לבסוף.
היא שמה לב שהוא נדרך, וגבותיו התכווצו. היא לא ידעה אם הבעת פניו נגרמת בגלל ששאלה שאלה אישית, או משהו אחר. עברו כמה דקות עד שהוא ענה.
"היא התערבה בדברים שהיא לא הייתה צריכה. עכשיו היא משלמת על זה."
התשובה הזו לא אמרה לה כלום. "אבל מה היא עשתה?"
הוא בלע את רוקו. "זה לא סיפור נחמד."
"אנשים מהכפר שלי צדו את אבא ופיחלצו אותו. עכשיו כל פעם שאנחנו עוברים ליד המשפחה של הג'ונסונים אנחנו רואים את הגופה שלו." מדיסון ניסתה לא להתעמק בזכרונות הקשורים לשם יותר מדי. "אני יכולה להתמודד עם לא נחמד."
אולי היא דמיינה זאת, ואולי לא, אבל הבעת חלחלה עמוקה התפשטה על פניו של דאנקן. הוא ליכך את שפתיו ונראה לחוץ עוד יותר. נראה שהוא חושב מה לומר.
הם עברו בין העצים, וגדר מתכת נגלתה. "היי, תראי- תחנת דלק." הוא החל ללכת מהר יותר, והשאיר את מדיסון חסרת תשובה.
היא קפצה את אגרופיה ונהמה בשקט, אבל ניסתה לחשוב בהיגיון. להיות עם דאנקן, לפחות לבנתיים, לא יכול לגרוע. יצא לה לשמוע בעבר על נערות שהסתובבו לבדן עם גברים, ועל מה שקרה להן. מדיסון הניחה יד על הסוויטשירט, מעל איפה שמרכז הסימן המתערבל שלה נמצא, וגיחכה. שרק ינסה לעשות לה משהו, והוא יתחרט על זה לנצח.
השניים התקדמו אל התחנה בדממה, כל אחד עסוק במחשבותיו. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, והכביש היה ריק. ליד תחנת הדלק חנו שתי מכוניות. כשעברו לידם מדיסון הבחינה בשני ילדים ישנים במושבים האחוריים של אחת מהמכוניות.
כשנכנסו אל החנות מדיסון מיהרה אל החלק עם הבשר הקפוא.
אישה מבוגר, שכנראה היה אימם של שני הילדים במכונית הפנתה אליה מבט.
"את ובן הזוג שלך עושים על האש, יקירה?" שאלה האישה בקול רך. מדיסון לא הבינה למה היא פונה אליה.
"בטח." מדיסון אפילו לא הסתכלה לעברה, גופה דרוך, מוכן לכול דבר שלא יבוא. היא לקחה כמה קופסאות בשר, מתעלמת מהקור באצבעותיה.
"אתם בטוחים שלא תשרפו דבר? יש איתכם מבוגר אחראי?"
"כן."
היא עדיין הסתכלה עליה, ופתאום היא קלטה שיש מצב שזה בגלל הסווטשירט. בחילה התפשטה בתוכה. בני אנוש נחותים. היא ייחלה להפוך לזאב. היא צבטה את עצמה ונשמה עמוק, כמו שאמה למדה.
"הכול בסדר?"
מדיסון נשפה באיטיות. היא לא רצתה להכלא שוב. המשפחה שלהם למדה לשלוט ברגשות, אחרי כמה סיפורים לא קלים. לילות לא מעטים אמא ישבה בחדר המשותף שלה ושל איתן לאחר שאחד מהשניים משך תשומת לב רבה מדי בגלל השינוי שלהם. 'אני יודעת שאנחנו לא כמוהם.' היא הייתה אומרת ומלטפת את שיערה של מדיסון. 'אבל אנחנו חייבים להתרגל. אנחנו חייבים לשרוד.'
יד הונחה על כתפיה והוציאה את מדיסון מהזיכרון. ברפלקסים מהירים היא תפסה את בעל היד והסתובבה עם טפרים שלופים. כשראתה מי זה היא נאנחה. מדיסון כבר שכחה שהיא שם עם דאנקן.
