למה זה קורה לי?
למה אני מקולל?
למה הדברים הטובים ילכו לאחרים.
והרעים, יבואו אליי.
אני חושב שאני מקולל.
אני קם ובוכה.
קם ומיילל.
קם והולך.
כי לא משנה כמה רע אני אספוג....
אני אשאר עומד. כי תמיד, אבל תמיד יש שביב אור בחשכה.
ואני נאחז בשביב אור בכל כוחותיי.
ולא אתן לו לדעוך.