עשן ועלים נבולים / אשכול הרשמה, מאושרר

עשן ועלים נבולים

שמעתי סיפורים.
שמעתי סיפורים על הזמן שלפני המהפכה. על שמיים כחולים כטופז ובוהקים כפנינה, על דשא שצבעו ירוק כברקת ומגעו רך כצמר. על נערות בשמלות בעלות צווארון גבוה ונערים שרצים ברחובות יחפים, על ניחוחות של מרק חם ולחם טרי הנישאים ברחובות. על גשם של מים, טיפות שקופות המתנצנצות על העלים הירוקים, ועל פירות שטעמם כטעם גן העדן. על צלילים גבוהים של צחוק ועליזות, על צבעים בוהקים של ירוק זוהר וכחול שמיימי, על ריחות חריפים של תבלינים.
שמעתי סיפורים על קסם, על מיסטיקנים. על אנשים שיכלו להצית להבות בקצוות אצבעותיהם, שיכלו למוסס מחלות ולעורר עור חדש במגע יד, שיכלו לחולל סופות ולתמרן ימים ולהצמיח יבולים. על בתי ספר מופלאים, בהם למדו לעוות את היקום ולשלוט בו, ועל מלחמות שבהם עמדו אנשים משני צדי המפלס ובהו זה בזה בעיניים מזוגגות, כוחם המנטלי מתנגש בעוצמה, עד שהיו מתמוטטים החיילים מחולשה.
שמעתי סיפורים על חופש, על שלום. על שיירות סוסים בצבע הענבר, עמוסות תבלינים ובדים, נודדות במרחב מבלי חוק או הגבלה. על ספינות מעופפות חותכות את השמים, על סירות קנו מענפי לֶרוֹס מציפות את הימים. על שערי זהב פתוחים באופיורוטה ושערי כסף בלינאור.
שמעתי סיפורי פלא, סיפורי אגדות, כאלה שבאים בכרכים של עור חום מלוכלך, כתובים בדיו שחורה על קלף לבן. כאלה שכיום כבר לא קיימים. סיפורים על העבר, שאיננו כבר. סיפורים מופלאים – על הגינות, על שגשוג, על טוב שהיה אמור להימשך לנצח.
כעת, לאחר שהנצח נגמר, אני תוהה האם כל אלה נגמרו איתו.

- מהכתבים הגנוזים שביומנה של פיסטיה, אורגת הכישוף הראשונה.

← ← ←

עשן מרחף בשמיים ועלים נבולים מוטלים רמוסים על האדמה. העולם הגיע אל קצו לפני שנים שאת מספרם איש לא טרח למנות, ובני האדם עדיין לא התאוששו.

← ← ←

← העולם

לעולמנו קוראים סֶטרוֹיוֹארָן, כוכב הלכת השני הגדול ביותר באָאוּרָה, מערכת השמש שלנו. במערכת השמש שלנו יש עוד ארבעה כוכבי לכת וקומץ של כוכבים קטנטנים וסלעים המרחפים ביניהם. יותר מכך, אנחנו יכולים רק לנחש.
סטרויוארן מחולק לשבע יבשות המופרדות אחת מהשניה על ידי הימה הגדולה, ובכל אחת מהן התפתחה תרבות משל עצמה זמן רב לפני שהחלו האנשים שבהן לתקשר עם בני אדם מיבשות אחרות. שמות היבשות הם: פְּרוֹסְטְבֶּרְס, אוֹלֶנָאנוֹס, צ'וֹסוּרָה, אוֹפְּיוֹרוֹטָה, לִינֵאוֹר, אַלָאטִיס ואוֹרַלְיָה, מהגדולה אל הקטנה (מפה מופשטת), אבל היבשות שבהן אנחנו נתעסק הן רק פרוסטברס, אולנאנוס, צ'וסורה ואורליה, כאשר אלאטיס תופיע מפעם לפעם.
האנשים מספרים שלפני שנים היה שלום בין היבשות והכוכב כולו שיגשג, אבל זה כבר מזמן לא המצב. לפני זמן מה, משהו התערער ביקום. איש לא יודע מה, אבל אנשים מעלים השערות שמדובר במיסטיקן כלשהו – בעל כוחות כישוף - שהלך רחוק מדי וניסה לשנות את יסודות היקום, אלה שהמגע בהם נחשב לטאבו בכל היבשות כולן.
ואז התחילו השררות – חוקי היקום השתגעו; מטר של חומצה ירד מהשמיים ולהבות פרצו מהארץ ופשטו על הכול. הימים עלו על גדותיהם והציפו את החופים, והצמחים הרעילו כל תבואה שהניבה האדמה. מגפה, שכעת מכנים אותה "המגפה הלבנה" השתוללה.
כל אחת מהיבשות הגיבה בצורה שונה. לינאור ואופיורוטה, שתי היבשות שנחשבות כאחת, המשיכו לחיות בהרמוניה אבל סגרו את חומותיהן בפני העולם, ובפני ידידיתן הותיקה אלאטיס. הן האמינו שהאשמה מוטלת על הבהירים (האנשים בהירי העור, שחיו ביבשות פרוסטברס, אולנאנוס, צ'וסורה ואורליה), כיוון שבניגוד להן, הם לא פיקחו על מיסטיקה בקפדנות. אלאטיס, שהסכימה איתן בלב שלם, היבשת שהתרגלה להישען על חבריה הגדלות ממנה, נותרה גלמודה ואבודה.
כל אחת מהיבשות הבהירות ניסתה להתמודד עם הבעיה בדרכה שלה. תוך זמן קצר, קמה קבוצה של אנשים שכינתה את עצמה "האלים"; הם טענו שהם שולטים בהרס ובחורבן שסביבם, ושאם לא יסכימו לתת להם לשלוט, הם יקרעו לגזרים את סטרויוארן.
האנשים היו אובדות עצות. לא מעט שליטים שקלו פשוט לתת להם את יבשתן. לא היתה דרך להילחם בהם, כיוון שהאלים היו מיסטיקנים ואדם ללא כוחות מיסטיקה לעיתים נדירות הצליח להביס מיסטיקן, אולם לא נותרו עוד מיסטיקנים אחרים שילחמו בהם; הם היו הראשונים למות מידי המגפה, והמעטים ששרדו התחבאו בפחד.
אז קמה לה קבוצה בשם המסדר הזהוב. הם היו קבוצה של מיסטיקנים אוראלים, שבדרך כלשהי הסתתרו מפני האלים בזמן שהתרבתה. היא היתה מחולקת לשתי קבוצות; אחת, שכינתה את עצמה בשם "רבי המג", שעד אז שימשה לתיאור המיסטיקנים של אופיורוטה, והשניה היתה קבוצה של נשים בלבד, עוטות מסכות, שקראו לעצמן "המגנות". הם נלחמו באלים וניצחו אותם, וחוקי העולם היו שוב כתמיד.
אבל העולם לא היה כתמיד; כחצי מהאנשים ביבשות הבהירות מתו, והכול נהרס. היחידות שנותרו במצב טוב יחסית היו אופיורוטה ולינאור, שלאחר היעלמות האלים פתחו את שעריהן אך ורק בפני ידידתן, אלאטיס, שעד מהרה שוקמה גם היא בעזרתן.
עשר שנים חלפו מאז שקץ העולם הגיע. כעת, אנשים מתחילים סוף סוף לנסות להתאושש.

← אוֹפְּיוֹרוֹטָה ולִינֵאוֹר

שתי היבשות הללו רגועות ושלוות למדי. הן לא נותנות לאיש מהיבשות הבהירות לעבור בשעריהן, מחשש שהם עשויים לגרום שוב לשררות, אבל מאשרים לאלאטיס, היבשת המגשרת שתמיד עודדה הרמוניה, לתקשר ביניהם, וכך הם סוחרים גם עם היבשות הבהירות.
בין שתיהן ישנם עשרות רכבלים, גשרים ומנהרות ימיות, ולמעשה הן דומות יותר ליבשת אחת ושלמה.

