בצד השני של המראה|וריאן, מג'יקל מירור

הדבר היחיד שאני לא אוהב בקטע הזה זה שזה פאנפיק אז אי אפשר לפרסם אותו בסס"ש.
היה ככ כיף לכתוב אותו אמג זה אחד האיוס האהובים עליי היהיהיהי
לכו תשמעו את השירים:
Magical Mirror
Mirror's Magic
תודה לנעמה שעשה קריאת בטא! יודע מה אני אתחיל לשלוח לך חרמש על כל קטע.

---

שם הפאנפיק: בצד השני של המראה
שם הכותב: וריאן
דירוג: PG
שיפ: נאביה לא מוזכרת אפילו בפאנפיק (גם ניובילט לא למאו) אבל לינאביה.
ז'אנר: AU...?
ויתור זכויות: היטויאמה! אלו שכתבו את השירים שקישרתי למעלה.

---

ליני קפץ כשהוא שמע דפיקה בדלת.
בהתחלה הוא היה בטוח שהוא הוזה. הרי זה היה מגוחך! למה שמישהו ידפוק בדלת? גם אם היו מצליחים למצוא את המקום הזה, לא היה אף אחד בעולם הזה שהיה רוצה לפגוש אותו.
כן, זה נכון. זאת כנראה הייתה הרוח. כל השנים האלו לבד בטח הפכו אותו לפרנואיד.
הדפיקה נשמעה שוב, וליני כמעט נפל מהמיטה מרוב בהלה. הפעם לא הייתה לו אפילו הזדמנות לתרץ את הצליל ששמע - הדלת נפתחה.
ליני בהה בחוסר אמונה בגבר שהופיע בצד השני של הדלת. הוא לבש ברדס סגול - כמובן, הוא היה קוסם. כל האנשים ידעו להשתמש בקסם שהעולם מציע - אם לליני לא היה קסם, הוא כנראה היה כבר מת לפני שנים - אבל רק קוסמים יכלו לשאוב את הקסם מעצמם.
לפעמים ליני קינא בהם. לפעמים ליני שנא אותם. בסופו של דבר, זה היה קוסם שקילל אותו בגוף לא מתפקד והרס לו את החיים.
הקוסם סגר מאחוריו את הדלת והסתכל סביב. החדר לא היה מרשים במיוחד. הייתה שם רק את המיטה שליני לא עזב בחמש השנים האחרונות, שידה שעליה קנקן עם פרחים נבולים, מראה לא שימושית בפינה ואח בצד השני של החדר שליני אף פעם לא הצליח להדליק.
״מקום נחמד,״ אמר הקוסם. עכשיו ליני היה בטוח שהוא בא רק בשביל לצחוק עליו - לפחות אם הוא באמת היה אמיתי. ליני עדיין היה כמעט בטוח שמה שהוא רואה הייתה רק הזיה מתוחכמת.
הקוסם התחיל להוריד את הגלימה שלו, אבל עצר באמצע התנועה והסתכל על ליני. ״אכפת לך?״
ליני הניד בראשו, עדיין בהלם. הוא צפה בקוסם מוריד את הגלימה ומניח אותה בצורה מסודרת בקצה המיטה. מתחתיה הוא לבש בגדים רגילים, כאלו שכנראה היה אפשר למצוא בכל חנות. עכשיו הוא היה נראה כמו כל גבר רגיל שאפשר לפגוש ברחוב, ולא כמו אדם שיכול לכופף את המציאות לפי רצונו.
הקוסם התיישב על המיטה מבלי לבקש רשות ונעץ את מבטו באח שמולו. היה נראה שהוא שקוע בהרהורים. אחרי דקה שאף אחד לא אמר שום דבר, ליני כבר לא היה מסוגל להתאפק. ״מה אתה עושה פה?״ הוא שאל.
״אה, באתי לשאול אותך מה שלומך,״ ענה הקוסם, והפנה אל ליני חיוך שכנראה היה אמור להיות מקסים, אבל הוא רק גרם לו לבחילה. אין סיכוי שהבן אדם הזה רציני, נכון? האם הוא באמת השקיע כל כך הרבה מאמץ כדי למצוא את מקום המסתור שלו רק בשביל לצחוק עליו?
