יום אחד החלטתי שבא לי לכתוב עולם שהוא כמו העולם של טובה ינסון (הסופרת של המומינים), אז עשיתי את זה כי אני נוהגת בדרך כלל לפעול על פי גחמות אקראיות. אני מודעת היטב שזה שונה מהסגנון והרמה הרגילים שלי, בלשון המעטה, ואתם בהחלט מוזמנים לזרוק עליי עגבניות אם זה עושה לכם טוב (אם אתם מסוג האנשים שהשחתת עגבניות גורמת להם טוב, אני ממליצה ללכת לפסיכולוג) אבל אני נהנתי מזה ולא ממש אכפת לי אם תשנאו את הקטע. אמורים לבוא עוד המשכים, אבל אני לא בטוחה שיהיה לי כוח. אני די עצלנית.
נ''ב יצרתי תמונות בינה מלאכותית בסגנון האיור של המומינים לדמות הראשית. זה ממש מגניב.
נב''ד (נזכרתי בעוד דבר)- זה יום השנה שלי, או יום המוות, תלוי אם שואלים את האתר או את יעל. אני חושבת שמדובר בשניהם.
לא מבוטא כי החיים קצרים בשביל ביטואים וביטויים (וניבים מקומיים)
***



ציפור אדומת כנף צייצה את שירה הקבוע, צוויץ צוויץ צוויץ, בשעה שרגליה הדקיקות כמו זרדים נחתו על האדמה הרכה בחיפוש אחר תולעת טעימה.
היה זה יום שמש חמים, וכל היצורים יוצאים ממקומותיהם כדי להנות מהחום הנעים. גם טו-טו יצאה, ושכבה על הדשא הארוך ועצמה את עיניה. ''זה יום נפלא, נכון?'' היא שאלה, ולא שמעה תשובה, ''מימה?''
היא הייתה די בטוחה שמימה הייתה לידה לפני זמן קצר. ''מימה?'' טו-טו התרוממה קלות על ארבעת רגליה הלבנות והחליקה את שמלתה הצחורה, ''את כאן?'' לא. כנראה שלא.
''לאן מימה יכולה ללכת?'' היא שאלה את עצמה בקול. היא לא שמעה תשובה למרבה הצער, והבינה שעליה למצוא את מימה בעצמה. טו-טו שלחה מבט אחרון אל הדשא הרך ''אני אחזור'' הבטיחה וצעדה אל השביל.
''בוקר טוב''. היא אמרה בנימוס למשפחה של טאורינים קטנים שיצאה לטיול, כולם אוחזי ידיים ולבושים באותה בגדים בדיוק.
''בוקר טוב''. אמרו לה כולם פה אחד והמשיכו בדרכם אל כרי הדשא שהיא לפני כמה שניות עזבה.
''בואי תחשבי, טו-טו''. אמרה טו-טו לעצמה, ''היכן מימה יכולה להיות?'' היא עצמה את עיניה וניסתה להתרכז, זה לא אמור להיות קשה, הרי פרופסור מאוד-חכמי עושה את זה כל הזמן. ''מה הדבר האחרון שמימה אמרה לי?'' היא אהבה את השאלות האלה, הן גרמו לה להרגיש כמו בלשית מתוחכמת. היא קימטה את מצחה בניסיון להיזכר וגירדה את אוזניה המשולשות שצבען כצבע השמיים וכצבע הצעיף האהוב עליה שהיא לבשה כעת- ''קצת ריכוז, טו-טו''. היא נזפה בעצמה, ''זה לא כל כך קשה''. היא ראתה ענן בשמיים שצבעם כצבע הצעיף שלה מקודם, שנראה כמו סופגנייה. היא אהבה סופגניות ופתאום נהייתה רעבה. ''זהו זה! מימה אמרה לי שהיא רעבה!''
''היא יכולה ללכת לבית ולהכין משהו לאכול, אבל מימה לא אוהבת לבשל. כן, אני חושבת שהיא הלכה למאפיה''. טו-טו הנהנה בשביעות רצון והלכה למאפייה.
ריח נעים של לחם נישא באוויר, היא ארזה שתי לחמניות וניגשה למוכר, ''שלום אדון מר, ראית את אחותי במקרה?''
''שלום טו-טו''. אמר לה מר, ''לא ראיתי את מימה היום, אולי היא בכרי הדשא הגדולים?''
''כבר הייתי שם''. אמרה טו-טו בעצב ושילמה לו בארבעה בלוטי זהב, ''טוב, אני אמשיך לחפש. שיהיה לך יום נפלא''.
''תודה, גם לך''. אמר מר ברצינות, ''בהצלחה עם למצוא את מימה''.
''להתראות''.
טו-טו יצאה מהמאפייה, ''איפה מימה יכולה להיות?'' היא שאלה את עצמה בחוסר נוחות ונגסה באחת הלחמניות, ''אולי ביער?''
היא התכוונה ללכת ליער לחפש, אך לפתע שמעה דבר מה שגרם לה לעצור ''טו-טו!'' מתנשף, ומהיר, ואז עוד ''טו-טו!''
טו-טו סובבה את ראשה ואת גופה, בשעה שמישהי התנגשה בה. ''מצטערת'' אמרה מימה במהירות, ''את בסדר, נכון? יופי. הו, יש לך לחמניות. תודה רבה, טו-טו''. היא אמרה והזיזה את ראשה כשדיברה, צעיפה הוורוד זז קלות.
''מה גרם לך להיעלם?'' שאלה טו-טו בשעה שנעזרה באחותה כדי לקום, ''דאגתי לך''.
מימה מלמלה תשובה לא ברורה מבעד לפיה המלא בלחמנייה, ''כדאי שתבלעי'' יעצה לה אחותה. טו-טו הרגישה מאוד חכמה היום, במפתיע, אולי ככה מרגיש פרופסור מאוד-חכמי כל הזמן.
מימה הפסיקה ללעוס ואז החלה לקפוץ, ''את לא תאמיני, טו-טו! את לא תאמיני''.
''אני אוכל להתחיל להאמין אם תסבירי לי במה מדובר'' אמרה לה טו-טו בשלווה.
''יש שם- יש שם- קוסם!''
''איפה זה שם?'' שאלה טו-טו בבלבול, מתייחסת לחלק של המשפט שהיא מסוגלת להביןץ
''נו, שם, איפה שהייתי שם. ביער, כמובן. וראיתי שם קוסם, הייתה לו... גלימה? אני חושבת שקוראים לזה גלימה אבל זה נראה כמו חלוק השינה של דודה ניני, את יודעת- זה האדום שמזכיר לי תות שדה. דרך אגב, אני ממש רוצה לאכול תות שדה-''
''ראית קוסם לבוש בחלוק השינה של דודה ניני?'' שאלה טו-טו בבלבול, ''את בטוחה?''
''כדאי שתראי''. אמרה לה מימה בהתרגשות ומבלי לחכות לתשובה משכה אותה אל היער.
ושם, באופן מפתיע, עמד קוסם גבוה שזרועותיו שלובות מאחורי גבו.
ו... הגלימה שלו באמת נראתה כמו חלוק השינה של דודה ניני. אתם יודעים, זה שמזכיר תות שדה.


***
היו שלום יקיריי, אני חייתי בינכם כמו צמח בר




בא לי תות שדה.