← אַלָאטִיס

היבשת המגשרת או היבשת השגרירה, מלאה בחפצים ומוצרים מכל רחבי העולם. אנשיה משמשים באופן קבוע כשגרירים ופוליטיקאים בכל מקום, וחייהם טובים למדי.
האלים לא נגעו במיסטיקנים שבה לרעה, מסיבה שאיש אינו יודע, אם כי יש הטוענים שלמעשה הם באו מקרבם. מסיבה זאת המיסטיקה עדיין משגשגת ביבשת. יש בה שני סוגי מיסטיקה – כישוף, הנקרא גם התייחדות, ולחישה, שהיא למעשה יכולת רקיחה.

← פְּרוֹסְטְבֶּרְס

יבשת קרה למדי. במרכז היבשת נמצא אֵאוֹס, עיר הבירה שקשה מאוד להגר אליה. מסיבה זו נפוצו סביבה שמועות רבות ולא ידוע ממש מה קורה שם. אנשים רבים רוצים לעבור לשם, שכן החיים שם טובים בהרבה מבשאר היבשת.
ביבשת שולט שילטון דיקטטורי ביד קשה. המיסטיקה שם נקראת להבתנות, ומתבטאת בלהבות בארבעה צבעים. הלהבות האדומות (הנקראות לעיתים הלהבות הצהובות או הלהבות הכתומות) הן אש רגילה, המעניקה גם חסינות לאש; הלהבות הסגולות משמשות לראיית הנולד – הלוחמות הסגולות (הנשים שניחנו בכוח הלהבתנות הסגולה) צופות בה ורואות סימנים החושפים את העבר, העתיד וההווה; להבות ירוקות הן חומר משונה - הן לא להבות. למעשה, הן מעין חומר שנראה כמו אור טהור (וירוק) שניתן להשתמש בו, לעקם אותו ולשחק בו כדי ליצור אובייקטים שונים; להבות ורודות הן אשליות - הלוחמות הורודות משתמשות בכוחן כדי להטיל אשליה מוחית על אנשים שעומדים מולם.
בפרוסטברס, רק נשים ניחנות בכוחות הלהבתנות.
כמויות ספורות של להבתניות נותרו, והשילטון מחפש אחריהן. אולם אם אנשים ברחוב ימצאו אותן, סביר להניח שהם יהרגו אותן כיוון שהם מאמינים שהן גרמו לשררות.

← אוֹלֶנָאנוֹס

השילטון באולנאנוס היררכי. המיסטיקנים שם נקראו בתחילת דרכם "מחוללי פלאים", ולאחר השלב הראשון של הלימודים "מבצעי להטים", ולאחר ההתעוררות "מכשפים". ברגע שסיימו את לימודי התאוריה שלהם הרוקמים המוסמכים משתמשים בכשפיהם כדי לעורר את כוחם.
את הכישוף פשוט לזהות; הוא מוצג לראווה בצורת מספר סילסולים כסופים על הרקה, דמויי ציור במכחול, ובמרכזם פרח המסמל את השבט שממנו בא המכשף - ישנם אינספור שבטים. סביב הפרח פזורים ארבעה סמלים פשוטים שמכונים "אלמנטלים" - הם מסמלים את ארבעת היכולות של המכשף המדובר, וההצטלבות בין הארבעה תוביל לנטייה טבעית למיומנות שליטה מסוימת.
במהלך המגיפה הוכחדו שבטים רבים. נכון לעכשיו, השבט הגדול ביותר הוא שן־הארי, וכיוון שיש בינו לבין שבט פרזיה שנאה רבת שנים הוא משוכנע שהפרזים הם שגרמו לשררות, ולכן כל שן־הארי שיתפס פרזי לעיתים נדירות יזכה לגורל טוב, וכך גם ההפך.
כל האוכלוסיה מונה מכשפים.

← צ'וֹסוּרָה

השילטון בצ'וסורה היררכי. היסודנים שימשו כעבדים למחוסרי היסודנות, אולם כעת הם נרדפים כמו בכל שאר היבשות, מתוך טענה שהם הגורמים לשררות. אדונים רבים רוצחים את עבדיהם היסודנים כנקמה. היסודנים הקימו מחתרת סודית שמתחבאת במקום כלשהו – אולם איש איננו יודע היכן.
ישנם ארבעה סוגים של יסודנים: משלהבים, השולטים בכוח הלהבות (אולם הם אינם עמידים לאש); מזרימים, השולטים בכוח המים; מנשיבים, השולטים בכוח הרוח; ומרתקים, השולטים בכוח האדמה. רק המשלהבים והמנשיבים יכולים ליצור יש מאין, בזמן שהמרתקים והמזרימים מתמרנים את סביבתם.
יסודנים רבים החלו להימלט אל אורליה, שם הם מתקבלים בברכה.

← אוֹרַלְיָה

היבשת ממנה הגיע המסדר הזהוב שהשמיד את האלים. ביבשת אומנם אין שום שילטון, אולם בשלב זה המסדר הזהוב דואג לרוב האזרחים והם מסופקים מכך, כיוון שהוא עושה זאת היטב. כמות גדולה במיוחד של אוכלוסיה הושמדה באורליה בעקבות השררות ובכל אופן היתה זו יבשת קטנה, והמסדר הזהוב חושש שצ'וסורה (יבשת היסודנים) תתחיל לפזול אליה ואולי תכבוש אותה בשלב מסוים אם לא יהיו שם מספיק לוחמים.
בעבר היו באורליה הרבה מיסטיקנים ממספר סוגים, אולם כעת נותרו רק המגנות, הנשים המסתוריות עוטות המסכות, שאיש לא יודע דבר על כוחן מלבד כך שהוא עוצמתי במיוחד, ורבי המג, שמשתמשים בכשפים שמקורם באופיורוטה.
עם זאת, נותרו אנשים באורליה שנקראים חומציי דם – אנשים בעלי אחוזים גבוהים של מיסטיקה בדמם. את האנשים האלה לקח המסדר הזהוב. חלק מהבנות נמסרות למגנות וגדלות להיות מגנות בעצמן, ועל אורח חייהם של האחרים לא ידוע כמעט דבר.

← מי אנחנו?

אתם כמות מסוימת של נערים בגילאי שתים עשרה עד שבע עשרה, מארבעת היבשות הבהירות – פרוסטברס, אולנאנוס, צ'וסורה ואורליה. כולכם התגלתם כבעלי כוחות מיסטיקה ממש לא מזמן, ואתם לא בטוחים מה לעשות, אולם יודעים שאם תגלו זאת לציבור מצבכם יהיה רע.
המספר שלכם לא מוגדר; המינימום שאני צריכה הוא ארבעה, אבל אם תהיה היענות אוכל לקבל גם כמות גדולה יותר, בתנאי שיהיה לפחות מיסטיקן אחד מכל יבשת.

← חוקים

← כל החוקים הגלובאלים וחוקי הפורום חלים כמובן באשכול ההרשמה ובאשכול המשחק, משתמש שיעבור על החוקים יוצא מהמשחק לאלתר.
← חוק השליטה: אתם יכולים לשלוט בדמות שלכם ולהחליט על מעשיה והתנהגותה כאוות נפשכם, אך לא על דמויות אחרות.
← תזכרו שמה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת.
← אם יש לכם חופשה או סיבה אחרת להיעלמות אתכם יכולים להודיע לי בהודעה פרטית, אבל חוץ מבמקרים כאלה אם תעדרו מהמשחק ימים רבים אאלץ להרוג את הדמות שלכם.
← שמרו על הפה, הדמות שלכם יכולה לקלל, אבל לא אתם. התנהגות לא מכובדת אל משתמש לא תתקבל בעין יפה.