הקוסם הפסיק לחייך כשליני לא ענה. ״אני מניח שזה אומר שרע?״ הוא ניחש. ליני אפילו לא הספיק לענות לפני שהקוסם המשיך. ״טוב, רציתי לספר לך סוד שלא הרבה יודעים. אני חושב שאולי תמצא אותו מועיל.״ ליני הסתכל בחשד כשהקוסם קם והלך אל המראה. אחרי כמה שניות שבהן שהוא רק עמד ובחן את עצמו במראה, הוא הרים אותה והניח מול ליני. ״אתה יכול בבקשה להסתכל על המראה?״
ליני היה ספקן, אבל החליט להקשיב לבקשה של הקוסם. מה היה לו להפסיד, אחרי הכל? הוא פנה להסתכל על המראה, ופער את עיניו בהפתעה כשהוא ראה מה נמצא מצידה השני.
זאת לא הייתה ההשתקפות שלו.
הייתה שם נערה, אחת שנראתה בדיוק כמוהו. היא נעצה את מבטה במראה בריכוז, ונראה שהיא הייתה עסוקה מאוד בלסדר את השיער שלה. היה אפשר גם לראות את החדר מאחוריה - מיטה מסודרת עם בובה של חתול לבן, שולחן תפירה עם חוטים בכל מיני צבעים, ארון פתוח שנתן לו הצצה למגוון שלם של שמלות וחצאיות.
״מה… זה?״ הוא שאל, עדיין לא מצליח לעכל את המראה שראה.
״זאת הצצה אל עולם אחר,״ ענה הקוסם, ״עולם מקביל. אחד שהפוך לחלוטין מהעולם שלנו. והנערה המקסימה הזאת, היא אתה של העולם האחר.״
נשמעה עוד דפיקה בדלת, אבל הפעם היא הייתה עמומה. ליני הבין שהיא כנראה הגיעה מתוך המראה. הנערה הפסיקה לסדר את השיער והסתכלה על איפה שכנראה הייתה הדלת. ״לינט,״ הוא שמע קול קורא לה מבחוץ, ״החברים שלך פה. את מוכנה?״
הנערה, לינט, נעמדה. ״אני באה, אמא.״ היא קראה לפני שהיא יצאה מהחדר, ונעלמה מהמראה.
מה קורה פה? למה הקוסם מראה לו את כל זה?
״זה… היא לא יכולה להיות אני,״ התעקש ליני. יש לה הכל. המשך המשפט לא נאמר, אבל ליני היה בטוח שהקוסם כבר יודע אותו.
״זה עולם הפוך לחלוטין מהעולם שלנו,״ חזר הקוסם ואמר. ״כל מה שקורה כאן, יקרה גם שם אבל הפוך. כשהיא תצחק, אתה תבכה. כשהיא תבכה, אתה תצחק.״
ליני חזר להביט בחדר שנמצא בצד השני של המראה. החדר שהיה נראה כל כך מלא חיים, לעומת החדר העצוב והמדכא שליני שהה בו. הוא כבר הבין את המשמעות של מה שהקוסם הסביר עוד לפני שהוא שאל את השאלה האחרונה.
״תהית פעם אם יש מישהו שאחראי לכל הסבל שלך?״
זעם התחיל לעלות בליני.
הקללה שבחיים לא תעזוב אותו. המוות שתמיד רדף אותו לכל מקום. השנאה שכולם הרגישו כלפיו, אפילו האנשים שאותם החשיב כחברים.
הכל היה באשמתה.
״למה אתה מספר לי את זה?״ הוא שאל. היה עדיף כבר שהוא לא היה יודע. היה עדיף שהוא ימשיך לרחם על עצמו עוד חמש שנים נוספות, ולא ידע שיש סיבה שכל זה קורה.
״אני קוסם. איך אנשים קוראים לנו…? אה, כן. אדם שיכול לכופף את המציאות לפי רצונו.״ ליני תהה אם קוסמים יכולים גם לקרוא מחשבות. ״טוב, הם צודקים,״ המשיך הקוסם. ״אתה רק צריך להגיד את המילה, וזה הכל יהיה שלך.״
ליני הסתכל שוב על המראה. הוא שנא את הילדה הזאת, שחיה בצידה השני. הוא שנא אותה על כל מה שהיא לקחה ממנו. הוא שנא אותה על זה שהיא זוכה לחיות חיים נורמלים עם משפחה וחברים בזמן שלו אין שום דבר מזה.
הוא שנא אותה על זה שהיא זוכה להיות מאושרת בזמן שעליו נגזר רק לסבול.
הקוסם כאילו הציע לליני אפשרות בחירה, אבל שניהם ידעו שהייתה רק תשובה אחת להצעה שהציע.
ליני אפילו לא היסס לפני שהוא ענה. ״כן. אני רוצה את זה.״

