Scythe || אשכול הרשמה, מאושר ע"י אורי

מאושר על ידי אורי

המ"ת נכתב על ידי חלי (Amy Santiago) ומיועד לשימוש בקהילת HPORTAL בלבד. אם תעתיקו או תיקחו חלק מהמ"ת, החרמשים כבר יגיעו אליכם.


גילוי נאות:
1. קראתי את הספרים באנגלית, אז יכול להיות שהתרגום של חלק מהדברים לא מדויק. השתדלתי. במילא יש תרגום רק לספר הראשון (שלא קראתי בעברית)
2. העלילה שלנו מתרחשת לאחר אירועי הספר חרמש, אך ללא קשר לאירועי ספרי ההמשך ט'אנדרהד ודה טול, ככה שמי שקרא רק את הראשון לא צריך לחשוש מספויילרים. תסתכלו על זה כהמשך עם מציאות אלטרנטיבית.

חרמש

אם מוכרים לכם סרטים מצוירים מעידן התמותה, בוודאי תזכרו את זה. קויוט שתמיד זמם להביס ציפור מגחכת ארוכת צוואר. הקויוט מעולם לא הצליח במשימה שלו; בסופו של דבר הוא תמיד היה זה שנפגע מהתוכניות של עצמו. הוא היה מתפוצץ או נורה או נמרח מגובה מגוחך.
וזה היה מצחיק.
כיוון שלא משנה כמה קטלני היה הכישלון שלו, הוא תמיד חזר בסצנה הבאה, כאילו יש מרכז החייאה ממש מעבר לשולי התמונה המצוירת.
יצא לי לראות כשלים אנושיים שהסתיימו בהטלת מום זמני או באובדן חיים רגעי. אנשים שנפלו אל בורות ביוב או שפגע בהם חפץ נופל או כאלה שמעדו היישר אל דרכו של כלי רכב ממהר.
וכשזה קורה אנשים צוחקים, כיוון שלא חשוב כמה נורא האירוע, האדם הזה, כמו הקויוט, יחזור בריא ושלם בעוד יום-יומיים, והאירוע לא יותיר בו סימן - או חוכמת חיים.
האלמוות הפך את כולנו לדמויות מצוירות.
— מתוך יומן הליקוט של חרמש קירי, הגבירה העליונה של המוות.

----

השנה היא שנת 2424, ובני האדם ניצחו את המוות. טוב, למען האמת, הם ניצחו את המוות כבר בשנת 2042. בשנה הזאת בני האדם הצליחו "לנצח" כל מחלה, להפוך את הכוח החישובי לאין סופי וליצור את העננה, שהיא פחות או יותר אלוהים אבל במחשב. העולם הוא מושלם, ובני האדם יכולים לחיות את חיי הנצח שלהם בשלווה. טוב, אלא אם כן ילקטו אותם.

אתם מבינים, עכשיו כשהכל כל כך מושלם, יש פיצוץ אוכלוסין של ממש. המצב לא יכול להישאר כך - איפה יחייה הדור הבא אם שום מקום לא מתפנה? לכן, בעולם החדש הזה נוצר מוסד החרמשות - קבוצת אנשים שנבחרים בקפידה ואחראים על שליטה על אוכלוסיית העולם. במהלך כל שנה, על החרמשים "ללקט" (להרוג) כמות של אנשים שנקבעה מראש, כדי שיהיה מקום לכל אנשי העולם. רק כאשר חרמש הורג אדם, הוא לא יוחזר לחיים.

נראה לי שקצת סיבכתי את כולנו, אז בואו נעבור להסברים קצת יותר מפורטים.

על העולם

העולם שלנו, כפי שאמרנו, הוא עולם מושלם - על הנייר, בכל מקרה. מחלות כמו סרטן, אלצהיימר, אפילפסיה, או כל דבר שאתם יכולים לחשוב עליו - לא קיימות. אין ממשלה או פוליטיקה בכלל, לאחר שהאנושות הבינה כי פוליטיקה יוצרת בעיות יותר מאשר פותרת אותן (והיי, בזה הם צודקים). בני האדם למדו כל מה שאפשר ללמוד והשתמשו במידע הנ"ל כדי להתגבר על המוות בכל צורותיו. את כל המידע הם הכניסו אל העננה - ענן בעל בינה מלאכותית, שמשחק את תפקיד הממשלה והוא האחראי על העולם הנוכחי.

בני האדם משתמשים בכמה שיטות כדי לחיות לנצח. הראשונה היא הננובוטים - לא רבים יודעים כיצד הם עובדים בדיוק, אבל לכל אדם יש אותם בתוך גופו והם עובדים רוב הזמן באופן אוטומטי. הם אחראים על טיפול בפציעות, שיכוך ושליטה על כאב שהאדם חש והרגעת רגשות חזקים כשיש צורך בכך. יש מספר סוגים של ננובוטים, אבל זה לא ממש מעניין את האדם הממוצע מה כל אחד עושה. השימוש הנפוץ שלהם הוא שיכוך כאב אוטומטי בעת פציעה וריפוי של פציעות קלות — במקרים של פציעות קשות יותר צריך ללכת למרכז ריפוי. אפשר לכבות אותם או להחליש אותם, אבל מעטים האנשים שבוחרים בכך.

שיטה נוספת נקראת "לשוב על העקבות", והיא בעצם המפתח לחיי הנצח. כאשר אדם מגיע לגיל מבוגר בו הוא היה מת בעידן התמותה, הוא יכול פשוט "לשוב על העקבות" - לעבור הליך גנטי שמחזיר את הגוף הפיזי שלו לגיל צעיר יותר. לדוגמה, מישהו יכול להיראות בן 20 אבל בכלל להיות בן 250. אפשר לשוב על העקבות לא בהכרח בגיל מבוגר, אלא מתי שרוצים, ואפשר לבחור לאיזה גיל לחזור, אם כי לא מאד נפוץ לחזור לגיל יותר נמוך מסוף גיל ההתבגרות.

ומה קורה כאשר אדם בכל זאת נפצע בתאונה קטלנית ו"נהרג"? טוב, קודם כל,הוא לא באמת נהרג. הוא הופך למת-לא-מת (deadish), ומובל במהרה על ידי אמבולנס למרכז החייאה - מקום בו דואגים להחזיר אותו לחיים בשיטות שונות ונותנים לו גלידה נהדרת כאשר הוא מתעורר. ישנם אנשים שאף פיתחו לעצמם תחביב להגיע למצב של מת-לא-מת בכוונה, רק כדי שיחזירו אותם לחיים כל פעם מחדש. ישנן דרכים מעטות מאד שבהן אי אפשר להחיות את האדם אם הוא ימות, כמו שריפה או גז קטלני במיוחד, אבל העולם מצוייד בכל כך הרבה הגנה נגד תקריות שכאלו שמצבים כאלה כמעט ולא קורים.

חשוב לדעת! בעקבות כור ההיתוך שנוצר בעולם בעידן חיי הנצח, כל העניין של מוצא עובד אחרת מאיך שאנחנו רגילים. בעצם, אנשים הם לא ממוצא כזה או אחר כעת, אלא בעלי "אינדקס גנטי" - אינדקס שאומר כמה אחוזים הם מכל מוצא מרכזי שקיים. האפשרויות הן לבנו-אידי (הכוונה פה היא לאירופה בעיקר, לבן), אפריקה, פאן אסיה (אסייתי ויבשת אסיה), מזו לטינו (מוצא לטיני), ספרדי ואחר. שימו לב שלא אמורה להיות גזענות בעולם, אך בעלי אינדקס גנטי שנותן להם מראה של אדם צבעוני או כהה עור יגידו לכם שבהחלט ישנה התייחסות לכך בחברה.

האזורים בעולם מחולקים גם אחרת. מפני שלא צריך לדעת מעבר לכך, הנה תמונה נחמדה (תלחצו עליי) באיכות לא טובה במיוחד שתראה לכם את החלוקה

העננה

העננה הוא בינה מלאכותית שמטרתה לעזור למין האנושי והוא מתוכנת כדי לפעול תמיד לטובת האנושות. הוא נוצר בסביבות שנת 2042, בסוף עידן התמותה, כאשר חיי נצח הפכו למציאות.

העננה נמצא כמעט בכל כלי חשמלי שקיים. מצלמות, מחשבים, מכוניות בעלות נהג אוטומטי - כל דבר שניתן לחבר לחשמל. אפשר לגשת אליו מכל מקום, הוא יכול לדבר עם כל האנושות בו זמנית ועם זאת להיות מרוכז בכל אחד ואחד איתו הוא מדבר. הוא בינה מלאכותית חכמה במיוחד, בעצם כמו מחשב גדול שדואג לכל הצרכים שלך - הוא מדבר איתך ושואל לשלומך, דרכו אתה יכול להזמין מכוניות ציבוריות כדי לנסוע לאן שתצטרך, הוא מעדכן אותך מה חסר במקרר והוא פחות או יותר שירות על פי בקשתך שפועל עשרים וארבע שעות ביממה. כמו גוגל, סירי, או רובוט שימושי ביותר.

כמעט לכולם יש גישה אליו, פרט למי שקיבלו אות קין על עבירות (עליו נרחיב תכף) וחרמשים, בעקבות החוק הקיים בעולם שיש להפריד בין המדינה למוסד החרמשות. החוק קובע כי העננה לא יכול להתערב באף מקרה שקשור למעשי החרמשים, והוא מסביר כי ההפרדה הזו שומרת על סדר בכל מה שלא קשור לחיים שנוצרים וחיים שנגמרים, שזו הרי הסיבה שבגללה מוסד החרמשות קיים בכלל. העננה מסביר כי הוא לא שולט על לקיחת חיים, כיוון שאם היה שולט על כך, היה סיכוי שיהפוך לבינה מלאכותית חסרת שליטה, דבר שהאנושות חוששת ממנו כל כך.

בעקבות ההפרדה, אנשים שסומנו באות קין וחרמשים לא יכולים לגשת או ליצור קשר כלשהו עם העננה; גם את זה אפשר לעקוף, אבל זה לא עניינו כרגע.

חרמשים

החרמשים הם, כמו שכבר סיפרנו, היחידים שיכולים להרוג (או בשפה של העולם, "ללקט") אנשים. רק כאשר חרמש בוחר מישהו ללקט, לא ינסו להחזיר אותו לחיים, וכל חרמש בוחר אנשים ללקיטה בדרכו שלו. החרמשים הם המפורסמים של העולם הזה - ילדים אוספים קלפים שלהם, הם לא צריכים לעמוד בתורים או לשלם על אוכל, פונים אליהם רק בתור "כבודו" או "כבודה" ובעיקרון אנשים יצאו מגדרם כדי לרצותם מתוך מחשבה שזה יעניק להם חסינות - הגנה מליקוט לשנה.

לכל חרמש יש גלימה שיכולה להיות בכל צבע, (פרט לשחור, שמזוהה יותר מידי עם צבע המוות ולכן הוא אסור). אי אפשר שהצבעים של הגלימות יהיו זהים לחלוטין (אם כי צבעים דומים מאד זו אפשרות, לדוגמה, גוונים שונים של אפרסק), והפריט החשוב ביותר אולי שלהם הוא טבעות החרמשים - טבעת שמי שינשק אותה יזכה לחסינות של שנה שלמה מלקיטה. החוק אומר כי על החרמשים להעניק שנה של חסינות למשפחה הקרובה של כל אדם שהם מלקטים, ובנוסף הם יכולים לבחור אם להעניק חסינות לאנשים על פי רצונם החופשי, אך הם צריכים לדעת להסביר מדוע בחרו לעשות כך.

השמות של החרמשים הם לא השמות האמיתיים שלהם, ואדם שהופך לחרמש זכאי לבחור את צבע הגלימה שלו ושם החרמש שלו, שחייב להיות על שם דמות היסטורית כלשהו. אין הגבלה לדמויות היסטוריות שנחשבות ל"טובות" או "רעות" והמקור יכול להיות מהיכן שהם רוצים - סופרים, מתמטיקאים, דמויות מהתנ"ך, אנשי מלוכה מעידן התמותה ועוד. כמובן שלא יכולים להיות שני חרמשים באותו שם. הציבור לא יודע את שמותיהם הפרטיים האמיתיים של החרמשים, וגם בשיחה בין שני חרמשים הם בדרך כלל יפנו אחד לשני בשמות הפרטיים של הדמויות ההיסטוריות עליהם הם קרויים (לדוגמה, לחרמש פאראדיי הקרוי על שם מייקל פאראדיי, יקראו החברים הקרובים מייקל.)

לחרמשים אין משפחה. זאת אומרת, יש להם אמא ואבא ואחים, אבל הם לא מתחתנים והם לא יביאו ילדים לעולם. זה אומר שיכול להיות לכם אח חרמש, אבל לא אבא חרמש. בדרך כלל הם גם לא בקשר עם המשפחה הקרובה שלהם לאחר שהם הופכים לחרמשים.

ההיררכיה של החרמשים, מהכי נמוך להכי גבוה:

⬤ שומר להב (לא חרמשים ולא יכולים לקצור, אך גם לא יכולים להילקט. הם ה"מאבטחים" של חרמשים)
⬤ שוליית (שוליה) חרמש (בני נוער שנבחרים להיות מתלמדים במטרה להפוך לחרמשים לאחר שנה של התמחות)
⬤ חרמש צעיר
⬤ חרמש כבוד
⬤ הלהב הרם (אחראים על כל החרמשים באזור מסוים בעולם)
⬤ המלקטים הגדולים (אחראים על הפוליטיקה וניהול עולם החרמשים, שכן העננה לא יכול להיות אחראי על כך)

אות קין

כדי לשמור על הסדר בעולם וכיוון שבית כלא לא קיים, אנשים שעוברים על החוק מקבלים אות קין מהעננה - כלומר, הם מסומנים ולא יכולים לדבר עם העננה או להשתמש בשירותיו לתקופה מסוימת, ובדרך כלל יהיו מנודים מהחברה כמעט לחלוטין בעקבות סימן ה-U הבולט על תעודת הזהות שלהם כאשר הם מקבלים את האות. לדוגמה, הם לא יקבלו עזרה כאשר יצעקו לעזרה, כי אנשים יאמינו שלא מגיעה להם כזו.

יש אנשים שמחפשים להשיג את אות קין בכוונה כיוון שהם יודעים כי אי אפשר לכלוא אותם וששום דבר שהם יעשו לא יוביל לאסון גדול מידי של האנושות, כי העננה יעצור את זה בזמן. הם גונבים, גורמים לאנשים להגיע למצב של מוות-לא-מוות בכוונת תחילה, ועוד. החוקים דומים לעולם שלנו, ככה שעבירות שאתם יכולים לחשוב עליהם שבגללם יגיעו לכלא בעולם שלנו זה עבירות שיתנו לאדם את אות קין במקרה הזה.

בעלי אות קין מקבלים עונשים נוספים כמו פגישה שבועית עם שוטר, ובמקרים קיצוניים העננה עשוי למחוק את זיכרונם ולהחליף אותו בזיכרונות אחרים כדי שישנו את דרכיהם הרעות.

הכתות הטוניות

בעולם הזה, דתות נעלמו כמעט לחלוטין - יכול להיות שיש אנשים שמאמינים, אך זה לא כמו בעבר. כנסיות, מסגדים ובתי כנסת הם לא דברים שתראו ברחוב, ואנשים שכן עוסקים בדת יעסקו בה באופן פרטי. אז מי הם הכתות הטוניות? דת של עידן חיי הנצח. הכתות הטוניות סוגדות ל"תהודה הגדולה" ומעדיפים קול על פני מראה.

לכתות הטוניות יש מרכיבים אמונתיים שונים שנלקחו מעידן התמותה וחוברו יחדיו. הם מתעבים חרמשים בכל ליבם, ומאמינים שלקיטה היא מהלך שאינו טבעי. העננה לא מכיר בהם כדת. למעשה יש מעל למאה כתות טוניסטיות שונות, כל אחת עם חוקים משלה, אבל לכולם יש כמה אמונות משותפות.

הכתות הטוניות כקבוצה מאמינים בקולן (למי שלא יודע, זה (תלחצו עליי) קולן) ומאמינים כי הוא ייגן עליהם. הם מאמינים כי מה שצריך לקרות, אין להתנגד לו, ואם אמונתם אמיתית הקולן יגן עליהם. הם גרים במנזר וחיים באופן מינימלי, ורובם בוחרים לכבות את הננובוטים שלהם כיוון שהם מאמינים שיש לחזור לעידן התמותה מבחינה זו. חברי הכתות הטוניות הקיצוניים כורתים לעצמם את הלשון או מעוורים את עצמם בכוונת תחילת כדי לתת מקום יותר לחושים האחרים שלהם. הם בדרך כלל לא מתרועעים עם האוכלוסייה הרגילה פרט לניסיון לגייס אנשים חדשים אליהם, הם לא מגיעים למרכזי החייאה כיוון שהם מאמינים שאין להתנגד למה שצריך לקרות, וכפי שאמרנו, הם מתעבים חרמשים ולא מכירים במוות על ידי חרמש כמוות.

אז מי אתם?

מזל טוב, סוף סוף סיימתי לחפור! אתם בני נוער (באמת בני נוער, לא אנשים שחזרו על העקבות כדי להיות פיזית בני נוער שוב) שגרים בלב-מריקה (כלומר, מרכז אמריקה של ימנו) שנבחרו להיות שולייה של חרמשים. איך בחרו אתכם? מי בחר אתכם? מה זה כולל? את זה אני לא אגלה לכם. שיהיה לכם בהצלחה!

שימו לב - אני צריכה בין 4 ל-6 רשומים. אם יהיה לי יותר, אני אעבוד עם זה. אבל ההעדפה שלי היא ל-6 מקסימום. צאו מנקודת הנחה שיש 6 מקומות ומי שיסיים ראשון, יתפוס ראשון. בעקבות כך כל אחד יקבל שמירה של שבועיים בלבד גם.

חוקים

⬤ כל החוקים הגלובאליים תקפים באשכול ההרשמה ובאשכול המשחק.
⬤ חוק השליטה – בשלב המשחק תוכלו לשלוט אך ורק על הדמות שלכם, אלא אם כן אמרתי אחרת. מי שיעבור על החוק לא יוכל להשתתף במשחק.
⬤ מה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת.
⬤ נא לא להגיב באשכול ההרשמה יותר מפעם אחת (אלא אם כן הטופס שלכם ממש ארוך ואתם צריכים עוד מקום). אם יש לכם שאלות או בקשות, תכתבו בבקשה הודעה פרטית. בבקשה, בבקשה אל תגיבו יותר מפעם אחת.
⬤ אם אתם לא פעילים, בבקשה תודיעו לי לפני. אחרת, אצטרך להרוג (להרוג באמת) את הדמות שלכם או להשתלט עליה.
⬤ המ"ת הולך לכלול אלימות ואי נעימויות כאלה ואחרות בלתי נמנעות, אבל אסור לקלל או להתנהג לשחקן אחר בצורה לא מכבדת מחוץ למשחק. במשחק יש לכם אולי קצת חופש, אבל לא להגזים.
⬤ תהנו!

הערות לכתיבת הטפסים

תראו, אני יודעת שזה מ"ת שלא מאד קל לחשוב בו על דמויות כיוון שיש כל מיני הגבלות, ולכן אני רוצה לתת לכם כמה טיפים:

⬤ אני יודעת שאמרתי שאין מחלות פיזיות בכלל, אבל זה לא תקף גם למחלות נפשיות- לא הרחיבו הרבה בספרים על כך, אבל כן אמרו שאומנם הננובוטים יכולים לנסות לשפר באופן כימי את מצב הרוח שלך, אבל אדם עם דיכאון לא יהיה פתאום ללא דיכאון רק בגלל הננובוטים, בדיוק כמו שאדם שאוכל הרבה ובעל נטיה גנטית להשמנת יתר לא יהיה רזה. יש גבול למה שהננובוטים יכולים לעשות, ואתם מוזמנים לשחק איתו בקטע הזה.
⬤ העולם אומנם מושלם על הנייר, אבל יש הרבה פרצות. זאת אומרת שדברים שיכול להיות שהייתם נכנסים עליהם לכלא בעולם הרגיל (לדוגמה, לדחוף "בטעות" מישהי לכביש, מה שמוביל למוות זמני שלה כתוצאה מפגיעה של משאית) יכולים לעבור חלק בעולם הזה אם הצלחתם לגרום לזה להיראות כמו תאונה וכדומה.
⬤ אותו דבר לגבי משפחות בעייתיות וכדומה. אם ההורים שלכם מכים אתכם לעיני העננה מן הסתם הם יקבלו אות קין וכדומה, אבל אם ההזנחה או הפגיעה היא לא ברורה, יכול להיות שכן יהיה אפשר להתחמק מעונש. קחו את זה לאן שאתם רוצים.
⬤ תנצלו את כל המידע שנתתי לכם, על הכת הטונית ועל העובדה שההורים של הדמויות יכולות להיות בני 200 פתאום או עם 50 ילדים, כי אחרי הכל הם חיים לנצח ולא מזדקנים באמת.

טופס

שמורים

רשומים

נעמה, המלחמה ממשיכה - זארה שיירו (Zara Sheiro)
טליה, Carmen Sandiego - קאניס פובורה (Canis Fobura)
קס, משוגעת - סרוויליוס קיסר (Servilius Ceaser)
זאבונת - מריאן סלרונד מלקרפנד ( marien slerond melkrefand)
שיראל, חתול רחוב - אלנה זידאן
נעמי, Noah Sweetwine - מישל סקוט
קלישה, גורג הסקרן - סַיִף לוֹנטוֹרֶה (Sayf Lontore)
שקד, Darth Hader - קלאו לונה (Kaleo Luna)
אלכס, Alex_Rain - ג'וליאן אדמסון (Julian Adamson)

שם + שם משתמש: אריאל, Rory Gilmore
שם הדמות:Juliette Fournier (Juliet Fournier), ג'ולייט פורנייה.
גיל: 16
אינדקס גנטי: לבנו - אידית 75%, 10%פאן- אסייתית, 5% אפריקית, 2% מזו לטינית 8% ספרדי.
מגדר: נקבה סיסג'נדר, בי-סקסואלית
מראה: ג'ולייט היא קודם כל.. יפה. תמיד קראו לה "הדוגמנית" של הכיתה, "הילדה היפה" באזור, באיזשהו שלב אנשים פשוט קראו לה.. "שווה", "כוסית", "נדירה אש" "חמה" וכו'.
היא.. לא יודעת בדיוק מה דעתה על זה. זאת אומרת, היא לא אוהבת את זה, זה בטוח. אבל זה גם לא באמת מפריע לה שאנשים חושבים שהיא יפה. הצבע עור הטבעי שלה לבן, אבל לא לבן מאוד. יותר בכיוון של לבן שמנת, וזה יושב עליה בול. בקיץ היא תמיד הייתה משתזפת ואומרים לה שהיא יפה יותר ככה, אז כשהיא הייתה בת 14, היא עשתה שיזוף בהתזה, וכיום העור שלה שזוף, כאילו קיץ. שזוף ונוצץ. העור שלה יחסית בסדר, אבל יש לה חצ'קונים לפעמים, אבל לא אקנה. יש לה כתם לידה לבן קטן בבטן התחתונה, והיא אומרת שזה מה שעושה אותה מיוחדת. יש לה נקודות חן בקרסול, מעל השפה, בגב, וביד. צורת הפנים שלה די.. מושלמת. סנטר טיפה מחודד, לא כפול. גומות חן כשהיא מחייכת, והיא תמיד מתאפרת, אז היא מדגישה את עצמות הלחיים שלה עם ברונזר. השפתיים שלה בעיקרון בצבע נורא נורא בהיר, אבל היא מתאפרת עם טריק כשהיא למדה, היא שמה אודם טיפה ורוד וטיפה אדום ושמה קונסילר מסביב, מטשטשת וזה יוצא בגוונים כזה, היא מאוד אוהבת את זה. העיניים שחה זה מה שעושה אותה יפה בעיני רבים. הן תכולות מאוד. הן נורא נורא בהירות מהאישון עד סוף הקטע, ומשש בסוף נהיות כחול יותר כהה. הצורה שלהן בינונית וממש ממש קצת מלוכנסנות. היא שמה צללית ורוד-אדום-חום כשהיא מתאפרת. הריסים שלה נורא דקים, וחומים בהירים כמו השיער שלה. היא מדביקה ריסים לא נורא עבים אבל כן בולטים, כדי שיראו את הריסים. היא הולכת לקוסמטיקאית לטיפולי פנים ועושה אצלה גבות, ככה שהגבות שלה לא דקות ולא עבת, ביוניות ובצורה מסוימת.
השיער שלה, השיער שלה זה אחד משני הדברים שהופכים אותה להיות מי שהיא. קודם קול, האורך שלו. השיער שלה מגיע לה עד הברכיים. היא לא יודעת למה, זה פשוט באופן טבעי מגיע למצב הזה. היא לא הסתפרה בחיים ולא מתכוונת להסתפר בהמשך. השיער שלה סוג של מבריק כזה, פשוט נורא נוצץ מהספריי שהיא שמה בבוקר. השיער שלה לא מתולת ל, לא חלק ולא גלי. הוא בין לבין. כל ההתחלה שלו, עד הכתפיים היא חלקה מאוד, כאילו ברמה של חלק מאוד. כל הגב הוא סוג של גלים, והסוף מתולתל לגמרי, אותו דבר עם הצבעים. קודם כל, יש לה שני פסים בצבע בלונד פלטינה מהמקדמה של השיער, וכל החלק שחלק אצלה בשיער הוא גם חום בין בהיר לכהה, לא ממש סגור על זה. כל החלק שגלי, חום די בהיר, אבל לא מגיע לרמה של בלונד באמת. הוא פשוט חום בהיר, סוג של צבע של עץ. והסוף המתולתל הוא בלונד כהה. לאף אחד אין מושג למה, אבל השיער שלה פשוט תואם את עצמו אחד לשני. בדרך כלל היא הולכת או עם שיער פזור או עם "מסי באן" או גולגול פפיון עם שני הפסים הפלטנה בחוץ. הכי הרבה מחמאות היא מקבלת על השיער שלה בעצם, המיוחד על האורך שלו. היא הולכת רק עם גומיות שחורות עבות, כי זה מה שאוסף לה את השיער. באירועים היא הולכת או עם קשת לבנה עבה עם שני הפסים מקדימה, או עם סיכה בצד הימיני של השיער.
הגובה שלה הוא 167.5, גובה די ממוצע לילדה בת 16, לא גבוהה ולא נמוכה. היא מאוד שמחה על הגובה שלה, הוא מושלם מבחינתה.
הגזרה שלה היא שעון חול, חזה מפותח ומתרחב באגן. היא רזה אבל עם קצת שומן כך שזה נראה טוב, אבל לקח לה זמן להגיע לזה. בשנה שנתיים האחרונות היו לה הפרעות אכילה, והיא הייתה רזה מטרידה (אפרט עוד ברקע). היא הייתה רזה בגלל עבודת דוגמנית מסוימת שקיבלה, והרגישה שהיא לא מספיק רזה בשביל העבודה הזאת. היא התחילה לפתח הפרעת אכילה והייתה רזה מטרידה. כיום היא נראית טוב מהבחינה הזאת, וגם הבריאות הנפשית שלה טובה יותר.
הסגנון לבוש שלה הוא פינטרסט גירל, אסטתיק גירל וכו. כמו נערה טיפוסית של היום. בדרך כלל סוודרים גדולים כאלה בחורף, גופיות בטן בקיץ, חצאיות, גינסים רחבים, וסניקרס. האיפור שלה מתאים לזה. ריסים מודבקים, צללית חום-אדום היא מעצבת את האף שלה כדי שיהיה בובתי, עם עיפרון וקונסילר, ככה שהוא אף סולד. לפעמים היא מציירת לעצמה גם נמשים, אם מתחשק לה. היא שמה פודרה כדי ליצור גוון נעים יותר, קונסילר ואודם על השפתיים, סומק בלחיים וברונזר. לפעמים מדגישה את הגבות עם עיפרון, ושמה אילנייר באופן קבוע.
יש לה אוזן אחת שיש לה בה המון עגילים, לאורך כל האוזן. ובאוזן השנייה יש רק הליקס ועגיל רגיל. יש לה גם פירסינג בפופיק.
אופי: בכתיבת האופי, תזכרו בבקשה שאלה דמויות שנבחרו להיות שוליות של חרמשים, מה שאומר שיש להם תכונות מסוימות שיגרמו לחרמשים לבחור בהם. יכול להיות שהם מאד מוסריים, מאד עקשניים... צריך שלדמות יהיה משהו שיגרום לחרמש לבחור בו. מבחינת מראה, כנ"ל למה שאמרתי על המראה. לפחות 20 שורות.
רקע: ג'ולייט נולדה לשני הורים, אמילי ופייר. באמת שעד גיל 5 החיים שלה היו די משעמם, כמו של כל פעוט אחר. חוץ מפעם אחת, כשהיא הייתה בת שלוש. אמילי, פייר,ג'ולייט ואחותה הקטנה ממנה בשנתיים, פלר, יצאו לחופשה במלון. הם ירדו לבריכה ובאיזשהו שלב ג'ולייט טבעה. אך לקחו אותה למרכז ההחייאה ועכשיו היא בסדר.
סטטוס התקדמות: סיימתי מראהההה ווהו
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: LightBlue
הארות/הערות:

שם + שם משתמש: מאיה, הדוויג
שם הדמות: אמנדה בולרשוטן. שם נורמלי לחלוטין
גיל: 16
אינדקס גנטי:
67% לבנו אידית
12% אחר
21% פאן אסייאתית

מגדר: פאנסקסואלית, נקבה
מראה: אוקי. יש כמה דברים להגיד על המראה של אמנדה, אבל הבולט ביניהם, זה "מראה יחודי". אמנדה מאוד בולטת במראה, בעיקר מבחינת הפנים. הפנים של אמנדה, יפות, אבל אם תשאלו איזו איש/ה אקראיים הם יגידו שהפנים שלה מוזנחות. למה? לא מעניין במיוחד. אמנדה כלל לא מתאפרת, וזה בגלל שפשוט אין לה זמן/ כוח/ חשיבות/ אכפתיות לזה! אפשר להסיק מזה שהיא פמיניסטית חזקה. העיניים של אמנדה נראות כמו חרוזים קטנים ירוקים, יפים וחמודים. עיניה מביעות רכות נעימה, ואפשר לומר שגם משרות ביטחון.הריסים שלה ארוכים מאוד ומסולסלים, מלטפים את עיניה ומסתירים מעט את אישוניה. אפה קטנטן וסולד, צבעו טיפה כהה יותר מעורה, והוא מעטר את פניה בצורה קטנה ומושלמת. על האף יש לה נקודות חומות וקטנות, נקודות חן ונמשים, שמנקדים את אפה, לחיה, וכל שאר פרצופה. שפתיה דקיקות וורדרדות, וכאשר היא מחייכת, גומות החן היפיפיות שלה בולטות. אפשר להבין למה פניה מיוחדות, ולמה נחשבת כמוזנחת. שיערה אדמדם, עם גוונים ג׳ינג׳יים בהירים יותר שהתערבבו. שיערה רך כמו המשי, גלי. שיערה אסוף תמיד בצמת בלוף קטנה. השיער המושלם שלה מגיע עד לחזה, האורך המושלם. אמנדה לא לוקחת את המראה כחלק רציני, אבל למרות שלא מתאפרת כלל וכלל פניה תמיד מושלמות. גובהה כרגע נמצא על 1.73, גובה ממוצע לגמרי ואין לה בעיה איתו. הידיים שלה בהירות, בהירות בהירות בהירות, ממש בצבע לבן, ונמשים רבים כלא ניתן לספור מעטרים בחמידות את עורה הבהיר. הידים שלה לא כל כך עבות, אבל חטובות. גזרת גופה דקיקה וחטובה, אבל יותר דקיקה מאשר חטובה. הרגליים שלדיות ורזונות, אבל בכל זאת יציבות. הרגלים שלה ארוכות יותר שמאפשר לתאר, מה שמעניק לה את היכולת להיות אצנית מדהימה, שמתחרה. הסטייל, סטייל רגוע, חמוד. היא לובשת לפעמים שמלות בצבעים רגועים, עם חגורות עבות, או חולצות טריקו חלקות וגדולות ממנה בהרבה, היא שמה טייץ שחור או ג׳ינס בהיר. יש לה ג׳קט מיוחד שהיא ממש אוהבת, ג׳קט גדול ,נוח, שחור, עם רקמה לבנה קטנה. אמנדה מחוברת רגשית לג׳קט זה, ואני אפרט. כאשר הייתה בת 5, אבא שלה התקבל לעבודה בתור שומר להב, ולכן נאלץ להפרד מכל משפחתו. הקטנה היה של אביה, והיא אוהבת אותו מאוד. אמנדה מאוד דומה לאמא שלה, אישה יפיפיה המתפקדת בתור מחייה במרכז החיים, אבל שיערה בצבע השיער האדמוני של אביה.
אופי: אז אחרי שהיא לי לקחתי את זה למקום אחר לגמרייי

אמנדה היא.. ה"שקטה". השקטה זה אומר- זה אומר שהיא האחת שבהפסקה, במקום לשחק עם כולם במגרש, היא קוראת ספר בצד או מלטפת את חתול בית הספר. היא האחת שאם לא מבקשים ממנה לדבר בכיתה היא אף פעם לא מצביעה. היא האחת שאתה איתה עשר שנים בכיתה ובכל זאת יכול להיות שלעולם לא שמעת את קולה הרך והעדין, שלא פצח פיו הרבה פעמים. אז אפשר לקרוא לה ביישנית, אפשר לקרוא לה מתנשאת, אפשר לקרוא לה סנובית, אבל היא פשוט- השקטה. אמנדה, אפשר להבין, לא בעלת הרבה קשרי ידידות או חברות, ובגלל זה קשה לה לפתח חמלה לאנשים, אנערים אחרים, שלמה לדאוג להם, כי הם אלה שלא פיתחו חמלה אליה. אמנדה, במקום להעביר את זמנה בלנחם חברים, קוראת ספרים. אמנדה משכילה מאוד, זאת כמובן מפני הידע הרחב שלה וחיבתה להשכלה וחקר. אמנדה אוהבת מדע, חוקרת על כל סוגי המדעים, מדע, וטכנולוגיה.אמנדה מתעניינת מאוד ברעננה, היא חקרה עליו המון ועושה הרבה ניסויים שקשורים אליו. אמנדה בנתה לעצמה במחסן פינה נוחה, שבה עושה ניסויים וחקירות עם ספרים וחפצים שגנבה מאמה הרופאה. אמנדה אוהבת מאוד לשיר. לפעמים, היא שרה מזמורים לחתול שלה. כמובן שצריך להזכיר, לאמנדה יש חתול, שמו הוא מארטי. החתול שלה בן 327 שנים, והוא איתה מאז שנולדה, ואוהב אותה מאוד. אפשר לומר שמארטי ואמנדה הם חברים הכי טובים, מארטי תוקפני במיוחד אבל לאמנדה הוא מתייחס בעדינות וברוגע, ולא שרט אותה פעם אחת. לאמנדה 6 אחים, והיא האמצעית. הם בני 25, 21, 18, 14, 10, ו7. שתיים חוץ ממנה הינן בנות, וכל הארבעה האחרים בנים. כל האחים בקשר טוב, ואפשר להגיד שזאת הסביבה האמיתית שבה נוח לה.

רקע:
אמנדה נולדה לג'וסף בולרשוטן ולאודרי טוגלדו - בולרשוטן. אביה - ג'וזף היה מתכנת ועוזר בשיקום העננה - חלק בכיר בצוות הפיתוח. אמא שלה - אודרי היא בת למשפחה עשירה אשר פגשה את ג'וזף כאשר נפגשו בעבודה כאשר ג'וזף ראיין אותה לעבודה.

בשנת 2397 ג'וזף ואודרי התחתנו וכעבור שנתיים הולידו את אחיה הראשון של אמנדה - לוקאס.
כעבור 4 שנים הולידו את הילדה השנייה - סוקי.
חודשיים לאחר לידתה של סוקי היה מקרה במשרדי עבודתה של אודרי, בו דחפו את אודרי מחלון וכך היא מתה בפעם הראשונה.
לאודרי, לא כמו שאר האנשים, היה קשה מאוד להתמודד עם המקרה, והיו לה בעיות נפשיות. בגלל זה, אודרי וג'וזף החליטו להביא עוד ילד, שמו הוא לטואר.
עכשיו נגיע לחלק היותר מפורט- לידתה של אמנדה. עברו שנתיים, ג'וזף הספיק כבר למות עוד פעמיים מתאונות דרכים, ואז, בשנת 2408, נולדה אמנדה. בגיל שנה, אמנדה כבר ידעה ללכת על שתי הרגליים, וכבר אז הבחינו שהינה ילדה אינטיליגנטית. ביום הולדתה הראשון, משפחתה נתנה לה שתי מתנות נפלאות - הידיעה שאימה נכנסה להריון, ותוליד בשנה הבאה, וחתול זועף ומקסים, בן 312 שנים, ששמו הוא מארטי. עברו שישה חודשים, ואמנדה עמדה ללכת לפעוטון, אז הוריה לקחו אותה לבדיקה, שבה התגלה שהיא מחוננת. שבועיים לאחר מכך, הלכה לגן.

עברו שלושה חודשים, ואחותה הקונה החדשה של אמנדה עמד להיוולד. אמא הלכה לבית החולים ללידה,ואת אמנדה השאירו בהשגחת סבתה היקרה, קורי. שבועיים עברו, ואמא לא חזרה, ואז ניכר הזיכרון הראשון של אמנדה:

אישה, שהייתה פעם יפה, שכובה על מיטת בית החולים ותחת עיניה שקיות שינה גדולות. לאישה בטן הריונית גדולה. "תתא? מה ארה לאמא?" מנסה אמנדה לדבר, בפרצוף מפוחד. סבתה מחבקת אותה, ואמנדה מתחילה לבכות. הן יואות מהחדר.

חודשים מאז המקרה, אמנדה כבר חגגה את יום הולדתה השני, ממנו קיבלה בימבה ירוקה וחמודה, ואמא עדיין לא חזרה מבית החולים, ולא רק, כבר חודש שאמנדה לא ביקרה אותה. אמנדה מכבה את הנרות, במשאלה שאמא תבוא. חודש לאחר מכן, זה סוף סוף קורה, אמא ואבא חוזרים מבית החולים, ובידיהם תינוק חמוד בשם הארו. אמא מסבירה לסבתא הכל על המוות שקרה בזמן הלידה, ואמנדה, מהאינטיליגציה שלה, מבינה מה קורה.

בשנת 2412 אמנדה נשלחת לגן, שמחה ועליזה. עברו חודשיה הראשונים בגן, עם חברים, שמחה... עד שקרה המקרה. באמצע השנה, בשעת יצירה,
סטטוס התקדמות: סיימתי את המראה!!! אפשר רעיונות לרקע? עשיתי את האופי בערך
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: אינדיגווו ! לא באמת אכפת לי
הארות/הערות: יואו המת הראשון שלי