← הערות חשובות

קודם כל, שלום! אם הצלחתם להגיע עד לכאן, כנראה שאתם כבר מתכוונים להירשם למ"ת, ואני שמחה שהצלחתי לעורר עניין. בכתיבת הטופס (וגם במשחק עצמו) יש כמה חוקים שחשוב שתשימו לב אליהם ותעקבו אחריהם. אם לא תיישמו אותם, אני לא אאשר את הטופס שלכם!

← כבר עברתי על חוק המידע, אבל חשוב לי להדגיש זאת גם לאלה מכם שקראו חלק מקטעי שחר של עידן חדש. אתם אומנם יודעים פחות או יותר איך הסיפור יגמר, אבל הדמויות שלכן לא, ולכן, בבקשה, תסתמכו אך ורק על המידע שכתבתי באשכול ולא על המידע שקיבלתם מהקטעים! הקטעים מתרחשים אלפי שנים לאחר האירועים של המשחק הזה.
← חייבת להיות לפחות דמות אחת מכל אחת מארבעת היבשות. מה שאומר שאם לדוגמא יש שתי דמויות מפרוסטברס, דמות אחת מאורליה ודמות אחת מצ'וסורה, אני לא אוכל לפתוח את המשחק. קחו את זה בחשבון כשאתם כותבים את הטופס. אל תכריחו אותי להגביל אתכם ביבשות המותרות.
← אם בחרת בדמות מיבשת אורליה, מדובר בדמות שגדלה בצורה רגילה עם משפחתה ומגלה באמצע חייה שהיא מיסטיקנית. בהחלט לא מדובר באחת שגדלה תחת חסות המסדר הזהוב. באשר למיסטיקה שלה – יש לה את היכולת לראות הילות של אנשים שסביבה, שהם למעשה שדה כוח שמקיף אותם. היא מסוגלת להשתמש בטלקינזיס על ידי הנעת הילתה שלה או הנעת הילות של אנשים סביבה, אך לא יותר מכך.
← אם בחרת בדמות מיבשת פְּרוֹסְטְבֶּרְס, היא לא יכולה לבוא מאֵאוֹס.
← אם בחרת בדמות מיבשת אוֹלֶנָאנוֹס, היא יכולה להיות אך ורק משבט פרזיה.
← יש הרבה מאוד מידע על העולם הזה, וסיננתי אותו ככל יכולתי רק לחלקים החשובים ביותר. לא תיארתי את חיי היום יום של אנשים בכל יבשת כי הרגשתי שזה יותר מדי, אבל זה לא אומר שזה לא רלוונטי - כדי לשמור על דיוק אני ממליצה לשלוח לי ינשוף עם שם היבשת שבחרתם כדי שאוכל להסביר בכמה משפטים על החיים הרגילים של האנשים בה. אם לא תעשו את זה זה לא יפסול את הטופס, אבל סביר להניח שיהיו לי תיקונים והערות לתת לכם.

← סיכום

מאחר שמדובר בלא מעט מידע חדש ריכזתי לכם את שמות היבשות והמיסטיקה שמקורה בכל אחת מהן כדי שתוכלו לסדר את המידע בראש בצורה קצת יותר ברורה. היבשות המסומנות הן היבשות שמהן יכולות לבוא דמויות.

← לינאור ← עיבוד
← אופיורוטה ← מאגיה
← אלאטיס ← התייחדות ולחישה
← פרוסטברס ← להבתנות
← אולנאנוס ← כישוף
← צ'וסורה ← יסודנים
← אורליה ← מאגיה, הגנה, חומצייות דם


← טופס

← שמורים
*שימו לב שיכולה להיות יותר מדמות אחת שבאה מיבשת מסוימת!

← רשומים
*שימו לב שיכולה להיות יותר מדמות אחת שבאה מיבשת מסוימת!

← יעל ← אולנאנוס ← ריין
← טליה ← פרוסטברס ← איקורה בראם
← יולי ← צ'וסורה ← אמה רוגמן
← אלכס ← צ'וסורה ← קאי הייס
← חלי ← אורליה ← לילו ווינצ'סטר
← אוניסף ← אולנאנוס ← אלייאס
← יעל שרה ← פרוסטברס ← לורין קלרסון