•••

לליני הייתה רק מטרה אחת להערב - להתעלם לחלוטין מכל המחויבויות שלו.
בשביל לעשות את זה, דבר ראשון הוא הניח את כל הניירת בערימה מסודרת על שולחן הכתיבה שבחדר שלו. הוא הקפיד ששום דף לא יחרוג מהמקום שלו, לפני שהתיישב על המיטה שלו עם ספל קפה והפנה את הגב אל השולחן.
מה שהוא לא רואה לא צריך להטריד אותו.
הוא בדיוק עמד לקחת את השלוק הראשון מהקפה כשדפיקה בדלת הקפיצה אותו וגרמה לו לשפוך את המשקה החם על השמיכה. ליני מלמל קללה במרירות כשהוא קם לפתוח את הדלת. זאת בטח הייתה פורינה, שרצתה להראות לו משהו חדש שהיא בנתה. או אולי קלורנד, שסתם רצתה חברה.
אבל כשליני פתח את הדלת, מי שהופיע בצד השני היה גבר שהוא מעולם לא ראה מקודם. הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבו של ליני היה הברדס הסגול שהוא לבש - כמובן, הוא היה קוסם. כל האנשים ידעו להשתמש בקסם שהעולם מציע - אם לליני לא היה קסם, כנראה שהוא לא היה מצליח להתחמק מעיניהם הצופות של ההורים שלו - אבל רק קוסמים יכלו לשאוב את הקסם מעצמם.
לפעמים ליני קינא בהם. לפעמים ליני העריץ אותם. בסופו של דבר, הם היו אלו שזכו לכל התהילה, לפעמים אפילו יותר ממשפחת המלוכה.
הקוסם נכנס לחדר מבלי לבקש רשות והסתכל סביב. כנראה שרק מבט אחד יכל לספר לו את כל מה שהוא היה צריך על האופי של ליני. המיטה המבולגנת שעכשיו הייתה גם מלוכלכת בכתמי קפה, המראה הגדולה שבצד השני של החדר, ערימות הבגדים שהושארו בכל מקום, וכנראה יעלמו בזמן ארוחת הבוקר למחרת, כמו שתמיד קרה. העיניים של הקוסם השתהו לרגע על ערימת הניירות שעל השולחן.
״מקום נחמד,״ אמר הקוסם. ליני תהה מאיפה בדיוק הבן אדם הזה נפל עליו, ולמה הוא כל כך מתעניין בחדר שלו. האם זה הגיוני להתחיל לפתח הזיות כל כך אמיתיות בזמן כל כך קצר? ואם הוא היה אמיתי, איך בדיוק הוא עבר את כל השומרים שבארמון?
הקוסם התחיל להוריד את הגלימה שלו, אבל עצר באמצע התנועה והסתכל על ליני. ״אכפת לך?״
ליני הניד בראשו, עדיין מבולבל מכל מה שקרה. הוא צפה בקוסם מוריד את הגלימה ומניח אותה בצורה מסודרת בקצה המיטה. מתחת הוא לבש בגדים רגילים, כאלו שכנראה היה אפשר למצוא בכל חנות. עכשיו הוא היה נראה כמו כל גבר רגיל שאפשר לפגוש ברחוב, ולא כמו אדם שיכול לכופף את המציאות לפי רצונו.
הקוסם התיישב על המיטה מבלי לבקש רשות ונעץ את מבטו בערמת הניירות שעל השולחן. היה נראה שהוא שקוע בהרהורים. אחרי דקה שאף אחד מהם לא אמר דבר, ליני כבר לא היה מסוגל להתאפק. ״מה אתה עושה פה?״ הוא שאל.
״אה, באתי לשאול אותך מה שלומך,״ ענה הקוסם, והפנה אל ליני חיוך מקסים שהנסיך כבר הכיר כל כך טוב. כל מי שרצה למצוא חן בעיניו או בעיני הוריו הפנה אליהם את החיוך הזה בדיוק. ליני סגר את הדלת אבל לא ענה. משהו בכל הסיפור הזה היה נראה לו מוזר.