"אנחנו בסדר גמור, אל תדאגו." הוא חייך אל האישה שהסתכלה עליהם בדאגה. מדיסון תהתה מה היא חושבת. דאנקן טפח על כתפה והוביל אותה אל הקופה. היא הציצה לאחור. האישה חזרה לעיסוקיה.
"נבהלת?" הוא גיחך בזמן ששילם על הבשר והחטיפים שקנה.
"היית מת." היא הסתובבה עם הגב לקופה ובחנה את החנות הקטנה. היא ראתה את האמא ממלמלת משהו ויוצאת, ואז עברה להסתכל על המוכרת. היא חשבה על מה שאמה שלה אמרה, והגיעה להחלטה. היא נשענה קדימה אל עבר המוכרת. "תגידי, יש כאן מצלמות?"
המוכרת הרימה את מבטה מהטלפון שלה והסתכלה עליה בחשדנות.הייתה בערך במידות שלה, עם שיער בלונדיני ועיניים קטנות. "למה?"
"סתם ככה." מדיסון תיפסה מעל הקופה המפרידה בינהם ותפסה בחולצתה של המוכרת.
היא הסתכלה לאחור, על דאנקן. "צא מפה."
לכמה שניות דאנקן נראה משועשע, וחיוך התחיל להתפשט על פניו. מדיסון חייכה בחזרה למראה התמיכה הבלתי צפויה במעשיה, אבל אז הוא הניד בראשו.
"לא. בואי." הוא תפס את כובע הסווטשירט ומשך אותה אחורנית.
"למה?" היא העיפה את ידו. השינוי המהיר בהתנהגותו עירער אותה. "חשבתי שאתה בסדר עם זה."
"אז חשבת לא נכון. תראי, יש שם מחלקה של בגדי חורף. לכי תקחי לעצמך כמה. אני מבטיח שלא אסתכל."
חלק במדיסון רצה לקפוץ על דאנקן ולהוריד ממנו את הפרצוף, אבל היא רק הסתובבה והשאירה אותו לבד עם המוכרת. 'אולי בעולם אחר היינו יכולים להתנהג אחרת,' אמא שלה אמרה לה פעם. 'אבל זה לא המצב. אנחנו צריכים להתנהג כמו שבני האנוש הכתיבו את החברה, או שנמות.'
דאנקן דיבר עם המוכרת חרישית.
היא לא רצתה למות.
----
מאוחר יותר מדיסון ישבה בחוסר נוחות במושב המכונית הנוסעת. על ברכיה היו קופסאות ריקות של בשר קפוא, וידיה היו מלוכלכות, אבל לפחות היא הייתה שבעה. הכעס ממקודם עדיין לא שכח, אבל היא למדה להתמודד איתו. שש שנים בבית ספר של בני אנוש לימדו אותה היטב. אז היא ניסתה לחשוב על משהו אחר.
"אלה בגדים מכוערים." היא הודתה.
"כאילו ששלך היו טובים יותר."
"הם באמת היו טובים יותר." היא נהמה. היא הפנתה אליו את גבה ופתחה את החלון. השמים נצבעו בצבעי השקיעה שהעננים לא הצליחו להסתיר.
"זה לא היה מנומס לרצות לקחת לה את בגדים." דאנקן המשיך.
"אתה חטפת אותי וגנבת אוטו. אל תדבר איתי על נימוס."
דאנקן לא ענה.
עיניו לא ירדו מהדרך, ומדיסון עברה להסתכל על הירח העולה. "מה אתה יודע על הזאבים?"
"זאבים, או אנשי זאב?"
"אנשי זאב." מדיסון תיקנה את עצמה. המשפחה שלה לא קראה ליכולת הזו בשם, אבל ככול שעברו השנים היא הבינה שבני האנוש כן.
"לא יותר מדי."