שם + שם משתמש: יולי, adrintte
שם הדמות: אמה רוגמן
גיל: 14
יבשת: צ'וסורה
מגדר: נקבה
מיסטיקה: יסודונית, מרתקת
מראה: לאמה יש מראה די מטופח ו״מיופייף״, אבל לא מרצון. מאז שהיא ילדה קטנה אמא שלה תמיד נואמת לה על כמה זה חשוב להיראות יפה בחברה, שככה יקחו אותה יותר ברצינות ויהיה לה קל יותר לטפס במעמדות. חוץ מזה, היא תוכל למצוא בעל ממעמד גבוה וחייה יהיו הרבה יותר נוחים. לאמה יש שיער חום בהיר, גלי ומסודר (למרות שהוא מלא קשרים. היא צריכה להשתמש בהרבה קרמים כדי לסרק אותו. וכל זה רק כי אמא שלה הכריחה אותה), והוא מגיע לה עד קצת אחריי הכתפיים. היא לפעמים מספרת אותו (שוב, לא מבחירה) כדי שישאר יפה (לדעת אימה). היא לפעמים מוסיפה לו קשת תכולה. אמה חייבת לטפח את השיער שלה כל יום, ועדיין יש לו די הרבה קשרים- כנראה בגלל העובי שלו (לאמה יש שיער די עבה). היא בדרך כלל אוספת את שערה לצמה או קוקו, ולפעמים היא גם משתמשת בפן ככה שיהיה חלק.
לאמה יש עיניים כחולות בהירות, כמעט תכלת.
לאמה יש פנים עגלגלות ודי חיוורות. אימה מתעקשת שתשים איפור כדי להפוך אותם ליותר מלאות צבע (וגם כדי לחסות את נקודות החן שלה. יש לה די הרבה גומות חן על הפנים). לאמה יש אף קטן יחסית, שפתיים דקיקות בצבע בהיר, וכל שאר הדברים בפניה הם בגודל ממוצע. יש לה בדרך כלל מסקרה על הריסים למרות שהן די שחורות מטבען, ושפתון בצבע ורדרד כתמתם (בגוון של אפרסק) על השפתיים שלה. לחייה חלקות בצבען אבל היא לא שמה סומק אז בקושי רואים לה ורוד בלחיים. יש לה גבות בצבע חום בהיר, כמו שערה. היא בדרך כלל לא שמה צלליות. לאמה יש גומות חן כשהיא מחייכת, אבל היא בקושי מחייכת אז זה לא שהרבה אנשים רואים את זה.
אמה היא די נמוכה לגילה, גובהה מטר 45. בדרך כלל היא לא יוצאת החוצה חוץ מכשהיא הולכת לבית הספר, מה שמסביר את העובדה שפניה חיוורות למרות שהיא גרה ביבשת די חמה. לאמה יש קצת נמשים טבעיים (שהיא נולדה איתם) אבל הם ממש בהירים ככה שבקושי רואים אותם.
תלבושת האחידה של בת הספר שלה נראית כמו תלבושת אחידה של הרבה בתי ספר בארה״ב (חולצה תכולה וחצאית אדומה משובצת). אלה בדרך כלל בגדים קצרים. בדרך כלל לא תראו אותה מחייכת, היא לא נערה שאוהבת לחייך הרבה. היא גם מאוד שקטה ולא תראו אותה מדברת כמעט בכלל. צבע עורה של אמה הוא די בהיר, כמעט חיוור אבל לא עד כדי כך. יש לה שתי צלקות מאחוריי הצוואר ושלוש בגב. אמה היא די רזה כי היא לא אוכלת הרבה. אמה בדרך כלל מורחת לק בצבע לבן על הצפרוניים, שלא ארוכות מדי אבל גם לא קצרות מדי. לאמה יש ידיים יחסית רזות וגם רגליים די רזות. אמה שומרת על הגיינה ולכן אין לה כמעט חצ'קונים, ואלה שכן יש לה אמא שלה מכריחה אותה לחסות עם איפור. לאמה יש כמה נקודות חן אבל גם אותן היא מכסה עם איפור. יש לאמה כתם לידה על הרגל, אבל היא בדרך כלל הולכת עם גרביים גבוהות אז לא רואים את זה.
אופי: אמה היא בערך ההפך מאימה- כל מה שאמא רוצה שאמה תהיה, אמה פשוט מתעבת. אמה מעולם לא רצתה להינשא למישהו רק בשביל להתקדם במעמד, כמו אימה. למעשה, היא אפילן לא הייתה בטוחה שהיא בכלל רוצה להתחתן עם בחור. חייה היו טובים למדי בלי אחד. טוב, לא באמת. בואו נגיד ככה- אתם לא הייתם רוצים להתחלף עם אמה בחייה. אבל אמה בכל זאת הייתה בטוחה שנער רק יהרוס את חיה עוד יותר. אמה תמיד רצתה לטפס במעמדות בכוחות עצמה, בלי עזרה של אף אחד. והיא הייתה בטוחה שהרבה נשים עשו את זה קודם.
אמה למדה להיות נערה מאופקת, אבל במיוחד בגלל שלא רצתה שהוריה יחשבו שעשתה צרות. אמה תמיד נזהרה שלא לעשות צרות כיוון שיש לה אבא מכה- כלומר, הוא לא מרביץ לה עד כדי כך הרבה, אבל רק בגלל שהיא למדה להיות מאופקת. אבל למרות שככה זה מבחוץ, מבפנים אמה היא הר געש שרק מחכה להתפרץ. היא מתרגזת ממש בקלות, מה שגרם פעם לתקרית נוראית, אותה תקרית שממנה אמה גילתה שהיא יסודנית (אפרט על התקרית ברקע).
לאמה יש אח קטן בשם ריי, שקטן ממנה בשנתיים. כיוון שהוריה שובינסטים, מריי הם מצפים לדברים גדולים שלדעתם רק ״בנים״ יכולים לעשות (קשקוש בלבוש כמובן 🙄) וממנה הם פשוט מצפים להינשא למישהו בעל דרגת אצולה גבוהה כדי שמשפחתם תהיה יותר בעלת כבוד. ריי תמיד מתנהג נורא לאמה, ולפעמים גם מרביץ לה, רק כי הוא יכול והוא יודע שהיא תכנס לצרות אם תחזיר לו.
אמה שונאת את המשפחה שלה וחולמת על היום שבו תוכל פשוט לברוח ולא לראות אותם שוב לעולם. אבל עד כמה שאמה שונאת את משפחתה, היא גם מפחדת מהם. היא תמיד מנסה להיות מה שהם רוצים שתהיה, למרות שהיא בכלל לא רוצה את זה. אמה היא ילדה סגורה ושקטה, וחוץ מילד אחד בשם רובי (שעבר דירה כשהיא הייתה בת 13) אין לה שום חברים. לאמה יש המון חלומות, על איך יום אחד היא תלך מהמשפחה שלה לנצח ותהיה במעמד אפילו יותר גבוה מהם. לעלות בדרגות באמת מאוד חשוב לה למרות שהיא לא מראה את זה. אבל אולי אמה נראית כמו ילדה נטולת פחדים, אבל זה לא נכון. יש לה פחד אחד ממש גדול- גבהים. מאז שהיא קטנה היא ממש מפחדת מהם, ולעמוד במקום גבוה גורם לה ממש לרעוד ולפעמים אפילו להקיא. אבל היא מנסה להסתיר את זה, כי היא לא רוצה שאף אחד ידע על זה.
הדבר שאמה הכי אוהבת לעשות, מאז גיל ממש קטן, זה לצייר. כשאמה מציירת, זה כמו עולם אחר בשבילה. היא יכולה לצייר במשך שעות על עולם אחר לגמרי ולהאמין שהוא אמיתי. היא יכולה לצייר במשך שעות ולא להשתעמם.
חוץ מזה, אמה גם אוהבת לקרוא, במיוחד פנטזיה. בדומה לציורים, ספרי פנטזיה מספרים על עולמות אחרים, והרבה פעמים אמה תהתה איך זה לחיות בעולם כזה.
לפעמים אמה גם מציירת קומיקסים , אבל לא הרבה פעמים.
אמה בקושי מדברת עם ההורים שלה, וההורים שלה מדברים איתה רק כשהם כועסים עליה. אחרת, כל אחד מעמיד פנים שהאחר לא קיים.
חוץ מזה, אמה היא די קשוחה מבחוץ, אבל מפנים היא נשברת כל פעם מחדש, והיא לא רוצה שאף אחד ידע על זה. לדעתה, זו סתם חולשה שאנשים ימצאו איך לנצל.
כשאנשים מנסים לדבר עם אמה בבית הספר, היא בדרך כלל מתעלמת. היא אף פעם לא מדברת עם אנשים שהיא לא מכירה או אנשים בכלל, חוץ מעם רובי. אפילו עם אחיה היא לא דיברה- היא רק ניסתה לפגוע בו מרחוק.
אמה יודעת כמה דברים על יסודנים, והיא גם יודעת שאח של אביה היה כזה. היא גם ידעה שכשאביה גילה את זה, הוא הסגיר אותו והרגו אותו. היא גם מעולם לא ביקשה להיות יסודנית- היא יודעת שאם היא תהיה יסודנית, כל התוכניות שלה לגבי לטפס במעמדות יעלמו לנצח. אבל היא אף פעם לא חשבה שיש סיכוי שהיא תהיה יסודנית, טוב, לפחות עד התקרית שגרמה לכוח שלה לפרוץ.