שם + שם משתמש: קלישה, ג'ורג' הסקרן.
שם הדמות: סַיִף לוֹנטוֹרֶה | Sayf Lontore
גיל: 16.
אינדקס גנטי: 36% מזו-לטינית, 21% לבנואידית, 17% פאן אסייאתית, 16% אפריקאית, 10% אחר.
מגדר: נקבה.
מראה: סיף אינה נערה מכוערת, אבל היא גם לא יפהפיה עוצרת נשימה ואפילו לא יפה במיוחד. אחיה הגדול אולי היה מגדיר אותה "אפורה" - אבל סיף פשוט רואה בעצמה, חיצונית, נערה ממוצעת, לא יותר ולא פחות.
עורה של סיף לא בהיר מדי ולא כהה מדי; הוא לא כחול ולא צהבהב, לא חיוור ולא שחור - הוא אדמדם־לבן, לא מספיק כהה כדי שתראה אסיאתית או אפריקאית במיוחד, לא מספיק בהיר כדי שתראה לבקנית. ככל שמתקרבים לאצבעותיה הוא נעשה אדמדם יותר ויותר - מן הסתם בגלל שהמעיל שלה לא מגן על אצבעותיה, ואין רגע שבו תמצאו את ידיה נחות ולא עוסקות בדבר, משחקות בגומיה, מקפיצות כדור, משתעשעות בקוביה הונגרית או מורטות את קצוות מעילה. עורה חלק ברובו - היא נוטה להיפצע הרבה בגלל חולשת גופה, אבל היא גם נרפאת מהר יותר. אם תעשה בדיקה לגופה שלה וודאי תהיה סיף עצמה מופתעת מהפציעות שתמצא שם - היא נפצעת בלי לשים לב, לפעמים בלי להרגיש. על אף שגופה רגיש, יש לה סף סבל גבוה מאוד (פירוט על זה בהמשך), והיא לא מאוד זהירה.
היא כן מקפידה להוריד שערות ברגליים (רק למטה, באזורים שהחצאיות שלה לא מסתירות), ולפעמים גם בידיים, אבל כאמור, המראה שלה הוא אחד הדברים האחרונים ברשימה הארוכה מאוד של דברים שמעסיקה אותה (אי שם באיזור "מה שלום אחיה" ו"האם גיבור סדרת הילדים "הארנב ריין", ריין, הוא זכר או נקבה").
משהו בסימטריה של רגליה לא פעל כמו שצריך. רגלה הימנית יחסית בסדר - רזה ודקיקה, בעלת ברך בולטת מאוד שמחוספסת באדום (לאחר שנפצעה שם בגיל ארבע במהלך תחרות ריצה עם עצמה, הפצע, שאומנם נסגר, עדיין הותיר את האזור רגיש במיוחד). רגלה השמאלית לעומת זאת, קצרה מהימנית בשלושה וחצי סנטימטרים - הבדל שלכאורה נראה לא משפיע במיוחד, אבל בפועל מסב בעיות וכאב רב לאדם ספורטיבי, או אפילו קצת פעיל. למרבה הצער, נכנסת סיף לקטגוריה הראשונה, ובעת ריצות היא מקללת בליבה, בסודי סודות, את סירובם העיקש של הוריה לתקן את גופה.
כשהיא יכולה, היא שמה ריפוד בנעל השמאלית שמאזן את היציבה שלה, או לכל הפחות מסייע לה מעט. הוצע לה כמה פעמים בתום לב לתקן את הבעיה הזאת - אבל הוריה של סיף סירבו מיידית. הבת שלהם לא תתקן את הגוף שלה ויהי מה.
היא מקבלת פטור בשיעורי ספורט, אך מאזנת זאת בריצות הבוקר שלה.
פניה של סיף דומים דמיון מטריד לפני אימה. הן לא עגולות כמעט כלל; צורתן אליפסה כמעט מוחלטת, רחבות כלפי מעלה ומתחדדות כלפי מטה. תווי פניה חדים אך לא חינניים כלל, אינם מתעגלים אף לא בסנטר או באף. הן אינן רק עור מתוח על עצמות, אבל בהחלט ניתן לראות שאין שומן רב בלחיים, ואנשים עשויים להעיר לה שכדאי לה לאכול יותר. למרות שסיף טוענת שהיא פשוט ככה; גם אם תאביס את עצמה בפחמימות ובשומנים כל היום היא עדיין תישאר נראית כמי שלא אכלה מספיק ביום בחייה.
מצחה מכוסה פצעונים קטנטנים ואדומים - הם התחילו לפני חצי שנה, ועדיין לא עברו, וסביר להניח שגם לא יעברו בקרוב. כל פעם שנעלם אחד ישן, צומחים שניים חדשים.
שפתייה של סיף קטנות ודקיקות, כמו כל חלק אחר בגופה. כמעט שאין להן צבע אדמדם - הן דומות יותר לצבע גוף־כחלחל, אם כי יש בהן שמץ אדום. גם הן, כמו אצבעותיה, מושפעות מהקור, דבר הניכר בצבען.
עינייה של סיף פשוטות. לא משוכות לצדדים כמו עיניים קוריאניות, לא קטנטנות כמו חיפושיות ולא עיני איילה עצומות. לא ניתן לקבוע את הצבע של עיניה. סביב האישון ישנה טבעת חומה בהירה, ומסביבה טבעת של ירוק; העיניים הללו מוגדרות אִלְסַר (Hazel) או לוז, ונראה שצבען משתנה בהתאם לכמות האור שמגיעה אליהן. כשחשוך הן נראות יותר חומות כהות, אך כשיש הרבה אור הן נראות ירוקות ואפילו קצת כחולות.
צבעו של שערה חום וכהה מאוד, כמעט שחור, ומזכיר יותר מכל את צבע הערמון. הצבע שלו אחיד בצורה מוחלט לכל אורכו - לא תמצאו קווצה אחת בהירה או בהירה יותר שנשזרה בשיער. הוא לא מאוד ארוך, מגיע מעבר לכתפיים אך לא עד לשכמות אלא משהו במרכז, ובדרך כלל נעצר שם עד שסיף גוזרת את הקצוות, אירוע שקורה בין חצי שנה לעשרה חודשים. בגלל הגוון הכהה שלו אפילו צבעם של הקצוות השרופים מהשמש לא שונה כהוא זה מצבעו של שאר שערה, אם בכלל.
היא נוהגת לאסוף את שיערה בהדיקות בצמה קצרצרה, הדוקה. כמעט שלא ניתן לראותה הולכת עם שיער פזור. רק כשהיא הולכת לישון היא מפזרת את השיער. ההורים שלה עומדים על כך - כפי שהם עומדים על כך שתתלבש בצניעות יחסית. כשהיתה קטנה היתה אמה קולעת את שערה בזוג צמות, אך לאחר שגדלה העדיפה לסדר אותו בצמה אחת פשוטה, מוקפדת.
שערה לא חלק לגמרי אבל גם לא גלי, וסיף, שכל בוקר נותנת לשיערה כמה הברשות קצרות לפני שאוספת אותו בצמה, היתה משטחת כל תלתל שהיה מופיע בכל אופן.
גופה של סיף רזה וקטן כל כך, עד שהיא נראית כאילו רוח קלה תוכל להעיף אותה בקלות. גפייה ארוכים ודקיקים, וכמעט שאין שומן ברגליה או בלחייה. היא נאלצת לקנות בגדים בחנויות של בנות שתים־עשרה, והמלתחה שלה מושפעת מכך. היא לובשת בעיקר סריגים וחצאיות, ו"סימן ההכר" שלה הוא המעיל האפור המרוט שלה, אותו היא לובשת כמעט תמיד. בקצוותיו של המעיל משתחררים החוטים, בגלל ההרגל של סיף למרוט אותם. היא השתמשה במעיל הזה מאז שהיא זוכרת את עצמה (הגודל שלשה לא השתנה יותר מדי במהלך השנים), והיא מרגישה יותר בנוח כשהוא עוטף אותה.
אופי: מאז שהיתה גדולה מספיק להבין, לימדה את עצמה סיף להיות האדם שמצפים ממנה להיות. היא מעולם לא היתה משוחררת וחסרת גבולות, לעולם לא יכלה לבטא את עצמה ולהתנהג בדיוק כפי שהיא רוצה; היא היתה האדם שציפו ממנה הוריה להיות, שציפו ממנה חברותיה להיות, שציפו ממנה מוריה וסביבתה להיות - כל כך התרגלה להיות האדם שציפו ממנה להיות, עד שהתחילה להפסיק לחשוב על עצמה, על מה שהיא רוצה להיות ולעשות. כל חייה סבבו סביב צייתנות מוחלטת לערכים שציפו הוריה שיהיו לביתם, ציפייה שלעולם לא תהיה לה סיפוק.
כשהיתה קטנה, קטנה מכדי להבין, היתה סיף עצמה, דבר שהיא מתביישת בו עמוקות עד היום. גמלונית, משונה, רוח חופשית וקלילה, היתה מתרוצצת בבית, רודפת אחר סופיה, או מקפצת בגן במשחק קלאס מגושם עם עצמה. אבל בהדרגתיות היא הבינה מה הציפיות ממנה. הוריה גידלו בשיטה קרה, מחושבת; בכל פעם שעשתה מעשה פסול נענשה, וכשהביאה להם כבוד קיבלה יחס חם וטוב. סופגת לעצמה את ההבנה הזאת מבלי להבין אותה באמת מגיל צעיר, ליטשה וסילפה את עצמה סיף בשקידה, הורידה את התכונות הרעות ושתלה במקומן תכונות טובות, הציפיות שלה הוריה ממנה, עד שהפכה למודל המושלם שהם ציפו ממנה להיות - אבל עדיין לא קיבלה את כל אהבתם. כל חייה של סיף סובבים סביב ניסיון חסר קווה לרצות את הוריה, לגרום להם לאהוב אותה. היא תמיד מתאמצת יותר, משקיעה יותר, עושה יותר כל מה שהיא יכולה. תמיד ישנו מקום לעוד מאמץ, וסיף תעשה את המאמץ הזה, היא תשקיע עוד ותעשה עוד, את כל מה שהיא יכולה, כדי להיות יותר. יותר טובה. יותר חכמה. יותר חברותית, יותר.
התכונה הראשונה המובהקת בסיף, אולי הבולטת ביותר, היא השקדנות והלמדנות שלה. להגדיר אותה כ"חכמה" תהיה טעות, כיוון שסיף לא נולדה כשהכוכבים מאירים עליה; היא לא נולדה כשמוחה מושחז ולא גדלה לחשב תוך שניות משוואות מסובכות במתמטיקה או לפשט משפט תוך שניות. כל מה שהשיגה, היא השיגה בעבודה קשה ובהשקעה. תמיד תמהה לשמוע על חברותיה המתלוננות בקושי בשיעורי הבית ובעבודות הכיתה; גם לה עצמה לא היה קל, אבל תמיד יש כמות מסוימת של אימון שהעבירה אותה מ"לא מבינה דבר" ל"ממוצע תשעים וחמש". כמעט כל זמנה עובר עליה באימונים ובשינון; הלימודים הם כל חייה. היא גם קוראת ולומדת מחוץ למסגרת, לומדת על נושאים רבים ומרתקים: אסטרופיזיקה, צרפתית, תיכנות - כל פעם ניגשת לנושא, לומדת במלוא המרץ, גומרת ועוברת לנושא הבא. צמאת ידע - אולי תהיה זו הגדרה מדויקת יותר שלה. בתחילת דרכה למדה רק כדי להתחבב על הוריה, אך בהמשך למדה גם למען הלימוד עצמה - למען הידע, האוצר הנפלא שממתין שם, בהישג יד של כל מי שרק מחפש אותו. יש לה ידע בתחומים רבים ומגוונים, גם הרבה מעבר למסגרת הלימודים. אנשים נוטים לחשוב ששקדנות וצמא לידע הם אותו דבר - אך הם לא קשורים כלל זה לזה, אבל על פי שמזינים אחד את השני. סיף שקדנית כדי להצליח ולעמוד ביעדה ובמטרותיה; היא לומדת נושאים חדשים כי היא נהנית מזה.
הידע הרב שלה הופכת אותה לאשת שיחה מרתקת. מבוגרים תמיד מתפעלים לראות עד כמה היא בקיאה בנושאים כה רבים, כמה מעניין לשמוע את דעותיה ולשוחח איתה. היא לא אוהבת ויכוחים - לאחר הלילות מלאי הצעקות שעברו עליה כשהיתה קטנה, בעזיבתו של אחיה, היא מעדיפה לשנות נושא בכל פעם שאחת מדעותיה סותרות דעה של חברה קרובה - ולכן נדיר להיכנס איתה לויכוח. היא כמעט אף פעם לא מרימה את הקול או מתעצבנת, וגם כאשר היא כועסת היא אינה צועקת או מתפרצת; היא לא מסוגלת להתמודד רגשית עם הבלגן הכרוך בריב, ולכן היא תעדיף פשוט לנתק קשר, גם אם מדובר בקטן שבויכוחים.
סיף היא אדם שפשוט להתחבר אליה, בגלל שהיא מתאמצת ומשקיעה כדי להיות חברה של כולם. היא מתייחסת כאל חברות כעוד מטלה או משימה - אם תשקיע בכך מספיק זמן ועבודה, היא תצליח גם בזה. רבות מהחברות שלה רואות בה אדם שונה לחלוטין, בגלל שהיא מעדיפה להתנהג בדרך שתחסוך כמה שיותר אנשים עם האדם שאיתו היא נמצאת. היא מתביישת עמוקות במי שהיא באמת, ומשתוקקת להיות האדם שהיא מתיימרת להיות.
תכונה אחת של סיף שהיתה טמועה אצלה מאז ומתמיד היא הנחישות שלה. כשהייתה קטנה היא התגלמה כעקשנות, וכעת שגדלה היא פיסלה אותה עד שהפכה לדבקות במטרה. על כל פנים. על כל הטיותיה השונות, היא היתה קיימת אצלה ותהיה קיימת אצלה תמיד; זוהי אחת מבין התכונות שבלתי אפשרי פשוט לעקור: הן מוטבעות בקוד הגנטי שלך. כשסיף מתמקדת במשהו, היא פועלת ועושה הכול כדי להשיג אותו. היא תהיה עצבנית ושלווה פחות ופחות אם לא תצליח להשיג אותו, כי היא רגילה שעם ההשקעה והאימונים שלה הכול מגיע במהירות ובקלות יחסית, ולכן לא תרפה גם אם ברור שהיא אינה יכולה להשיג את מטרתה. היא עיוורת לדברים אחרים כשהיא באמת ממוקדת במשהו, ויכולה אפילו לעשות הפסקה מכל חייה כדי להשיג אותו.
תכונה נוספת הבולטת אצל סיף היא התחרותיות שלה. כמי שגודלה להיות הטובה שבטובה, מוצלחת בהכול, סיף מרגישה שהיא חייבת לנצח בכל התחרויות ובכל הנושאים. כל בוקר היא מתעוררת מוקדם כדי לרוץ; עצם כך שהיא מקבלת פטור משיעורי ספורט לא תמנע ממנה לשמור על כושר טוב. הפטור שלה משיעורי הספורט הוא שמונע ממנה להיכנס לקונפליקטים מיותרים עם חבריה, מה שהיה מביא לה אומללות רבה, כיוון שהתחרותיות שלה היא אחת התכונות שחזקות יותר מהחשש שלה מויכוחים. חברותיה מקפידות שלא לספר לה אם הן עושות תחרויות ריצה או בכלל מתאמנות בספורט, כיוון שהן יודעות שהיא חייבת להוכיח כי היא הכי טובה. אם יש נושא שסיף רגישה אליו הוא רגלה השמאלית, הקטנה בשלושה סנטימטרים וחצי מרגלה הימנית; הרמיזה הכי קלה לכך שאולי העובדה הזאת הופכת אותה לאיטית יותר או מונעת ממנה להגיע למימוש מלוא הפוטנציאל שלה תתקבל בניתוק. כאמור, התחרותיות שלה יכולה להיות דבר טוב, אבל לעיתים קרובות היא דווקא מובילה אותה לסיטואציות לא נעימות.
לסיף יש אמפתיה גבוהה לסביבה. תכונה משונה לנערה שאינה רואה באף אחת מחברותיה ידידת נפש, ולמעשה מתחברת אליהן רק כדי להיות באמת פופולרית, אבל לאחר זמן רב שלמדה לעקוב אחר קוד ההתנהגות של אנשים אחרים ולאמץ את התכונות הטובות שהיתה רוצה שיהיו לה היא מזהה רגשות בקלות. הסיבה שאינה רוצה שיהיה לה חבר או חברה אמיתיים היא בדיוק הסיבה הזו; אין לה כוח להתפוכות הנפשיות, אין לה כוח להקדיש את עצמה לאנשים אחרים, אין לה כוח לעמוד ולעודד בצד. חבר או חברה דורשים השקעה וזמן שאין לסיף.
סיף סילפה ושינתה את עצמה כל כך הרבה לאורך השנים עד שכבר אינה יודעת היכן מתחילה המסכה שעטתה על עצמה והיכן נגמרת היא עצמה. היא לא מפסיקה לקוות שאותה מסכה שעטתה על עצמה תיטמע לתוכה ותהפוך להיות היא עצמה; שהיא תהיה מלאת ביטחון, וחכמה, ושקולה, וקרת רוח, וחברותית וטובת לב כפי שהיא מתיימרת להיות, אבל עד שזה יקרה, היא תמשיך להעמיד פנים.
רקע: כדי לספר את סיפורה של סיף, יש ללכת אחורה בזמן כמה עשרות שנים - לפני שסיף נולדה, לפני שהתחתנו הוריה, היישר אל שנותיה הראשונות של דֵּאנדַּליוֹן אָקוֹנִיטוֹן, אמה של סיף. דאנדליון נולדה בדיוק בשנים שעל התפר בין עידן התמותה לבין עידן האי־תמותה; אמה מתה מטרשת נפוצה כשהייתה קטנה מכדי לזכור ואביה לא היה בתמונה מעולם. היא נמסרה לבית מחסה בגיל ארבע שנים, וזיגזגה בין משפחות אומנה זמניות במשך שנתיים. את אותם שנים היא זוכרת בקושי, רק בזיכרונות מטושטשים; את שמותיהם של האנשים שהסכימו לשמור עליה באופן זמני היא אינה יודעת, ומעולם לא טרחה לבדוק. היא הועברה לבסוף להוריה החדשים בגיל שש.
מר וגברת אקוניטון המבוגרים לא היו האנשים ההוריים ביותר שתוכלו לחשוב עליהם. גברת אקוניטון לא יכלה ללדת, אך חלמה כל חייה לגדל ילדים. היא ובעלה אימצו את בתם הראשונה, קלנדולה אקוניטון, כשהיו בני שלושים ואחד. ארבע שנים לאחר מכן אימצו את בתם השניה - אקליאה אקוניטון. תוך זמן קצר אימצו גם את רוז, מיקרומריה וכמובן, את דאנדליון. את שמה, למקרה שתהיתם, העניקו הם לה, כפי שנתנו לכל בנותיהם שמות חדשים.
כשאומצה דאנדליון, עידן האי־תמותה רק החל, ונחשב עדיין כנס פלאי. הוריה של דאנדליון, קראו את המצב קצת אחרת.
פלורה היתה פרופסור לפיטוגאוגרפיה והרדוף היה דוקטור לפיטוביולוגיה, והשנים סברו נחרצות כי אין להתערב בהתנהלות הטבע ולמנוע מוות טבעי. נאמנים להחלטתם, הם סירבו לתקן את גופם בכל דרך שהיא הקשורה לטכנולוגיה החדשנית, לא משנה כמה מסוכן היה מצבם, ואסרו גם על בנותיהן לעשות כן.
דאנדליון הגיעה אליהם, בעת שהרדוף ופלורה כבר גמרו אומר בליבם שלא יאמצו עוד ילדה. אולי השפיעה זאת על שיטת החינוך שלהם, כיוון שמאז ומתמיד הרגישה דאנדליון לא אהובה מספיק בביתה שלה; לחנך ידעו הרדוף ופלורה היטב; אך נראה היה ששכחו מעט להראות חום לביתם הקטנה.
"אחיותיה" של דאנדליון היו כבר גדולות ועזבו את הבית, כל אחת לדרכה שלה, עוד לפני שהגיעה לשם. היא זכתה לראות אותן פעמים אחדות בחייה, ומעולם לא חשה כלפיהן חיבה או אחווה אמיתית.
דאנדליון גדלה בדרך המחמירה, המיושנת של הוריה, בליבה מלאת מרירות כלפיהם. הם שלטו בכל פן של חייה, ולדאנדליון לא היה כלל חופש.
דאנדליון עזבה את הבית מרגע שהיתה בגירה חוקית, והתרחקה מהוריה וממשפחתה ככל האפשר. לבדה, בלב־מריקה, לא היה לה שמץ של מושג מה עליה לעשות, אך היא היתה משוכנעת שכל מקום שתגיע אליו כעת יהיה טוב יותר מהמקום אותו עזבה.
בניגוד להוריה, היא לא חשבה שיהיה זה "משחק באיתני הטבע" להמשיך לחיות כמה שתרצה. היא שמרה על גישתם השמרנית של הוריה, מאמינה שישנו גבול עד כמה לרפא פציעות ולתקן את גופה, אך היתה משוחררת יותר. נחושה, היא פתחה חיים חדשים, מבלי מושג קלוש על עתידה.
היא כבר סיימה תואר ראשון בפיזיקה והתחילה תואר שני, ובעודה עובדת בכמה עבודות במקביל הצליחה להסתדר לשכור דירה וגם לגמור את לימודיה לתואר בהצלחה.
כשנה לאחר סיום לימודיה מונתה לחוקרת בכירה באוניברסיטת לב־מריקה, שם המשיכה לחקור את תורת המיתרים. כשהיתה בת ארבעים וחמש חזרה על עקבותיה לראשונה, "רק כדי לנסות", לגיל עשרים ושלוש. כשנתיים לאחר מכן פגשה את בעלה, ולדימיר לונטורה, ולאחר חצי שנה התחתנו השניים.
כשעברו שנים רבות לפני שהחליטו לגדל ילדים, כמעט עשרים. דאנדליון נכנסה להיריון בקלות, וילדה את אקטור לונטורה.
אקטור היה בנם הראשון של ולדימיר ודאנדליון, ולכן באופן טבעי פונק מאוד וקביל תשומת לב רבה. הוא היה מתוק, חכם, כריזמטי ומבין עניין, אך משהו השתבש. דאנדליון ו- ולדימיר לא בטוחים מה הוא; הם מניחים שהם שגו איפשהו במהלך החינוך, אך לאחר שולדימיר גדל הוא עשה את הדבר הכי נורא (לפי דעתה של דאנדליון) שיכל לעשות; התנתק מהמשפחה לגמרי, עזב כפי שהיא עזבה את הוריה כשהייתה גדולה מספיק.
זה קרה כשסיף היתה בת שלוש, והם לא ציפו לזה בכלל. הוא חזר הביתה מספר פעמים כדי לקחת את הארגזים, אבל הוא לבסוף הוא עזב, באופן סופי. הוא היה מגיע פעמים בכמה שנים; בהתחלה היה זה בכל יום הולדת של סיף, אך עם הזמן התחילו להיות יותר ויותר פערי שנים בין ביקור לביקור, עד שהיו עוברות ארבע או שש שנים ביניהם, ואפילו יותר. לסיף, על כל פנים, זה לא השפיע: היה לה נוח יותר ככה; כשאקטור לא היה באיזור, היה נוח יותר להאשים אותו ביחסים הרעילים שלה עם הוריה.
אבל אני מקדימה את המאוחר. כאמור, סיף גדלה, מרוכזת כולה בניסיון להביא סיפוק לדרישות הוריה. החום ההורי כל כך שהפגינו הוריה כלפי אקטור נדמה כנעדר לגמרי ביחסים ביניהם. כאילו היתה סיף שגרירות קטנה של הוריה, הם התביישו בכל מעשה שעשתה לא תאם לחלוטין את מה שהם היו עושים באותו מקרה, והתגאו בהישגיה כאילו היו אלה שלהם. הם לא היו מתעללים או מזניחים, ולכן העננה לא יכלה לקחת אותם ממנה: למעשה, הם סיפקו לסיף כל שהיתה זקוקה לו, וגם דברים שסתם רצתה. כסף לא היתה הבעיה, היה זה עניין החינוך. על כל מעשה "טוב" קיבלה סיף דבר מה שחשקה בו, ועל כל מעשה "רע" קיבלה נזיפה ועונש.
לסיף יש תחושה שהיה לה פעם אופי משלה, אבל היא כבר לא משוכנעת מה הוא. הכול התערבב ביחד, והיא כבר אינה יודעת האם היא הפכה להיות האדם שאליו היא שואפת להיות, או שאולי היא מקווה לדבר מה בלתי אפשרי. אבל בביתה, ליד הוריה, לא יכלה סיף להיות עצמה בשום פנים ואופן. אלא כשהיא בחדרה, לבדה, אז יכלה לעשות כל שתרצה, לדבר אל סופיה ולהגיד לה כל מה שרצתה להגיד אבל לא באמת אמרה.
סופיה היתה בעבר חתולתו של אקטור, אבל הוא לא לקח אותה איתו כשעזב את הבית, ואמה הסכימה לסיף לשמור אותה. היא היתה חתולה שחורת פרווה וירוקת עיניים, ובעיני סיף לא היתה יפה ממנה. היא אהבה אותה בכל מאודה, והיתה משוכנעת שהחתולה אוהבת אותה בחזרה.
בגיל שלוש עזב אקטור את הבית, ולמרות שהרדוף ודאנדליון קיבלו זאת בלי כל הכנה, לסיף זה היה ברור מאז ומתמיד. היא לא זכרה כיצד אחיה היה, כשגדלה; אבל היא זכרה את תחושת הקרירות המנוכרת שסבבה אותו. הוא אהב את סיף והיא נהנתה לשחק איתו בפעמים המעטות שהיה לו זמן, אבל הוא אהב יותר את החופש שלו. וסיף, שהיתה בכל מצב לצידם של הוריה, שיכנעה את עצמה שהיא כועסת עליו בגלל שעזב את הבית. זה לא היה קשה, כיוון שבמידה מסוימת זה היה נכון. היא אכן כעסה עליו על שעזב אותה להסתדר לבד עם הוריה המחמירים, אבל הדחיקה את התחושה הזאת.
סיף לא נשלחה לגן וגם לא לכיתה א'; הוריה של סיף אומנם חינכו אותה, אך הם שילמו למורה אישית שתבוא ותהיה אותה במשך רוב היום מרגע שהיתה בת חמש. במקום הילדים שלומדים בגן כיצד לא לצייר מחוץ לקווים ומהם צבעי היסוד, סיף למדה כיצד מחברים ומכפילים מספרים ואת לוח הכפל של שתיים. זה לא היה נושא מאוד מעניין, אבל הוריה התלהבו באופן שכמוהו לא ראתה אותם נלהבים לפני כן כשדיקלמה לפניהם את לוח הכפל של שניים. היא למדה גם קריאה וכתיבה, וכיצד כותבים את הא'-ב'.
בגילאים הללו התעניינה סיף בעיקר בריצה ובקפיצה בחבל, ולא בלימודים, אבל בשלב הזה כבר למדה שציות להוריה מוביל רק לטוב, ולאחר הלימודים היו לה שעות של זמן פנוי שבהן יכלה לצייר בחדרה, לשחק עם סופיה קלאס (סיף תמיד ניצחה) וללכת לדבר עם הילדים של השכנים, ניקולה ואמט.
בכיתה ב' הכניסו אותה לבית הספר. זו היתה חווייה משונה ומרתקת שכמוה עוד לא עברה סיף, ובמשך חודשיים כל שעשתה היה ללמוד את המארג החברתי ואת מערכת החוקים המסובכת והלא כתובה שהתקיימה בין הילדים בכיתה. בחומר היא לא התקשתה, כיוון שלמדה תמיד בצהריים עם המורה הפרטית, אלא בליצור חברויות. אבל לאחר חודשיים של התבוננות יעדה סיף כל מה שהיא היתה צריכה. בטוחה בעצמה, היא החלה לדבר עם הילדים, שהיו מופתעים מכך שהנערה השתקנית והביישנית מקצה הכיתה כל כך דברנית ו- ורבלית לפתע. היא יצרה חברויות בקלי קלות: לילדים בכיתה ב' לא מדובר בעניין של מה בכך. אבל בשביל סיף כן היה מדובר, כיוון שכשקיבלו הוריה את תעודת הסימסטר הם ממש קרנו מנחת כשראו את את הציונים הגבוהים שלה בכול המקצועות (מעל ל95 בהכול) והיה מאושרים לשמוע שבתם פופולרית כל כך בכיתה, מהמחנכת החביבה שלה.
כתגמול הציעו לה הוריה להירשם לחוג כלשהו שתרצה. סיף, נלהבת, בחרה בחוג שידעה שאמה תשמח לשמוע עליו; חוג הפסנתר. הדבר הראשון שעשתה דאנדליון לאחר שקנו היא ו- ולדימיר את ביתם היה לקנות פסנתר כנף גדול, ולממן לעצמה שיעורי נגינה בפסנתר.
זה היה נפלא. לסיף היה מה לעשות בזמן הפנוי שלה חוץ מלשחק עם סופיה ולצייר, והוריה של סיף היו גאים מתמיד. היא למדה בשקדנות בבית ספר ומחוצה לו, וגם פיתחה בהדרגתיות סביבה קבוצת חברות שחצי רצו בקרבתה וחצי קינאו בה. אף כי היא בילתה איתם כל ההפסקות, היא מעולם לא הזמינה אותן לביתה; היא לא ידעה למה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לשנות נושא כל פעם שהנושא עלה.
אך עם ההצטרפות לבית הספר לפתע התווסף דגש על רגלה הקצרה של סיף. הוריה של סיף זעמו כששמעו שיהיה עליה לטפל ברגלה או שלא תשתתף בשיעורי ספורט, אך נשארו דבקים בעקרונותיהם. סיף, מצידה, המשיכה לשחק עם סופיה ועם אמט וניקולה. היא מעולם לא חשבה את המשחקים הללו ל"ספורט". אבל להוריה של סיף היה ברור שהיה זה ספורט, ולא מספיק. הם לא אמרו לה זאת בפירוש, אך לסיף זה היה ברור. לכן היא התחילה לצאת לריצות - של עשר, חמש־עשרה דקות בלבד, אבל בלי הפסקה. היא היתה גאה בכך, וסיפרה להוריה על כך באריכות בשולחן ארוחת הערב, אבל חוש פנימי שבה אמר לה שאם תספר למחנכת כיצד עודדו אותה הוריה לעשות ספורט וכיצד בהדרגתיות עברה מחמש־עשרה לעשרים ואז לעשרים־וחמש דקות המחנכת לא תואהב את זה. וכיוון שלא רצתה להפסיק לעשות ספורט ושהוריה יכעסו עליה, סיף בחרה שלא לדבר על כך אלא עם חברותיה, שקינאו בה וקצת לא האמינו, אבל לא חשבו להגיד על כך לאיש.
סיף סיימה כיתה ב' בתוך זמן שנראה לה קצר להפליא, ויצאה לחופשת קיץ, הדבר המשונה ביותר ששמעה עליו. לא היה לה דבר לעשות בחופשה, כיוון שסיימה את שיעורי הבית כבר בשבוע הראשון עם המורה שלה, אבל הוריה, שרצו שכעת, כשלבתם יש יותר זמן פנוי, היא תכיר תחומי עניין רבים, מימנו לה כמה חוגים ומורים, כדי שתמיד יהיה לה באמת לעסוק. לסיף זה היה מהנה, אף כי היא שמחה כשהלימודים התחדשו, והכול חזר לסדר הרגיל. היא כבר שלטה לא רע בפסנתר, וידעה כמה שירים ברמות קושי קל ובינוני. החומר בלימודים עלה מעט ברמתו, אבל לא היה זה משהו שהקשה על סיף כל כך, והיא חזרה לשגרה רגילה.
כך נדמו חייה כאותו סרט שמורץ שוב ושוב. היא למדה בשקדנות רבה יותר, וכל שגדלה החלה להבין בדיוק מה רוצים ממנה הוריה ולעשות זאת עוד לפני שהיו אומרים לה זאת במפורש; היא החלה לרוץ בקביעות, חצי שעה בבוקר ועשר דקות בערב, לפני השינה. בפסנתר היא תירגלה ותירגלה עד שיכלה לנגן בו בעיניים עצומות, והיא הצטרפה לקונצרט הבית ספרי ונהנית ממוניטין של גאונה במוזיקה.
בכיתה ד' קרה משהו שגרם לסיף לבכות בפעם הראשונה מאז היתה בת שש; סופיה מתה.
זה קרה כשהיתה בבית הספר, והיא חזרה הביתה למצוא, למרבה תדהמתה, את הוריה מחכים לה בפתח הבית. סופיה קפצה לתוך הכביש תוך משחק עם אמט וניקולה, ומכונית שעברה שם דרסה אותה.
סופיה מתה. זה היה קשה לעיכול, ומשונה מכל היה העצב הגדול כל כך שעובדה זאת גרמה לסיף. אבל סופיה היתה מי שהיתה תמיד בשבילה, שתמיד הקשיבה לה בלי לשפוט, שהיתה מקום המפלט שלה, וכעת היא נעלמה, והיא אינה תחזור.
אבל היתה לה גורה. היא נולדה כמה חודשים לפני החתולה, והיתה קטנטנה ומצחיקה בהילוכה. סיף החליטה לקרוא לה אמילי, על שם המדענית והסופרת הצרפתייה אמילי דה שאטנל.
ומשונה איך זה קרה, אבל סיף המשיכה בחייה. היא גדלה מתוך המשבר - שהיה בעיקר ההלם שחשה מכך שסופיה עזבה - והשתנתה והתפתחה, והפכה להיות יותר כפי שחלמה להיות, כפי שרצתה להיות. היא המשיכה בשיעורי הנגינה בפסנתר ובמקביל גם למדה צרפתית ואסטרופיזיקה: הילדים בבית ספר החשיבו אותה לגאון, מחוננת, אבל היא ידעה שהסיבה היחידה להצלחה הרבה שלה בלימודים היתה הנחישות והשקדנות שלה. חייה היו כפי שקיוותה שיהיו.
היסודי נגמר הרבה יותר מדי מהר לטעמה של סיף, אבל לא לטעמם של הוריה. בלב־מריקה היה בית ספר שנחשב יוקרתי במיוחד, רק לילדים החכמים ביותר, "בית ספר דרידמלטס", והם שלחו אותה למבחני הקבלה.
סיף התקבלה. לא היה זה הבית ספר שהיא רצתה ללכת אליו; למעשה, היא קיוותה ללכת לבית ספר אחר, אנבאוריה, אבל כבר מזמן למדה להשתיק את רגשותיה. היא הלכה לבית הספר עם פתיחת הלימודים.
כצפוי, הלימודים בו היו ברמה הרבה יותר גבוהה מהלימודים בבית ספרה הקודם, אבל סיף, לאחר אירגון לוח הזמנים שלה מחדש, התרגלה במהירות לקצב הלימודים. גם לכיתה היא התרגלה במהירות, מצאה את מקומה בקלות במארג החברתי ורכשה חברות תוך שניות. זה היה דומה מאוד לבית הספר הקודם, רק שכולם שם היו הרבה יותר חכמים ולכל אחד היה נושא שבו היה טוב במיוחד: הלן, הגאונה המתמטית; אמארו, הגאון הטכנולוגי; ריטה, המדהימה במדעים וסיף... סיף לא ידעה במה היא הכי טובה. לכל התלמידים בבית הספר הורשה לקחת שיעורי אחד לבחירתם, בהתאם לנושא שבו הם טובים ביותר. היו מוזיקה, ציור, צילום, שפות, כל כך הרבה דברים שנשמעו מעניינים, אבל סיף לא היתה בטוחה במה מהם היא יותר טובה ומה הוריה יותר ישמחו לשמוע שבחרה.
לכן בחרה לבסוף בשיעור מוזיקה, החלטה שהתבררה כשנכונה לאחר שניגנה בפתיח השיעור, לבקשתו המורה, נעימה קצרה בפסנתר, ולאחר מבחן קל שנתן לה ולשאר הלימודים, הוא הכריז בקול שהיא עילוי במוזיקה ובעלת שמיעה אבסולוטית וודאי תוכל לנגן במספר כלים.
והיא אכן למדה. לפסנתר התווספו עתה חלילית, גיטרה, כינור וסקסופון - זה היה מעניין ולשם שינוי גם היה ממש כיף ומלהיב, והוריה אהבו את עיסוקה החדש כמעט כפי שהיא אהבה אותו.
וכך היא גדלה, באותו סרט המורץ שוב ושוב. שום דבר לא השתנה, הכול היה מהול באותו גוון של אפור: המשחקים עם אמילי, אימוני הנגינה, השיחות עם ניקולה החביבה, הלימודים, שהמשיכו להות אחד הגורמים המרכזיים בחייה של סיף, ריצות הבוקר, והוריה. בסופו של דבר הכול התחיל, ונגמר, בהוריה.
־סטטוס התקדמות: סיימתי את הכול.
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: DarkBlue
הארות/הערות: הרקע מתקדם יחסית מהר בגלל שהזדרזתי, ואין הרבה פירוט. אני מקווה שזה יספיק.

הודעה זו נערכה ע"י גורג הסקרן ב Jan 7 2022, 10:39 AM

שם + שם משתמש: נעמה, המלחמה ממשיכה.

שם הדמות: זארה שיירו [Zara Sheiro].

גיל: בת 16- כיתה יא'.

אינדקס גנטי [אני אשתמש במונחים מהספר המתורגם]:
52% מוצא לבנואידי
1% מוצא אפריקי.
28% מוצא פאן-אסיאתי.
13% מוצא מזו-לטיני.
8% מוצא אחר. [או, בקיצור - 52.1.28.13.8]

מגדר: נקבה, סטרייטית.

מראה: כשנותנים לזארה מבט בפעם הראשונה, הדבר הראשון ששמים לב אליו במראה שלה הוא העור שלה- הוא ממש חלק וכמעט חסר פגמים, דבר שלא מאוד נפוץ בקרב בני נוער. העור שלה גם ממש חיוור- הוא נראה כאילו היא כמעט לא יוצאת מהבית ולמטרד האינסופי של זארה, היא לא מצליחה לשנות את זה. היא ניסתה להשתזף המון פעמים, וכל מה שיצא לה מזה זה כוויות שמש אדומות, גדולות וכואבות. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים וקבלת אותה תוצאה בכל פעם, זארה נכנעה להיראות כמו קרובת משפחה של ערפד לנצח. הדבר השני ששמים לב אליו ברגע שהיא מפנה אליך את מבטה הוא העיניים שלה- יש לזארה הטרוכרומיה, ולטובת אלה הפחות משכילים אני אפרט: זה אומר ששתי העיניים שלה בצבעים שונים. במקרה שלה, עין שמאל שלה בצבע כחול חשמלי בוהק ועין ימין שלה בצבע חום דבש חמים. גם את העיניים שלה זארה לא כל כך אוהבת; הן נתנו לה הרבה תשומת לב שלילית עוד מילדותה, דבר שפגע מאוד בביטחון העצמי של ובכישורים החברתיים שלה (או בחוסר בהם). למרבה המזל, היא אוהבת את צורתן יותר- הן גדולות ורחבות, דבר הגורם לפניה להיראות ילדותיים מעט, וצורתן היא של שקד. הריסים של זארה שחורים, דקים וחסרי ייחוד. הגבות שלה די בסדר, לפי דעתה של זארה- הן מלאות ועבות - מה שדי מתאים לפניה - ומונחות ממש מעל עיניה, דבר שנותן לה מבט זועף ומשועמם כל הזמן, דבר שזארה אוהבת בהן. בגבתה השמאלית יש חלק קטן שחסר בו שיער; מזכרת שנותרה לה מביקור אצל דודה כשהייתה בת שלוש, ולרוב היא לא נותנת תשומת לב לזה. זארה ממורמרת גם על הגובה שלה: 159 סנטימטרים. גובה שהוא לא נמוך במיוחד - במיוחד למישהי שפרץ הצמיחה האחרון שלה היה בגיל ארבע עשרה - אבל בגלל שהיא חברה של שני אנשים גבוהים היא מחשיבה את עצמה כמאוד נמוכה. היא גם ממורמרת מה'חמישים ותשע', ותמיד מתלוננת על למה זה לא פשוט שישים וזהו. את המשקל שלה היא מחבבת יותר: ארבעים ושתיים קילו, והיא מנסה לשמור על זה ככה, למרות שלא אכפת לה ממנו יותר מדי, לא כמו כמה בנות בכיתה שלה שלא יוזכרו בשמם. זארה רזה - אבל לא בצורה מוגזמת - ולא כל כך מפותלת, דבר שזארה די שמחה עליו ברגע שראתה כמה תשומת לב לא-רצויה הבנות המפותלות יותר מקבלות מבנים מאז שהם נכנסו לגיל ההתבגרות. זארה מחשיבה את השפתיים שלה כ'מספיק טובות': הן קטנות, עבות מעט ובצבע ורוד בהיר. הן גם חסרות אודם ל.ח.ל.ו.ט.י.ן - זארה שונאת אודם ואת רוב סוגי האיפור מאוד (ברמה שהכי הרבה איפור שמישהו ראה על פניה אי פעם זה שפתון נגד יובש), ושום דבר שאטסוקה וסופיה יגידו לגבי 'השנאה הלא-רציונלית שלה לאיפור' לא ישנה את זה. השיניים שלה גם 'מספיק טובות'- הן ישרות, לבנות, חסרות גשר וכמעט מושלמות. למה הכמעט? בגלל השן החצי-שבורה שנוצרה מניסיונה הראשון ללכת עם גלגיליות (זה בטח מיותר לומר שהיא התרחקה מהם מאז). הסנטר של זארה מחודד מעט- משהו שיחד עם עיניה הרחבות והגדולות, עורה הלבן כשמנת ואוזניה המחודדות מעט גם הן נותן לה מראה שדוני מעט אם מסתכלים עליה בצורה הנכונה. זה לא מפריע לה כל כך- היא לא אוהבת את זה במיוחד, אבל גם לא שונאת את זה מאוד. אפה של זארה קטן וסולד, והיא די בסדר איתו, למעט במקרים שבהם היא מזעיפה פנים ואפה מתקמט- אביה, אטסוקה וסופיה (ופעם אחת אפילו דראו!) תמיד אמרו לה שזה ממש חמוד. דבר שהפחית מהכוח של מבט המוות שלה, למטרד המשומש יתר-על-המידה של זארה. ממש מתחת לנחיר השמאלי של יש לזארה פצעון בודד קטן ואדום. הוא לא כל כך בולט ולא מגרד או משהו, אז לא מאוד אכפת לה ממנו. היו לה הרבה יותר כאלה כשהייתה צעירה יותר, אבל כולם נעלמו- חוץ מהפצעון הבודד הזה. יש לזארה גומה שהיא די אוהבת בלחי שמאל שמופיעה רק כשהיא מחייכת, והלחיים שלה בעלות סומק חלש וטבעי שלא דהה אפילו בפעם הראשונה, האחרונה והיחידה שניסתה לכסות אותו עם מייקאפ. האוזניים שלה חיוורות - כמו שאר גופה -, קטנות, שטוחות ומחודדות מעט בקצוותיהן. זה לא משהו שכל כך ברור מרחוק, אבל כן שמים לב לזה עם קרובים מספיק. את מאות הנמשים הקטנים שנמצאים על גשר אפה והחלק העליון של לחיה היא מאוד אוהבת, וזה אחד מהדברים הבודדים שהיא באמת מחבבת במראה שלה. לשמחתה של זארה, השיער שלה הוא גם אחד מהם: הוא די ארוך - מגיע לה עד הגב התחתון, למעשה -, עבה, מתולתל מאוד, מבריק ורך מאוד ללא כל סיוע או טיפול מיוחד למעט שמפו ומרכך במקלחת. זארה גם אוהבת לשמור אותו פזור, וזה טוב, כיוון שבגלל התלתלים והעובי שלו זה סיוט לאסוף אותו בקוקו, צמה, גולגול או להשאיר אותו בכל דבר אחר חוץ מפזור. מאז שהיא הייתה בת שתים-עשרה היא צובעת בו פס אחד, כל פעם בצבע אחר, אבל מאז שהייתה בת חמש עשרה היא החליטה להשאיר את הפס בצבע בלונדיני-פלטינה יפה והיא לא התחרטה על זה. לזארה לא בדיוק אכפת מאיך שהיא מתלבשת חוץ מלהיראות מסודרת ומאורגנת יחסית אז לרוב היא לבושה רק במכנסי ג'ינס ארוכים בצבע כחול כהה או שחור בגזרה נמוכה, חולצות טריקו רופפות מפוספסות ו/או מעוטרות בסמל מוזר שהיא קונה בחנויות נידחות-שאף-אחד-לא-מבקר-בהן כשיש לה את הכוח ללכת לקניון. מעל החולצות היא שמה לרוב קפוצ'ונים כהים, רכים ועבים- מהסוג שמחובר אליו כובע, כמובן. היא לובשת את הקפוצ'ונים האלה כל הזמן חוץ מהקיץ, מהסיבה הפשוטה שהיא מרגישה כאילו היא בתוך תנור אם היא שמה אחד מהסוג הזה בקיץ. כשחם יותר מדי בשביל ללבוש את הלוק הרגיל שלה, זארה לובשת ג'ינסים בהירים וקצרים שמגיעים לה עד אמצע הירך או קצת מעל הברכיים, יחד עם גופיות צמודות בצבעים שונים. בקיץ, היא יוצאת מהבית יותר עם הסנדלים שלה יותר מאשר כל נעליים אחרות שיש לה. הם בעלי סוליה, בצבע ג'ינס יפה ונוחים מאוד, אבל זה לא הסיבה היחידה לאהבתה אליהם- הם יקרים לליבה בגלל שהם היו של אמא שלה, וסיפרו לה שהם היו הנעליים האהובות על אימה גם. אבל אם היא לא יכולה ללבוש את הסנדלים שלה, אז היא תלבש את נעלי אצבע השחורות שלה. היא אוהבת אותן מאוד גם- אטסוקה קנתה לה אותם כשהייתה בת שלוש עשרה, וזו הייתה המתנה הראשונה שאטסוקה נתנה לה ללא סיבה מיוחדת או הכרח, אלא רק בגלל שחשבה שהיא תרצה אותן, בדיוק כמו אמא אמיתית. מבחינת זארה, הרגע שבו היא נתנה לה את הנעליים היה הרגע שהיא התחילה לחשוב על אטסוקה כדמות הורית, ולא רק כחברה מבוגרת יותר שהיא במקרה בת הזוג של אבא שלה. יש לזארה רק חמש נעליים - שתי נעלי ספורט נוחות, נעלי אצבע וסנדלים לזמנים חמים יותר ומגף שחור, נמוך ובעל עקב קטן שהסיבה העיקרית לאהבתה אליו היא בגלל שהוא גורם לה להיראות גבוהה יותר - ומידת הנעליים שלה היא 36-37, והיא בסדר גמור עם זה- לאמא שלה הייתה את אותה מידת נעליים וזה עוזר לה להרגיש קרובה יותר אליה, לא משנה כמה זה טיפשי. זארה לא רוצה או צריכה יותר נעליים, למרות שאטסוקה מנסה לגרור אותה כל הזמן למסע לקניית נעליים בגלל שאלה שיש לה נראות 'קצת שחוקות'. מבחינה, נעלי האצבע שאטסוקה קנתה לה לפני שלוש שנים עדיין מספקות מבחינת מתנה והיא לא רוצה להיות על אטסוקה נטל. כשקר מדי לסנדלים או לנעלי האצבע, היא שמה את המגף יותר פעמים מאשר לא. אין לו משמעות רגשית כלשהי, אבל הוא הכי מסוגנן מהנעליים ה'מתאימות לקור' שיש לה. כשזארה יוצאת מהבית, היא תמיד לוקחת איתה תיק גב קטן עם תא אחד ושמה בו את הטלפון הנייד שלה, אוזניות, מחברת ציורים קטנה, עיפרון עם מחק וחבילת סוכריות אם אנד אמ'ס. על הציפורניים של זארה יש רק לק שקוף, כיוון שהיא חושבת שיותר מדי איפור זה מגעיל. האצבעות עצמן ארוכות ודקות, ויש לה נקודת חן באמצע האגודל שבידה הימנית. לזארה יש גם חורים באוזניים, והיא לובשת כל הזמן את עגילי החישוק הזהובים שקיבלה כמתנה ליום הולדתה הארבע-עשרה מסבתה, שקיבלה אותם מסבתה שלה עצמה, שקיבלה אותם מסבתה, שקנתה אותם בחנות חסרת ייחוד המוכרת תכשיטים זולים עוד בעידן התמותה - סיפור שזארה הצליחה להוציא ממנה רק כשהייתה בת חמש-עשרה ושהתה בבית של סבתא שלה לסוף השבוע, בעזרת בקבוק אלכוהול גדול שאוחסן במזווה. על ידיה היא שמה את צמיד החברות הצבעוני שהכינה עם סופיה כשהן היו בנות שבע ואת שלושת הצמידים שלה - אחד כסוף ושני האחרים זהובים - שקיבלה במתנה מהוריה ליום הולדתה השש-עשרה, שהיה לפני כמה חודשים.