"בסדר." היא התיקה את מבטה מהירח ופנתה אל דאנקן. "קראתי על אנשי הזאב שבני האנוש המציאו. זה לא אותו הדבר. אנחנו לא משתנים רק בירח מלא, וכול שאר הזמן אנחנו בני אנוש רגילים. הירח מחזק אותנו, כן, אבל הוא לא גורם לגוף שלנו להשתנות בלי שליטה. אני שולטת על השינוי, פשוט כשאני מרגישה את הירח הוא קל יותר."
דאנקן שרק.
"חוץ מהלילות בהם הירח מלא, בהם אין לי שליטה על השינוי. או על המחשבה שלי."
"עדיין נשמע מגניב."
"אני מניחה." היא נשענה אל עבר החלון הפתוח ונתנה לרוח להעיף את שיערה. היא פיהקה ושפשפה את עיניה. "לאן אנחנו נוסעים בכלל?"
דאנקן גיחך, כאילו המחשבה שהיא לא שאלה על כך עד עכשיו משעשעת אותו. "כרגע אנחנו רק מתרחקים מהציידים. מחר נדבר על מה אנחנו עומדים לעשות, ומתי אני אשחרר אותך."
או-קיי. לכול דבר יש גבול. צבע העור שלה נראה כמעט כסוף כאשר היא תפסה בתנועה מהירה את גרונו של דאנקן. הוא איבד שליטה על ההגה ומסלול המכונית השתבש. למזלם לא היו מכוניות נוספות על הכביש.
מדיסון חיכתה בסבלנות עד שדאנקן עצר את המכונית בשולי הכביש, ואז חיזקה את התפיסה. קול חסר פשר נפלט מפיו. "תקשיב ותקשיב לי טוב, גולם. אני לא כאן כי אתה תפסת אותי, אני כאן כי אני רוצה. אני יכולה ללכת מתי שאני רוצה, ולא תראה אותי יותר לעולם. מה שקורה כאן, זו שותפות. אתה דואג לי לאוכל ומרחיק אותי מציידים, ואני עוזרת לך למצוא את אחות שלך. תנועה אחת לא נכונה, ואתה לא תפגוש את אחותך בחיים. מובן?"
עיניו ננעצו בשלה בנחישות.
"שאלתי אם מובן." ידה התהדקה סביב הגרון שלו, ודאנקן התחיל להשתעל.
מבטו של דאנקן היה ישר קדימה אל הדרך. הוא אחז כל כך חזק בהגה עד שאצבעותיו החלו להלבין. כתפיו היו קשות. קולות נפלטו מפיו, והיא שיחררה את האחיזה במעט כדי שיוכל לדבר.
"כן?" היא חיכתה לתשובה.
אבל משהו היה שונה הפעם. העיניים שלו נהיו חסרות אישונים, וערפל ירוק יצא מהן והחל למלא את המכונית. היא נרתעה בפחד מהול בהלם ועזבה את צווארו במהירות.
היא נצמדה אל הדלת, מנסה ללא הצלחה להתרחק מהערפל המוזר. היא השתנתה במהירות לזאב והתכוננה לזנק על דאנקן, שעיניו חסרות האישונים נראו חודרות בה בורות.
"תישני." הוא אמר, ולפתע היא ראתה רק שחור.

ואו, ואוואוואו
איזה מתחחחחחח
מה הוא יהיה??? חייזר????
פרק ממש יפהההה
אהבתי את מה שקןרה אצלו, מסקרן
מחכה כבר להמשךךךך

הסוף ככ כושל :<

פרק 4

לקחו למדיסון כמה שניות להבין איפה היא אחרי שהיא התעוררה.
היא שכבה על המושבים האחוריים במכונית הגנובה שנחה דוממת. הדלת מולה הייתה פתוחה, ונתנה לרוח הקרה שבחוץ לפרוע את פרוותה. רוב גופה היה מכוסה בשמיכה שכנראה דאנקן מצא באחורי האוטו.