רקע: הוריה של אמה בכלל רצו בן, וכשאמה נולדה והם גילו שהיא בת, הם שקלו למסור אותה לאימוץ. בסוף הם שמרו אותה בגלל יופיה, אשר יכול להעניק לה יתרון בהשגת בחור ממעמד גבוה וכך לתת כבוד למשפחתם. אמה קיבלה חדר קטנטן עם מיטה קטנה וארון עם בגדים בודדים וזהו.
הוריה מעמד גבוה. אביה הוא סוחר עבדים- עבודה שאמה מתעבת- ולכן יש להם די הרבה כסף. כשאמה נולדה הם פשוט שילמו למטפלת שתטפל בה ולא באמת נתנו לה תשומת לב, לפחות לא מספיק תשומת לב שתינוקת זקוקה לו. כשאמה הייתה בת שנתיים אחיה ריי נולד. היה לו שיער שחור כעורב ועיניים כחולות כהות קטנות. הוריה פינקו את אחיה הקטן ותמיד גרמו לו לחשוב שהוא טוב יותר מאחותו.
הששרות התחילו כשאמה הייתה רק בת ארבע, וכשהן קרו, היא זכרה שהיא מאוד פחדה מהן. היא לא הסכימה לצאת מהבית שלה במשך חמש שנים. היא רק הייתה נועלת את עצמה בחדר שלה ומעסיקה את עצמה עד סוף היום.
כשאמה הייתה בת חמש אחיה הפיל מנורה מאוד יקרה בבית והאשים את אמה. הוריהם האמינו לריי, וריתקו את אמה למשך חודש, וזו גם הייתה הפעם הראשונה שאביה הכה אותה, מה שגרם לצלקת הראשונה שלה.
את כל שאר הצלקות שלה היא קיבלה מדברים שאחיה עשה והאשים אותה, והוריה האמינו לו כמובן.
מאז אמה שונאת את אחיה וניסתה בכל הזדמנות שהייתה לו לפגוע בו בחשאי- גרמה לו ליפול הרבה פעמים, הפיצה עליו שמועות בבית הספר, גרמה לילד מכיתתה להתערב איתו שהוא לא יעז לגנוב מאיזה חנות (והוא בסוף עשה את זה, ותפסו אותו וההורים של אמה ממש כעסו עליו, והוא רותק לחדר שלו לשבוע) ועוד המון דברים (ואת כל זה היא עשתה בעזרתו של רובי שאני אספר עליו עוד מעט). אחריי כל הפעמים שהוריה הכו אותה, ובכללי החיים עם משפחתה, היא הפכה לדי קשוחה וזה עזר לה עם החיים עם משפחתה- כבר לא היה לה אכפת כל העונשים או המכות שקיבלה.
זה גם גרם לה להיות שקטה וסגורה כלפיי אנשים, כי היא לא רצתה לתת לעוד אנשים מלבד משפחתה לפגוע בה.
שאמה הייתה בת שש היא מצאה בבית שלה דפים וטושים. זו עוד הייתה התקופה שהיא פחדה לצאת מהבית והיה לה די משעמם. אז היא התחילה לצייר עם הדפים והטושים, והיא ממש התחברה לזה. היא הייתה מציירת כל הזמן מאז, והיא גם הייתה ממש טובה בזה. היא גם הייתה מוצאת בבית שלה לפעמים ספרים, והיא לימדה את עצמה לקרוא עם חוברות שהיא מצאה, שהיו מיועדים לאחיה הקטן, אז היא הקפידה לא לכתוב בתוך החוברת אלא בדף נייר שלקחה. מאז שאמה למדה לקרוא, היא התחילה לקרוא ולצייר בבית שלה כל היום, עד שהיא הייתה בת תשע, השררות נרגעו והיא סוף סוף הסכימה לצאת החוצה.
כשאמה הייתה בת תשע, היא ציירה בשקט בהפסקה בכיתה שלה עד שקול של ילד הפתיע אותה מאחורה.
״מה את מציירת?״ הוא שאל בסקרנות. אמה לא ענתה, אבל הזיזה את הציור הצידה כדי שיוכל לראות.
בציור אמה הייתה מצויירת בתור גיבורת על. זה היה ציור די מרשים לילדה בת תשע- כבר מגיל קטן לאמה היה כישרון בציור. אמה הייתה מציירת הרבה, זו הייתה דרך להעביר את הזמן שלה בשקט ולצייר את העולם כפי שהיא קיוותה שהוא יהיה.
״ואוו״ התפעל הילד. ״זה ציור ממש יפה״.
״תודה״ אמה חייכה חיוך קטן. בדרך כלל, אמה לא הייתה נפתחת לאנשים. אבל משהו בילד הזה הרגיש לה בטוח ומעודד.
הילד התיישב בכיסא לידה. ״אני רובי, איך קוראים לך?״ ״אמה״ אמרה אמה בביישנות.
מאז, אמה ורובי היו החברים הכי טובים. למזלם, הם תמיד הלכו לאותם בתי הספר ואפילו ביחד לכיתה. (וזה כנראה היה בגלל שאמה ענתה למכתבים של הבית ספר במקום הוריה וענתה עם איזה ילדים הייתה רוצה להיות בכיתה).
בכיתה שלהם, אמה תמיד הייתה הילדה ה״מוזרה והשקטה״. כולם חשבו שהיא מוזרה כי היא כמעט אף פעם לא דיברה (אלא אם כן זה היה בסתר עם רובי) ותמיד ישבה בשקט בצד, אבל אף אחד לא באמת העז לרדת עליה בפניה בגלל המעמד הגבוהה של משפחתה. גם רובי תמיד כונה מוזר, בעיקר כי הוא היה ההפך הגמור מאמה- תמיד פטפט ופטפט ואף פעם לא עצר ותמיד קיבל ציונים גרועים. ילדים כינו אותם מאחוריי גבם ״צמד הפריקים״ כל הזמן. לאמה ולרובי היה מקום מסתור בחורשה נטושה, שאף אחד אף פעם לא עבר בה. הם היו הולכים לפעמים אחריי בית הספר להיות שם.
ואז, כשאמה הייתה בת 13, משפחתו של רובי עברה דירה. אמה לקחה את זה די קשה כי רובי היה החבר היחיד שלה.
מאז היא לא מראה יותר את הרגשות שלה, כי לדעתה זו פשוט חולשה.
כשאמה הייתה בת 14 קרתה התקרית ששינתה את חייה. ילד חדש בשם לוק הגיע לכיתתם, והוא היה קרוב משפחה מדרגה רביעית של המלך, מה שגורם לו להיות במעמד יותר גבוה מאמה, ולכן הוא לא פחד להציק לה בניגוד לשאר הילדים. יום אחד אמה הלכה לחורשה הנטושה שהיא ורובי היו הולכים. היא התיישבה על האדמה בשקט, ואז קול מאחוריה הקפיץ אותה.
״אז זה המקום שבו את והחבר העלוב שלך נפגשתם?״ אמה הסתובבה מיד וראתה את לוק מאחוריה.
״איך אתה-״
״יודע עליו?״ השלים אותה לוק. ״את יודעת שהילדים בכיתה רכלנים, במיוחד שזה קשור אלייך. וכמה מהם התערבו איתי שאני לא אצליח למצוא את המקום שאליו אתם נעלמים כל הזמן. נראה שכמה אנשים פה חייבים לי כסף.״
״לך מפה״ אמה סיננה.
״למה? אני מפריע לתקשור שלך עם החבר הדבילי שלך?״ שאל לוק בלגלוג. כשהוא אמר את זה, משהו בתול אמה התפרץ. כל מה שיכלה להרגיש היה זעם. ולפני שהיא יכלה להבין מה היא עושה, נפער חור באדמה. צעקתו של לוק נשמעה בכל רחבי החורשה. כל הכעס שאמה הרגישה התחלף באימה. היא ברחה משם ולא הפסיקה לרוץ עד שהייתה בטוחה שהיא התרחקה מספיק מהחורשה. ואז היא התמוטטה על האדמה, מתחילה להבין בדיוק מה היא עשתה. היא הרגע הרגה מישהו.
או לפחות פצעה אותו קשות. למרות שאמה לא הבינה בדיוק מה קרה, היא הייתה בטוחה שזה היה בגללה. אבל לא משנה מה, היא לא יכולה לחזור לבית שלה כאילו זה שום דבר. בסופו של דבר יעלו על זה שמה שקרה היה אשמתה, ובטח יפתחו בחקירה רצינית, בגלל מעמדו. ואז היא ניסתה להבין מה בדיוק קרה. איכשהו, היא הרגישה שהיא זאת שגרמה לבור להיווצר.
כאילו היא שלטה באדמה.
אבל זה לא היה הגיוני אלא אם כן… אלא אם כן היא יסודנית. כמו דוד שלה. וזה אומר שכל חייה התמוטטו באופן רשמי.
והיא עדיין לא החליטה מה לעשות כי זה קורה באותו יום של המ''ת.
מצב: הכל גמורררר (למרות שיצא ממש קצר :()
צבע שבו אתם רוצים נשאני אכתוב את הדמות שלכם: skyblue
שאלות/הערות/הארות/משהו שנון: אז בגלל שלאמה יש משפחה שוביניסטית אולי זה נשמע כאילו פשוט החלטתי שכל היבשת שוביניסטית. אז סליחה עם זה נשמע ככה 😅