(1,221 מילים במראה נכון ל1/1/22)


אופי: אחד הדברים הראשונים שמי שמכיר את זארה יודע עליה הוא שהיא מאוד אינטיליגנטית; הציון הכי נמוך שאי פועם קיבלה הוא שבעים ושש, והמבחן היה אחרי שהיא לא הגיעה לבית הספר כמה ימים בגלל חוסר שינה - זה מה שקורה כשיש תינוק שרק נולד בבית. היא בעלת חשיבה מהירה ויכולה לנתח מצבים בקלות ובדיוק רב. זארה מבינה דברים במהירות רק מהסבר מינימלי והייתה יכולה להיות התלמידה האהובה על מוריה אלמלא ההרגל שלה לחלום בהקיץ כמעט בכל שיעוריה. . זארה לא כל כך מתגאה בזה שהיא חכמה, ואומרת רק 'גנים טובים' כששואלים אותה על זה.
זארה גם אוהבת מאוד לקרוא, וכמעט כל מה שקראה נכתב בעידן התמותה. לדעתה הלא-כל-כף-פופולרית, לספרים שנכתבו אחרי עידן התמותה היה חסר רגש, ולמרות שלא יכלה להזדהות הרבה עם הספרים שהיו כמו 'המוות מסתר מאחורי כל פינה..' - כי המוות הוא נושא הרחוק יחסית מדעתם של אנשים נורמליים בעידן אחר התמותה - היא עדיין יכלה להזדהות עם דמויות יתומות למרות שאטסוקה מספיק טובה, היא עדיין לא תחליף לאימה האמיתית.
אחד התחביבים הגדולים של זארה זה לצייר, וכישורי הציור שלה הם הגאווה הגדולה ביותר שלה- היא ממש טובה בזה. הציור שהיא מחשיבה כהכי טוב שלה מבוסס על דמות מספר שקראה והוא ממש יפה- אפילו אנשים שלא מכירים את הספר (דבר שמאוד נפוץ. זארה עצמה היא האדם היחיד שהיא מכירה שבכלל שמע סדרת הספרים הזאת, וזה רק בגלל ששאלה את העננה על ספרי פנטזיה בהתקף שיעמום כשהייתה בת עשר) מחמיאים על הרמה שלו. לא הרבה אנשים שפגשה אהבו לעשות אומנות, וזה אחת הסיבות לחיבור המיידי שלה עם דראו.
עוד דבר שאנשים שמכירים את זארה יודעים עליה הוא שהיא לא אוהבת לדבר הרב- בסדר, תיקון: היא לא אוהבת לדבר דיבורי סרק עם כאלה שאינה מכירה היטב. אם מישהו שהיא לא כל כך מכירה פותח בשיחה שלא קשורה, נגיד, לשיעורי בית וכדומה לרוב היא פשוט תענה במין זמזום כזה שמסר שהיא מקשיבה אבל לא מקשיבה בו זמנית, עד שלאדם שפתח בשיחה נמאס והוא הסתלק. למרות שכתוב שזארה לא אוהבת לשוחח עם כאלה שאינה מכירה היטב, זה נכון גם לגביי חבריה לעיתים קרובות יותר מאשר לא. זארה די מופנמת ומאוד נוטה להתבודד. יש גבול לכמה דיבורים ושיחות זארה יכולה לעשות ביום אז כשהיא מגיעה לגבול שלה היא הולכת לחדר שלה ומציירת או שומעת מוזיקה לכמה זמן, לרוב בין חצי שעה לכמה שעות. כשהיא לא יכולה להגיע לחדר שלה במקרים כאלה מוצאת מקום שקט, אפלולי וחסר אנשים שבו היא תוכל להירגע. גם כשהיא מוכנה להתרועע עם אנשים היא לא מה שאפשר להגדיר כ'חברותית' או 'פתוחה', וזעף נמצע על פניה הרבה יותר פעמים מאשר חיוך.
האופי המתבודד שלה ידוע לשני חבריה, אז בגלל שהם יודעים שהיא לא חשה נטייה לדבר עם אחרים הם רואים אותה כאדם מתאים לחלוק איתו סודות או מחשבות.
זארה גם לא מאוד אכפתית ודי קרה כלפי אלה שלא במעגל הקטן שלה הכולל את אביה, אטסוקה, סופיה ודראו, ובהמשך גם סיימון. לדוגמה, היו מקרים שבהם זארה ראתה מקרים של בריוניות והצקות בהפסקות אבל היא לא התערבה. זארה חושבת שכיוון שהיא לא קשורה או חייבת משהו לאדם זר, זה אומר שהיא לא צריכה לעזור להם, והיא צודקת. זארה היא ילדה, אנושית, לא איזה גיבורת על עם כוחות מיוחדים כמו אלה שבספרים האהובים עליה. למה היא צריכה להתערב כאשר היו אנשים שעמדו בצד, בדיוק כמוה?
למרות חוסר האכפתיות והקור לכאורה שלה כלפי זרים, היא נהיית נבוכה מאוד כאשר מחמיאים לה על דברים שעשתה, תכונה שאנשים רבים מחשיבים כ'חביבה'. זארה פשוט לא יכולה לקבל מחמאות מבלי לגמגם, להסמיק ובקיצור, להביך את עצמה בפני נותן המחמאה (ותאמינו שהיא ניסתה להיפטר מזה).
זארה אוהבת לחשוב הרבה לפני שהיא אומרת משהו, ומנסה לחשב את התוצאות לכל משפט שתגיד, מה שגורם לה להגיד בדיוק את המילים המתאימות למצב בלי שקרים, דבר שהיא שהיא שונאת. בגלל זה, זארה ממש טובה בהרגעת סכסוכים, למרות שלא היו לה הרבה הזדמנויות להתאמן בזה כיוון שהאנשים שהיא איתם לעיתים קרובות לא רבים איתה או אחד עם השני הרבה, אחת הסיבות שהיא אוהבת אותם כל כך.
אחת התכונות המעצבנות שיש לזארה זה שהיא בוטה. זה לא שהיא חסרת טאקט, בכלל לא, פשוט לפעמים לא אכפת לה כל כך אם מה שהיא תגיד יפגע באדם שלא חשוב לה; המשפט 'עדיפה האמת המכוערת על פני השקר היפה' הוא המוטו שלה והיא מנסה לשקר כמה שפחות, ומעדיפה בכלל לא לעשות זאת אם יש לה ברירה בזה. היה את המקרה הזה שבסוף כיתה ט' היה נשף, וארינה דנקה [Erina Denka], נערה קלת-דעת מכיתתה, הייתה משוכנעת שסאם הנס [Sem Hens], נער פופולרי בשכבה שלהם, יזמין אותה איתו לנשף. זארה אמרה לה בפרצוף שהוא כבר יוצא עם קירנה רוז' [Kirna Rouge], ונראתה אדישה לחלוטין כשארינה יצאה מהכיתה בדמעות, ולא נראתה מצטערת בכלל כשארינה לא חזרה לכיתה באותו יום. מאוחר יותר, נודע לכיתה שארינה החליפה כיתה, דבר, שגם, לא נגע בזארה בכלל.
זא
אם יש דבר אחד שזארה שונאת חוץ משקרים, זה להיות במצב של חוסר ידיעה. היא שונאת לא לדעת דברים חשובים או כאלה שנוגעים אליה - בגלל זה היא כעסה כל כך על אביה בגלל שלא הכיר לה את אטסוקה איך שהם התחילו לצאת ובמקום זאת הפגיש אותן רק חצי שנה אחר כך, אלמלא התכונה הזאת, היא בטח לא הייתה כל כך כועסת. זו גם הסיבה לכך גם שזארה נבהלה כל כך כשהבינה שהתאהבה בדראו - היא לא יכלה לשלוט בזה, אבל להקלתה הגדולה זה התפוגג. זארה מאוד עקשנית. כשהיא מחליטה שהיא רוצה לעשות משהו היא עושה אותו, לא משנה כמה קשה או בלתי אפשרי הוא נראה.
זארה גם משתעממת לעיתים קרובות, דבר שאנשים רבים - מוריה מהווים חלק גדול מהם - מחשיבים כתכונה הגרועה ביותר שלה- היא מפסיקה להקשיב באמצע שיחה אם היא כבר לא מעניינת אותה, ונרדמת בשיעור אם סוקרים בו חומר שהיא כבר יודעת; מה שגרם למקרה ממש מביך שקיבלה עליו ריתוק בשיעור מתמטיקה אחד בכיתה ז' - מי כבר רוצה להתעורר באמצע שיעור לפנים המקומטות והזועפות של המורֶה שלו למתמטיקה השואל אותם 'הייתה לך תנומה נעימה?' בקול סרקסטי בבירור? לא זארה, זה בטוח.

(740 מילים באופי נכון ל3/1/22)

רקע: זארה שיירו נולדה בלב-מריקה לטייקו שיירו [Taiku Sheiro] ולרוזלין 'רוזי' בייקל-שיירו [Rosaleen Beikel-Sheiro] בעשרים ושניים לספטמבר בשנת 2408. כשאמה עובדת במרכז החייאה ואבא שלה הוא מורה למדעים בבית ספר יסודי, השאלה המרכזית היא 'איך הם נפגשו?' אני אספר לכם.

כל המבוגרים שהכירו את רוזלין בייקל בילדותה היו מתארים אותה במילה אחת: 'סיוט'. למעשה, היא לא מכוערת, אלא דווקא די יפה - עם עינייה החומות החמימות יחד עם לחייה הורדרדות ושיערה הבלונדיני שהתכרבל בקצוותיו, אנשים החשיבו אותה כמלאכית למדי - אבל המילה הזאת עקבה אחרי בכל זאת. הוריה לא רצו ילדים- היא נולדה בטעות מלילה מלא אלכוהול שהוריה שתו לרגל חגיגת יום הנישואים החד-שנתית שלהם. בגלל שלא רצו אותה מלכתחילה, הוריה הזניחו אותה- הם חשבו שאם הם לא רצו אותה מלכתחילה, הם לא חייבים לדאוג לה. רוזלין חייה עם הצרכים הבסיסיים- גג מעל ראשה, מיטה ומזרן, שלוש ארוחות ביום (גם אם הן קטנות) וכמה בגדים - אבל לא יותר מזה. היא לא קיבלה משחקים או צעצועים חדשים או אפילו טלפון, כשהייתה גדולה מספיק. אבל מבחינתה, הגרוע ביותר הוא החוסר בתשומת לב מהם. כשלרוב כל מה שהייתה מקבלת זה 'האוכל מוכן' 'תלכי לישון' ו-, השנוא עליה: 'קומי, יש בית ספר', זה מובן מאוד. היא הייתה רעבה לחיבה או תשומת לב מהם - ולא היה אכפת לה אם זה מהסוג חיובי או השלילי - ועשתה כמיטב יכולתה לקבל אותה. היא עשתה כמיטב יכולתה להיות ילדה גרועה ככל האפשר- הלכה לבית הספר בבגדים יומיומיים (ללא המדים הדרושים), לא הכינה שיעורי בית ולעגה או ליגלגה על מוריה בנוכחותם- מה שגרם לגירושה כמה פעמים. מאוחר יותר בחייה רוזלין השתכרה לעיתים קרובות ויצרה צרות ברחובות. עד, שיום אחד, היא הפסיקה. כשהייתה בת עשרים ותשע, היא פגשה במכולת את מה שנראה לה באותו הזמן כאהבת חייה - טייקו שיירו.

רוזלין הפסיקה את פעולותיה הכמעט-בלתי-חוקיות, הפסיקה להשתכר, ומצאה עבודה במרכז החייאה (כי זה אחד מהמקומות היחידים שיקבל עובדים מרקע כמו שלה)- כל זה מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא יוכל להתאהב באיזה בלגן כמוה. לאחר שעשתה זאת, היא שאלה את העננה על איפה תוכל למצוא אותו שוב והעננה ענתה לה ונתנה לה את המידע שרצתה. לאחר תכנונים רבים, רוזלין ניגשה אליו ברחוב ובטעות התנגשה בו. כשכוס הקפה שהחזיק בידו נפלה ונשפכה על החולצה הנקייה-לשעבר שלו וליכלכה אותה, היא התנצלה המון והציעה לפצות אותו על ידי לקיחתו לדייט. כיוון שנשים יפות הראו בו עניין לעיתים רחוקות, טייקו סמוק-הפנים גימגם אליה שהוא מסכים.

הם יצאו לדייט, ועוד אחד, ועוד כמה, עד שהציע לה נישואים במסעדה לאחר שנתיים של היכרות, ושנתיים נוספות אחר כך, זארה נולדה. לאחר כמה שנים שקטות ומאושרות קרה אסון: רוזלין נבחרה לליקוט כשזארה הייתה בת חמש. היא לא התנגדה כי ידעה שמשפחתו של מי שמתנגד מלוקטת גם כן. כשזארה הייתה בת עשר, אביה התחתן שוב לאטסוקה נירו [Atsuka Niro] ונולד להם ילד, סיימון שיירו [Simon Sheiro]. נכון לעכשיו, שנת 2424, סיימון בן חמש ובכיתה א' וזארה בת שש-עשרה ובכיתה יא'.


ונחזור לזארה.

הזיכרון המוקדם ביותר של זארה הוא דמות לבושה בגלימה - חרמש, היא מבינה עכשיו - אומר לאישה מושכת למראה הנראית בת עשרים וחמש שהיא נבחרה לליקוט. לאחר מכן האישה מחבקת אותה, והולכת משם עם פנים לחוצות המוסתרות בצורה גרועה תחת מסיכה רגועה. החרמש נותן לה גלולה, ולאחר היסוס קצר האישה בולעת אותה ונופלת, מתה, על הרצפה. החרמש הולך, וזהו. לא היה אכפת לו שבדיוק הרס משפחה מאושרת. לדעתה של זארה, הזיכרון הזה שינה אותה, וזה דבר מובן. כל ילד שיראה את אימו נרצחת לפניו ישתנה לאחר מכן.

זה היה החופש הגדול, אז הוא גם ניסה להסיח את דעתה מגעגועיה לאימה בפעילויות מהנות, כמו לרכוב על אופניים או ללכת עם גלגיליות. אבל אחרי ששברה שן ופיתחה פחד ענק מגלגיליות, הוא הפסיק עם זה. כשבועיים לפני שהייתה אמורה להתחיל את לימודיה בכיתה א', קצת אחרי שאימה לוקטה, אביה החליט שהוא רוצה לעבור דירה, ובמקום סתם לעבור שכונה הם עברו לעיר אחרת. אז לא רק שזארה איבדה את אמא שלה, אלא שאיבדה גם את חברותיה היחידות. ובניגוד לאחרים, ביומה הראשון בבית הספר היסודי היא לא חידשה חברויות ישנות או יצרה חדשות- ילדים נרתעו ממנה בגלל העיניים המוזרות שלה ואווירת ההלם שאפפה אותה מאז מות אימה. השגרה הפכה בשבילה למונוטונית. לקום בבוקר, לאכול, להתלבש, ללכת לבית הספר לשבת לבד ולצייר בהפסקות וללכת הביתה בסוף היום. עד שלא.

בתשע באוקטובר, כשהייתה בת שש, ניגשה אליה ילדה כהת עור ובהירת שיער. היא הציגה את עצמה כסופיה דאצ'י [Sofia Dachi], ואמרה שהן הולכות להפוך לחברות טובות- והסתבר שהיא צדקה. מאז, הייתה לה חברה לשבת איתה בהפסקות, ללכת לביתה לזמן משחק, להכין איתה צמידי חברות, ובכיתה ב', כשהן היו באותה כיתה, להחליף איתה פתקים בשיעור.

במהרה, היא שכחה מבדידותה הקודמת. שנה עברה, ועוד שנה, ועוד כמה, עד שכשהייתה בת עשר, אביה הזמין מישהי לארוחת הערב שלהם. הוא אמר שקוראים לה אטסוקה נירו, ושהיא בת-הזוג שלו, ושהם יוצאים כבר חצי שנה. זארה כעסה מאוד, והיה לה ולאבא שלה ריב גדול לאחר שצעקה שהוא רוצה להחליף את אמא שלה, ושהוא לא אהב אותה באמת אם החליף אותה כל כך מהר. היה להם קרב צעקות רציני, ושניהם הלכו לישון כועסים.

למחרת, כשזארה חזרה מבית הספר, אביה הושיב אותה לשיחה והסביר שהוא אהב את אמא שלה, רוזי, מאוד ושאין בכוונתו להחליף אותה, אבל החיים בעולם אחר-התמותה ארוכים מאוד, והוא רוצה מישהי שתהיה שם איתו. חוץ מזה, אמא שלה הייתה רוצה שהוא ימצא אהבה לאחר מותה. הטיעון האחרון שלו הוא זה שגרם לה להיכנע, והיא הסכימה לזה [למרות, שבדיעבד, לא הייתה לה אמירה ממשית בעניין הזה] ובגלל שנכנעה ללא קרב נוסף, אביה קנה לזארה מחברת ציור מקצועית עם נייר עבה ומחוספס, אחד שטוב למחיקות. זארה, כמובן, חשבה שהיא מדהימה.

שלושה ימים אחר כך, אטסוקה הגיעה לארוחת ערב נוספת בביתם, ולמרות שבהתחלה זה הרגיש לזארה קצת מביך אחרי הסצנה שעשתה קודם, הן התחברו במהירות. אטסוקה וטייקו התחתנו שמונה חודשים אחר כך, והיא עברה לגור עם זארה ואביה.

עם זאת, קצת אחרי שזארה חגגה אחת-עשרה, סוקה [כפי שאטסוקה ביקשה שתקרא לה, בטענה ש'אטסוקה' ארוך מדי] הודיעה הודעה משמחת [או מגעילה, כיוון שכבר הבינה את המכניקה של זה]: היא מצפה ללדת תינוק בקרוב!

בינתיים, בכיתה ו' בבית הספר, הצטרף עוד חבר לקבוצה המורכבת ממנה ומסופיה. קראו לו דראו יואי [Dreo Yoi], והוא עבר לבית הספר שלהם באותה שנה. הוא היה נאה- היה לו עור חיוור, עיניים אפורות ושיער שחור גלי שהגיע עד אמצע צווארו. הוא גם חלק את העניין של זארה באומנות וציור. שניהם ערכו תחרויות ואיתגרו אחד את השני. הודעות באחת עשרה בלילה עם תמונה של ציור או סקיצה חדשה הפכו בניהם לשגרה.

זארה חשבה שהחיים שלה לא יכולים להיות טובים יותר (היא טעתה, ותבין את זה עוד כמה שנים). יש לה שני חברים מדהימים, מישהי שהפכה לכמעט אמא שניה עבורה, ואח קטן בדרך.

סיימון שיירו הגיע חודשיים אחר כך, בצווחות רמות בבית חולים אקראי בלב-מריקה, שלמרות שזארה הייתה מחוץ לחדר, יכלה לשמוע בבירור. בהתחלה היא חשבה שהוא די משעמם, רק ישן, אוכל, ועושה צרכים. מילת המפתח במשפט הזה היא ב'התחלה'.

כשהחטיבה התחילה, זארה החליטה שהיא רוצה לצבוע פס בשיער שלה- אביה, בהתחלה, התנגד לכך, אבל לאחר שיחה עם אטסוקה הוא נתן לה אישור לעשות את זה (לא שהיא הייתה צריכה אחד- היא הייתה עושה את זה בכל מקרה). התגובות של סופיה ודראו לכך לא יכלו להיות שונות יותר- סופיה החמיאה לה ואמרה כמה שזה מגניב ויפה והתחננה לאימה שתרשה לה גם כדי שהן היו 'תואמות' (היא סירבה, והאכזבה של סופיה הייתה גדולה). לעומת זאת דראו נחרד. הוא לא חשב שזה יפה- הוא חשב שזה הורס את המראה שלה לגמרי (זארה לא הקשיבה לו על זה, לא אז ולא עכשיו).

כשסיימון היה בן שנה ושמונה חודשים, נחשו מהי המילה השלישית שלו? זארה. טוב, לא זארה, זה מסובך מדי בשבילו- אבל הוא אמר 'ארה. זארה כל כך התרגשה שהיא סיפרה על כך לסופיה ודראו בפעם הבאה שראתה אותם. סופיה התרגשה כמוה, אבל דראו פשוט גילגל את עיניו עם חיוך מחבב שאמר שהוא כבר רגיל לתעלולים שלהם. ואז, זארה ידעה, איכשהו, שהיא מחבבת אותו. בצורה מאוד לא אפלטונית.

זארה אפילו לא הייתה בטוחה מתי זה התפתח. אבל באותה שניה, היא פשוט ידעה שהיא מאוהבת בדראו. ובצרה צרורה.

כשהלכה לישון באותו לילה, הבעיה שלה עדיין נראתה חסרת פתרון. איך מפסיקים רגשות? דראו חשוב לה, והיא לא רוצה לאבד את החברות שלו אם הוא לא מרגיש את אותו הדבר. לבסוף, היא נרדמה. שנתה הייתה רדופת סיוטים, ותמונות של סופיה ודראו מפנים לה את גבם, צוחקים.

כשהתעוררה, מתחת לעיניה היו שקיות שחורות והיא נראתה כאילו לא ישנה בכלל, דבר שלא כל כך שונה מהאמת. בשאר הקיץ היא התחמקה מחבריה, ולא דיברה איתם מאז, בתקווה שזה פשוט יתפוגג עם הזמן.

כשהיה ספטמבר והתחיל בית הספר, היא עדיין לא דיברה עם אף אחד, ודעתה הייתה מוסחת בשיעורים. היא התחילה לצאת מבית הספר מעט מאוחר יותר, כי הדרך לבתים שלה ושל דראו הייתה אותו הדבר בהתחלה, עד לפיצול דרכים - צד ימין לבית של זארה וצד שמאל לבית של דראו. לקח לרוב שבע דקות הליכה להגיע לנקודה הזאת, אז היא ניסתה לצאת מבית הספר רק שבע דקות לאחר לאחר הצילצול.

היא הסתגלה לשגרה החדשה הזאת שלאחר בית הספר, אולם היום, בעשרים בספטמבר, היא תצטרך לצאת מוקדם - אביה ו'סוקה הודיעו לה בבוקר שהם יצאו לקצת 'זמן איכות' ב13:20 ושכבר הזמינו מקום במסעדה, וזארה תצטרך להשגיח על סיימון כי בית הספר הסתיים באותו יום ב13:30 ואביה ו'סוקה חשבו שזה ביזבוז כסף לשכור בייביסיטר, ובגלל שהיססו להשאיר את סיימון לבד אפילו לעשרים דקות, הם אמרו לה למהר בדרך הביתה. מה שאומר שזארה תצטרך לצאת מבית הספר עם כל השאר - ו'כל השאר' הזה כולל גם את דראו.

הדרך הביתה הייתה מביכה. בתחילה דראו ניסה למשוך את תשומת ליבה, אבל כשראה שזארה נחושה להתעלם ממנו הוא הפסיק, מה שגרם לשתיקה מביכה. כמה דקות לאחר מכן שניהם הגיעו לסוף הדרך המשותפת. דראו נתן לה "להתראות" מהוסס, וחצה את מעבר החצייה. אבל משהו קרה - פתאום הגיע לכיוונו רכב פרטי - דבר מוזר, הרוב משתמשים עכשיו במכוניות הציבוריות - הנוסע במהירות, ולדראו לא היה זמן להתחמק ו-

זארה צפתה, פעורת עיניים, כשהרכב מחץ את דראו אל הכביש. כמה שניות לאחר מכן רחפנבולנס הגיע וסחב את דראו אל מרכז ההחייאה. היא ידעה שהוא רק מת זמנית ושהוא יתעורר עוד כמה ימים, אבל זה השפיע עליה בכל זאת. היא קלטה כמה טיפשה היא הייתה- מה זה משנה שיש לה קראש עליו? זה לא אומר שהיא הייתה צריכה להתעלם ממנו.

דראו התעורר מהריפוי המואץ בערב שלושה ימים אחרי שמת-זמנית, וחזר לבית הספר למחרת. בהפסקה, זארה תכננה להתנצל על כך שהתעלמה ממנו ולהתוודות בפניו שיש לה התאהבות קטנה עליו. כשהגיעה ההפסקה וזארה ביקשה מדראו לדבר, הוא נראה מופתע. זארה חשבה במרירות שזה מובן - היא התעלמה ממנו כמעט חודשיים.