היא התנערה מהשמיכה ויצאה אל מחוץ לרכב. השמש חיממה את פרוותה הקרה, והעצים עצרו את משב הרוח. הוא לא היה שם.
חלק במדיסון הרגיש הקלה. היא לא ידעה למה, אבל ליבה פועם מהר יותר כשהוא עלה לראשה, ולא בקטע טוב. היא ריחרחה את האוויר כדי לדעת כמה זמן הוא לא באיזור, ולאט לאט ההרגשה הרעה שלה לגביו דעכה.
היא מצאה את הבגדים שנתלשו ממנה בערב הקודם בגלל השינוי, חזרה לצורת האדם והחלה להתארגן.
כאשר דאנקן כבר חזר מדיסון הייתה בעיצומה של הפעילות האהובה עליה, שכללה שכיבה על האדמה ונעיצת מבט בשמיים. כששמעה את צעדיו היא התרוממה לישיבה.
"מדיסון?" שאל אחרי כמה רגעים בהם עקבה אחריו במבטה ולא פצתה את פיה. הוא הכניס שקית מלאה באריזות של חטיפים לדלת הפתוחה במכונית. "הו. קניתי לך בשר." הוא חייך.
אבל מדיסון ראתה שזה לא הכול. הכתפיים שלו היו קשות והבעת פניו הייתה קפואה. חוץ מזה, הם היו יממה שלמה ביחד והיא לא ראתה אותו מחייך לפני כן. שפתיה נמתחו בחיוך מזויף והיא קמה לעמידה.
היא רצתה להגיד משהו, אבל לא מצאה את המילים הנכונות. תחושת הבחילה שיש לה בבטן מאז שהוא הגיע גרמה לה לרצות לנהום עליו.
"מה יש לך?" הוא הוציא את קופסת הבשר וזרק אותה לעברה. היא תפסה אותה והשפילה את מבטה אל האריזה. אולי היא סתם פנארואידית.
"אז, מה התוכנית?"
"התוכנית? למען האמת ציפיתי שאת תדעי מהי." דאנקן נכנס למכונית, רגליו משתלשלות דרך הדלת הפתוחה. "יש איזה מקום עם הרבה יצורים כמוך? אולי היא תהיה שם."
בפעם הראשונה מאז הציידים תפסו אותה מדיסון עצרה לחשוב על העתיד. היא הפכה בידיה את האריזה כשחשבה על האפשרויות שעומדות בפניה. או שהיא לא תספר לו, והוא יעזוב אותה במקום הזר הזה, בלי כסף וחברה, או שהמידע יחשף, לטוב או לרע.
דאנקן הסתכל עליה, ונראה לחוץ. נראה שהוא ידע טוב מאוד שיתכן שהיא תענה לו באפשרות הראשונה. זה גרם למדיסון לתהות כמה פעמים דאנקן ניסה לשאול זאת יצורים לפניה.
היא נאנחה. "יש מקלט בפרוורים ליד לונדון. אמא שלי סיפרה עליו ואמרה שאם קורה משהו צריך תמיד ללכת לשם. זה מקום גדול עם כל סוגי היצורים. יצורים חסרי בית ונמלטים נמצאים שם."
"זה נשמע…" דבריו של דאנקן גוועו.
"זה נשמע מה?"
"לא משנה."
מדיסון נאנחה בכבדות. היא לא האמינה שעם זה היא צריכה להתמודד. בני אנוש מוזרים.
היא הלכה אל המכונית ועיקמה את אפה כאל ריח הזיעה המוזר של דאנקן כשהוא נכנס למושב הנהג. "תגיד," היא פנתה אליו. "אתה זוכר מתי נרדמתי אתמול?"
לשנייה בודדה הוא קפא, אבל אז סגר את דלת המכונית כאילו כלום לא קרה. "אני לא זוכר במדיוק, בטח בסביבות שתיים עשרה. היית מאוד עייפה." הוא הנהן לעברה, כאילו יודע משהו שהיא לא.