הקוסם הפסיק לחייך כשליני לא ענה. ״אני מניח שזה אומר שטוב?״ הוא ניחש. ליני אפילו לא הספיק לענות לפני שהקוסם המשיך. ״טוב, רציתי לספר לך סוד שלא הרבה יודעים. אני חושב שאולי תמצא אותו מועיל.״ ליני הסתכל בחשד כשהקוסם קם והלך אל המראה. אחרי כמה שניות בהן הוא רק עמד ובחן את עצמו במראה, הוא הסתובב אל ליני וסימן לו להתקרב. ״אתה יכול בבקשה להסתכל על המראה?״
ליני היה ספקן, אבל החליט להקשיב לבקשה של הקוסם. מה היה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות? הוא הלך אל המראה הגדולה והסתכל לתוכה, ופער את עיניו בהפתעה כשהוא ראה מה נמצא מצידה השני.
זאת לא הייתה ההשתקפות שלו.
ליני צפה בהלם במראה שהופיע מולו על המראה. הייתה שם נערה, אחת שנראתה בדיוק כמוהו. היא ישבה על המיטה בחדרה והתעסקה בשולי השמלה שלבשה. היה אפשר לראות את כל החדר שלה דרך המראה - המיטה שעליה ישבה הייתה קטנה וחסרת כל צבע, ולא נראתה לליני נוחה בכלל. לצד המיטה הייתה שידה קטנה עם קנקן שבו פרחים נבולים, ובצד השני של החדר הייתה אח כבויה.
״מה… זה?״ הוא שאל, עדיין לא מצליח לעכל את המראה שראה.
״זאת הצצה אל עולם אחר,״ ענה הקוסם. ״עולם מקביל. אחד שהפוך לחלוטין מהעולם שלנו. והנערה המקסימה הזאת, היא אתה של העולם האחר.״
הייתה תזוזה בצד השני של המראה. הנערה כנראה השתעממה מהשמלה שלה, ועכשיו היא התיישבה על הברכיים שלה והציצה החוצה מהחלון. היה קשה לראות את הבעת פניה מהזווית של המראה, אבל ליני יכל לקרוא את כל מה שהרגישה בשפת הגוף שלה. קנאה, כעס, כמיהה.
מה קורה פה? למה הקוסם מראה לו את כל זה?
״זה… היא לא יכולה להיות אני,״ התעקש ליני. היא נראית כל כך… אומללה. המשך המשפט לא נאמר, אבל ליני היה בטוח שהקוסם כבר יודע אותו.
״זה עולם הפוך לחלוטין מהעולם שלנו,״ חזר הקוסם ואמר. ״כל מה שקורה כאן, יקרה גם שם אבל הפוך. כשאתה תצחק, היא תבכה. כשאתה תבכה, היא תצחק.״
ליני חזר והביט בחדר שנמצא בצד השני של המראה. החדר שהיה נראה כל כך עצוב ומדכא, לעומת החדר מלא החיים שליני גר בו. הוא כבר הבין את המשמעות של מה שהקוסם אמר עוד לפני שהוא שאל את השאלה האחרונה.
״תהית פעם אם כל האושר שלך נגנב ממישהו אחר?״
חרטה התחילה לעלות בליני.
הוא לא הבין למה - הוא לא עשה שום דבר לא בסדר. אבל המראה של הנערה הזאת, בחדר העצוב הזה, כולה לבד…
הכל היה באשמתו.
״למה אתה מספר לי את זה?״ הוא שאל. היה עדיף כבר שהוא לא היה יודע. היה עדיף שהוא ימשיך להנות מהחיים שלו בעיוורון, בלי לדעת את האמת האכזרית הזאת.