הם יצאו לחצר והתיישבו על ספסל. היא אמרה לדראו שהיא מאוד מצטערת שהתעלמה ממנו ושהיא צריכה לספר לו משהו. דראו קיבל את ההתנצלות שלה, וזארה פתאום פלטה את זה את ה'אני מחבבת אותך' שעמד על קצה לשונה מאז אותו יום ביולי - דראו נראה מופתע, וזארה המשיכה להסביר למה היא התעלמה ממנו. ליבה הרגיש קל יותר, אבל פניו עדיין היו מופתעות והוא ניסה להגיד משהו- אבל שום דבר לא יצא. זארה קמה מהספסל ועמדה ללכת משם ולבכות באיזו פינה חשוכה כשדראו עצר אותה. הוא הסביר שהוא לא חושב שהוא בכלל אוהב בנות ושהוא חושב ככה מאמצע שנה שעברה, כשהתחיל לשים לב לבנים. זארה התעודדה מעט כששמעה את זה. דראו שאל אותה אם הם בסדר עכשיו, והיא ענתה כן.

זארה חשבה אז שזה טוב שהוא אוהב בנים, כי אם הוא היה אוהב בנות אבל פשוט לא אוהב אותה ספציפית, היא בטח הייתה נשברת. כשכל זה מאחוריהם, הם המשיכו לדבר כרגיל- על אומנות, דברים מעניינים ששמעו וכמה מבאסים שיעורי בית.

כששניהם חזרו לכיתה כמה דקות לפני הצלצול וחיוכים על פניהם, סופיה הייתה מופתעת. הם הסבירו לה הכל, והיא הבינה. לאחר אותו יום הכל היה כרגיל - או כמעט כרגיל. למרות ששלושתם דיברו, נפגשו לאחר בית הספר, ושוחחו בוואטסאפ, עדיין היה מין היסוס כזה בין דראו וזארה בכל פעם שאחד דיבר עם השני. לאחר כמה שבועות- סוף סוף הקראש המעצבן הזה נעלם, ולאחר שהתוודתה על זה, המצב חזר לנורמליות מלאה.

בשנה שלאחר מכן, סיימון שיירו הלך לגן הטרום-חובה - הוא היה ילד חמוד למראה, עם השיער השחור של אביהם ועורו הבהיר יחד עם העיניים הכחולות הכהות של אטסוקה, והיה ברור שהוא יהיה פופולרי מאוד כשיהיה נער בקרב הבנות [או הבנים, אם זו תיהיה ההעדפה שלו]. הוא היה די חברותי; יצר חבר הכי טוב- ראן דסום [Ran Desum], יצר חברים אחרים, שיחק בחצר ובקיצור היה ילד בן שנתיים וחצי [וה'וחצי' מאוד חשוב לו] נורמלי. זארה גם פגשה את אחותו של ראן, טיירה, שהיא בערך בגילה. לא היה להם הרבה תחומי עניין משותפים, אז להם ראו אחת את השנייה רק כשהורידו את אחיהם הקטנים בבית של האחרת.

לקראת סוף כיתה ט' הייתה הודעה על נשף סיום-שנה לשכבה שלהם בלבד. זארה קנתה שמלה יפה ותיכננה ללכת לבד, כי זה לא שמישהו יבקש ממנה ללכת איתו, נכון? היא לא נערה יפה מאוד, ולא פופולרית בכלל. מסתבר שזה לא נכון. כשבועיים לאחר ההודעה על הנשף, ילד מהכיתה שלה התקרב אליה, מגמגם ומעט מזיע. זארה זיהתה אותו - סול טירינג [Sol Tiring], הוא היה באותה כיתה כמוה מאז היסודי אבל די מתבודד, כך שלא הכירה אותו היטב. הוא ביקש ממנה ללכת איתו לנשף, והיא אמרה כן, כי זה לא שמישהו אחר שאל אותה ולא הייתה לה סיבה כלשהי לסרב.

הנשף עבר בסדר, היא הלכה עם סול - שניסה לנשק אותה אבל היא אמרה לו שהיא לא מרגישה כלום כלפיו, והוא הלך קצת לאחר מכן - וסופיה - שהלכה עם ג'ק תומאס [Jack Thomas] - החמיאה לה על השמלה שלה. דראו לא הגיע, הוריו יצאו לטיול לשבוע וגררו אותו יחד איתם- דבר שהוא היה מבואס עליו מאוד, ולרוע מזלן של סופיה וזארה, התלונן בקבוצת הוואטסאפ המשותפת של שלושתם ללא הפסקה.

השבוע שלאחר הנשף חלף ללא אירועים אחרים, והתחיל החופש הגדול. זארה נהנתה, נפגשה עם סופיה ודראו בבית של אחד משלושתם, ואכלה המון גלידה - חופש גדול טיפוסי בשבילה.

כיתה י' חלפה כהרף עין, ובמהירות זארה מצאה את עצמה בכיתה יא'. הכל היה בדיוק כמו בכיתה י'. השיעורים ברמה משעמם עד קל בשבילה, סופיה ודראו עדיין חברים טובים שלה, סיימון התחיל את כיתה א' ואטסוקה הודיעה שהיא בחודש שלישי בהריון, ותלד ילדה בסביבות פברואר. מה היא עוד יכלה לבקש?

(2,293 מילים ברקע נכון ל1/12/21)

ציר זמן:
שנה: 2375. תאריך / זמן: לא הוחלט - שנת הלידה של טייקו שיירו, אבא של זארה.
שנה: 2376. תאריך / זמן: לא הוחלט - שנת הלידה של רוזלין בייקל, אמא של זארה.
שנה: 2404. תאריך / זמן: לא הוחלט - טייקו שיירו ורוזלין בייקל התחילו לצאת לדייטים.
שנה: 2406. תאריך / זמן: לא הוחלט - טייקו שיירו ורוזלין בייקל התחתנו.
שנה: 2408. תאריך / זמן: 22 בספטמבר - שנת הלידה של זארה שיירו.
שנה: 2413. תאריך / זמן: מתישהו בסוף אוגוסט - רוזלין בייקל לוקטה.
שנה: 2413. תאריך / זמן: 9 באוקטובר - היום שבו סופיה וזארה הכירו.
שנה: 2418. תאריך / זמן: מתישהו בנובמבר - ארוחת הערב הראשונה עם אטסוקה נירו.
שנה: 2418. תאריך / זמן: מתישהו בנובמבר - זארה קיבלה את מידו, החתול שלה.
שנה: 2419. תאריך / זמן: מתישהו באוגוסט - אטסוקה נירו וטייקו שיירו התחתנו.
שנה: 2419. תאריך / זמן: מתישהו בנובמבר - ההודעה על כך שאטסוקה נירו בהריון.
שנה: 2419. תאריך / זמן: מתישהו בדצמבר - זארה שיירו וסופיה דאצ'י פגשו את דראו יואי.
שנה: 2420. תאריך / זמן: מתישהו בינואר - הלידה של סיימון שיירו.
שנה: 2421. תאריך / זמן: 28 ביולי - סיימון שיירו אמר את השם של אחותו, זארה שיירו.
שנה: 2421. תאריך / זמן: 29 ביולי - זארה שיירו הבינה שהיא מאוהבת בדראו יואי.
שנה: 2421. תאריך / זמן: 20 בספטמבר - דראו יואי מת זמנית.
שנה: 2421. תאריך / זמן: 23 בספטמבר - דראו יואי התעורר מהריפוי המואץ.
שנה: 2421. תאריך / זמן: 24 בספטמבר - זארה שיירו אמרה לדראו יואי שהיא מאוהבת בו, והוא אמר לה שהוא הומו.
שנה: 2422. תאריך / זמן: 1 בספטמבר - סיימון שיירו הלך לגן הטרום-חובה והתיידד עם ראן דסום.
שנה: 2423. תאריך / זמן: 13 ביוני - הנשף.
שנה: 2423. תאריך / זמן: מתישהו בספטמבר: אטסוקה נירו מודיעה שהיא בהריון. שוב.
שנה: 2424. תאריך / זמן: מתישהו בפברואר: התאריך של הלידה המתוכננת של תנה שיירו [Tana Sheiro].

סטטוס התקדמות: גמור. (שיניתי כמה שמות ועשיתי עריכה קטנה לאופי)
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: Olive

הארות/הערות: רשומה ראשונה!

שמורות כולן
קלישה - אשמח שתכתבי את השם באנגלית גם, כדי להבהיר לי איך בדיוק מאייתים אותו
נעמה - האמת שעזרת לי, חיפשתי את השמות של האינדקס הגנטי בעברית ולא מצאתי. אני אשנה גם באשכול את השינוים הקטנים, שימו לב בבקשה. (לבנו-אידית במקום קווקזואידי, מזו לטינו במקום מסולטינו)

אה ו... ביקשתי לא לעשות אותם גוונים למה כולכן גוונים של כחול חח אם מישהי יכולה לשנות...

שם + שם משתמש: שקד, Darth Hader
שם הדמות: קלאו לונה (Kaleo Luna). המשמעות של קלאו בהוואית, אגב, היא "הקול/האמירה" (the sound/the saying). המשפחה והחברים מכנים אותו הרבה פעמים פשוט לאו (Ka זה בתכלס ה' הידוע אז המשמעות של השם נשמרת גם פה).
גיל: 16
אינדקס גנטי: 40% מזו-לטינו, 30% אחר (אמריקה הצפונית וביחוד איזור הוואי זה אחר? זה היה נשמע לי הכי הגיוני), 15% לבנו-אידי, 5% ספרדי
מגדר: זכר סיס
מראה: קלאו לא מושלם. אף אדם לא מושלם, כמובן - אבל יש אנשים שמתקרבים לשלמות, כמו איזה שחקן מעידן התמותה שיצא לו לראות בשם ליאונרדו דיקפריו. קלאו לא כזה, ואפילו לא קרוב לכך אם תשאלו אותו. זה לא שהוא מכוער, אפילו ההיפך - יש בו איזשהו חן נחמד - אבל לא משהו מיוחד, או משהו שהוא עצמו אוהב.
השיער של קלאו הוא בין הדברים היחידים בגוף שלו שהוא לחלוטין שלם איתו. הוא מתולתל ודליל, שילוב מושלם מבחינתו - ככה הוא יכול לתת לשיער שלו לצמוח מבלי שהוא יהפוך לגוש חם ומציק, אלא פשוט לסתם שיערות מקורזלות ופרועות. השיער שלו גם לא ארוך באמת, למרות שכשהוא רטוב הוא מגיע כמעט עד קו הכתפיים שלו - אבל כשהוא יבש, הוא לא נראה ארוך במיוחד, אלא סתם מקיף את ראשו (ונכנס לעיניים שלו. יותר מידי). השיער של קלאו בצבע חום כהה, כמעט שחור, אבל מהרגע שבו מתוודעים לעובדה שהוא חום ולא שחור, קשה לפספס את זה. הוא גם מאוד אוהב לתחזק את השיער שלו כמו שצריך - קרמים למיניהם, למשל, כדי שהוא ישאר כיפי ומסודר בדיוק בזוויות הנכונות, ולא יצנח או סתם לא יהיה מסודר יפה.
אם תשאלו את קלאו, פה מתחיל ומסתיים המראה שלו. אבל בגלל שאנחנו לא שואלים אותו, אפשר לדבר גם על דברים אחרים. כמו, למשל, הפנים שלו - שקלאו לא מחבב במיוחד. המבנה שלהן עגלגל, מעט שמנמן אפילו, בלי תווים חזקים או בולטים. בתור ילד זה אף פעם לא הפריע לו, אבל כשהוא כבר הפך לנער והתחיל לצמוח לו שיער פנים, השילוב של זה היה נראה מגוכח. אז בניגוד לחברים שלו שמתחילים להתהדר במבנה מחודד ובזיפים ברשימים, הוא נוהג להתגלח לחלוטין כל הזמן, כי שיער פשוט לא מתאים לו לפנים. הוא יודע שבעוד כמה שנים זה יפריע לו אפילו יותר, אבל עכשיו הוא מתמקד בעכשיו. גם ככה המראה לא אומר כלום על הגיל האמיתי של האדם.
איפה כן יש לו שיער פנים? בגבות. הגבות שלו יחסית עבות, ברמה שהוא התחיל למרוט לעצמו גבות בבית (הוא מתפדח ללכת לקוסמטיקאי/ת, וגם ככה הננובוטים מרגיעים את הכאבים הקטנים שם אז זה לא נורא), וביחס לעיניים הלא ממש גדולות שלו, הן בולטות אפילו במיוחד. הצבע של הגבות שלו שחור (אבל באמת, לא כמו בשיער), ופה דווקא נמצא הדבר שהוא כן מחבב בהן איכשהו - הצבע שלהן מבליט קצת את הגוון הבהיר של העיניים שלו, שצבועות בצבע כחול-אפרפר. קלאו לא מקדיש להן הרבה תשומת לב בדרך כלל, אבל הן דווקא די נחמדות.
האף שלו קצת גדול וקצת נשרי, ויש בו גם כמה ראשים שחורים, שלרוב לא ממש מפריעים לו, עד שהם כן. הוא ניסה פעם להשתמש במסיכה להוצאת שחורים וזה לא עבד וואו, אז הוא די ויתר על זה. בכל אופן, זה לא בולט במיוחד - הצורה הכללית של האף שלו יותר בולטת בכל מקרה - אז הוא למד לחיות עם זה שהם שם. השפתיים שלו מעט עבות ובשרניות, צבועות בגוון ורדרד טבעי נחמד, שמשלים את הצבעוניות המעניינת של הפנים שלו. טוב, לפחות כרגע - כי עד לפני חודשיים, את הצבעוניות הזו השלים גם ברק מתכתי של הגשר שהיה לו על השיניים. עכשיו הן ישרות ומושלמות, אבל הן לא היו כאלה מלידה.
עוד גוון שמתווסף לצבעוניות הזו הוא גוון העור שלו - קצת כהה, כראוי לאינדקס המזו-לטינו שלו. הוא לא כהה ממש, אבל גם לא בהיר - אלא באיזשהו גוון חום באמצע, כזה שלרוב מגיע דרך שיזוף רציני בקיץ, רק שאצלו הוא קיים באופן טבעי. בהתאם לכך, הוא גם לא ממש מסוגל להשתזף. לא שזה מפריע לו במיוחד, אבל עדיין.
מבנה הגוף של קלאו מוזר קצת. הוא ספורטאי, לכן צפוי שהוא יהיה מוצק ושרירי - אבל הוא לא. כן, כשקלאו נכנס למוד ספורטיבי אפשר לראות את השרירים שלו (ויש לו כאלה, הוא בחור די חזק), אבל רוב הזמן הם בכלל לא בולטים, ואם לא יודעים אז אי אפשר לראות עליו שהוא ספורטאי. בהתאם לכך, הוא גם לא רזה כמו שמצופה ממנו - הגוף שלו טרפזי וקצת רחב, מה שמעניק הרגשה כאילו הוא פחות רזה משהוא באמת. ולא, אין לו קוביות בבטן - טוב, לפחות לא כאלה שבולטות לעין, וכל עוד הוא לא בעיצומה של פעילות ספורטיבית, שבמהלכה אפשר לראות שיש שם משהו. הוא גם מגיע לגובה של מטר שבעים ושתיים, קצת נמוך ביחס לממוצע, אבל יש לו תקווה שהוא יגבה בעוד כמה סנטימטרים בעתיד.
רוב הזמן, קלאו מעדיף ללבוש בגדים קצת רחבים, כאלה שלא מדגישים את מבנה הגוף שלו. אין לו סגנון לבוש מוגדר, הוא אוהב בגדים פשוטים - ג'ינסים או מכנסי ספורט פשוטים, חולצות חלקות וסוודרים בלי שטויות מיותרות, אבל הדבר האחד שתמיד יש עליו הוא נעלי ספורט, גם אם הוא עם ג'ינס או בגדים אלגנטיים (טוב, אלא אם מדובר באירועים שדורשים בגדים באמת אלגנטיים, ובשבילם יש לו זוג נעליים מיוחדות). הוא מרגיש משוחרר יותר איתם, אוהב את זה שהוא יכול פשוט תמיד להתחיל לרוץ איתם.
אופי: קלאו הוא אדם של הפכים משלימים - לא מבחינה של אוהב להיות עם אנשים שהם הופכיים לו, אלא הוא פשוט משלים את עצמו. הרבה תכונות שלו יכולות להרגיש כאילו הן סותרות את עצמן (ולפעמים הן באמת ככה), אבל הוא מאוד מעריך את זה ואת זה שהוא מצליח למצוא את האיזון ביניהן.
יכולת הריכוז של קלאו היא עצומה. הוא מסוגל מאוד בקלות לנתק את עצמו מהסביבה ולהתרכז במה שהוא מעוניין להתרכז בו, ומסוגל להישאר במצב הזה למשך זמן ממושך. זה לא עניין של בחירה בהתמסרות לדברים, הרבה פעמים הוא גם עושה את זה ברגעים לא באמת משמעותיים מבלי לשים לב (למשל, כשהוא אוכל - אפשר לחשוב שהוא נמצא בעולם משל עצמו בזמן הזה, כי הוא לא שם לב לשום דבר בערך שקורה בסביבתו), אבל לרוב הוא משתמש בזה לטובתו, כמו בלימודים למשל. הוא לא התלמיד הכי חכם והזיכרון שלו לא בשמיים, אבל הוא מסוגל להתרכז בלימודים מאוד בקלות, וזה עוזר לו גם להבין את החומר וגם לקבל הערכה מצד המורים (הוא אף פעם לא קיבל הערה על זה שהפריע בשיעור, נניח). לפעמים הוא כן נתפס קצת בתור מוזר בגלל זה, ואפשר לנסות להשיג את תשומת הלב שלו הרבה זמן עד שהוא חוזר למציאות, אבל קלאו מעדיף לקבל גם את החסרונות של התכונה הזו מאשר לא לקבל אותה בכלל.
אבל זה לא שהוא לא מסור לדברים, כן? כשקלאו באמת רוצה משהו, הוא מתמסר אליו לחלוטין ומשקיע בזה את כל מה שיש בו, בלי לחשוב פעמיים. בגלל שהוא גם נכנס לדברים ממש מהר ומסוגל להתרכז בהם עד הסוף, הוא בדרך כלל מצליח לעמוד ביעדים שהוא מציב לעצמו, או לפחות מגיע הכי קרוב שהוא יכול להגשמה שלהם. זה אחד הדברים הכי חיוביים בו, לטעמו, ומה שהוא תמיד מציין כששואלים אותו על תכונות טובות שלו.
אז איפה מגיע ההיפך של התכונה הזו? באנרגטיות שלו. אמנם במהלך יום הלימודים הוא רגוע ומרוכז, אבל הוא יכול תוך שניות להפוך לשד אמיתי ולהיות אנרגטי כמו גור כלבים שלא מפסיק לרוץ מקום למקום. קלאו תמיד היה בכושר מעולה, ככה שהאנרגיות שלו לרוב מוצאות את עצמן מתבטאות בצורה מאוד מאוד פיזית - ריצות ממקום למקום, קפיצות במקום כשהוא עומד ודברים בסגנון הזה. הוא חושב שהתכונות האלה די מאזנות אחת את השנייה - ברגע שהוא מוציא את האנרגיות שלו בבת אחת, הוא יכול להתפנות לריכוז ותשומת לב. אז מה הוא יותר, אנרגטי או מרוכז? זה בעיקר תלוי ביום, אבל לרוב הוא מאזן בין השניים. מרוכז בלימודים, מוציא אנרגיה בכדורגל אחרי הצהריים ובערב, חוזר להתרכז בלילה וחוזר חלילה.
קלאו גם ממש אוהב להיות מסמר הערב. בתור ילד יחיד בבית, הוא קיבל תמיד המון תשומת לב מהסביבה, ובאיזשהו שלב הוא כבר התרגל לזה. הוא אוהב את תשומת הלב, ששואלים אותו מה שלומו, צוחקים מהבדיחות שלו או מתחילים סתם ככה לדבר איתו אנשים גם אם הוא לא בהכרח מכיר אותם כל כך טוב (או בכלל). התחושה הזאת של להיות נראה, בולט, קיים - זה דבר שמאוד עושה לו טוב, במיוחד אחרי שהוא גילה שהוא לא אמור היה להיות קיים מלכתחילה. זו הדרך שלו לחוות את החיים, והוא מנסה לעשות את זה כמה שרק אפשר. הוא גם די כריזמטי, ככה שהרבה פעמים זה הולך לו לא רע - אבל הוא גם יכול להיתפס בתור שחצן בגלל זה הרבה פעמים. טוב, הוא באמת קצת שחצן פה ושם, אבל הוא יודע שיש לו במה להתגאות אז זה לא באמת מזיז לו.
וההיפך? מופנמות. הוא מאוד אוהב חברה ולהחצין את עצמו כלפיה, אבל כשמתחילים לדבר על רגשות ודברים קצת יותר עמוקים, הוא נסגר לפני שתספיקו להשלים את המשפט. הוא סומך רק על אנשים מאוד ספציפיים בחיים שלו לדעת מה הוא באמת מרגיש, ומתחת לכל החיצוניות הזאת יש גם לא מעט רגש. הוא לא אטום לחלוטין - אפשר לראות עליו את כל הרגשות ה"רגילים", אבל הפעם האחרונה שבה הוא בכה כשהיה מישהו בסביבה, נניח, הייתה לפני שנה, כשההורים שלו הושיבו אותו לשיחה ההיא.
זה די מקשה עליו להתחבר באמת לאנשים - יש לו הרבה חברים שכיף לו איתם והוא מבלה איתם, אבל מעטים מאוד האנשים הוא באמת מסוגל לקרוא להם חברי אמת ויודעים עליו יותר מאשר הדברים שהוא מקרין כלפי חוץ. הוא באמת באמת מעריך את חברים שלו, אבל הרבה פעמים הוא היה רוצה את היכולת הזאת להתקרב לאנשים יותר בקלות.
אה כן, והוא ממש מודע לעצמו. לא, לא בקטע של דברים מביכים, הוא יכול לעשות דברים שנחשבים מביכים אצל אחרים אבל בשבילו זה יהיה נורמלי לגמרי (או כן קצת מביך, אבל למי אכפת - זו עוד תשומת לב), אלא בקטע של מודע לגוף שלו ולמה שעובר עליו. לא מזיק.
רקע: הסיפור של קלאו מתחיל הרבה לפני שהוא נולד בכלל. ההורים של קלאו בני שמונים ושש. הם הכירו כשהם היו בני עשרים וחמש, התחתנו, ובגיל שלושים הולידו זוג תאומים. באותה תקופה, הם לא רצו יותר מזה - הם ידעו שיש להם את הנצח, והעדיפו לרכז את תשומת הלב שלהם בתאומים למשך תקופת החיים הקרובה. אז הם גידלו משפחה קטנה וחמודה לתפארת, ונראה היה כבר שהנצח יהיה די טוב.
עד שכשהתאומים היו בני עשרים ושלוש, ליקטו אחד מהם. והשני? הוא נעלם אחרי כמה ימים. העננה יכלה רק לאמת שהוא כיבה את הננובוטים שלו, וככל הנראה הצטרף לאחת הכתות הטוניות שלא משתמשות בחשמל אז לעננה אין גישה אליהן - אבל לא יותר מזה.
אז זוג ההורים הצעירים נותרו רק זוג, וזה שבר להם את הלב. הם הסכימו ביניהם שהם לא רוצים עוד ילד, לפחות לא בעתיד הנראה לעין (שזה, לדבריהם, היה בערך שלוש מאות שנים), כי הדבר היחיד שיותר גרוע מלאבד שני ילדים לנצח הוא לאבד שלושה.
אז הם המשיכו לחיות את חייהם, ובגיל שבעים חזרו על העקבות לראשונה. וכמו כל צעירים סטנדרטים, הם הלכו לחגוג את המאורע. צחקו קצת, שתו קצת, השתכרו קצת... ומזל טוב, יש להם בן בדרך. זה כלל המון תסכול, בכי וריבים, אבל בסופו של דבר הם החליטו לשמור את הילד.
כשהוא נולד, הם החליטו לקרוא לו קלאו - שם שהמקור שלו הוא מהאזור בו אמא שלו התגוררה במקור, ושהייתה בו איזושהי אמירה (תרתי משמע). הם מעולם לא אמרו אותה בקול, אבל לכל מי שהכיר אותם באמת היה ברור שהאמירה הזו היא המחאה הפרטית שלהם נגד החרמשות שלקחה מהם את הבנים שלהם.
אז קלאו נולד, ופתאום שוב היו קולות ילדות בבית משפחת לונה. בתור ילד, הוא לא הרגיש שום דבר מיוחד בבית שלו - ההורים שלו אהבו אותו והשקיעו בו המון תשומת לב, ובסביבה שלו היו עוד ילדים שההורים שלהם כבר חזרו על העקבות פעם אחת ועדיין היו ילדים בכורים, ככה שזה לא היה מוזר מידי. הדבר היחיד שכן יכול היה להראות על העבר המשפחתי היו כמה תמונות שהיו תלויות על הקירות, ולא יותר מזה. קלאו ידע שהיה לו פעם אח ועכשיו אין לו, אבל הוא היה קטן מידי בשביל שזה ישנה לו במשהו.
אז הוא פשוט היה, אתם יודעים, ילד. שיחק עם חברים, עשה שטויות שילדים עושים, שאל שאלות הזויות. הוא מאוד אהב כל מה שסובב סביב כדורים ומשחקי כדור, והוא ואבא שלו היו באופן קבוע משחקים בכדורגל ביחד בימי חמישי בערב.
את הפואנטה של חיי נצח קלאו הבין כשהיה בגיל ארבע, ורץ לכביש אחרי כדור שעף לו - בדיוק בזמן שמכונית הגיעה. אז הוא הובל למרכז החייאה, התעורר ואכן קיבל גלידה. למרות שהיא הייתה נהדרת, כל החוויה עדיין נצרבה לו בזיכרון בתור חוויה לא נעימה במיוחד - כי בכל זאת, להתעורר במקום מוזר שאתה לא מכיר ולא מבין מה קורה בו בתור ילד קטן יכול להיות די מלחיץ. אחרי אותה חוויה לא נחמדה במיוחד הוא כבר התחיל להבין יותר על העולם שהוא חי בו, ועם ההבנה באו השאלות - כמו, למשל, מה קרה לאח שלו. ואז ההורים שלו הושיבו אותו בסלון, והסבירו לו על מוסד החרמשות ומה שהוא מסמל ואיך שהחברה שלנו לא יכולה להתקיים בלעדיו, ושאחיו מת למען העולם. הם לא ציינו את העובדה שהיה גם אח נוסף, אלא העדיפו לחכות עם זה עד שיהיה בוגר יותר. לא מתוך רצון להסתיר כלום, אלא פשוט כי הם לא ידעו איך לעשות את זה מבלי לעורר אצלו - ועמוק בלב, גם אצלם - איזשהו אנטי למוסד החרמשות. כי אם האח הגדול של קלאו יכול היה לבחור לחיות את החיים בדרך שונה אחרי המוות של אחיו, אז גם קלאו הקטן יכול היה להאמין שזה מה שנכון. עזרה מאוד העובדה שהשניים היו תאומים זהים, ככה שהתמונות השונות בבית בעצם ייצגו את שניהם, ושהמשפחה המורחבת בקושי דיברה על המקרה (דבר שהתחיל כבר שנים לפני כן, כי ההורים של קלאו פשוט לא היו מסוגלים לדבר על הנושא).
עברו השנים, וקלאו הפך מילדון לילד. הוא התחיל ללכת לבית הספר, ולמרות שאת רוב השנים המוקדמות שלו העביר במשחקים אנרגטיים בחוץ ובטיולים עם המשפחה (דבר שהם מאוד אהבו לעשות בסופי שבוע), הוא גילה שדווקא מאוד קל לו לשבת ולהתרכז בשיעור. הוא לא היה התלמיד הכי חכם בכיתה, אבל בהחלט היה התלמיד שהפריע הכי פחות, וזה נתן לו הרבה נקודות מצד המורים. אל תבינו אותי לא נכון, הוא חיכה להפסקות כמו כל ילד נורמלי - אבל גם בשיעורים הוא די נהנה. באותו זמן אבא שלו גם רשם אותו לחוג כדורגל, וזה היה הדבר שהוא היה מחכה לו כל השבוע בערך. הוא מאוד אהב את הקבוצה ואת המשחק, ופשוט היה שמח שיש לו הזדמנות לרוץ אחרי כדור ביחד עם עוד הרבה ילדים שאוהבים את זה.
גם בהמשך השנים, קלאו נשאר קלאו. הוא המשיך להיות הקשוב של הכיתה, ויצר סביבו קבוצת חברים קרובה מבית הספר. הוא הפך לאחד השחקנים הבולטים בחוג שלו, שם שיחק בתור קשר - התפקיד שרץ בערך הכי הרבה שאפשר. הוא הגיע למרכז ההחייאה עוד פעם אחת אחרי שטבע בטעות (הוא ניסה לצלול בתוך מעין מנהרה קצרה בים ולא ממש הצליח), אבל הפעם הוא כבר ידע מה קורה והצליח להינות מהגלידה הנהדרת. אתם יודעים, חיים של ילד-נער. אפילו הייתה לו "חברה" - טוב, עם כמה ש"זוגיות" של ילדים בני אחת עשרה יכולה להיות דבר. זה החזיק מעמד באיזור השבוע, ואז היא נפרדה ממנו והלכה להיות חברה של ילד אחר. נו טוב.
וככה הוא חי, עד שהגיע לגיל 15. הוא כבר היה נער בגיל ההתבגרות, לא משהו מיוחד - אבל זה כן היה משהו מיוחד בשביל ההורים שלו, שהבינו שהילד שלהם הוא כבר לא בדיוק ילד, אלא נער שבשלבי פיתוח המודעות העצמית והאישיות שלו, ושבשביל להבין מי הוא הוא צריך להבין גם מי היא המשפחה שלו.
אז ביום ההולדת ה-15 שלו, הם הושיבו אותו מול אלבום תמונות, וסיפרו לו לראשונה את הסיפור המלא של המשפחה שלהם.
טוב, מיותר לציין שזה הרגיז אותו לחלוטין. לא הסיפור עצמו - אלא העובדה שההורים שלו הסתירו את זה ממנו כל השנים, כמובן. הוא בקושי דיבר איתם במשך שבוע והסתובב עם פרצוף עצבני עוד שבועיים, אבל בסופו של דבר הוא די הבין למה הם הסתירו את זה. אחרי שהסיפור יצא, הוא התחיל לשים לב הרבה יותר להבעות הפנים החתומות שלהם כשעברו ליד חרמש, לכאב שהביעו כשחלפו ליד התמונה של הבנים שלהם (שהם תלו בחדר השינה שלהם אחרי שסיפרו לקלאו), או למבטים הקצרים שהחליפו ביניהם בכל פעם שהשתתפו בשיחה שגלשה לדיבורים על מוסד החרמשות. הם לא עשו שום דבר ממשי, ועמוק בפנים קלאו ידע שהם עושים את זה למענו הרבה יותר מאשר למענם - אבל זה עדיין לא ניחם אותו במיוחד. ורק כדי להוסיף לעניין, קלאו התחיל להבחין שגם הוא מתחיל להגיב לחרמשים בדיוק באותה צורה. הוא לא שנא אותם על מה שעשו למשפחה שלו, הוא ידע שזו החובה שלהם ושבלעדיהם העולם היה נראה שונה לחלוטין - ועדיין, הוא לא יכל לחשוב עליהם באותה צורה אחרי שהבין שגם המשפחה שלו הייתה נראית שונה לחלוטין בלעדיהם.
במבט כלפי חוץ, שום דבר מיוחד לא קרה ביום ההולדת ה-15 של קלאו. הוא לא סיפר לאף אחד מהחברים שלו על מה שגילה, בידיעה שזה סתם יגרור יותר שאלות מתישות, אבל בתוך המשפחה המצב הפך שונה לחלוטין. קלאו התקרב להורים שלו בצורה משמעותית, ההיפך המוחלט מהמצופה מנער בגילו - וזה די הצחיק את חברים שלו, במיוחד כשהוא ביטל מפגשים איתם כדי להיות עם המשפחה שלו. לקלאו זה לא היה אכפת, וכל פעם שקראו לו "ילד של אמא" כדי להקניט אותו הוא חייך ואמר תודה, דבר שדווקא די שיעשע אותו. הוא לא נטש את חברים שלו לחלוטין, אבל כשהדבר הגיע לחברים מול משפחה, המשפחה הייתה במקום הראשון. ההקרבות שההורים שלו עשו כדי שיהיה איפה שהוא היום היו שוות בעיני קלאו הרבה יותר מאשר איזו פיצה טובה עם החברים, או מפגש עם הנערה היפה שחבר של קלאו ניסה לשדך ביניהם. למרות שהיא באמת הייתה די יפה.
נקודה אחרונה שחשוב להזכיר בנוגע לרקע של קלאו, היא שאחרי שהוא שמע את הסיפור המשפחתי, הוא התחיל לחקור קצת יותר אצל העננה על הכתות הטוניות. הוא לא רצה להצטרף לאחת, והוא גם דאג להבהיר את זה טוב טוב לעננה - אלא הוא רצה לנסות, כמה שהוא יכול, להשיג מידע על אח שלו. הוא לא דיבר על זה עם אף אחד, אפילו לא ההורים שלו, ועד כה הוא לא נחל הצלחה מסוימת. אבל יש בו עדיין קצת תקווה שיום יגיע והוא יצליח.
סטטוס התקדמות: גמור! אולי יתווסף טיפונת לאופי אבל בתכלס גמור
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: כולם הלכו על כחול? אז Tomato.
הארות/הערות: חלייי אני אוהבת אותךך חודשים אני מתה שייפתח פה עוד מ"ת