מדיסון הנהנה בחזרה והרגישה את הבחילה שבבטנה מתעצמת. משהו לא היה בסדר. דאנקן התניע את המכונית, ומדיסון צבטה את עצמה במטרה להרגע.
היא למדה להקשיב לתחושות הבטן שלה, שלרוב לא הכזיבו, אבל הפעם לא הייתה לה ברירה. היא הסתכלה מהחלון הפתוח על העצים הירוקים. כשהמכונית התחילה לנוע לאחורה מדיסון הריחה משהו.
היא ריחרחה את האוויר כמה פעמים נוספות לפני שתפחה על כתפו של דאנקן בלחץ.
"יש כאן מישהו. הוא מתקרב. מהר."
"אוקיי..?" נראה שדאנקן לא הבין מה לעשות עם המידע הזה.
"זוז! מה אם הם הציידים? או המשטרה? סע כבר!" במחשבה לאחור היא הייתה צריכה להבין שהסיכויים שמשטרה תכנס ליער בו סלול רק שביל אפר די נמוכים, אבל המחשבה שייתפסו אותה הייתה כה מלחיצה שאפילו הסקרנות שלה לזהות האדם המסריח מזיעה נדפה. טפריה ננעצו בעורו של דאנקן והוא צעק.
"את יכולה לא לעשות את זה?" הוא העיף את ידה.
היא ניערה את כתפו ולא שיחררה את האחיזה. "סע כבר!"
דאנקן פלט קול שהזכיר לה נחרה ולחץ על גז. המכונית זינקה אחורה וכמעט התנגשה בעץ. דאנקן קילל והעביר הילוך, יוצא בזהירות מהמצב בו הוא כלא אותם והעלה את המכונית לכביש האפר.
מדיסון עברה בין זוג המושבים הקידמיים לאחוריים וצפתה בדריכות דרך השמשה האחורית על העצים. היא הריחה את בן האנוש מתקרב, אבל הפעם גם משהו חדש, שהיא לא לגמרי הצליחה לזהות.
רעשים של ריצה התקרבו אליהם, ובן אנוש עם שיער כתום זינק מבין העצים. למראה המכונית המתקדמת באיטיות על שביל האפר הוא נעצר, והבעת היסוס עלתה על פניו.
מדיסון כיווצה את עיניה במטרה לראות טוב יותר, כשראתה ערפל בצבע ירקרק משתחל מבין העצים. נראה שגם הילד שם לב לכך, כי הוא פלט זעקה ומיהר לכיוון המכונית.
"הילד בא אלינו." מדיסון ציינה, מרוכזת בעשן המוזר.
דאנקן לעומתה, עצר את המכונית בפתאומיות והסתובב אליה במהירות. "מה זאת אומרת ילד?"
הוא פתח את דלת הנהג ויצא החוצה, קללות מגוונות יוצאות מפיו. העשן הירוק כבר התפשט לאורך האדמה במקום בו העבירו את הלילה. הילד רץ אל דאנקן, שפתח את הדלת שליד מדיסון ואמר לו להכנס.
קללות יצאו מפיהם של שני הבנים, וכתום השיער זינק אל תוך המכונית. דאנקן סגר את הדלת ונכנס אל מקומו במושב הנהג.
הילד הסתובב גם הוא עם פניו אל השמשה האחורית, והוא ומדיסון בהו במקור של הערפל הירוק.
הנערה נעצרה כשראתה את הרכב מזנק על הכביש הרעוע. עיניה הירוקות נראו בוהקות, אפילו על הרקע הירוק שמסביבה. כפות ידיה התכווצו בכעס.
גם מדיסון וגם הג'ינג'י פלטו קריאת הפתעה שהיא החלה לרחף.
"מה לעזאזל!" הוא צעק. הוא התיישב על המושב האחורי וחיבק את עצמו. לרגע קצר מדיסון ריחמה עליו. היא הפנתה את מבטה אל הנערה המרחפת שוב ונהפכה לזאב בבהלה כשראתה אותה מתקרבת במהירות עצומה.