״אני קוסם. איך אנשים קוראים לנו…? אה, כן. אדם שיכול לכופף את המציאות לפי רצונו.״ ליני תהה אם קוסמים יכולים גם לקרוא מחשבות. ״טוב, הם צודקים,״ המשיך הקוסם. ״זאת לא הפעם הראשונה שנפגשנו, ליני. אתה לא זוכר את הפגישה האחרונה שלנו - היא קרתה בחיים אחרים - אבל חשבתי שאולי תרצה לדעת.״
הוא לא רצה לדעת. הוא לא רצה לדעת שום דבר מזה. עכשיו אחרי כשהקוסם אמר את זה, ליני באמת שם לב שכל הסיטואציה הזאת נראתה לו מוכרת.
אבל למה? למה הוא היה צריך לדעת את כל זה? זה לא היה הוגן. למה הוא לא יכול פשוט להיות מאושר, בלי שאיזה קוסם ידחף לו לחיים ויהרוס לו את הכל?
ליני הסתכל שוב על המראה. הנערה לא הסתכלה יותר על החלון. היא ישבה עכשיו ונעצה את מבטה בידיים שלה, ועל פניה היה חיוך קטן.
ליני הרגיש כאילו הלב שלו נשבר.
״אני אשאיר אותך לחשוב על זה,״ אמר הקוסם, ולפני שליני הספיק אפילו להביע התנגדות הוא כבר יצא וסגר את הדלת מאחוריו.
למה? למה כל זה קורה? ליני לא הצליח להחליט יותר איך הוא מרגיש. הוא רצה לבכות מכעס, מתסכול, מצער, מחרטה. הוא רצה לתלוש לעצמו את השיער מהקרקפת. הוא רצה ללכת לישון ולא להתעורר יותר לעולם.
כן, כן. הוא יעשה את מה שהוא תמיד עשה. הוא ילך לישון ויתעלם מהמחויבויות שלו.
זה היה מתי שהוא שם לב שהקוסם שכח את הגלימה בחדר שלו.
״חכה רגע-״ ליני פתח את הדלת של החדר עם הגלימה בידיו, אבל כשהוא הסתכל אל המסדרון, הוא גילה שהקוסם כבר נעלם.
ליני חזר פנימה וסגר את הדלת, הגלימה עדיין בידיו. מה הוא אמור לעשות עם הדבר הזה עכשיו? הוא היה כמעט בטוח שלהחזיק גלימה של קוסם היה לא חוקי בשביל אנשים חסרי קסם.
לפני שהוא הספיק למצוא פתרון, ליני שם לב שהקסם שהקוסם הטיל על המראה עדיין לא התפוגג. הוא שמע את הנערה מזמזמת מהצד השני של המראה. ליני התקרב והתבונן בה. התנוחה שלה לא השתנתה בהרבה מאז הפעם האחרונה שהוא הסתכל עליה. היא עדיין ישבה בשיכול רגליים על המיטה והסתכלה על הידיים שלה.
אבל למה היא נשמעת כל כך שמחה?
ליני לא ידע למה הוא נזכר בזה עכשיו, אבל הוא ידע שגם הוא היה בדיוק כמוהה, אי שם בחיים אחרים. הוא היה לבד וחסר אונים, והשעמום היה בלתי נסבל. הוא ניסה אפילו לסיים את חייו כמה פעמים - עד כך הבדידות הייתה מכאיבה - אבל הוא אף פעם לא הצליח. הוא פחד מדי ממה שיחכה לו בצד השני.
אבל הנערה הזאת - למה היא חייכה ככה? לא היה לה כלום. ליני דאג לכך. מה כבר היה יכול לגרום לה לחייך?
הכאב בליבו של ליני היה כבר בלתי נסבל. הוא הרגיש כאילו הוא רוצה להקיא.
זה הכל באשמתו. זה הכל באשמתו. הוא הרס את הכל.
הוא השפיל את מבטו, בשביל שלא יצטרך לראות עוד את ההשתקפות האומללה של חייו הקודמים במראה, ועיניו פגשו שוב פעם את גלימת הקוסם שבידו.
זה העלה לו רעיון.

