רוסליין האבא / קלישה, היה היה פעם

המדף שלי.
מבוטא.
עבר המון זמן מאז שפירסמתי משהו על ג'ייק ועל סנדי, אז הנה קטע קצר.

***

רוסליין האבא

[אורך: 804]

האוויר במונית היה קר כל כך, שנדמה היה שכל רגע עומד הדם בעורקי לקפוא. אבל אחרי שפניתי אל הנהג בבקשה להנמיך את המזגן, הוא הודיע שהמזגן בכלל לא דלוק ושהחימום פועל בכל העוצמה. ביקשתי להגביר את החימום וסובבתי את ראשי בחזרה לנערה, שכל העת נעצה בי מבטים רצחניים. גלי הקור שנדפו ממנה נראו קרים כל כך, מוחשיים כל כך, עד שהתקשתי להבין כיצד הנהג לא הבחין בהם. הסטתי את מבטי והתעסקתי בטלפון עד סוף הנסיעה.
שילמתי לנהג וניסיתי לסייע לנערה לצאת, אבל היא הבהירה באופן הכי ברור שאפשר שלא אעז לגעת בה, באמצעות מבטה הקפוא. הובלתי אותה בדממה לאורך שביל הגישה עד לבית, פתחתי את הדלת במפתח ואפילו לא טרחתי להסתיר קצת מהבלגן. סימנתי לה להתיישב על כיסא בחדר האוכל וחיפשתי במקרר משהו לאכול, מעביר בראשי שוב ושוב את מה שאירע אך לפני דקות מעטות.

כשסנדי הגיע, היייתי בהלם. שנינו החלפנו מבטים זה עם זה בשתיקה, והרגשתי לפתע גל של אושר מציף אותי. היא חייכה חיוך נבוך והתחילה לצעוד לשולחן. אני מניח שפני שיקפו את מבטה.
היא התיישבה על כיסא מולי ונשמה עמוק, כאילו זקוקה לכל כוחותיה כדי להגיד את המשפט הבא.
"אתה ג'ייק קמפבל, נכון? אמא שלי סיפרה לי עליך." משהו בנימת קולה הבהיר לי שלא היה מדובר בדברים טובים שסיפרה עלי, אבל לא יכולתי להאשים אותה. עשיתי טעות עצומה, ושילמתי עליה בגדול.
"כן." השבתי, ובחנתי את פניה. הן הציפו אותי גל של כאב. כל כך דומות היו לפניה של דרק, רק העיניים. העיניים היו של אוליבר.
"אני מצטערת שלא התקשרתי או משהו, פשוט כל זה קרה מהר מאוד. לא היה לי מספיק זמן אפילו לא לשלוח הודעה. בקושי הספקתי לארוז מזוודה. אמא שלי אמרה לי שאתה תמיד תשמח לעזור לי, אז באתי לכאן. אני כל כך מצטערת - "
"מה קרה?" קטעתי אותה.
"זה סיפור ארוך."
"יש לי זמן."
"אתה לא אמור להיות בעבודה כרגע?"
"אני חושב שאוכל להקדיש קצת זמן לאחיינית האבודה שלי."
היא חייכה.
"איך שאתה רוצה." משכה בכתפיה. "שמעת פעם על משפחת רוסליין?"
"מי לא שמע?"
"הם מאוד נחשבים ברובע הדרומי, אם אתה מבין למי אני מתכוונת." היא נעצרה לרגע. "יש לאמא, סיד, בן בערך בגילי."
"תומאס. שמעתי עליו דבר או שניים." אישרתי.
"הוא חולה סרטן, ידעת?"
"לא."
"כן, לפני ארבע שנים הובחן. הוא עבר הרבה טיפולים, אפילו נשר לו השיער בערך לפני שנה."
חיכיתי שהיא תסיים לברבר ותגיע לעיקר.
"בכל מקרה, הוא זקוק לכסף. אבא שלו לא בדיוק מודה בזה, אבל הוא קצת בחובות, אתה מבין?"
"אני חושב."
"אתה יודע, סידר קצת עניינים. כיסה פה על קצת כסף, איים על כמה אנשים - עשה שרירים, ופתאום עכשיו הוא מצטער על זה, אתה מבין?"
"סנדי?"
"כן?"
"את חושבת שאני מטומטם שאת יכולה למרוח לו את הזמן בפיטפוטים?"
היא חייכה שוב.
"אתה חכם."
"אני מבוגר ממך בעשרים שנה."
"זה משפט פתיחה?"
"את אחיינית שלי."
"אני מודעת לזה."
"אתה מוכנה להמשיך, בבקשה?"
"בטח." היא המשיכה בסיפורה וסרקה אותי כדי לראות את תגובתי. "אז רוסליין האבא, הוא קצת בחובות די רציניים עם כל הסיפור הזה על הסרטן. אבל הוא לא בדיוק מראה את זה, אתה יודע. משוויץ בפרארי שלו, יוצא עם בגדי מעצבים ובקיצור מתנהג כאילו הוא מופצץ מכסף."
"זה לא נכון?"
"כבר לא."
דממה, שנינו שוקלים מה להגיד.
"אז יום אחד מודיעים בחדשות שהילד שלו - אמרת תומאס? נחטף. נעלם."
"וואו."
"באמת וואו. אז העסק מתחיל קצת לקרוס. ריחרחתי קצת, וגיליתי מה קרה." היא נעצרה, אולי כדי להגביר את המתח או סתם כי היא חיפשה מילים. "לרוסליין האבא היו בעיות עם כסף, אז הוא לווה קצת מכמה חברים שלו. כמה חברים לא נחמדים."
"השוק האפור?"
"המאפייה."
"תני לי לנחש: הוא הסתבך."
"ב ד י ו ק."
"ומה הקשר של כל זה אליך?"
"אני, היה לי קשר לא רע עם רוסליין האבא, עד כמה שזה אפשרי. הייתי, בוא נגיד הדבר הכי קרוב לחבר שיכול להיות לו."
"את?"
"אני." הפעם זה תורה לאשר.
"אז את חוששת שינסו לחטוף גם אותך?"
היא לא טורחת להשיב.
"אז החלטת לנסוע אלי?"
היא הניפה את ידיה והחוותה בהן סביבה.
"אני כאן, לא?"
"נקודה טובה. אני יכול לשאול אותך שאלה, סנדי?"
"בטח."
"איפה ההורים שלך במהלך כל הסיפור הזה?"
היא הביטה בי בבילבול.
"איפה מי?"
"ההורים שלך."
היא נשענה קדימה על השולחן מולי. "ההורים שלי מתו לפני שלושה שנים, ג'ייק קמפבל."

