״ברוך הבא, מי אתה?״, לי ולדון, דירוג גבוה

[memories]

אליסון ולריה סמית

גיל - 21

אופי - אליסון מאד מורכבת , קל להתאהב האישיות שלה אבל יחד עם זאת מאד קל לשנוא אותה, היא עקשנית, עומדת על שלה. אליסון מרבה להשתמש בכישורים שלה והתחביבים שלה על האופי, קל לה לתמרן בין הדברים ולהצליח. היא חברותית, מוכנה לעשות הכל למען האהובים עליה ואפילו למות למענם. היא פרפקציוניסטית, יש לה שאיפות ומטרות שתעשה הכל בכדי להשיג אותן. היא כריזמטית ודומיננטית על ידי החברה בה היא נמצאת

מראה- אפרסם תמונה בהמשך .

רקע - ארחיב בהמשך , לעיירה קוראים צסטרייצ׳ר. לאליסון שני אחים, אחד ג’יימס בן 11, והשני אדם, בן 27, די גי מצליח ברחבי העולם, כמעט ולא נמצא בבית.
ההורים, אביה שריף של העיירה בעוד אמה שלה מרצה בקולג בו אליסון לומדת. לשניהם יש סוד אפל מהעבר

[War]

סקוט או'ריילי
גיל: 35
אופי: אינטיליגנט, שנון, לא ממש חברותי, אבל גם לא מעורר אנטגוניזם.
רקע: גדל והתחנך באירלנד, עבר לבריטניה בשביל ללמד פסיכולוגיה במכללה יוקרתית, עם הארוסה שלו.
מראה: גבוה, צנום, שיער חלק וחום, עיניים שחורות ומשקפי קריאה.
לבוש לרוב בז׳קט טוויד וסוודר.

[memories]

אני מתעוררת בבוקר ,
עוד יום. עוד התחלה חדשה, שנה חדשה וראשונה בקולג ,
אני עומדת אל מול המראה שלי ומסתכלת על החצאית המשובצת,
אני מסדרת את החולצה שלי המכופתרת עם הכניסה והצווארון, עדיין לא אבין את התלבושת האחידה כאילו אנחנו בבית ספר יסודי. אני תופסת
את הפלאפון שלי, ״בוקר טוב.״ אני אומרת לאחר שעניתי לשיחה,
״אין בעיה, אני אהיה מוכנה עוד כמה דקות.״ אני אומרת,
״אני אוהבת אותך.״ אני מוסיפה ומנתקת את השיחה בעוד שאני מסיימת להתארגן.

[War]

אני קם, לורן יצאה לעבוד.
אני לובש בגדי יציאה, מצחצח שיניים, ויוצא, תיק המסמכים שלי אחוז בידי.

[memories]

כריסטיאן הוא הבן זוג שלי, או בקיצור כריס. הכרנו במיוני קבלה לקולג, ומשם התחלנו לפתח קשר.
כשידענו שאנחנו הולכים ללמוד באותו הקולג' מעט פחדנו, אבל אפשר התגבר על הכל. אני מושכת בכתפיי ותופסת את התיק, "את לא נשארת לאכול?" שאלה אותי אימי,
אני לוקחת שתי חתיכות פנקייק ביד ומנשקת אותה, אני פורעת את שיערו של אחי ויוצאת מן הדלת לאחר שאספתי את הכל, כריסטיאן חיכה לי בחוץ עם המכונית שלו.

[War]

אני מחליט לעלות על האופניים, זו עיירה קטנה ואין למה להשתמש ברכב.
חוץ מזה, פרופסור ממושקף, אופניים, טוויד, זה מתאים!
אני משלם על לחמנייה ואוכל אותה תוך כדי רכיבה, הרוח הקרירה של הבוקר מצליפה בפניי.

[memories]

אני וכריס נוסעים על הכביש בעוד הוא מפריז במהירות ומתיז מעט בוץ על רוכב אופניים,
"סליחה!" אני קוראת בעוד שכריס ממשיך לנהוג, "למה את מבקשת-" "כי זה לא נעים.." אני אומרת בגיחוך,
הגענו אל החנייה של הקולג', שם חיכו לנו מיה ואליזבת',
אנחנו חבורה של אנשים שנהיינו חברים טובים, ככה זה כשהעיירה כה קטנה, אנחנו לא הרבה משפחות כאן, למעשה חמש מאות אנשים גרים כאן ... נחשב הרבה בסדר האוכלוסין שלנו, אבל אנחנו מסתפקים בזה.

[War]

אני מכוסה כולי בבוץ, כמובן שלא אמרתי כלום לנהג הדביל שהחליט שהוא נכנס בשלולית בוץ.
נימוסים.
אני מנגב ממני חלק, המכנסיים שלי מטונפים, אבל לא מעבר, חברי הפקולטה בוהים בי בעודי נכנס לחדר המורים, מצחקקים.
אני מצטרף אליהם בחיוך, אין שום נזק בזה.

[memories]

היום הראשון, אני נושמת עמוק זו הולכת להיות שנה מעניינת, יש לי תחושה מעכשיו. אני מושכת בכתפיי ואנחנו הולכים אל עמדת ההרשמה. לסיור הראשון .

[War]

אני ניגש למשרד הדיקן, לאחר שיחה קלילה אני נכנס למשרד שלי, תלמידי הסיור יעברו פה אחרי שאציג את עצמי.

[memories]

אני מושכת בכתפיי ומעבר לכך כל אחד מאיתנו הולך אל האודיטוריום,
אנחנו לא מעט תלמידים בשנה הראשונה, מפתיע. אני מתיישבת בכיסא באודיטוריום ומחכה לשיחת הפתיחה.

[War]

אני מתיישב על הכיסא ושם את תיק המסמכים שלי על השולחן, מחוייך.

[memories]

אז אנחנו לומדים במרחק של ארבעים וחמש דקות לערך מן העיירה שלנו, בעיר הסמוכה.
זו הייתה הברירה היחידה, אין לנו הרי קולג שם. אני מזהה כמה אנשים משם,
מהעיירה שלנו. אבל לא הרבה. השאלה איך אנחנו נטמע בין כל האנשים, יקבלו אותנו בסדר?
אני וכריס יחד עם שאר החברה שלנו הולכים אל כיוון החדרים שם נמצאים המרצים לשיחת פתיחה כזו,
אני מגלגלת את עיניי זה הכרחי?

[War]

אני פותח את תיק המסמכים ומסדר אותם על שולחן העבודה, שורק בקלילות.

[memories]

אני נושמת עמוק ונכנסת אל אחד החדרים,
כשאני רואה ששמי מופיע במעלי הרשימה, בפנים יושבת רצה יחסית צעירה, "סמית'?" היא שואלת, אני מהנהנת לחיוב, "בואי שבי." היא אומרת. מעיינת במסמכי הבקשה שלי לקבלה לקולג', "מגיעה אלינו מצסטרייצ׳ר.." היא אומרת, אני מהנהנת בשנית, "רוצה לספר לי מעט על עצמך?" היא שואלת, אני מגלגלת את עיניי ומספרת לה.