•••

ליני סידר את הברדס הסגול על ראשו לפני שהוא פנה אל המראה. הוא רק קיווה שאף אחד לא יכנס לחדר שלו בקרוב - אם היה פשע חמור יותר מלהחזיק בגלימה של קוסם, זה היה להתחזות לקוסם.
על הנייר, התוכנית של ליני נראתה פשוטה. בפועל, הוא אפילו לא ידע אם זה אפשרי. אבל ליני תמיד אהב להתנסות עם הקסם של העולם, ולא היה זמן טוב יותר מעכשיו לגלות יכולת חדשה.
הוא הסתכל על המראה, ועל הנערה שישבה בצידה השני. לינט. אפילו השמות שלהם היו דומים. הוא תהה, אולי בעולם אחר, אם היו יכולים להיות חברים.
הגיע הזמן.
ליני עצם את עיניו והתרכז. הוא לא הצליח לראות איך הקוסם ביצע קסמים על המראה, אבל הוא צפה בפורינה אין ספור פעמים כשהיא התנסתה בקסם שלה. אולי אם הוא יצליח לחקות את מה שהיא עשתה…
ליני פקח את עיניו. ממבט ראשון, הוא לא היה יכול לדעת אם זה הצליח. המראה עדיין נראתה אותו הדבר - ועדיין שיקפה את הנערה, שעכשיו שכבה במיטה ונעצה את מבטה בתקרה.
ליני נשם עמוק, ואז הרים את ידו ודפק בעדינות על המראה.
הוא לא באמת ציפה שזה יעבוד, אבל הנערה קפצה במקום כאילו היא שמעה אותו. היא התיישבה והסתכלה על המראה. ליני היה בטוח לחלוטין שהוא הצליח כשהוא ראה את עיניה מתרחבות.
״מה…?״ היא מלמלה בשקט, בחוסר אמונה.
ליני ניסה להראות בשליטה כשהוא העלה על פניו את החיוך הכי רחב שלו. ״שלום, לינט.״
לינט פלטה קול מופתע. היא זחלה לקצה של המיטה, קרוב יותר אל המראה, וניסתה לבחון אותו. היה על פניה את אותו מבט מרוכז שליני ראה בפעם הראשונה שהוא הסתכל במראה, כשהחיים שלהם היו הפוכים. זה היה מדהים כמה מחובר הוא הרגיש לנערה הזאת שבכלל לא הכיר.
״מי אתה?״ היא שאלה. ״איך אתה יודע איך קוראים לי? מה אתה עושה במראה?״
כל כך הרבה שאלות. היא הזכירה לו את עצמו.
ליני הושיט את ידו אל המראה, כאילו הוא יוכל לתפוס את ידה מעבר לזכוכית. ״אני קוסם מעולם אחר,״ הוא אמר, ״ובאתי להגשים את כל המשאלות שלך.״