נאנחתי ונשענתי אחורה, שקוע במחשבות. מכאן והלאה השיחה רק המשיכה להידרדר, כמו חיי מאז הטעות הגורלית ההיא.
"ג'ק?" קולה נשמע מכיסאה, עדיין קפוא. היה בה כעס עלי, כעס הגיוני לגמרי. אבל לא ידעתי איך להתייחס אליה. בעדינות? בקשיחות? גם כן בכעס?
"מה?" צעקתי, מצטער ששולחן האוכל רחוק מהמטבח.
"אתה מתכוון להביא משהו לאכול או שפשוט תשאיר את המקרר הזה פתוח במהלך השעה הקרובה?"
סגרתי את הדלת ונאנחתי. תהיה לי עוד הרבה עבודה עם הנערה הזאת.
מסביבי זימזם המזגן שהיא הדליקה בלי רשותי. תהיתי לעצמי איזה חינוך היא קיבלה, אם בכלל. פניה הציצו אלי, אותן פנים מוכרות עד כדי כאב. כל שרציתי היה להרחיק אותה ממני, לברוח מכל הסיפור הזה. אבל ברחתי מספיק. הרחקתי מעצמי את כל מי שאהבתי. עכשיו הגיע הרגע לעשות פעם אחת את המעשה הנכון.

אויאויאויאויאוי
ה צ י ל ו
זה מקסים!
הוא אח חורג שלה
אוי, לא חשבתי על זה
וזה כתוב ממש יפה ואהבתי ממש וזה מתחבר בצורה ממש יפה להכל ואני מסתקרן לגלות באיזה חלק בדיוק זה ממוקם (אני אניח שזו הפתעה אבל שתתגלה בהמשך).

עריכה להוני:
הצילו, התכוונתי לתומאס

לרינג:
לא, הוא דוד שלה.
לקלישה:
ממש אהבתי, תמיד טוב לקרוא עוד סיפור כזה.

ממש אהבתי

זה סיפור בהמשכים? כי אם כן, מצפה בקוצר רוח קצר מאוד1 ואם לא, קטע ממש יפה ומושקע!

זה לא בדיוק סיפור בהמשכים, אבל גם לא קטע בלי המשך. זו סדרת קטעים שכתבתי שנקראית "היה היה פעם" ומבוססת על שני תרחישי עלילה עיקריים. אתה מוזמן להציץ במדף שלי כדי לקרוא את שאר הקטעים.