עוד קטע ספוקן. קצת יותר חמוד ומתוק.
זה בכוונה בלי נקודה בסוף
~~~
אין לי רעיון. ואין לי זמן.
אני בוהה בדף הריק ביומן ותוהה מה נסגר איתי, הרי אני בן זוג אוהב ונאמן, כל יום חשוב אצלי מסומן, אז למה אני לא מצליח לכתוב קטע אחד מחורבן?
אני מסתכל על השעון, השאון של המחשבות הלא חשובות מטפטף לשיגעון, הדף עדיין ריק ואני צריך למצוא מילים, אני טוב בלברבר על אהבה וסקס ובתולים אז למה בפעם הראשונה שאני צריך לכתוב קטעים היצירתיות שלי נכבלת באזיקים?
אני מנסה לחשוב עלינו, על כל מה שעברנו. אני אוהב אותך. ואתה אותי. וזה נפלא ומדהים אבל… על מה אפשר לכתוב? אני לא אלוהים, אין לי כוחות בלתי מוגבלים, ולמרבה הצער, כשאני חושב עליך, גם אין לי מילים.
כי איך אני יכול לתאר אותך? אתה טוב וגם רע, ממכר ונפלא, להתרחק ולהתקרב, לשנוא ולהתאהב. אתה הכול ביחד, אתה אהבה ותמיכה אבל גם חניקה, אתה מלכודת דבש מלאה ברומנטיקה, אתה שתיקה שממלאים בנשיקה ובתשוקה, אתה כל כך נפלא שאני אפילו לא יכול לתאר, אתה אתה ועל זה אני לא יכול לערער, ובך אני מאוהב כל כך שהלב שלי בוער, אני לא יודע בכלל איך-
שיט, נגמר לי הזמן. הקטע כבר היה אמור להיות מוכן. מה אני אעשה? אני מציין תאריכים! וגם אתה! וזאת הייתה אמורה להיות המתנה! אין לי אמצעים לקנות אחת, אז החלטתי להכין אותה, ודפקתי הכול. כי אין לי רעיון. אני מאשים את הדמיון, הוא לא עובד וכשאני צריך אותו, הוא מתחלף בהיגיון. והיגיון ויצירתיות… לא חברים טובים. אני זורק את הנייר בעצבים; רק רציתי להחזיר לך אהבה כמו שצריך, כמו שחייבים.
אני נאנח ונותן מבט במה שכן הצלחתי לכתוב. יכול להיות שזה מספיק טוב? יכול להיות שאת הקטע הזה אתה יכול לאהוב? כי… אתה צריך להבין, אני לא מסוגל לכתוב עליך, אני אוהב אותך יותר מדי ואין לי מילים לתאר אותך. המוח שלי מפסיק לתפקד ו… אני ממשיך לנסות, אני מניח שאף פעם לא אפסיק. כי אני רוצה שתדע עד כמה אתה יכול לגרום לכל חלקיק בגוף שלי לרעוד מאושר.
טוב. זה מספיק.
אני לא יכול לסיים את הקטע הזה.
ואני מקווה שאנחנו לא נסתיים גם כן