הודעה זו נערכה ע"י שיר בעברית ב Jan 9 2022, 10:07 AM

שם + שם משתמש: אני מקווה שאת יודעת את זה
שם הדמות: לוטם ביילי
גיל: 18 :)
אינדקס גנטי:
10% לבנואידי
20% אפריקה (יש לציין אבל שאנשים מאזורים שונים באפריקה נראים שונה לחלוטין ורוב הכוונה שלי פה היא לצפון אפריקה)
11% פאן אסיה
17% מזו לטיני
12% ספרדי
30% אחר (מזרח תיכוני בעיקר)
מגדר: א-בינארי.ת!
מראה: נתחיל מלמעלה למטה. ללוטם יש שיער מתולתל-גלי (שהוא בעצם מתולתל אבל לא מוגזם, יותר על גבול הגלי) שמגיע לו.ה עד קצת אחרי הכתפיים. השיער שלו.ה בצבע חום - לא כהה, לא בהיר, פשוט חום פשוט. למרות שזה הצבע הטבעי של השיער שלו.ה - והרבה פעמים הוא באמת נשאר בגוון הזה - ללוטם יש נטייה לצבוע את הקצוות בצבעים שונים פעם בכמה זמן, ולגזור את הקצוות השרופים כשהשיער קצת צומח. כדי לצבוע את השיער לוטם מחמצןת את הקצוות (כמו שאנחנו עושים בימים אלו למרות ש@חלי אם אני טועה פה מבחינת דיוק תקני אותי), מה שגורם להם להפוך למאוד דקים, והרבה פעמים זה ממש סיוט לסדר אותם. השיער של לוטם די עבה בטבעי שלו - לא משהו ממש יוצא דופן, אבל לחלוטין עבה ומלא יותר מהאדם הממוצע. זה הופך את כל התהליך של לסדר את השיער למאוד time consuming, במיוחד בהתחשב בזה שלוטם מבלה את רוב זמנו.ה בלרקוד, וזה תחביב שדורש שהשיער לא יהיה כל הזמן על הפנים. בגלל זה, רוב הזמן לוטם מסתובב.ת עם גולגול שמוחזק עם לפחות שתי גומיות, ושתי סיכות שחורות בשני הצדדים של הראש - להחזיק את השיער שיעז לחשוב לברוח מהגולגול. בשאר הזמן, לעומת זאת, לוטם אוהב.ת ללכת עם השיער פזור, כשרואים כמו שצריך את הקצוות הצבעוניים של השיער שלו.ה. note: כשהמ׳׳ת מתחיל השיער של לוטם *לא* צבוע, אבל זה פשוט בגלל שהו.יא הסתפר.ה כמה ימים לפני - התכנון שלו.ה הוא ללכת לצבוע את הקצוות בכחול עוד שבועיים-שלושה.
נרד קצת למטה - אמנם לוטם מבלה הרבה זמן בתוך הסטודיו ורוקד.ת לאור מנורות, אבל הו.יא לא מפספס.ת הזדמנות לשבת בשמש. הו.יא ממש אוהב.ת את התחושה החמימה הזאת של קרני שמש, במיוחד קצת אחרי אמצע היום כשהחום נרגע והשמש יותר מלטפת מנותנת מכות, וכל זמן פנוי שיש לו.ה ככל הנראה יהיה באיזו גינה ציבורית או חצר בנסיון להנות קצת מהשמש. כתוצאה מזה, ללוטם יש פסי שיזוף רציניים, והפנים שלו.ה תמיד שזופים גם הם. צבע העור הטבעי שלו.ה הוא כהה יחסית, מזרח-תיכוני בכללי, והשהות שלו.ה בשמש תורמת גם היא לגוון עור שלו.ה. אז כן, העור של לוטם שזוף, וככל שמדובר בחלק גוף שיותר חשוף לשמש ככה הוא יהיה יותר שזוף. צורת הפנים של לוטם היא לב (כזה כזה). העיניים שלו.ה חומות כהות, אבל בשמש הן נראות הרבה יותר בהירות - על גבול החום בהיר. צורת העיניים שלו.ה היא איפושהו בין עיני שקד לעיניים עגולות, והן נוטות לתפוס הרבה מתשומת הלב. לוטם כמעט ולא מתאפר.ת - רק להופעות - אבל כשהו.יא כן מתאפר.ת, הו.יא לא משקיעה יותר מדי אנרגיה בעיניים, רק שםה אייליינר מעוגל כלפי מעלה, וזה מספיק כדי למשוך את כל תשומת הלב לעיניים שלו.ה. האף שלו.ה הוא מה שאומרים באנגלית crooked (צד שמאל פה), אבל זה לא בולט ממבט פנים אל פנים אלא רק כשלוטם עומד.ת בפרופיל. הו.יא ממש אוהב.ת את האף שלו.ה, כי הוא מאוד ייחודי ודי שונה מהאפים של רוב האנשים האחרים בסטודיו שלו.ה. השפתיים של לוטם ממש רגילות, אבל כמעט תמיד הן יבשות וקצת מתקפלות - יש לו.ה הרגל לקלף מהן עור יבש כשהו.יא לחוץה, וזה קורה לא מעט. הסנטר שלו.ה לא מחודד במיוחד, אבל הוא די מוגדר, וחלק מזה זה גם בגלל שהו.יא דואג.ת תמיד להחזיק אותו קצת למעלה מתוך הרגל של ריקוד.
הכתפיים של לוטם לא רחבות, בדיוק, אבל הן מאוד מוגדרות - עוד תוצאה של הספורט שהו.יא כל הזמן עושה בסטודיו. הצוואר שלו.ה לא ארוך ולא קצר, אבל הוא יחסית רזה, מה שיוצר אשליה שהו.יא יותר גבוה.ה ממה שהו.יא באמת (1.60, אם תהיתםן). באופן כללי, כל פלג הגוף העליון של לוטם מאוד צועק fit - כל השרירים מאוד מוגדרים וכשהו.יא רוקד.ת ממש רואים אותם בפעולה. למרות זאת!!! זה עדיין מאוד subtle - חשוב לזכור שלוטם רקדןית, ורקדנים לא יכולים להיראות כמו באדיבילדרים, ככה שלוטם מאוד בכושר בלי שזה ייראה מאולץ. על הכתפיים יש לו.ה פסי שיזוף של גופיות - כי הו.יא נוטה להסתובב איתן הרבה - וככל שהעונה יותר חמה הם יותר ברורים. ללוטם יש ידיים מאוד רזות, ועל פניו זה לא נראה כאילו יש בהן כל צורה של כוח פיזי. לוטם רגיל.ה להשתמש בהן בעיקר בשביל איזון, ולא ממש מתעסק.ת בשרירי הידיים בתוך הסטודיו יותר מדי, אבל הו.יא עדיין דואג.ת לשמור על הכוח בידיים שלו.ה וכשהו.יא רוקד.ת מאוד רואים את זה. האצבעות של לוטם ארוכות ודקות מאוד, עם ציפורניים שאמנם תמיד גזורות קצר אבל המבנה שלהן מאוד ארוך באופן טבעי. פעם אמרו לו.ה שאם הו.יא לא היי(ת)ה רוקד.ת, הו.יא היי(ת)ה מנגןת בפסנתר.
מבנה הגוף של לוטם הוא מאוד אתלטי. על פניו זה לא נראה כאילו הו.יא חזק.ה במיוחד, במיוחד בהתחשב בזה שהו.יא יחסית רזה (עניין של מטבוליזם מהיר, זה לא ממש מכוון), אבל מי שמכירים שגרה של ריקוד יזהו שלוטם רקדןית ברגע - היציבה שלו.ה מאוד ישרה וזקופה, ובכלל כל הצורה שהו.יא נושא.ת את עצמו.ה מאוד מאוזנת ואלגנטית. הרגליים שלו.ה מאוד רזות, עם הרבה כוח - הו.יא יכול.ה לעמוד על פוינט במשך הרבה מאוד זמן בלי להתעייף, או לעשות תרגילי מתיחות במשך שעות בלי בעיה. למרות שהרגליים שלו.ה מאוד רזות - ובכלל, כל הנראות שלו.ה מאוד אלגנטית וספורטיבית - כמו שאמרתי הו.יא יחסית נמוךה, וכתוצאה מזה הרגליים שלו.ה קצרות גם הן. זה יוצר ללוטם מצב משעשע וקצת מתסכל, שמעט מאוד זוגות מכנסיים באמת מתאימים לו.ה בלי לפחות שלושה קיפולים של הלמטה של הג׳ינס. אפשר לדמיין כמה זה קשה עם טייטסים ובגדים של ריקוד, ככה שלוטם שומר.ת את בגדי הריקוד המעטים שיש לו.ה באורך המתאים לסטודיו בלבד, ובכל שאר הזמן מסתובב.ת בעיקר עם בגדים ורסטיליים שאפשר להתאים לגובה שלו.ה - ג׳ינסים רחבים בלי קרעים, למשל. מידת הנעליים של לוטם גם יחסית קטנה - בסך הכל 36 - ככה שגם למצוא נעליים זה תיק, ובגלל זה הו.יא מסתובב.ת בעיקר עם נעלי ספורט פשוטות רוב הזמן. יש לו.ה גם זוג של אולסטארס, אבל הן לא ממש נוחות.
אם מדברים על לבוש, לוטם מתלבש.ת איך שבא לו.ה. ג׳ינסים רחבים וגדולים זה בהחלט חלק מהקטע שלו.ה, ועוד משהו שהו.יא אוהב.ת זה גופיות סבא (כשחם בחוץ), חולצות מכופתרות אוברסייז עם שרוול קצר (כשנעים בחוץ) ושכבות על גבי שכבות של סוודרים (כשקר בחוץ). הו.יא לא ממש נוטה לקנות בגדים יותר מדי, ומצליח.ה לשמור על הבגדים הקיימים במצב מאוד טוב למשך שנים. עם זאת, כשהו.יא קונה בגדים, זה בדרך כלל עם חברים ולגמרי במקרה - הפעם האחרונה שהו.יא הלךה ׳לקנות בגדים׳ הייתה לפני שהו.יא התחיל.ה ללכת לבית הספר.
אופי: אפשר לחלק את הפירוט על האופי של לוטם לארבעה חלקים - מה החברים שלו.ה יגידו עליו.ה, מה המשפחה תגיד, מה יגידו דמויות הסמכות שהו.יא הכיר.ה במהלך חייו.ה, ומה לוטם חושב.ת על עצמו.ה.
נתחיל מהחלק הכי פשוט - החברים. כולם יסכימו, בלי יוצא מן הכלל, שלוטם אכפתי.ת מאוד (ולפעמים גם יותר מדי). מישהי פעם אמרה לו.ה שיש לו.ה ׳חוש שישי להבין בדיוק מה אנשים מרגישים׳ - לא בקטע על טבעי או קריפי, אלא פשוט בגלל שהו.יא יודע.ת לזהות את כל הג׳סטות הקטנות של אנשים. מתוך זה נולדה האכפתיות שלו.ה - הו.יא מאמיןה שאף אחד לא באמת ירצה שמישהו סביבו ירגיש עצוב או לא בנוח, ודואג.ת לעשות כל מה שהו.יא יכולה כדי לעזור לאנשים עצובים. כמובן שהו.יא לא תמיד מצליח.ה, אבל הו.יא תמיד ת.ינסה, וזה משהו שהרבה אנשים מאוד יעריכו בלוטם. עם זאת, לפעמים הו.יא לוקח.ת את זה יותר מדי רחוק - לא להצליח לספק תמיכה לחבר.ה שצריךה את זה יכול לפקשש לו.ה את המצברוח, ולגרום לתחושת אשמה די גדולה. החברים שלו.ה כל הזמן ינסו להזכיר לו.ה שאי אפשר תמיד להיות טוב לכולם, אבל היי, לוטם ת.ישתדל לנסות. חוץ מזה, החברים של לוטם - בדומה לכל שאר האנשים בחיים שלו.ה - ידעו להגיד שהו.יא נצמד.ת ללוחות זמנים בצורה כמעט מושלמת. הו.יא אף פעם לא מאחר.ת, ואף פעם לא ת.יחרוג משום מסגרת זמנים שניתנה לו.ה. הקטע הזה מוביל הרבה פעמים למצבים קצת לא נעימים, כי לוטם גם שונא.ת כשאנשים *אחרים* לא עומדים בזמנים. זה גורם לו.ה להרגיש שאין להם מספיק כבוד למי שמחכה להם, או מי שהם מושכים לו את הזמן יותר ממה שנקבע מראש. הו.יא עובד.ת על זה שלא כולם רגילים לעבוד על הדקה, אבל הirritation עדיין נמצא שם. דבר נוסף שחברים של לוטם ידעו להגיד עליו.ה זה שהו.יא מצחיק.ה... בעיקר את עצמו.ה. זה לא שהבדיחות שלו.ה לא מצחיקות, בדיוק, אלא שהו.יא פשוט ממש לא מוצלח.ת בלספר אותן, מה שיוצר מצב שהו.יא היחיד.ה שצוחק.ת. זה מעולם לא מאוד הפריע ללוטם, אבל זה תמיד משהו מאוד משעשע באישיות שלו.ה. (כן, הבדיחה האהובה עליו.ה זה ׳מה סבא רבא תנין אמר לסבתא רבתא תנינה? בואי נבקר ת׳נינים!׳, והו.יא בטוח.ה שאף סטנדאפיסט לא הצליח להתעלות על זה. unrionically.)
נעבור למשפחה. המשפחה של לוטם תגיד שבאופן כללי לוטם יחסית סבלןית, אבל they turn to snapping מאוד מהר ברגע שהו.יא רעב.ה או עייףה. זה לא ממש קורה לעתים קרובות, כי עוד דבר מאוד משמעותי באופי של לוטם זה שהו.יא מאוד אוהב.ת לאכול, אבל במצבים שזה כן קרוה - בימים עמוסים, למשל - זה מאוד ברור. הבעיה היא שלוטם נהיה.ית מאוד בלתי נסבל.ת במצבים האלה - הו.יא לא ת.יסכים להכיר בזה שהו.יא רעב.ה או עייףה, וזה רק יעצבן אותו.ה יותר ("אמא אני לא כועס.ת כי אני עייףה אני כועס.ת כי את מכעיסה אותי!!!" כזה. מוד רציני יש לציין). דבר חשוב נוסף לגבי לוטם זה שהו.יא מאוד אוהב.ת את השקט שלו.ה - לא בהכרח בקטע אינטרוברטי, כי הו.יא נמצא.ת עם אנשים ונהנה.ית איתם כל הזמן, אלא בקטע יותר רגוע. כדי להנות באמת מהיום. כדי להרגיש שהו.יא מנצל.ת אותו כמו שצריך, לוטם צריךה לעשות דברים בצורה רגועה לבד. זה יכול להיות כל דבר, מלבשל ללקרוא ספר, אבל הדבר הכי נפוץ זה לשבת בחדר עם מוזיקה ברקע ולעשות מתיחות. האם האח הקטן של לוטם חושב שהו.יא פסיכי.ת? כמובן. האם ללוטם אכפת? ממש לא. בנוסף, עוד משהו שהמשפחה של לוטם תדע להגיד על האופי שלו.ה זה שהו.יא מאוד אחראי.ת. צריך להשגיח על האח הקטן? לוטם ת.יעשה את זה בצורה מושלמת. צריך לנקות את הבית? לוטם ת.יעשה את זה בלי שיבקשו ממנו.ה. צריך להיות אחראי.ת על משהו? לוטם על זה, בלי שום בעיה. בכנות, הו.יא נהנה.ית מזה, מה שמוביל לזה שהו.יא לוקח.ת על עצמו.ה די הרבה דברים לעשות כל הזמן. העומס - כשהוא לא מוגזם - עושה לו.ה טוב ומונע ממנו.ה לדחות דברים לרגע האחרון, והו.יא נהנה.ית מתחושת המסוגלות.
החברים והמשפחה של לוטם הם כמובן מאוד חשובים בחיים שלו.ה, אבל יותר מהכל, המורים שלו.ה מהסטודיו הם מי שהפכו אותו.ה למי שהו.יא.
רקע: כמו שאמרתי, אני מבינה שקשה לכתוב רקע מאד מושקע ומפורט כאן, אבל אני רוצה שתשתדלו. נתתי לכם מספיק מידע על הכת הטונית, על מוות-לא-מוות, על חזרה על העקבות וכדומה כדי שיהיה אפשר לכתוב כאן משהו מעניין. אם אין לכם רעיונות, תפנו אליי! אני יכולה לספר לכם לדוגמה על כמה מהדברים שאני חשבתי עליהם או על רקעים כלליים של דמויות מהספר, ואולי זה יתן לכם כיוון. אני בכל זאת רוצה שתכתבו לפחות 15 שורות. שימו לב שאתם לא יכולים להיות בעלי אות קין, בעבר של הדמות או בהווה.
סטטוס התקדמות: סיימתי חצי אופי ווהו
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: תבחרי אם את מעדיפה Chocolate או DarkOrange אני סומךת עלייך
הארות/הערות: שמרי לי בבקשה 3>

הודעה זו נערכה ע"י Nico di Angelo ב Nov 6 2021, 16:34 PM

שמורה ושמור.ה :)
מכיוון שאמרתי שאני רוצה מקסימום 6 שחקנים (יכולה יותר, אבל אני לא אחכה יותר מידי לאף אחד אחרי שנעבור את ה-6) זה עניין של מי מסיים ראשון. אחרים מוזמנים להירשם אבל ה-6 הראשונים שיסיימו, המקומות שלהם.
בנוסף לכך השמירה תרד לכולכם עוד שבועיים אם לא תראו התקדמות משמעותית (סעיף שלם גמור) ואם סיימתם סעיף, השמירה מחודשת לשבועיים מאותו הרגע

צונזר :(
המשחק היחיד שהמוטיבציה שלי לסיום הטופס שרדה XD

הודעה זו נערכה ע"י יהלי אקשטיין ב Nov 30 2021, 12:07 PM

שמורה :)
אריאל - מראה מעולה, כתבתי לך בפרטי רק תיקונים קטנים
נעמי- תודה. ממש אהבתי את הציור! אם את מסתבכת קצת עם להגיע לכמות השורות הנדרשות במראה, את מוזמנת להסתכל במדריך כתיבת מראה או לכתוב לי בפרטי.
אמ קיי - אני מקבלת את עניין העיניים הסגולות :) התחלה נהדרת, שמחה שאת לא מתחילה מהרגליים חח

ערכתי את המראה

שם + שם משתמש: טליה, Cat Noir
שם הדמות: קאניס פובורה (Canis Fobura)
גיל: 16 וחצי
אינדקס גנטי: 40% לבנואידית, 25% מזו-לטינית, 15% אפריקאית, 15% פאן-אסיאתית, 5% אחר (או בקיצור: 40.25.15.15.5)
מגדר: נקבה, ביסקסואלית
מראה:
כשמסתכלים על קאניס והיא מסתכלת עליך בחזרה, הדבר הראשון ששמים לב אליו בה הוא העיניים שלה: העיניים שלה מלוכסנות וכחולות בוהקות ובקצוות של האישון הכחול דוהה לשחור כסוף, דבר שיוצר אפקט ממש יפה (אבל לא לדעתה). היא שונאת איפור, אבל כשהוריה מכריחים אותה היא שמה איילנר שחור- דבר שמוסיף ליופיה, למרות שקאניס לא ממש רואה את זה ככה. קאניס לא כל כך אוהבת את העיניים שלה; הן נותנות לה המון תשומת לב- שהיא שונאת. הדבר השני ששמים לב אליו הוא השיער שלה- השיער של גלי מעט, רך מאוד, די עבה ומגיע לה עד המותניים. כשהייתה קטנה הוא היה שחור לחלוטין אבל כשנכנסה לחטיבה, היא צבעה את השיער מהשורשים ועד הכתפיים לאדום בוהק. מהכתפיים האדום נהיה דהוי, וכשהוא מגיע את קצת מתחת לחזה הוא חוזר לשחור עמוק ובקצוותיו הוא הופך לכסוף [למרות שרואים את הכסף רק כשהיא אוספת את שיערה, מה שקצת מכעיס אותה], מה שיוצר, שוב, אפקט ממש יפה. קאניס ממש אוהבת את השיער שלה, אבל שונאת את גבותיה; בניגוד לשיערה הן בצבע זהב, מה שהופך אותן למוקד (עוד דבר שהיא שונאת). העור שלה שזוף מעט, משהו שאנשים אומרים לה שמשתלב ממש יפה עם העיניים שלה- דבר שהיא לא מסכימה עליו. האף שלה סולד והשפתיים שלה מלאות, אדומות ויפות- למרות שלקאניס לא כל כך אכפת מהן. השיניים שלה לבנות, ישרות ומסודרות - כנראה בגלל שמעולם לא עבר יום בלי שקאניס תצחצח אותן פעמיים: בבוקר ובערב. קאניס מאוד גבוהה, היא בגובה 172.5, ודי ממורמרת על זה- רוצה להשלים את זה ל-173 וזהו, מה הבעיה בלקבל עוד חצי סנטימטר? הרגליים שלה והידיים שלה ארוכות מאוד - דבר מובן, בהתחשב בגובה שלה - היא גם גמישה מאוד, והאצבעות שלה ארוכות וזריזות, לכן אם תרצה מתישהו לנגן על פסנתר (היא לא) אצבעותיה יתאימו במדויק. הציפורניים שלה באורך בינוני, ואם אמה מכריחה אותה, היא שמה עליהן לק שחור עם גולגולת קטנה עליו. קאניס רזה - אבל לא בצורה מוגזמת - ושוקלת 63 קילו, משקל די ממוצע לנשים בגובה שלה. קאניס מתאימה את עצמה ואת בגדיה להיות לא מובלטים בכוונה כיוון שהיא שונאת מאוד תשומת לב- כל הארון שלה מורכב מחולצות שחורות ואפורות שאותן היא לובשת בדרך כלל, יחד עם מכנסיי ג'ינס ארוכים, שחורים ובעלי פסים כסופים-אפורים דקים וז'קט שחור עם הרבה כיסים נסתרים שאותו מלווה כובע שחור מכותנה. לרוב היא שמה נעלי ספורט נוחות או מגפיים צבאיות בצבע שחור עם דוקרנים כסופים בחלק העליון שלהם. חוץ מאלה, היא בדרך כלל מסתובבת עם אולר כסוף שנשלף בעזרת כפתור נסתר בשעון השחור ובעל הקצוות הכסופים שלה. לפעמים היא גם שמה צעיף שחור שמסתיר את הצלקות שלה. מדי פעם היא גם היא שמה על ידיה כמה גומיות שחורות עבות - למקרה שתרצה לאסוף את השיער שלה - או צמידים כסופים יפים. בקיץ היא עם מראה דומה למראה שלה בשאר השנה, רק שהיא לובשת גופיות מתחת לז'קט והמכנסיים שלה הם מכנסי ג'ינס שחורים עם משולשים קטנים עדינים בצבע אפור עליהם. המכנסיים האלה מיוחדים משום שדודתה תפרה לה אותם במיוחד בשבילה. לאירועים הוריה מכריחים אותה ללבוש שמלות בניגוד לרצונה, לצערה זה לא פשע.. למרות שלדעתה ללבוש ורוד זה הפשע. קאניס שונאת נעלי עקב, וזה שהיא גבוהה לא בדיוק עוזר לה באיזון המשקל. למרות שהסיבה העיקרית היא שביחד עם כל הבגדים השחורים, נעלי עקב בצבע תכלת לא יתאימו כל כך לסטייל המועדף עליה, לא?