שם+ שם משתמש: אלמה אנבת6
שם הדמות: ארגוס לבריה
מגדר: נקבה
גיל:15
יבשת: פרוסטברס
מיסטיקה: להבתנות
מראה: ארגוס מעדיפה מראה פשוט,
השיער שלה הבלונדיני שלה ארוך ומגיע לאמצע עמוד השידרה, רק בגלל שקר לה בלעדיו, הוא מאוד מלא אך חלק, היא אף פעם לא אוספת אותו ובגלל זה הוא מתלכלך. הלכלוך שתמצאו שם יכול להיות מאתמול או מלפני שבועיים היא לא תתקלח אם לא תכריחו אותה, ולעולם לא תבזבז זמן על משהו כמו שיער.
היא תמיד הייתה רגישה לקור וכמעט אף פעם לא חם לה ובגלל זה תמיד תמצאו אותה עם בגדים ארוכים, בדרך כלל בצבעים כהים, הם תמיד יהיו גדולים ממנה ובחיים לא תמצאו אותה לובשת משהו לא נוח במאה אחוז.
העיניים שלה כחולות כהות יחסית, יש להן מראה עמוק, ובשמש הן יראו כמעט ירוקות למרות שזה לא הגיוני, תמיד החמיאו לה על העיניים שלה
הריסים שלה קצרים מאוד, קשה להבחין בהן אם לא מאוד מתקרבים. לא עוזר שגם הם בלונדינים ודיי שקופים.
הגבות שלה דקות מאוד ובלונדיניות כמו שערה ובשמש נראות כמעט שקופות.
והאף שלה גדול והיא ממש שונאת את זה, הוא אחד הדברים הבודדים בגופה שיש לה חוסר ביטחון לגביו.
האוזניים שלה גדולות ותמיד צחקו אליה בגלל זה, בבית הספר היא לא גזרה את השיער רק כדי שיסתיר אותן.
העור שלה בהיר מאוד, אך לעיתים תמצאו שם כתמים מהעבודה בשדה,
היא דיי שרירית מהעבודה בשדות, אך מבנה גופה שמנמן מטבעו,
עורה חלק מאוד ולא תמצאו עליו פצעונים,
והיא גבוהה בראש מרוב הגברים בני גילה שתמצאו, הזרועות שלה ארוכות, אבל הרגליים שלה באורך ממוצע מה שיוצר מראה קצת מוזר עבור אנשים מסוימים,
לא באמת אכפת לה מהבגדים שהיא לובשת, ולעיתים תוכלו למצוא אותה לובשת אותה חולצה במשך שבוע.
ארגוס לא ממש מכוערת, אבל היא אף פעם לא האדם היפה בחדר.
אופי: ארגוס היא לא צפויה, אפשר לתאר אותה כרוח קיץ היא מגיעה מתי שמתחשק לה, ומתנהגת איך שמתחשק לה.
רקע: השררות התחילו שהיא הייתה בת חמש, ארגוס לא הרגישה את השינוי ברגע אחד, זה הזדחל במשך שבועות היא הייתה כל כך קטנה שאז היא קיבלה את הגשם החומצתי ואת חוסר האיזון ביקום כמובן, היא התחילה לפחד רק כעבור שנים, ובכל פעם ששמעה אנשים מדברים על מיסטיקה הייתה בורחת, להבתנות הייתה משהו שאף אחד אחד צריך להתעסק איתו, כוח חזק מדי, היא התחילה לפחד מאש, זה לא היה פחד מכוויה אלא פחד ממה שהיא מסמלת עבורה, פעם אש סימלה חום אהבה אפילו עכשיו היא מסמלת פחד, היא מסמלת יותר מהכל שינוי וארגוס לא אוהבת שינוים, פעם היא הייתה הילדה האהובה על ההורים שלה היא ידעה את זה, כשהיא הייתה קטנה היא הייתה קופצנית ומיוחדת השררות שינו אותה, היא כבר לא הייתה אותה הבת של הוריה, הילדה שהייתה רוקדת סלון הבית הייתה רצה שני קילומטר בשדה כדי להתבודד, החל מגיל שבע ארגוס התחילה לחלום לעבוד בשדות, היא לא הייתה כמו הילדות האחרות בבית הספר שלה, שהתפללו שהמשפחות שלהן יחליטו שיש מספיק כוח אדם גם בלעדיין דבר שלעולם לא יקרה, הפעם הראשונה שהתחילה לעבוד הייתה בגיל עשר, ואי אפשר לומר שיש לה כישרון טבעי לזה, אחרי שארגוס עקרה חסות מהאדמה במקום סרפדים, ההורים שלה ניסו להרחיק אותה, בדגש על ניסו, עם הזמן היא השתפרה והתחילה לדבר בעיקר עם עצמה או עם הצמחים, ביום טוב תוכלו למצוא אותה שרה בשדה. ארגוס סיימה בית ספר לפני שנה, ולא בדיוק השאירה חברים מאחור, היה לה פוטנציאל להיות מקובלת, הילדים בכיתה שלה אהבו את המסתוריות והעקשנות שלה, אבל גם בזמן הלימודים היא עבדה אחרי בית ספר עם ההורים והאחים שלה בשדה, או יצאה לגרש את הגנבים שרצו לקחת את האוכל המועט שגידלו, ולבית ספר או למישהו חוץ מהמשפחה שלה, היא הקדישה מעט מאוד זמן, היא הרבתה להתבודד, וגם בשדה סלדה מעבודה בחברת הוריה ואחיה, לארגוס יש ארבעה אחים והיא האמצעית מבניהם, יש לה אח גדול בשם טרי שהוא בן 17 אחות גדולה בשם לואיזה שהיא בת 16 ושני אחים קטנים בני חמש בשם ארי ודימון שהם תאומים זהים, בימים רעים ההורים שלהם היו צועקים אליהם שהם נולדו להיות כוח עבודה, לארגוס לא היה אכפת, היה לה בית ורוב הזמן היה לה מה לאכול, היא ידעה שיכל להיות יותר גרוע, למשל לארגוס היה עוד אח גדול, הוא היה אמור להיות בעיה עשרים שלא הסתדר עם האוכל המועט או העבודה הקשה שנאלצו לעשות, הוא ניסה להגר לאאוס, סיפרו לה שחיילי שילטון תפסו אותו והרגו אותו, מאז, היא למדה לפחד מהם. המשפחה שלה חשבה שזה מה שהשפיע הכי הרבה על ארגוס רוב הזיכרונות ממנו הטשטשו במהלך השנים הוא ברח שהיא הייתה בת שמונה, אבל ארגוס העריצה אותו, הוא היה החבר הכי טוב שלה בתקופה ההיא, מאז שהוא הלך היא לא הייתה אותה ארגוס. אם עד עכשיו הייתה מתבודדת ומתרחקת מהבית מאז שהלך לא דיברה כמעט, והייתה עוברת לעיתים עשרות קילומטרים בבריחות שלה, ההורים שלה למדו לא לדאוג לה.
הוריה אף פעם לא דיברו על אח שלה, אבל הדבר היחיד שהיא זכרה ממנו בבירור מוחלט היה אותו בא למיטתה ומספר לה עולם יפה יותר, גם שהיה מסוכן אם חיילי השילטון היו תופסים אותם, קרוב לוודאי שהיו מוציאים אותו להורג, אבל הוא תמיד המשיך, ממנו ארגוס למדה להיות עקשנית.
לא כמו הוריה, היא ידעה שניהם היו חקלאים גם לפני השררות, ואחרין הם פשוט התרגלו למצב החדש, עם זה שהאוכל בקושי גודל וזה שהילדה בת החמש עשרה שלהם מדברת רק עם צמחים, הם פשרנים ארגוס ידעה, היא לא, היא רוצה משהו גדול יותר מזה, היא עדיין לא ידעה מה,אבל ידעה שלא תוכל להישאר במקום הזה לנצח.
היא גילתה שהיא להבתנית יחסית במקרה לקראת ערב, האוויר מאוד התקרר, היא הייתה מאוד רחוקה מהבית כי יצאה לחפש פרחים לכבוד יום ההולדת של אחותה הגדולה.
ארגוס רגישה מאוד לקור ושהאוויר התקרר כל כך, היא נפלה לאדמה ולא הצליחה לקום, היא כעסה אבל גם הייתה עצובה היא הרגישה נורא על כל מה שפספסה שעבדה בשדות אבל יותר מכל היא התפללה לחום! היא דמיינה אש, אש פורצת מידה ומצילה אותה! היא הייתה בטוחה שהיא עומדת למות, כשהאש פרצה מידיה, היא הרגישה את החום ומיהרה לקרב את היד לפניה, כעבור כמה דקות היא קמה והבינה מה קרה, היא ניסתה לכבות את האש ללא הצלחה ונבהלה מאוד מזה שמישהו יראה אותה כעבור שעה בערך האש נרגעה והיא חזרה לבית שלה.
לקח לה זמן להבין שהיא להבתנית, ולאחר מכן היא החליטה להסתיר את זה מהוריה, כמובן ההיגיון אומר שלפחות מישהי אחת במשפחתה הייתה להבתנית,
ואולי יהיה הגיוני להגיד לפחות לאימה, אבל מאז שאחיה הגדול נהרג, הם היו משרתי השילטון, כל דבר שהיה חשוד היה עובר לשילטון, לא היא לא יכלה לבטוח בהוריה, היא תסתדר לבד, כמו תמיד. היא לא רצתה להודות בזה אבל היא פחדה, היא נזכרה בעצמה בורחת משיחות על מיסטיקה וידעה שעכשיו הכל הולך להשתנות, היא להבתנית. בימים רגישים ארגוס הייתה בורחת ובוכה כשרק האש מארחת לה חברה