מדיסון ניסתה לצעוק משהו לדאנקן, אבל רק נהמה יצאה מפיה. למרות זאת דאנקן הבין את המסר, והמכונית זינקה.
"אתה מדמיין. אתה מדמיין. אתה מדמיין." כתום השיער התנדנד קדימה ואחורה, ידיו מתופפות על גופו בלחץ ולא נחות לשנייה.
המכונית עלתה על הכביש המהיר, משאירות את הנערה והעשן הירוק מאחוריהם. דאנקן שילב את המכונית בתנועה, ותשומת ליבה של מדיסון הופנתה אל הילד. עורו היה בהיר וצבע שערו זעק לה בעין. נמשים בודדים כיסו את פניו. הוא הסתכל עליה בחזרה ופיו נפער בתדהמה.
"זו הייתה מכשפה." קולו של דאנקן היה מאופק.
מדיסון נכנסה מתחת לשמיכה הפרוסה ושינתה את גופה. "שמתי לב." היא אמרה ביובש.
אם זה היה אפשרי, פיו של הילד נפער עוד יותר. "מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן?"
דאנקן ומדיסון החליפו מבטים דרך המראה. הייתה שתיקה של כמה רגעים לפני שדאנקן פצה את פיו. "אתה אומר לי שאתה לא יצור."
"כן. אני מתכוון לא. זאת אומרת, כל בני האדם נחשבים יצורים במובן מסויים. אבל אני לא כמוהה." הג'ינג'י החווה על מדיסון לשנייה ואז חזר לתופף על גופו.
"אז למה הוא רדף אחריך?"
"אני לא יודע. בסך הכול הסתובבתי כאן, לא חשבתי שזה יקרה."
דאנקן נאנח, ומדיסון תהתה אם הוא חושב שהילד משקר. היא ידעה שהוא לא.
"אולי היא הריחה אותי." הציעה. היא לא ידעה אם שאר היצורים מסוגלים להריח אחרים כמו שהזאבים מסוגלים.
"לא. למכשפים אין את היכולת הזאת." מדיסון שמה לב שדאנקן נושך את שפתיו דרך המראה. היא הניחה שהוא מנסה להתרכז בדרך, אז לא המשיכה לדבר.
המכונית עלתה אל הכביש המהיר, ודאנקן נשם לרווחה. כנראה הוא חשב שהנערה לא תוכל לעקוב אחריהם כאן. לעומתו מדיסון וכתום השיער הציצו לאחור כל כמה רגעים.
המבטים שלהם הצלבו והבעת הבלבול הטהור שהייתה על פניו של הילד סיפקה את מדיסון. "מה את?"
"זאב." היא ענתה. "מי אתה?"
"השם זה מייקל." ענה. ידיו לא נחו, ועיניו התרוצצו. מדיסון תהתה עד כמה לחוץ הוא שהוא מתנהג ככה.
"מייקל," דאנקן אמר מלפנים, פניו עדיין מופנות קדימה. "לפני שאנחנו מחזירים אותך הביתה אתה חייב להשבע שלא תספר על כך לאיש."
מייקל נרתע בחדות כזו שגרמה למדיסון לקפוץ. גופו דמם והוא בלע את רוקו. "אל תחזירו אותי הביתה."
שתיקה השתררה במכונית. ליסתו של מייקל הייתה קפוצה ואצבעותיו עברו להתעסק בשולי חולצתו. דאנקן העיף אליו מבטים במראה, ואז שאל את מדיסון בלי קול "מה קורה איתו?"
לא הייתה לה תשובה.
"אני מניח שאתה יכול להשאר איתנו לבנתיים. אלא אם כן אתה רוצה שנוריד אותך באיזור."
מייקל הניד בראשו במהירות.
מדיסון נאנחה. קרו יותר מדי דברים, וזה אפילו לא צהריים.
היא קברה את ראשה באחת מידיה.

מקפיצה