•••

ליני התעורר.
אפילו לפני שהוא פקח את עיניו, הוא כבר ידע שהכל חזר לקדמותו. הוא לא היה מסוגל להרגיש את הרגליים או הידיים שלו. הקללה חזרה.
ליני נשאר ככה עוד הרבה זמן, שוכב על המיטה בעיניים עצומות. הוא לא רצה לפקוח אותן ולגלות שהוא שוב הפעם איבד את הכל. הוא לא היה בטוח אם הוא היה יכול לחוות את הכאב הזה פעמיים.
אבל בסופו של דבר הוא ידע שלא הייתה לו ברירה. הוא פקח את עיניו.
החדר היה נראה בדיוק כמו תמיד: המיטה הקטנה והמשעממת, השידה עם הפרחים הנבולים, האח שאף פעם לא דלקה והמראה שעמדה בפינת החדר.
המראה.
האם יכול להיות שהכל היה חלום? הקוסם, המראה, אפילו הנערה מהעולם האחר? כמובן, בדיעבד, היה די ברור שהכל היה חלום. אנשים רגילים לא היו יכולים להשתמש בקסם כמו זה שליני השתמש בו. הם היו צריכים כישרון אדיר רק בשביל ליצור דברים מהאוויר, אז ליצור קשר עם עולם אחר דרך המראה? זה היה מגוחך.
אבל זה גם הרגיש אמיתי מדי בשביל להיות חלום.
הוא חשב שוב על לינט, ועל הקשר הקצר שהיה להם דרך המראה. היא סיפרה לו שבעולם שלה לא היה כזה דבר קסם - מגוחך! - ובמקום זה היו מכונות שהקלו על החיים שלהם. ליני הצטער שהוא לא היה מסוגל לספר על זה לפורינה. היא בטח הייתה כל כך מתלהבת לשמוע על העולם המוזר הזה, שפעל רק על מכונות.
ליני הרגיש דמעות מעקצצות בעיניו.
לינט גם סיפרה לו על המשפחה שלה - אביה, שהיה אופה, ואמה, שעבדה עם אנשים. והיה גם את אחיה הקטן, פרמינט, שכל כך הזכיר את פורינה. היא סיפרה לו גם על החברים שלה, שהזכירו לו את החברים שלו. שרלוט עם היכולת לחטט בכל דבר קטן, בדיוק כמו אליו. וגם קאלוס, שהנטיות האלימות שלו הזכירו לליני את קלורנד, אותה הוא תפס כבר כמה פעמים מנסה לתקוף פסל.
הוא התגעגע אליהם.
זה היה מדהים, לשמוע את לינט מדברת על כל האנשים שהיא אהבה. היא איבדה את הכל, בדיוק כמו ליני, אבל לעומתו היא הייתה מסוגלת להעריך את הזכרונות שנשארו לה.
הלוואי שליני היה רק קמצוץ ממה שהיא הייתה.
ליני לא הצליח לעצור יותר את הדמעות. הוא כיסה את פניו ונתן לעצמו לבכות. להוציא את כל הקנאה והתסכול שהרגיש.
אחרי הכל, לא היה אף אחד שהיה יכול לראות אותו נשבר.
זה לא היה פייר. עד שהוא קיבל את הכל חזרה, הוא שוב פעם נאלץ לוותר על זה. אפילו אם זה היה רק חלום, הלוואי שהוא היה יכול לא להתעורר ממנו אף פעם.
לפחות הוא היה יכול להתנחם בעובדה שאם באמת יש לינט בעולם אחר, לפחות הוא סובל בשביל שהיא תהיה שמחה.
זה לא ניחם אותו.
הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב במיטה, שקוע ברחמים עצמיים ולא מצליח לעצור את הדמעות. הוא היה כל כך פתטי.
ליני קפץ כשהוא שמע דפיקה בדלת.