מצב: עשיתי בערך משפט מאופי, כל השאר גמור אם הרקע בסדר עכשיו.
צבע שבוא הייתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: זה עצוב אבל אין לי מושג מה השמות של הצבעים בפורטל, אז כל גוון של ירוק יהיה טוב.
שאלות/הערות/משהו שאנון: זה בסדר עכשיו?

שם + שם משתמש: יעל Midnight Rain
שם הדמות: ריינה, ריין.
גיל: 15
יבשת: אולנאנוס
מגדר: נקבה, ג'נדרפלואיד
מיסטיקה: עמעום עיון קיבוץ והפרדה
מראה: לריין יש שיער שחור קצר שמגיע קצת אחרי הסנטר שלה. היא מעדיפה את השיער שלה ככה, והיא פשוט אוהבת את זה. למרות שההורים שלה חושבים שהיא מנסה בכוונה להסתפר קצר כדי להראות שונה מכל שאר הבנות. לריין יש עיניים כחולות בוהקות. היא עצמה חושבת שהם קצת בולטות מדי, אבל אמרו לה כמה פעמים שהן יפות ולכן היא מניחה שזה בעיה שלה. האף שלה קטן, והשפתיים שלה גדולות מדי ביחס לאף. הפנים שלה חלקות, ללא נקודות חן או דברים כאלה. לריין יש צוואר בינוני, עם נקודת חן מעצבנת בדיוק באמצע. האצבעות שלה ארוכות ודקות, והאמת שהיא די אוהבת אותם. (יש לה מה שקוראים לו אצבעות של פסנתר אדק יש להם פסנתר?) היא הרבה פעמים שמה לק על האצבעות שלה, והיא די אוהבת את זה. הרגליים שלה ארוכות, אבל ריין חושבת שיש הן צורה מעצבנת והיא משתדלת לכסות אותם ככל שאפשר. בעיקר בחורף. ריין היא בגובה 1.70, והיא די גבוהה יחסית לשאר הבנות שלה.
בחורף היא לובשת תמיד סוודרים ומכנסיים ארוכים וחמים שמסתירים אותה משאר האנשים, ובקיץ היא לובשת בגדים קצרים. היא הייתה מעדיפה ללבוש בגדים ארוכים וחמים במשך כל השנה, והיא עושה את זה ככל יכולתה. אבל החוף באלונאנוס בקיץ הוא קיצוני, והיא לא נותנת לעצמה לסבול את החום הזה בתוך סוודר.
אופי: ריין היא ילדה מעניינת. כשתפגשו אותה בפעם הראשונה תחשבון מן הסתם שהיא ילדה קטנה חמודה וביישנית. היא לא מדברת הרבה עם אנשים שהיא לא מכירה, וקשה להיכנס לחבורת האנשים שהיא כן מדברת איתם. כשריין נפתחת אל מישהו, יש לה מגננות. בהתחלה יש לה חברויות קלילות שפשוט יושבות וצוחקות ולומדות ביחד, אבל לאט לאט ריין מורידדה את ההגנות. בסופו של דבר ריין באמת תסמוך על מישהו ותשתף אותו, אבל כדי שריין באמת תסמוך על מישהו לגמרי הם צריכים לעבור הרבה מאוד ביחד.
ריין היא ילדה חכמה. היא שמה לב לפרטים הקטנים, והיא קולטת מה שאומרים לה. יש לה הבנה מהירה, ויש לה זיכרון מעולה. היא הרבה פעמים שולפת משום מקום איזה משפט שמישהו אמר לפני שנתיים מילה במילה, רק כדי להוכיח שהיא צודקת. ריין היא תחרותית, אבל לא מאוד. כשהיא נכנסת לויכוח היא תקבל גם את זה שהצד השני צודק, אבל אם היא צודקת היא תעשה הכול כדי להוכיח שהיא באמת צודקת. חשוב לה מאוד שאנשים ידעו שהיא צודקת, אבל לא כדי לדעת שה י א צודקת אלא כדי לדעת מה נכון.
בעיקרון ריין היא ילדה רגילה כזאת. מצחיקה וחכמה, וקצת חשדנית. היא מאוד אוהבת את האנשים שקרובים אליה, והיא תגן עליהם בכל מחיר. היא לא תרשה שיעליבו אותם או יפגעו בהם, והיא מבהירה את זה טוב מאוד לפמי שמנסה.
כשריין נפתחת בעיני אנשים אחרים ואז היא מגלה שהם שיקרו לה או בגדו בה באיזשהו אופן היא מאוד מאוד תכעס. סביר להניח שהיא תנתק איתם קשר, ולא תרצה לראות אותם יותר לעולם.
רקע: ריין נולדה באולאנוס למשפחה די רגילה. היו לה אמא ואבא רגילים, ובגיל ארבע כבר הגיעה אחותה הקטנה, מיילי. כשהיא גדלה היא התחילה ללמוד כישוף, והיא הייתה די מוצלחת בזה. היא השקיעה בזה את כולה, היה לה חשוב לרצות את ההורים שלה ולהצליח בזה. ריין בתור ילדה הייתה מאוד קרובה למשפחה שלה בכלל, ולאביה בפרט. הוא היה המודל שלה. הוא היה מצחיק וחכם ותמיד היה גורם לכולם לחייך. הוא מילולית היה האור של הבית. כשריין הייתה בת עשר, משהו השתנה. אבא שלה התחיל להיות קצת פחות מצחיק, קצת פחות נחמד, וקצת פחות בבית. היא ניסתה להגיד לה ולאמא שלה שזו רק תקופה, אבל היא ידעה שלא. אמא שלה כבר הבינה שמשהו קורה, והיא השלימה עם זה. ריין לא. ריין האמינה באבא שלה עד השניה האחרונה. עד שהוא סיפר להן שהוא יצא עם מישהי אחרת, והוא אוהב אותה יותר. ריין נשברה באותו רגע. היא בטחה בו והוא בגד בה, והיא כעסה כל-כך. זה לא שהיא סתם כעסה עליו, זה די אובייס האמת. היא פשוט הרגישה שהעולם שלה קצת מתנפץ. מבחינתה, היא הפקידה את כל העולם שלה בעיני מישהי שפשוט... לא בטח בה. התפקוד של ריין בבית ספר עלה פלאים מאותו שלב. אם עד עכשיו היא הייתה תלמידה טובה, עכשיו היא הייתה תלמידה מצוינת. ממש מצוינת. היא השקיעה את האנרגיה והכעס שלה בלימודים, וזה השתלם לה. היא גילתה את הכישוף שלה מאוד מוקדם יחסית לשאר השכבה שלה.
לריין הייתה חברה מאוד טובה, לינארה. לינארה הייתה חברה שלה מאז גיל 5 בערך. כשאבא של ריין עזב את המשפחה שלהם, ריין ניתקה קשר עם הרבה מהחברים האחרים שלה, וגם עם לינארה. לינארה באותו זמן הייתה מאוד עקשנית, והיא לא הסכימה לשחרר מריין עד שתספר לה מה קרה. ריין סיפרה. ריין בכתה. לינארה נחמה אותה. מאותו רגע החברות שלהן עברו שלב, ולינארה הפכה להיות אחד מהאנשים הכי קרובים לריין.
באופן כללי החיים של ריין לא עברו שיניים דרמטיים מאז. היא השקיעה בלימודים, הרבה. היא הייתה מאוד קרובה לאחותה, לאמא שלה, וללינארה. היא ניתקה לגמרי קשר עם אבא שלה, למרות שהוא ניסה ומנסה לחדש איתה קשר הרבה.
מצב: סעיפים יבשים
צבע שבו אתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: אמ אני אכתוב אחכ
שאלות/הערות/הארות/משהו שנון: הכתב שלך ממש יפה