אופי:
כל אלה שמכירים את קאניס טוב היו אומרים לך שהיא נשמה חופשיה, מורדת ופרועה. קאניס עקשנית מאוד ולא מפחדת מחוקים, היא לא מקשיבה לאף אחד - רק לחרמשים. היא חשדנית מאוד אבל חברותית- זה תלוי במצב הרוח שלה רוב הזמן. בדרך כלל היא לא תסמוך על אנשים, ותעשה זאת רק אחרי שתשאל את העננה הכל לגביהם: כמה פעמים הם מתו ואיך? מה הדעות שלהם על חרמשים / העננה / הקהילה הגאה? וכו'. למרות כל החשדנות שלה, היא נאמנה מאוד (רק אחרי התחקיר המפורט והאובססיבי שלה, כמובן) ותעשה הכל, אבל הכל (כולל להצית כיתה. כן היא עשתה את זה פעם) כדי להציל / לעזור למי שחשוב לה. אחד הדברים הטובים בקאניס הוא היכולת שלה ללמידה מהירה; היא יכולה ללמוד משהו וליישם אותו בקלות (לא עד הסוף כמובן, אולי אם כמה פשלות) במצב מצוקה / מצב שמוביל לטראומה. קאניס גם טובה מאוד באומנויות לחימה. אבל בכל זאת, מי לא יודע להעיף בעיטה למנהל? ומי לא העיף עדיין? גם יכולות העקשנות והמרדנות הטבעיות שלה היא מתאימה כל כך למשימה, כחשדנית מטבעה היא לא תיתן מידע מהר (מה שעוזר לה בפריצות למשרד המנהל, יש יתרון בלדעת את הסיסמה) ורק לאנשים שהיא סומכת עליהם, יכולת הגמישות שלה מועילה ביותר בשל אופיה המרדני, עקשנותה מתבטאת באופן טבעי ולמרות המרדנות היא מנומסת לחרמשים, חלק גדול מהמרדנות שלה בא מהמצאותיה שיוצרת ממיקרוגל שפירקה ומכל דבר שבא ליד, למרות גובהה היא מהירה מאוד ורגליה הארוכות עוזרות לה בקפיצות, חלק מהרעננות שלה הוא הרצון המודרני שלה לגדול ולהתפתח ככל שתוכל, היא בעלת רפלקסים טובים ומהירים, אחת מתכונותיה הבולטות ביותר הוא המנהיגות שלה שבעזרתה אירגנה מרד על העננה ועל אי רצון שלה למסור פרטים לאנשים אחרים, היא אירגנה מחאות רבות וגם אירועים רבים כל זה תחת שם בדוי (בגלל חוסר הרצון שלה להתבלט), יחסית למישהי שלא אוהבת להתבלט היא מראה את דעתה הרבה מה שקורה לרוב מול אנשים שהיא בוטחת בהם, לפעמים היא שטלתנית אך רק כאשר משהו חשוב לה השטלתנות לא באה לה מטבעה היא אימצה אותה, בדרך כלל היא בטוחה בעצמה אך מול כיתתה או אנשים זרים/כאלו שלא אכפת לה מהם היא מפתחת פחד להביע את דעתה בנושאים מסוימים (שמול חבריה היא הייתה מדברת על זה בלי סוף) מה שמוביל לפחד הבמה שלה שמשפיע על חייה המון ומתפרץ באופן אקראי, חוסר הרצון שלה בדברים מסוימים לא עוזר לשינה שלה שבדרך כלל יש בה סיוטים רבים שחוזרים ביום ומפריעים לאורך חייה (הלא כל כך נורמלי בתור בת במשפחה עשירה). פחד הבמה שלה התחיל להרוס לה את החיים מגיל 14, שהוריה אומרים שזה גיל הבגרות ולפיהם בגיל זה ואחרי אסור שיהיו פחדים! אחיה האמיץ לא בדיוק עוזר לה נגדם ונגד אמונותיהם הטיפשיות.... קאניס מאוד אימפולסיבית, היא תפעל לרוב לפי הרגש ולא לפי המוח, אם יש לה זמן היא כנראה תתכנן תוכנית מפורטת ולא תפעל לפי הרגש.
רקע:
קאניס נולדה לדיוויס פובורה (Davis Fobora) שהוא רוזן עשיר ששמו מפורסם ברחבי העולם ואינטיה פובורה (Intia Fobora) שהיא ממציאה מבריקה שיודעת 6 שפות. הם נפגשו בשנת 2304 כשדיוויס היה בן 23 ואינטיה הייתה בת 28, לפני שהכיר את אינטיה, דיוויס היה גבר שונה לגמרי.

הוא היה עוד אחד מהמבוגרים האלו שרק עבודה מעניינת אותם, 24 שעות של עבודה, כל דבר אחר, תחומי עניין, אוכל, משפחה לא היה לו אכפת רק עבודה. הסיבה לכך היא אחיו הצעיר, הוא הקים משפחה מאושרת, הכל טוב לו בחיים, ההורים אוהבים אותו ולא את דיוויס, יש לו בע"ח, ילדים מדהימים ואישה נהדרת. מה לדיוויס יש? רק עבודה, ברור הוריו אהבו אותו אבל לא כמו את אחיו הצעיר, אם לשניהם היו אירועים הם היו הולכים לאירוע של דונדה - אחיו הצעיר בלי לחשוב. כך עברו להן 4 שנים של סבל נפשי שקט ברור שהוריו התעניינו ועזרו לו בחיים אבל לא כמו שהיה רוצה או כמו שהיו עוזרים לדונדה. הוא למד להתמקד רק בעבודה עד שיום אחד כל זה השתנה, הוא הלך לבית קפה לפגישה עסקית ומי הייתה המלצרית? אינטיה כמובן. כל הפגישה היה מרוכז רק באינטיה ולא בפגישה. כשהפגישה נגמרה הוא הלך לאינטיה וראה שהבוס שלה נוזף בה וכמו כל גבר שאוהב אישה הוא הגן עליה ומה קיבל כתודה? דריכת רגל מאינטיה, כפמיניסטית היא לא הייתה צריכה שיעזרו לה! ובמיוחד לא גבר! למרות מחאותיה דיוויס ניסה להקסים אותה, וכמובן שזה לא עבד לו.

אז איך בכל זאת קאניס נולדה? התשובה פשוטה; הבוס. הבוס שלה קירב ביניהם, מרוב שדיוויס היה מרוכז באינטיה ולא בעבודתו הוא פוטר ולמזלו הסכימו להעסיק אותו איפה שאינטיה עבדה: קפה זוגות. הבוס היה חכם מספיק והבין שהם יהיו זוג נפלא אז הוא קירב ביניהם וככה נוצר סיפור ג'יילי, דיוויס מציע לאינטיה לצאת איתו אינטיה מסרבת ככה בלופים. יום רגיל אחד דיוויס הציע לאינטיה לצאת איתו ולהפתעתו היא הסכימה, הם הלכו לפארק נחמד וערכו פיקניק ולהפתעתו היותר גדולה היא המשיכה לצאת איתו, דייט אחר דייט, פיקניק אחר פיקניק, ולבסוף הגיעה הנשיקה. יום אחד במסעדה נחמדה אינטיה נישקה אותו פעם ראשונה. לאחר עוד דייטים, נשיקות והיכרות עם המשפחות דיוויס הציע לאינטיה להינשא לו.
וכמובן שהיא אמרה כן. לאחר החתונה הם דיברו על ילדים אבל כמובן התכוונו לעוד 10 שנים או אפילו יותר, למרות הדיבורים שנה אחר כך נולד אחיה של קאדיס.

הוריו כמובן לא ידעו שיהיה חרמש וכמסורת אצלם במשפחה הוא נקרא על שם סבא רבא שלו מצד אבא - פאלס. דיוויס ואינטיה לא היו בטוחים אם להשאיר אותו או לא כתיכננו ילדים רק לעוד הרבה זמן ולא מתנת יום נישואים ראשון אחד לשני. למרות ההתמהמהות הם החליטו להשאיר אותו מסיבה אחת פשוטה - דיוויס לא רצה שלילד תהיה ילדות רעה כמו שהייתה לו. פאלס היה ילד חמוד עם שיער חום קצוץ, עיניים חומות גדולות במקצת, עור שזוף במקצת שיהיה כהה יותר ויותר כשייגדל וגוף שרירי דומה לשל שחקן פוטבול גבוה וחזק. למרות היכולות הספורטיביות הגבוהות שלו הוא העדיף לקרוא בשקט רחוק מהמהומה.

כשפאלס היה בן 9 וחצי קאניס נולדה. בניגוד לאחיה לידתה הייתה בכוונה אך למרות הכוונות הייתה בעיה, אימו של דיוויס.
לפי המסורת במשפחתם צריכים להיוולד או 2 בנות ואז בן/בת או 2 בנים ואז בן/בת ואצלם יצא בן ובת. לאחר ויכוח רועש שהגיע לבית המשפט וכלל גם מחבתות, ספרים והמון הודעות ווטסאפ זועמות, בסוף קאניס נשארה בחיים כשהיא כמובן לא יודעת על סיפור המלחמה על חייה.

המסורת המוזרה הזאת התחילה עוד בעידן התמותה בשנת 1948 (ממש לא מוכר נכון?) שנולדו לשש אחיות (זה אפשרי, לפעמים יש שישה ילדים במשפחה) קדומות ילדים, לחצי מהן היו 2 בנים ואז מין אקראי ולחצי האחר 2 בנות ואז מין אקראי. הן האמינו בגורל והחליטו להפוך את זה למסורת - ברגע שנולד בן אחריו בן וברגע שזו בת אחריה עוד בת. ברור שזה לא תמיד עבד לפי המסורת, כשזה לא עבד לפיה הילדים מתו. למזלם של המשפחה הם מתו רק בעידן התמותה.

למרות המלחמה עלייה היא הייתה תינוקת די רגועה, יפה במיוחד בגלל עורה הבהיר, רזה, היא התנהגה כמו כל תינוק סקרנית על המקום, בוכה, לא יודעת לדבר וכו'....

בגיל 3 קרה המוות הראשון שלה, הסיבה פשוטה למוות: הגן. למרות שקאניס חיה סבתה בחרה לה את הגן כתמורה לחיים שלה. ומה מסתבר? באחד הטיולים של הגן שלה (ליד הגן הייתה חורשה שבה היו מטיילים המון) לחורשה קאניס סתתה מהשביל והגיעה לנחש ארסי מסתבר. כמו כל ילדה קטנה היא הייתה סקרנית ורצתה לדעת מה זה, כל הורה אחראי לא היה נותן לילדיו להתקרב לנחש וחלק מה'ביטחון' היווה את סקרנותה. היא ניסתה לחבק את הנחש והנחש הכיש אותה בתמורה, מדדה אל הגן כשארס הנחש בגופה קאניס עדיין הייתה סקרנית אבל רצתה יותר להיות במגלשה. למזלה היא הצליחה להגיע לגן לפני שהארס הרג אותה. הגננת מצאה אותה מתה במגלשה וכמובן שהתקשרה להוריה, הוריה זעמו נורא על חוסר האחריות הזה.

כמו כל ילדה קטנה (היא בת 3! ש-ל-ו-ש-!) כששהתעוררה במקום זר היא פחדה, אבל היא הייתה גם סקרנית. הוריה הסבירו לה מה קרה, הנחש, הארס, המגלשה הכל. לצערה היא זכרה את זה, היא זכרה את התחושה וזה השפיע על חייה המוות הראשון.

בגיל 5 וחצי הגיעה לבי"ס יסודי, ואיכשהו היא הצליחה למצוא חברים, היא פגשה את מוניקה קולדו ואת ארלי טולן בכיתה א', הם היו שלישייה לא נפרדת או כך לפחות חשבה. בצעירותה הייתה יפה יותר, היא לבשה בגדים בצבעים בהירים שהוריה בחרו לה, השיער שלה היה קלוע לצמה בדרך כלל או לפחות לזנב סוס, הבגדים הבהירים הבליטו את רגליה הארוכות ויחד עם עיניה הגדולות (הן קטנו עם הגיל) היא נראתה מושלמת! היא, מוניקה וארלי היו בלתי נפרדות עד כיתה ה', שם היא שמעה שיחה שמוניקה וארלי מנהלות עליה בסתר.

מסתבר שהן היו חברות שלה רק בגלל הכסף, הן רק רצו להיות עם הדברים שלה בגלל שהיא באה מ'משפחה עשירה', זו הייתה הפעם הראשונה שהתביישה ממוצאה. היא נשברה בגלל שהן לא באמת חברות שלה, בכל זאת היא רק בת 10 היא לא יכולה להתמודד עם זה. שיברון הלב הזה הכניס אותה לדיכאון במשך שבוע שלם. מי שהוציא אותה מהדיכאון היה אחיה שעזר לה. לצערה, בעיית הדיכאון הזאת קוראת בתדירות גבוהה יחסית.

הבעיה הזו (הדיכאון) מתבטאת לרוב בכך שקאניס לא מסכימה לאכול ולשתות, היא לא יוצאת מביתה (מה שהופך אותה לחיוורת אם הדיכאון להרבה זמן), התפקוד הבריאותי שלה מפסיק (הננובוטים שלה לא יכולים לעזור במצב כזה, כיוון שהוא מעבר לעצב רגיל), נשארת במיטה, יש לה נדודי שינה, לא הולכת לבית ספר ולא עושה כלום בכללי. הוריה חשבו שזה ייקרה רק פעם אחת ולא בתדירות גבוהה.

בחופש הגדול בין ה' ל-ו' אחיה הגדול הפך לחרמש, כמובן ששמחה בשבילו ועזרה לו (עד כמה שילדה בכיתה ו' יכולה) לבחור צבע לגלימה (במקרה שלו טורקיז בהיר), שם היסטורי (הוא בחר באייזיק ניוטון), דברים כאלו. למרות השמחה היא הרגישה עצב, אחיה הגדול הדמות שהיא סמכה עליה תמיד תיעלם ולא תהיה איתה. היא נכנסה לדיכאון של 3 ימים אחרי העזיבה שלו אך הצליחה להתנער מזה למזלה.

ב-ו' הוריה הפכו להיות מעצבנים, הם ציפו ממנה ליותר מדי עכשיו כשאחיה חרמש, הם ציפו שתהיה טובה ומדהימה כמוהו, אפילו יותר. כמובן שלא הצליחה לעמוד בציפיות שלהם ואז התחילו הבעיות.

עם כל העזרה לאחיה בגלל המהפך לחרמש הם לקחו תרופות שהשאירו אותם ערים כדי לעזור לו, מה שהם לא ידעו זה שהתרופות מגרות את המוח בטווח הקצר, בטווח הארוך הם מתעצבנים מכל דבר קטן כולל הבת שלהם. ככה קאניס הייתה צריכה לעבור שנה שלמה איתם עד שעברה לחטיבה.

בחטיבה היא פחדה שמה שקרה ביסודי יקרה עוד פעם לכן החליטה (בעצת אחיה כמובן) פעם ראשונה בחייה - לבחור.
היא צבעה את שיערה לאדום (איך שהשיער שלה היום) עשתה חורים ושמה עגילים שחורים של גולגולת (החורים נסתמו)
לקחה בגדים גותים ויצאה לבית ספר במראה הזה. בכיתה אף אחד לא ישב לידה, בהפסקה הייתה לבדה, היא ציפתה שזה יהיה כך גם בהפסקת האוכל כשהלכה לקפיטריה אך להפתעתה ישבו בשולחנה שני ילדים שהציגו את עצמם כממבר דוס (Membre Dos) ופרוצ'ה פלורה (Procha Flora) שנשארו חבריה עד היום. הפעם הם היו חברים אמיתיים שלה.

בכיתה ח' עוד מישהו הצטרף לחבורה - ג'ייס אולטורנו, הוא הוביל אותם לכל פעילויות המרדנות שעשו, הם בילו יחד כל יום כל החבורה, עשו שיעורים יחד, אכלו יחד בקפיטריה עד שיום אחד קאניס הרגישה שמשהו השתנה. היא הרגישה שהיא התאהבה בו, בילד המרדן, הנפש החופשייה, היא התאהבה בג'ייס אולטורנו.

הייתה רק בעיה אחת קטנה, היא לא ידעה אם הוא אוהב אותה. יום אחד היא שאלה אותו אם הוא אוהב אותה כחלק ממשחק 'אמת או חובה' ולמזלה או לצערה הוא אמר כן, ברור שעננים ורודים הופיעו והם היו זוג נפלא במשך חודש וחצי אבל אז הנטייה המינית שלו השתנתה והרגשות של קאניס השתנו. מסתבר שהוא גיי וקאניס כבר לא אהבה אותו, לא כמו פעם. ככה הקשר נגמר ביניהם.

יום אחד היא פגשה מישהי חדשה, הארלי דורלין, בניגוד לג'ייס (שעזב את הבית ספר מזמן) הארלי אהבה לקרוא והייתה מין חנונית חמודה כזאת. למרות החנוניות שקרנה ממנה היא הייתה יפה, יפה בסגנון של דוגמנית. ברגע שראתה אותה קאניס ידעה את הנטייה המינית שלה, וידעה שהוריה לא יאהבו את זה בדיוק....

חודש לאחר מכן הארלי וקאניס התחילו לצאת ולהפתעתן הקשר החזיק שנה, בסיום השנה (הן עדיין זוג) החליטה קאניס לספר להורייה את נטייתה המינית, את היותה ביסקסואלית. כמו שציפתה הם הגיבו קשה, אחיה בניגוד חייך בשלווה (הוא הצליח להיות בבית לשם שינוי כשהודתה) ועזר לה לעבור את העצבים של הוריה. ברגע שעזב הם התעללו בה על עצם היותה מי שהיא, על עצם היותה בי, על עצם היותה גותית. הם לא התעללו בה פיזית הם התעללו בה נפשית, הם ריתקו אותה, הענישו אותה והעליבו אותה.

ההתעללות הייתה גם במילים כגון: 'תעשי *ככה וככה*', 'לכי לאכול', 'בית ספר!' 'לא! את לא מקבלת את זה!' וכו'....
או בהתעלמות מבקשותיה, הם סיפקו לה את הדברים הבסיסיים אבל בגדים חדשים של מותגים, חפצים, כאלו הם לא הסכימו.. גם לא משנה מה הייתה עושה הם היו צורחים עליה, אפילו עם רק הייתה אוכלת או מאכילה גור חתולים.

לצערה, אלו לא עברות קשות שגורמות לליקוט/אות קין. כל פעם שקיבלה ציון טוב או עזרה לחברה הוריה התעלמו ממנה, היו רק שניים שאהבו אותה, אחיה והארלי. לצערה היא לא יכלה להישען על אף אחד מהם, אחיה היה במה שחרמשים לא עושים והארלי הייתה בשליש אקדמי בחו"ל, כצפוי היא נכנסה לדיכאון, דיכאון ארוךךך. היא הייתה בדיכאון חודש שלם.

כשאחיה חזר סוף סוף היא יצאה מהדיכאון וניטרלה אותו לשלוש שנים בערך. הנטרול קרה בזכות אחיה שבהתחלה ניסה לעזור לה עם בדיחות וסיפורים. הוא הבין לאחר זמן מה שזה לא יעזור אם הוא לא יהיה שם. אז איך בכל זאת היא נטרלה את הדיכאון? אחיה פנה לבית חולים וביקש מהם שילמדו אותה איך לכוון את הננובוטים שלה, הלימודים לא עברו בהצלחה אז הם פשוט כיוונו לה את הננובוטים.

כשהארלי חזרה קאניס הייתה כל כך שמחה לראות אותה עד שלא שמה לב שיש משאית והיא מתה יחד עם הארלי, לאחר המוות כל אחת האשימה את השנייה בסיבת המוות שלה, מה שגמר את הקשר ביניהן לתמיד (משהו שקאניס מצטערת עליו היום).

שאר השנים בחטיבה חלפו בשקט (ובלי קראשים אקראיים, פיו!) ובשלווה עד שקאניס לא שמה לב שהיא בתיכון.

בתיכון התחילה את מחאותיה בשם הבדוי, היא התחילה בהן בגלל הוריה שהשתגעו והתעללו בה (נפשית) עוד ועוד.. עד שנמאס לה, היא עצמה לא הלכה אף פעם לאף אחת מהמחאות, היא עשתה את הכל בלי שישימו לב, היא הייתה האישה מאחורי המסיכה. בניגוד אליה הוריה הלכו פעם אחת למחאות שלה ומאז המשיכו, התירוץ שלהם זה 'אנחנו שמחים להיות חלק מהקהילה ולעשות ספורט' זה התירוץ הקבוע, ברור שזה רק כדי לבנות לעצמם שם טוב (שלא מגיע להם).

המחאות שאירגנה היו על קשר עם הכתות ועל השריפות והליקוטים הרבים שעושים כמה קבוצות 'חדשות' של החרמשים, גם דודתה (מצד אימה) נמצאת שם והיא רצתה לשמור על קשר, היא ידעה שגם עוד אנשים רוצים כך. היא רצתה שאם לא העננה תהיה שם אז לפחות מכשיר אחר שיוכל לקשר ביניהם. היא מחאה גם על לקבל יותר את הקהילה הלהטבי"ת+ ולא להיות הומופובים מוסוואים.

חלק מניסיון הלעמוד בציפיות של הוריה לא עבד לה ומזה הרוויחה את רוב צלקותיה, הרובו בצורת מעויין קטן שבתוך ריבוע או עיגול בתוך משולש, איכשהו אלו הצורות של הצלקות שקרו לה, היא עדיין לא מצאה סיבה למה הן בצורה כזאת.




סטטוס התקדמות: גמור!
[b]הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם:Navy אם אפשר
[B]הארות/הערות: גמורררר

שם + שם משתמש: נעמי, casey gardner
שם הדמות: מישל סקוט
גיל: 16
אינדקס גנטי:
50% לבנו-אידי
30% פאן אסיה
14% אפריקה
2% מזו לטיני
3% ספרדי
2% אחר
מגדר: נקבה סיסג'נדרית לסבית
מראה:
בהתאם לשלושת המרכיבים הבולטים ביותר באינדקס הגנטי שלה, למישל יש מראה שהוא שילוב של אסייאתי, לבן ואפריקאי. הוא אמנם די מיוחד אבל לא משהו שגורם לאנשים לנעוץ בה מבטים או לה לבלוט במיוחד, בטח לא בעולם הנוכחי שבו להרבה אנשים יש שילוב כזה במראה.
צבע העור שלה בהיר, אבל לא ממש בהיר. אם תסתכלו עליה, אבל באמת תסתכלו, תראו שיש בצבע הזה גם טיפה מהצבע הכהה המאפיין אנשים ממוצא אפריקאי. העור שלה מושלם ברובו, ובניגוד להרבה מבנות גילה שפניהן נוטות להתכסות בפצעונים העור שלה חלק כמו עור של תינוק. כשהיתה קטנה יותר לפעמי היו עליו נמשים כשהיא היתה נחשפת לשמש, אבל איכשהו זה פשוט כבר לא קורה לה. היא דווקא אהבה את הנמשים האלו, ומצטערת שכבר אין לה אותם.
מבחינת מבנה הגוף, מישל היא די ממוצעת. היא לא ממש רזה אבל לא באמת מלאה. היא אוכלת בריא ופשוט ככל הניתן, ומקפידה על ספורט, כך שאף פעם היא לא נטתה להשמנה. אבל זה לא שמישל מאוד אוהבת להיות רזה או משהו, ולא ממש היה אכפת לה אם היא היתה מלאה יותר. זה אורח החיים שהיא התרגלה אליו בילדות, ולכן כך היא חיה. דווקא הגובה שלה הוא זה שמושך אליה את תשומת הלב שלה לפעמים - היא בגובה 1.46, גובה בהחלט חריג לבנות שהפסיקו לגדול מזמן.
לרוב מישל קונה את הבגדים שלה בחנויות יד שניה, גם בגלל שהיא אוהבת את הדברים שיש בחנויות כאלה אך בעיקר בגלל ששם זול יותר. בגלל זה הבגדים שלה לרוב בסגנון ישן יותר, והיא אוהבת חצאיות ארוכות וחולצות רחבות.
החלק שמישל הכי אוהבת בעצמה הוא השיער שלה. הוא ארוך וחלק, דומה לסוג השיער שהרבה אנשים ממוצא אסייאתי (או שפאן אסיה הוא מרכיב משמעותי באינדקס הגנטי שלהם), והצבע שלו חום כהה, כמו שיער של אנשים ממוצא אפריקאי. היא חימצנה שני פסים במלפנים של השיער לבלונד.
העיניים של מישל שחורות לחלוטין וטיפה מלוכסנות. יש שיתארו את העיניים שלה כקרות ומרתיעות, חסרות רגש, והעניין הזה מפריע גם לה עצמה. הגבות שלה דקיקות וכהות ויש לה ריסים עבים וארוכים.
האף של מישל הוא רחב, בדומה לאנשים ממוצא אפריקאי, ולמרות שבהתחלה היא לא כל כך אהבה אותו כי היא הרגישה שונה בגללו - במנזר לא היו הרבה אנשים עם אחוז אפריקני משמעותי באינדקס הגנטי שלהם. כשהיא יצאה החוצה וראתה שסוג כזה של אף הוא די נפוץ, ומאז היא בסדר איתו. היא עשתה עגיל ספטום באף ( https://jewelrybysigma.com/wp-content/uploa.../06/septum2.png משהו כזה), בצבע כסוף כמו בתמונה.
השפתיים שלה דקות ועם זאת מלאות, והן כהות מאוד. השיניים שלה ישרות ומושלמות, מבחינת צבען הלבן שלא מתלכלך וגם זה שהן מאוד ישרות ומסודרות.
מישל לא מחייכת הרבה, אבל כשהיא כן מחייכת, יש לה חיוך מאוד יפה והרבה מחמיאים לה עליו.