מג'יקל מירוררר סוף סוף
כמה שאני מתלהב על הקטע הזה >< הקונספט היה כל כך מגניב ואיך שהלבשנו את זה על הדמויות שלנו היה כל כך מגניב ואיך שהבעת את זה והחיית הכל עם הכתיבה שלך היה *chef's kiss*
אמרתי את זה פעם ואני אגיד את זה שוב: כל המוטיבים החוזרים באמת עשו את הקטע. פערתי עיניים בכל פעם שראיתי בקטע 2 משפט שראיתי בקטע 1 בצורה שונה לחלוטין. אני חושב שכמות ההנאה שהייתה לי מלקרוא את זה (עם העובדה שידעתי הכל כבר) באמת אומרת הרבה על הכתיבה שלך - היו פעמים שבהיתי בטקסט והייתי כזה: "ייפ. זו גאונות."
כן אני מסתכל על הסוף. זה הכל מרגיש כמו לולאת זמן בלי להיות לולאת זמן בצורה הכי טובה שאפשר. אני לא יכול לתאר את זה אחרת.
האורך של הדבר הזה היה כל כך מספק כי שום דבר לא הרגיש נמרח וכתבת בדיוק מה שהיה צריך לכתוב ולא יותר מזה. זה, כאילו, האורך המושלם.

אתה יודע שבהתחלה כששלחת לי קראתי את זה תרתי משמע ותהיתי איך זה אפשרי לקפוץ בלי רגליים? אני מרגיש רע עבורך אם זה האייקיו שאתה מקיף את עצמך בו.

בסכיזופרן ארה שלו

אני אוהב את ההבדל בין התיאור הזה (שהחיוך גורם לו בחילה) לבין הניגוד של תיאור החיוך המדויק הזה בקטע 2. (ליני כל כך רגיל לחיוך הזה שהוא אפילו לא טורח להרגיש משהו ממנו). כן יכול להיות שמדובר בשני חיוכים שונים, אבל אני חושב שזה אותו חיוך ולליני היה הבדל פרספקטיבה. זה גם יותר מגניב ככה.

אם היה לי פוני בצורה המדויקת של הסימול המתמטי של שורש, גם אני אהיה מאוד עסוק בניסיון לגרום לדבר הזה להיראות נורמלי (she ate tho)

צמרמורת :<

פורינה שלי >< אני אוהב שכולם זהים לאני האחר שלהם (באופי התכוונתי, אז הג'נדרבנד והרקע לא נחשבים) ורק ליני ולינט אנשים נפרדים אחד מהשני! זה ממש מעניין. פורינה ופרמינט עם המכונות שלהם, קלורנד וקאלוס עם האלימות שלהם, ניובילט ונאביה עם מה שזה לא יהיה שלהם, ורק בין ליני ולינט יש ניגוד ברור.

הניגודיות בין החלק האחרון לבין "היה מת לפני שנים" (מקטע 1) באמת מבהירה כמה נורמלי וצעיר הוא כאן, כשיש לו הכל - איכשהו קראתי את כל הקטע הראשון בלי להבין במפורש שהוא בייסיקלי בגיל שלי (יותר כמה שנים) שם. אותו גיל, אותו נער, אבל בעולם אחד כל מה שהוא צריך לדאוג מפניו זה שההורים שלו יתפסו אותו כשהוא מתחמק מהם ובעולם שני זה פאקינג למות. די מכניס את הדברים לפרספקטיבה.

זו איזה פעם רביעית שאני קורא את החלק הזה ורק עכשיו הבנתייי שזה החדר שלווו מההתחלההה

קטני :<

איזה דימוי מהמם

גיבינג "כמובן שזה בראש שלך, הארי, אבל למה זה אומר שזה לא אמיתי"

"עבדה עם אנשים" איזה תיאור זוהר
קלורנד 100% תנסה לתקוף פסל. תחשוב על פורינה מתנגשת בפסל כלשהו כי היא התעסקה במשהו תוך כדי הליכה וקלורנד מכריזה על הפסל מלחמה שלמה לאחר מכן.
"הוא התנגש בך!"
"..."
"אני אהרוס את חייו!"
"קלורנד, זה יצור דומם."

והיום בשעות הצהריים המאוחרות צפויה ירידה במזג האוויר לקראת מעבר חד להתייפחות

:<

מושלם. אווירת לולאת הזמן שדיברתי עליה קודם? זוכר אותה? כן.

אין עוד הרבה מה לומר שלא כבר אמרתי
אני ממש אוהב הקטע הזה, תמשיך ככה ><