זה יצא ככ כושל כי כתבתי ישר במחשב.

---

"אני צריך לדבר איתך בסוף היום."
זה היה המשפט האחרון שתיאו אמר לראיין לפני שהוא הלך לכיתה שלו, וראיין לא היה יכול שלא לתהות מה הוא רצה להגיד לו. הוא שם לב שכל הבוקר תיאו היה נראה מוטרד ממשהו, ועכשיו היה סיכוי שזה בכלל בגללו.
ראיין לא רצה לדעת מה הוא עשה לו.
אבל אולי הוא היה נראה מוטרד בגלל שראיין בעצמו היה מוטרד. הוא עדיין חשב על המכתב של אייס, מעביר בראשו שוב ושוב את המשפטים שהוא זכר. אלו שהכי ערערו אותו. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על זה. המכתב היה כתוב בצורה מעודדת, למרות הנושא שלו. אייס באמת ידעה איך לעודד אותו כל פעם מחדש.
היום עבר לאט יותר מהרגיל, כנראה בגלל שראיין לא היה יכול שלא לחכות לסוף השיעור האחרון. שיעורים של ארבעים וחמש דקות נמתחו לשעתיים, והעובדה שזה היה יום לימודים ארוך לא עזרה לו במיוחד.
בסופו של דבר היום באמת עבר, וראיין חיפש את תיאו במסדרונות בית הספר. לקח לו לפחות חמש דקות למצוא אותו, עומד שעון על הקיר וכוסס ציפורניים בלחץ. ראיין נופף אליו והתקדם לכיוונו, אבל נראה שנוכחותו שם רק מלחיצה את תיאו יותר. הנער ניסה לחייך, אבל החיוך שלו רעד קצת. הוא כנראה באמת עשה לו משהו ממש רע. "אז... על מה רצית לדבר?" ראיין ניסה להתחיל את השיחה.
תיאו הביט לצדדים במהירות, ממש כמו ראיין עשה רק כמה ימים קודם לכן כשתיאו שאל אותו לגבי המגדר שלו. אם הוא היה שואל אותו עכשיו, ראיין ללא צל של ספק היה אומר לו בגאווה.
המכתב של אייס באמת עזר לו.
"לא פה," אמר תיאו לבסוף. "בוא למקום אחר."
זה באמת עורר את החשד של ראיין. "מה אתה רוצה?"
"אמרתי לך, בוא למקום אחר." הקול של תיאו לא היה יותר מלחישה לחוצה.
ראיין הזעיף מבט. "מה אתה רוצה ממני?"
נראה שברגע זה כבר התחיל להימאס מתיאו כל החקירות, כי הוא תפס את היד של ראיין וגרר אותו אל מחוץ למבנה, כמעט מפיל אותו בדרך. ראיין נאלץ לשכנע את תיאו להאט. הוא באמת לא ידע מה עבר עליו. הוא לא ידע שהוא רוצה לדעת בכלל, אם זה מצליח להפוך את הילד הנחמד הזה לכזה גס רוח.
"איפה אתה גר?" שאל תיאו כשהם הלכו אחד ליד השני ברחוב.
"אתה רוצה ללכת לשם?" ראיין התחרט מיד על מה שהוא אמר. "כאילו, עכשיו? או שאתה רוצה לדעת בכללי? ממש לא חייב עכשיו." הוא ניסה לחלץ את עצמו, אבל רק הסתבך יותר בדיבורים שלו.
"לא חייב עכשיו," ענה תיאו, שנראה שגם הוא לא מרגיש בנוח עם כך.
"אז לאן אנחנו הולכים?" שאל ראיין.
"מקום שקט."
הוא החליט לא ללחוץ על תיאו. כנראה מה שהוא רצה להגיד לו באמת היה חשוב.
הם המשיכו ללכת בשתיקה עד שתיאו נעצר בסוף. ראיין אפילו לא שם לב לאן הם הולכים, אבל גילה שבאמת אין איש מסביבם. כשהביט שוב בתיאו גילה שלחייו אדומות כמו עגבנייה, אולי אפילו יותר. "תיאו?" שאל בהיסוס.
הנער נשם עמוק לפני שדיבר, ודבריו כאילו הקפיאו את דמו של ראיין. "אני חושב שאני מאוהב בך."
ראיין הביט בו בהלם. הוא לא ידע מה להגיד. זאת הפעם הראשונה שמישהו אמר לו שהוא אוהב אותו.
הפעם הראשונה שמישהו חי אמר לו שהוא אוהב אותו.
הוא נזכר במכתב מאייס. להמשיך, למרות שזה יהיה קשה. אולי זאת התרופה. אולי ככה הוא יוכל להמשיך בחיים שלו. אולי ככה הוא יוכל להרגיש כאילו אייס עדיין איתו.
תיאו ראה שראיין לא עונה, ונראה כאילו התחרט על כל מה שאמר עכשיו, אבל לפני שהספיק לחזור בעצמו ראיין רכן קדימה ונישק אותו על שפתיו. כשהתנתק ממנו בסופו של דבר ראה את הפנים ההמומות של תיאו מביטות בו. "גם אני אוהב אותך."

•••

באותו הלילה ראיין חלם את הסיוט הנורא ביותר שהיה לו בזמן האחרון.
הוא חלם על תיאודור. הוא חלם על הגופה של תיאודור. פעם אחת צפה על המים, חסרת תנועה. פעם אחרת מחוררת בכל מקום מכדורי אקדח. פעם אחרת שוכבת על המיטה, חסרת חיים, ממש כאילו הוא נרדם ולא קם.
ראיין התעורר, שטוף זיעה ומתנשף, מסתכל סביב בפחד, ממש כאילו הוא מת בעצמו.
הוא התנער מהחלום. עדיין היה חושך בחוץ, אבל הוא ידע שבאותו הבוקר הוא יגלה את התשובה האמתית, לא רק חלומות האימים שהמציא לעצמו.
הוא עומד סוף סוף לגלות מה קרה לתיאודור.