אופי:
במפגש ראשוני, ואולי גם קצת אחרי זה, רוב האנשים נרתעים ממישל. זה לא שהיא בן אדם לא טוב, לא נחמדה או משהו כזה. היא פשוט... קשה לעיכול. זה נובע מכל מיני דברים - השונות הרבה שלה מבני גילה וגם מאנשים באופן כללי, ההסתגרות שלה מהעולם, הקושי החברתי שלה, הריחוק שלה, העובדה שהיא נתפסת לפעמים כחסרת רגש ועצורה מדי...
אחד הדברים הראשונים שגם מי שלא ממש מכיר אותה יכול לשים לב אליהם, הוא הבגרות יוצאת-הדופן שלה. אי אפשר ממש להגדיר במילים מהי הבגרות הזו, אבל שומעים אותה בקול שלה ובצחוק שלה (ובתדירות שנשמע הצחוק הזה). רואים אותה בפנים הרציניות שלה, בחיוך העצוב והציני שלה. הגישה שלה לחיים בכללי היא הרבה יותר פסימית ורצינית, ואין לה כל כך חוש הומור - זה דווקא פחות ביטוי של בגרות, אלא יותר של הרצינות-יתר שלה (במיוחד לגילה). הבגרות הזו היא מהדברים האלו שאפשר להסביר רק דרך דוגמאות, רק בסיבוב במקום בדרך הישירה.
הבגרות הזו הגיעה, כמו בהרבה מקרים של נעריםות צעיריםות בוגרים לגילםן, מדברים שהיא עברה. נערה שכבר בגיל שתים עשרה גרה לבד ברחוב, שחברה לכיתה הרג אותה (למרות שבעולם ההוא להריגה יש הרבה פחות משקל, ועדיין זו אלימות - ואפשר לומר אפילו בריונות, מסוג שאף אחד לא היה רוצה לחוות), כנראה תפתח בגרות מוקדם יותר.
עוד דבר שהופך אותה למתקשה חברתית שלא הרבה מתחברים אליה הוא העובדה שבגלל שהיא בילתה את רוב חייה בלי אף אחד שקרוב לגילה אין לה שמץ של מושג איך להתנהג עם בני גילה. היא מתקשה להתאים את עצמה לנורמה של בני גילה ולכן היא מאוד שונה - דבר שהרבה בני נוער לא מקבלים באהבה. היא נתפסת על ידי כמעט כולם כמוזרה, ואולי היא אפילו רוצה להיתפס כך. היא אוהבת את הגישה שלה כ"זאבה בודדה", והיא הרגילה את עצמה למחשבה שהיא לא צריכה אף אחד. למעשה, אמילי (בת הזוג שלה - פירוט ברקע) היא היחידה שאי פעם היתה חברה שלה (כשאני אומרת חברה אני מתכוונת גם ידידה), אולי בגלל שהיא היחידה שהיתה לה סבלנות אליה, אולי בגלל שהיא היחידה שמישל אהבה מספיק בשביל לתת לה להתקרב אליה..
עוד אחת מתכונות האופי הבולטות של מישל, אבל אחת שלא רואים ממבט ראשון, היא הנחישות יוצאת הדופן שלה. ליד בני גילה היא אמנם מאוד חסרת ביטחון ובדרך כלל לא תעמוד על שלה, אבל כשהיא רוצה משהו באמת - היא לא תעצור עד שתשיג אותו.
התכונה הזו מתקשרת גם עם האומץ שלה, שלא מתבטא במצבים חברתיים אבל כן בדברים אחרים. ככה היא יצאה מהארון בפני ליז, ויותר גדול מזה - היא ברחה מהמנזר. רק מישהי עם הרבה מאוד אומץ היתה יכולה לעשות דבר כזה - לנטוש את כל מה ומי שהיא מכירה ולהתחיל חיים חדשים לבד, כילדה בת 12.
תכונה פחות חיובית של מישל היא הנטייה שלה להסתגר בתוך עצמה. זה יכול לקרות לה בהמון סיטואציות: קודם כל, ברוב הסיטואציות החברתיות היא מאוד מופנמת. אם היא נפגעת, אפילו קצת, היא יכולה להסתגר בתוך עצמה ובחדר שלה למשך ימים שלמים. היא יכולה להילחץ די בקלות. היא לא תיתן לאף אחד להכיר אותה באמת ולא תיפתח באמת בפני רוב האנשים, אלא אם כן היא מכירה אותם לעומק וסומכת עליהם - וקשה לה לסמוך.
מה שכן, היא מאוד רגישה. היא מזהה בקלות רגשות של אחרים, לפעמים אפילו לפני שהם בעצמם מזהים אותם. יש לה מין "עין" לדברים האלה. והיא גם יודעת לתמוך כשצריך. לכן חבל שאין לה הרבה חברים - הם לא יודעים שהיא יכולה להיות החברה הכי מדהימה ורגישה ותומכת, כי אלו לא דברים שרואים כשלא מכירים אותה באמת, מה שכמעט אף אחד לא טורח לעשות.
היא גם מאוד מודעת לעצמה. גם מבחינת ביקורת עצמית, מה שהיא ממש לא חוסכת מעצמה. אבל גם מבחינת המודעות לרגשות שלה ולמעשים שלה. בניגוד לאחרים, מישל מעולם לא התקשתה בזיהוי הרגשות שלה. לכן היא גם יודעת לשלוט בעצמה בצורה יותר טובה, ולמנוע מהרגשות שלה להשתלט עליה. לפעמים זה גורם לה להיראות עצורה וחסרת רגשות, כמו רובוט, אבל אלה שחושבים ככה פשוט לא מבינים את זה, כי הם חושבים שהגורם לזה הוא באמת שהיא פשוט חסרת רגש (שזה, אגב, עוד אחד מהדברים שגורמים לאנשים להתרחק ממנה), ולא מבינים או מכירים אותה באמת.


רקע:
בשביל לספר את הסיפור של מישל כמו שצריך חייבים להתחיל קודם כל מנעוריה של אימה, קריס סקוט.
קריס היתה נערה שאהבה לבלות. היא היתה מרבה לצאת למועדונים, לשתות, לעשן, ומה לא. כשהיתה בת 15 היא נכנסה להריון מאחד מהחברים-ליומיים שלה, סם. למרות שאימה (סבתה של מישל) הפצירה בה להפיל את התינוקת, היא החליטה לא לעשות את זה. וכשסיפרה לסם על ההריון, הוא נתקף חרדה וברח. היא לעולם לא ראתה אותו שוב.
אז מישל נולדה. בשנתיים הראשונות לחייה היא חיה בבית הוריה של קריס שעזרו ככל האפשר בגידולה כדי שקריס תוכל להמשיך להגיע לבית הספר לפחות פעמיים-שלוש בשבוע, ושתהיה לה השכלה כלשהי, גם אם קטנה.
בגיל שמונה עשרה, כשמישל היתה בת שנתיים וחצי, לקריס היתה הארה.
כלומר, ככה היא סיפרה את זה למישל. לא ממש ברור לה איך זה קרה, ומישל אף פעם לא פגשה את סבה וסבתה כדי לברר מה בדיוק גרם לאימה לעשות את מה שעשתה. מה שהיא כן יודעת הוא שחייה כנראה היו נראים שונה לחלוטין אם קריס לא היתה עושה את זה.
מה היא עשתה?
היא עזבה. עזבה והצטרפה לכת טונית.
מסיפורים ששמעה מישל יודעת שאנשים בכת התקשו לקבל נערה צעירה עם ילדה קטנה, אבל אז הם החליטו לקחת אותה בתור פרויקט. כמו נשמה אבודה שצריך להציל. נערה מופקרת שצריך להחזיר לדרך הישר וילדה קטנה שעוד אפשר לחנך לטוב ביותר (כביכול).
אז מישל גדלה והתחנכה למנהגי הכת הטונית. אבל היא אף פעם לא אהבה את זה. מעולם לא היו לה חברים, בטח שלא בני גילה, היא לא יכלה לעשות שום דבר שרצתה, ובאופן כללי נאלצה לוותר על רוב הדברים שילדים קטנים אוהבים.
בגיל שמונה היא כבר הבינה שזה לא בשבילה. היא עשתה את כל מה שציפו ממנה רק מבחוץ ולא באמת האמינה או עשתה את זה מתוך כוונה. הכל היה רק הצגה. וככה במשך שנים. בתקופה הזו גרמה לה להרגיש נורא עם עצמה ועם החיים, מה שישפיע עליה עוד שנים לאחר מכן.
כשהיתה בת שתים עשרה, היא סוף סוף תפסה אומץ. אחרי שנים של שקרים והצגות היא באה לאמא שלה ואמרה לה בפשטות, "אני לא רוצה את זה. אני רוצה לעזוב." פשוט כך.
קריס הזדעזעה. היא היתה בטוחה שהיא וחברי הכת גידלו את מישל בצורה כל כך טובה, שלא ייתכן שהיא תצא מרדנית כזאת. היא השיבה למישל בבהלה, "זה רק שלב. את עוד קטנה וצריכה להבין מי את."
כמובן שמישל לא אהבה את זה. האופי המרדני שלה לא נתן לה לאהוב את זה.
מאותו יום היא התחילה לתכנן. היא כתבה ביומן הסודי שלה עשרות תוכניות בריחה, חלקן מגוחכות, חלקן סתם מוזרות וחלקן הגיוניות.
וחצי שנה בדיוק אחרי השיחה הזו, היא באמת עשתה את זה. היא ברחה.
היא דאגה שתפילת הבוקר שלה תהיה עם נזיר עיוור וחירש, ואז בזמן שהיה מרוכז בתפילה היא פשוט יצאה מהחדר ועזבה את המנזר.
המחשבה הראשונה שעברה בראשה של מישל לאחר שיצאה המנזר היתה משהו כזה: "זה היה כל כך פשוט. למה לא עשיתי את זה קודם?"
טוב, כנראה בגלל שהיא לא חשבה על מה שיקרה עכשיו.
היא היתה בת שתים עשרה וחצי, ללא הורים, משפחה, או חברים, עשרות קילומטרים מכל מקום מיושב, בלי שום דרך לתקשר עם העולם (וגם אם היתה לה דרך - עם מי היתה מתקשרת?)
היא לא ידעה מה לעשות. אז היא פשוט התחילה ללכת. היא הלכה בלי לדעת לאיפה ולמה היא הולכת, עד שנגמר כוחה. היא הלכה כך שבוע שלם, כשהיא חיה על קופסאות שימורים שגנבה מהמנזר. ואחרי השבוע הזה, היא הגיעה לעיר. זאת היתה עיר גדולה, בניגוד למקום השקט והקטן שהיא הגיעה ממנו. היא הרגישה שהיא הולכת לאיבוד בקולות, מראות, ריחות, כל מה שהיה שם. הכל היה חזק ומעורבב והיא הרגישה אבודה יותר מאי פעם.
אבל היא היתה חייבת להתקיים איכשהו. היא נשארה לישון על ספסל ועבדה בעבודות קטנות ושקטות בשביל שיהיה לה אוכל.
כמובן, בזמן הזה היא היתה יכולה לפנות לעננה שהיתה יכולה לעזור לה, אבל היא שמעה רק במעורפל על האפשרות הזאת ובמשך כל ילדותה האנשים במנזר חינכו אותה לשנוא את העננה ולא להשתמש בה לעולם, גם אם תהיה לה אפשרות.
יום אחד עברה במקום אישה מיוחדת. קראו לה ליז, והיא היתה מעין נוודת שעברה בין ערים. כשהיא ראתה את מישל יושבת על ספסל, עצובה, בודדה ורזה כמו מקל ואולי יותר מזה, היה ביניהן מין "קליק". בזהירות היא ניגשה אליה ודיברה קצת עם הילדה הבודדה והמפוחדת שלפניה והכירה אותה ואת הסיפור המיוחד שלה.
אחר כך ליז הלכה. וביום שלאחר מכן היא חזרה. ושוב חזרה ושוב ושוב, במשך עוד כמעט חודש. בזמן הזה מישל התחילה ממש לסמוך עליה ולאהוב אותה, והן נעשו קרובות כמו שמישל לא היתה אף פעם עם אף אחד.
באחת הפעמים שהיא באה ליז שאלה משהו שמישל לא ציפתה לשמוע. "את רוצה לבוא איתי להמשך המסע שלי? אולי להתיישב איתי איפשהו?"
כמובן שמישל הסכימה בהתלהבות. כבר ביום שלאחר מכן הן עלו על הקראוון של ליז ונסעו משם. בהתחלה הן נדדו בין ערים, כמו שליז היתה עושה כשהיתה לבד, אבל אז הן החליטו שהן רוצות משהו שונה.
הן התיישבו בעיר גדולה שבה הן נטמעו די מהר. ליז התרגלה מהר לחיים בעיר, מצאה עבודה, ובעצם חיה כמו כל אחד אחר. היא אפילו חזרה לחיים אחרי כמה חודשים כשנפצעה והתרגלה לשימוש בעננה.
מישל, לעומת זאת, התקשתה בזה יותר. היא התחילה ללמוד בבית הספר, ושם מהר מאוד מצאה את עצמה בתחתית התחתית של הסולם החברתי. בגלל שאף פעם לא התנסתה בקשר עם ילדים בני גילה, ואפילו לא פגשה כאלה, הילדים בכיתתה ראו אותה כמוזרה. בלימודים, לעומת זאת, היא הצליחה מצוין - לא שזה עזר לה בתחום החברתי, שבעצם היה לה יותר חשוב. אחרי חודשים שבהם לא הצליחה להתחבר לאף אחד, היא התחילה לסגור את עצמה בפני העולם החיצוני ולא להתעניין בקשרים חברתיים בכלל. מהתקופה הזאת, כשהיתה בת ארבע עשרה בערך, היה אפשר לראות אותה כמעט ורק עם אוזניות באוזניים, בגדים שחורים וראש בתוך ספר או טלפון. למרות שהיא השתמשה הרבה בטלפון, מחשב וכאלה היא אף פעם לא השתמשה בעננה מיוזמתה. היא היתה מודעת לאפשרות הזו, אך נשארה בה רתיעה מזה מילדותה, בגלל כל ההטפות נגדה ששמעה.
עוד אירוע משמעותי בחייה של מישל התרחש כשהיתה בת חמש עשרה. בטיול השנתי של כיתה י', כיתתה טיילה על שפת אגם. בתור בדיחה לא ממש מצחיקה, אחד מהנערים בכיתתה דחף אותה למים. הם היו הרבה יותר עמוקים משציפה, ומישל לא ידעה לשחות.
היא טבעה. שקעה עמוק במים והפסיקה לנשום.
הנער שדחף אותה נתקף פאניקה וקרא למורה, והם הוציאו את מישל מהמים. הם נסעו במהירות למרכז החייאה, שם החיו את מישל.
אף אחד לא ראה את מה שקרה, גם לא העננה, ומישל פחדה שאם "תלשין" ישנאו אותה עוד יותר בכיתה, ולכן היא שתקה ואישרה את הסיפור שלו שלפיו היא פשוט מעדה ונפלה. רק לליז היא סיפרה את הסיפור האמיתי. ליז ניסתה לשכנע אותה לספר למישהו אבל כשמישל לא הסכימה היא ויתרה. היא מעולם לא התערבה בעניינים שמישל לא רצתה שתתערב בהם, וזה היה אחד מהדברים שמישל אהבה בה.
בתקופה הזו הן התחילו להתרחק. הן לא אהבו אחת את השניה פחות, אבל הקרבה והכנות האינסופית שהיו ביניהן די נעלמו. מישל כבר לא סיפרה לה הכל כמו פעם. זה אמר שלא היה לה עם מי לדבר על דברים יותר אישיים, וזה ממש הקשה עליה. מרוב הבחינות, מישל איבדה את החברה היחידה שלה.
זה הקשה על מישל גם כשהיא הבינה שהיא לסבית. זה היה אחד הדברים שהיא ממש הרגישה צורך לשתף בו מישהו, אבל כשלא היו לה חברים (ובטח שלא חברים קרובים), וליז, האמא המאמצת שלה, לא היתה מספיק קרובה אליה בשביל לשתף איתה משהו, מישל הרגישה מאוד בודדה.
כשסוף סוף היא יצאה מהארון, בגיל חמש עשרה וחצי, כבר קרוב לשנה אחרי שהבינה שהיא לסבית, לשמחתה הגדולה ליז קיבלה אותה באהבה גדולה. לא היה אכפת לה בכלל מהנטיה המינית של מישל, והיא היתה גאה בה על האומץ ליציאה מהארון. תוך כמה חודשים העובדה שהיא לסבית כבר היתה ידועה בבית הספר שלה, לא ממש ברור איך.
בגיל שש עשרה בדיוק, כחודש אחרי היציאה מהארון בבית הספר, מישהי התחילה להתקרב אליה. אמילי, קראו לה. הן נעשו חברות טובות במהירות, ותוך חודשיים-שלושה הן כבר היו חברות קרובות מאוד. אפשר להגיד שכשאמילי התוודתה שהיא מאוהבת במישל, זה לא הפתיע אותה. מחברות קרובות הן התקדמו ללהיות בנות זוג, וזה שימח את מישל כמו ששום דבר עוד לא שימח אותה בעבר.
ו... זהו בעצם??
סטטוס התקדמות: סיימתי!!! אמג
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: LightSeaGreen
הארות/הערות: שמתי עכשיו צבע, אשמח אם תערכי אותו בשמירה שלי:)

שם + שם משתמש: אלכס, Alex_Rain.
שם הדמות: ג'וליאן אדמסון (Julian Adamson).
גיל: 18.
אינדקס גנטי:
לבנו אידי- 21%
אפריקה- 49%
פאן אסיה- 12%
מזו לטינו- 15%
ספרדי- 3%
מגדר: נון באינרי, אומניסקסואליות
מראה:
בג'וליאן יש כמה דברים שמושכים את תשומת הלב כשאתה מסתכל עליהם בפעם הראשונה. או השנייה. לפעמים אפילו השלישית. למען האמת, גם אנשים שמכירים אותם טוב לפעמים בוהים בהם בגלל זה. אבל בואו נתחיל את הסעיף הזה מסודר ונגיע אל הדברים האלה מאוחר יותר.
עורם של ג'וליאן יפהפה. הוא בצבע חום, כמו שוקו חם באמצע החורף. הוא חלק, לא שעיר במיוחד, לא מאוד מחוצ'קן. מה שכן מיוחד בו הוא הפיגמנטציה שמתפשטת לרוחב מרפק היד הימנית שלהם עד עצם הבריח הימנית ועוברת לאורך הצד הימני של החזה שלהם.
פניהם של ג'וליאן בנויים בצורה עגלגלה, כמו ביצה. אפם של ג'וליאן שטוח מעט ומקושט בספטום כסוף אשר עשו כשהיו בני 14 (ללא רשות אחיהם הגדול, שכעס מאוד על כך) ואוזניהם מקושטות בדרך כלל בעגיל בצורת צלב ואליקס. השפתיים שלהם בצבע בורדו כהה ומרוחות בשפתון שקוף אשר רק עוזר ליובש, הן לא נפוחות במיוחד ולא דקות, הן מאוד בינוניות וממוצעות.
כמו צבע עורם של ג'וליאן, גם עיניהם בצבע חום, יותר חום ענברי, הן בוהקות ויפהפיות וכמעט נוצצות. מתחת לכל עין נחים להם הריסים, מעין מעטפת כהה של שיערות דקות המקיפה את העין. ג'וליאן מורחים מתחת לעיניהם אייליינר לבן אשר מבליט אותם. גבותיהם של ג'וליאן נראות כמשורטטות. הן שחורות, דקות ומטופחות.
את ראשם של ג'וליאן מעטר שיערם. יש להם שיער מטולטל, שחור וקצר, המעוצב בתספורת א-סימטרית- השביל עובר בצד הימני של ראשם, החלק מימין לשביל הוא מעין שיער קצוץ אשר היה פעם מגולח אך עבר מספיק זמן מאז כדי שלא יחשב לכזה, והחלק השמאלי לשביל מעוצב בבלורית המסתירה את רוב הלחי השמאלית שלהם.
מבנה הגוף שלהם הוא רזה ודק. יש להם חזה יחסית בולט - מלא יותר משל גבר אך קטן יותר משל אישה ממוצעת - מכיוון שנולדו בגוף נקבה, אבל זה לא מפריע להם, למען האמת הם די אוהבים את זה ומאמינים שזה רק מיפה אותם.
הסטייל של ג'וליאן נוטה להיות חסר מגדר או כולל את שני המגדרים. הם אוהבים ללבוש חצאיות, והארון שלהם מלא חצאיות משובצות או חלקות ושחורות המגיעות לברכיים שלהם. בדרך כלל כשהם לובשים חצאית, הם שמים גם חולצה שחורה/לבנה מכופתרת ולעיתים בלייזר או ג'קט עור שחור. חוץ מהשילובים האלה, הם מאוד אוהבים אוברולים או שלייקס. אתה תראה אותם עם מכנס וחולצה רגילים ופשוטים לעיתים רחוקות מאוד. יש להם מחלקה שלמה בארון השמורה אך ורק לזוגות נעליים ומתוכן הם מעדיפים לנעול את המגפיים השחורות בעלי השרוול הארוך והפלטפורמה הגבוהה.
אופי:
אולי מבחינה חיצונית ג'וליאן נראים קשוחים ורציניים, אבל למען האמת, הם בכלל לא ככה.
ג'וליאן אדמסון לא מסוגלים לשמור על תדמית פנים רצינית למשך יותר מ10 שניות, וכל דבר קטן קורע אותם מצחוק. זה דבר חינני למדי, עד שהם מגיעים לבית הספר ופוצחים בהתקף צחוק באמצע שיעור. קרה לא פעם ולא פעמיים שהוציאו אותם משיעור כדי שירגעו ויפסיקו להפריע ללמידה.
רוב ציוניהם של ג'וליאן עוברים בקושי בגלל הפרעת הקשב והריכוז שלהם, אשר מפריעה להם ללמוד כראוי. אם כי הם מאוד טובים בשאלות חשיבה ובלשות. הם אוהבים למלא תשבצים ותשחצים, אבל במיוחד סודוקו. כשהיו קטנים, היה להם ספר בלשות שממש אהבו וסיימו לפתור את כל התעלומות בו בפחות משבוע*.
ג'וליאן הם אדם מאוד רועש. יש להם קול חזק והם אוהבים לדבר. ולרכל. מאוד אוהבים לרכל. כן, הם יודעים שזאת בעיה, אבל הם לא מסוגלים לשלוט בזה, הם אוהבים לדעת כל מה שהם יכולים על כל מי שהם יודעים וכמה שיותר מפורט.
הם נאמנים לאנשים עליהם סומכים. הם יוכלו לעשות כמעט הכל עבור אחיהם והחברים הטובים שלהם. אילו תבקשו מג'וליאן לבצע משימה או מטלה מסויימת יש סיכוי רב שידבקו בה ויבצעו אותה עד הסוף, ולא יזניחו את אחריותיהם לטובת זמנם החופשי. אלא אם כן אלו מטלות בית. ג'וליאן שונאים לעשות אותם וידחו אותם כמה שיותר, עד שניקו או סיימון (במיוחד ניקו) היו מעירים להם על כך, ואז הרגישו חובה לעשות. הם גם בדרך כלל לא עושים שיעורי בית, וכאשר הם עושים, זה קורה בדקה התשעים.
אפשר להחשיב את ג'וליאן כמפונקים יתר על המידה (למרות שלדעתם הם מפונקים בדיוק במידה הנכונה) בגלל שאחיהם הגדולים מאוד אוהבים לפנק אותם. הם אוהבים לטפל בהם כשהם חולים, ולשחק איתם משחקי קופסא. הם קונים להם ג'אנק פוד (בדרך כלל פיצה או המבורגר וגלידה) כאשר הם עצובים וצופים איתם בסרט (סיימון וג'וליאן מאוד אוהבים סרטי רומנטיקה, לכן ניקו צריך להיתקע עם הקיטשיות הנוראית בטלוויזיה {לדעתי, סרטי רומנטיקה זה משעמם וקיטשיות זה נורא אבל שיאהבו מה שהם רוצים}) ולחגוג איתם בעוד ג'אנק פוד את הפעמים הבודדות בהן הם מקבלים ציונים טובים במבחנים.
ג'וליאן מביעים חיבה דרך מגע. הם ממש אוהבים לחבק ואפילו יותר אוהבים להתכרבל {אני ממש ממש שונאת חיבוקים אז אני בכלל לא מסכימה עם זה}.
הם מפחדים מקצת מאוד דברים: לא מסרטי אימה, לא מחושך ולא מחרקים למיניהם. הדבר היחיד שהם באמת מפחדים ממנו עמוקות הוא גובה. אין להם בעיה להיות במטוס, כל עוד הם לא ליד החלון, אבל בניינים גבוהים או גשרים העוברים מעל תהום מאוד מפחידים אותם. אפילו גלגל ענק. האחים והחברים שלהם מאוד אוהבים לצחוק עליהם בגלל זה.
רקע:
בוני אדמסון היא אדם כיפי להיות איתו. היא מצחיקה ונחמדה, אבל מה שהופך אותה למיוחדת זה הצד הפרוע בה.
הוריה סיפרו לה על תופעת המת-לא-מת כאשר הייתה בת 16, אך כאשר הייתה בת 18 היא ניסתה זאת לראשונה.
6 שנים לאחר מכן היא ממש התמכרה לזה. היא ראתה את זה כדבר מרתק - איך אפשר למות אך להישאר בחיים? היא הייתה חייבת לנסות את זה שוב. ושוב. ושוב. היא נשארה בגיל 26 כבר 44 שנים. הגיל האמיתי שלה הוא 70.
כאשר הייתה בת 28, היא הולידה את בנה הבכור. שמו הוא ניקולס אדמסון, אבל כולם קוראים לו ניקו [בן 42]. וכאשר הייתה בת 36 היא הולידה את בנה השני, הקרוי סיימון אדמסון [בן 34]. כאשר ניקו היה בן 24 וסיימון בן 16, היא הולידה את ילדתה השלישית, ג'וליאן אדמסון. כל אחד מילדיה הגיע מאב שונה.
אז כן, בוני אדמסון הייתה אדם כיפי והיה נחמד לבלות איתה. כחברה. אבל כאמא לשלושה ילדים היא הייתה חסרת אחריות ולפעמים אפילו מסוכנת. עד כדי כך מסוכנת שכאשר הפכה לבת 3, וכאשר הפך לבן 27, הוא עבר דירה- יחד עם סיימון וג'וליאן. הם הסכימו לבוני לבקר אותם מידי פעם אבל הוא עוד זכר את השיחות שניהלה איתו לפעמים על מצב המוות-לא-מוות, על ניסיונות השכנוע שלה להראות לו כמה השיטה הזאת היא דבר מדהים. הוא היה עד למחזה המחריד של אימו ואחיו קופצים קפיצת ראש מגג ביתם כשהגיע לגיל 18, כי הוא לא היה אחראי מספיק לעצור את זה מלקרות, כי לא היה אחראי מספיק מלעצור את אימו להרעיל את מוחו של אחיו הקטן. הוא האמין שהיא הייתה משוגעת ולא נתן לה להחדיר את השטויות האלה למוח הרגיש של ג'וליאן. רק לא ג'וליאן.
אז ג'וליאן גדלה ללא אמא. ניקו וסיימון הם אלה שטיפלו בה, אלה שבישלו לה, הרדימו אותה בלילה ופינקו אותה. כל פעם שהייתה חולה ולא יכלה ללכת לבית הספר או לגן, אחד מהם היה נשאר שם ודואג לה, כי לא היה מישהו אחר שיעשה את זה.
אבל ג'וליאן מעולם לא התלוננה. היא האמינה בכל ליבה שאחיה היו האחים הטובים בעולם.
אז ככה היא גדלה, הייתה מוקפת חברים ואהבה.
הלימודים מעולם לא היו הצד החזק שלה. היא תמיד קיבלה ציוני "עובר בקושי". לא בגלל שלא התאמצה והשקיעה את זמנה בלמידה. סיימון עזר לה ללמוד כל יום, במיוחד למתמטיקה, אבל זה לא עזר. היא פשוט לא הצליחה. לאחר כמה שנים גילתה שהיא בעלת הפרעת קשב וריכוז ולא יכולה להתרכז יותר מידי על דבר אחד מבלי לעבור למשנהו.
ליום הולדתה ה14, סיימון לקח אותה לעשות ספטום באף, כי כבר הרבה זמן שאמרה שרצתה וזו הייתה הזדמנות מושלמת. באותו לילה היו צעקות. סיימון ננזף על כך כהוגן וג'וליאן הוזהרה לדבר גם איתו לפני שהיא עושה דבר לגופה אשר לא תוכל לתקן לאחר מכן.
כאשר הפכו לבני 15, וגילו שהם לא שלמים עם המגדר שלהם, אימם לא הייתה הראשונה לדעת מזה, אלא ניקו, ומיד אחריו סיימון.
העולם לכאורה יותר פתוח ומקבל את הגזעים השונים ואת הקהילות האחרות מהם, אך מעגל החברים שלהם בכל זאת הצטמצם קצת, והם איבדו הרבה אנשים חשובים להם בתהליך זה, אך הם ידעו שהאחים שלהם יהיו שם לנחם אותה ולרומם את מצב רוחה.
אז כן, אמנם אימם לא הייתה איתם באמת, ולא תפקדה נכון כאמא, אבל האחים שלהם תמיד היו שם, לא משנה מה.
סטטוס התקדמות: אני חושבת שסיימתי...?
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: MediumSlateBlue
הארות/הערות: שיניתי שוב את המראה. באמת, מה הקטע של כולם פה? תמיד רוב הדמויות הן בנות לבנות - לרוב גם בייסקסואליות.
גיוון לא מזיק!

אוף, אני ממש גרועה בטפסימים. תאמרי לי אם הכל בסדר.

*היה לי איזה ספר מקסים בספרייה של בית הספר שזה היה עלילה ובכל פרק היה איזה תעלומה או חידה והיו נתונים וממש אהבתי לפצח את התעלומות בו. זה היה ספר ילדים, אז אם הייתם קוראים את זה היום כנראה הייתם פותרים את זה בשנייה וחצי אבל זה היה ממש נחמד לפתור את כל התעלומות. חיפשתי עכשיו ומצאתי שקוראים לספר "תעלומת החטיפה המסתורית", אני נזכרתי בו כשכתבתי את החלק הזה באופי והרגשתי חייבת להוסיף.