אלמה - בבקשה שימי לב להערות ששלחתי לך בינשוף פרטי. עד שלא תשלימי אותן לא אוכל לשמור אותך.
יולי - שמורה ל16.
יעל - באופן עקרוני שמורה, אבל לא הבנתי מה שם הדמות ובת כמה היא, אשמח אם תבהיר. שאלות אתה מוזמנת לשלוח לי.

שם + שם משתמש: טליה, Pierre Boo
שם הדמות: איקורה בראם
גיל: 14
יבשת: פרוסטברס
מגדר: נקבה, בן (ftm) (הואתה)
מיסטיקה: נחכה לינשוף
מראה: לאיקורה יש מראה רגיל למדי יחסית לפרוסטברס או בכדור הארץ שלנו שוודיה-סקנדינביה. יש לו שיער בלונדיני מלוכלך שמגיע לו עד הכתפיים - שאריות של התקופה שבה הוא הזדהה כבת ולפני שהוא חתך אותו. השיער שלו קצת מתולתל ודומה במרקם שלו לפרוות כלב - מתולתל במקצת ודבוק לשורשים. איקורה אוהב לאסוף את השיער שלו בקוקו קטן או אם הוא במקרה מרגיש נשי מאוד באותו היום הוא יאסוף את השיער שלו בצמה קטנה או גולגול. כשאיקורה היה ילד השיער שלו היה יותר כהה והיה ניתן למצוא גוונים אדמדמים בו אבל הם השנים הוא התבהר יותר ויותר עד שהגיע לבלונד המלוכלך הזה וכנראה הוא ייתבהר אפילו עוד בשנים הקרובות. לאיקורה אכפת מהשיער שלו והוא מקפיד לחפוף אותו שלוש-ארבע פעמים בשבוע והוא מסתרק פעמיים ביום. בשיער שלו יש קצת קשרים אבל היו לו תקופות קשות יותר וכרגע לאיקורה לא כל כך אכפת מלפרום אותם. בדרך כלל השיער מכסה לו את רוב הפרצוף אלא אם כן שם כובע ואז הפרצוף שלו נגלה קצת יותר.
העיניים של איקורה כחולות-אפורות וגדולות קצת, משהו שהוא קיבל מאימו וממבנה הגוף הנשי שלו. הריסים שלו עבים וממשיכים לקצה עין (קצת כמו איילינר). כמו השיער שלו גם הריסים שלו בהירים. איקורה לא רואה כל כך טוב מרחוק והוא צריך משקפיים (לא שהוא מודע לזה) בערך במספר 1.25 בשתי העיניים, לא משהו רציני אבל זה יכול להחמיר בעתיד.
האף של איקורה קטן ונחשב כחמוד אבל הוא לא אוהב אותו ורוצה אף יותר גדול וישר.
צבע העור של איקורה לבן ובהיר בכל הגוף שלו בהתחשב בעובדה שהוא בא מפרוסטברס. פעם העור שלו היה חיוור יותר כשהוא היה קטן אבל עם השנים כשיותר עסק בחקלאות והתאמן בלעבוד בעסק המשפחתי הוא התחיל לקבל יותר צבע מהחשיפה לשמש (לא שיש שם כל כך הרבה שמש). העור שלו די חלק לגיל שלו ובינתיים יש לו פצעון פה ושם אבל הוא לא קיבל עדיין מכת פצעונים (מה שמוזר כי הוא כן קיבל מחזור).
השפתיים של איקורה עבות ובצבע אדום-ורוד בוהק, משהו שהוא קיבל מאבא שלו. הוא יחסית בסדר איתן אבל הוא נושך אותן כל הזמן ומקלף אותן כהרגל מגונה ככה שהן לא יפות כל כך. הן נוטות גם להתייבש במהירות ואיקורה לא בדיוק מודע לשפתון נגד יובש ברגע זה.
מבנה הפנים של איקורה בצורת לב והוא מאוד לא אוהב אותו. בגלל שהוא נולד בגוף של נקבה אין לו לסת חזקה וברורה (וכנראה שגם לא תהיה לו אף פעם) והתווי פנים שלו מאוד עדינים ולא חדים כמו שהוא היה רוצה. למרות זאת עצמות הלחיים שלו די מודגשות והוא מרוצה מזה.
מבנה הגוף של איקורה גם די נשי - הגפיים שלו רזות ומתחיל להתפתח לו חזה קצת. בדרך כלל הוא שם שכבות של בגדים עבים, גם בגלל שקר אבל גם כדי להסתיר את הגוף שלו. בדרך כלל הוא לובש חולצה קצרה עם צווארון וי, סוודר מעל, קפוצ'ון מעל ומעל כל זה מעיל רוח. בדרך כלל הוא גם עם כפפות (שהוא לא מאוד מחבב), צעיף וכובע של הקפוצ'ון למעלה. על יד ימין יש לו שתי גומיות שחורות כדי לאסוף את השיער במקרה שהוא צריך. הוא לובש מכנסיים עבים אבל הוא אף פעם לא ישים מכנסיים על מכנסיים בכוונה (כן קרה לו אבל בכמה בקרים שבהם הוא היה מאוד מאוד עייף), אפילו לא אם קר לו. הוא שם גרביים תרמיות לבנות יחד עם מגפיים בצבע בז' (דומה לבלאנסטון) בעל עקב גבוה למרות שהוא 1.75 וכנראה ימשיך לגבוה (עם העקב הוא 1.77 למתעניינים.
לאיקורה יש גמישות יתר משמע הוא מסוגל לכופף את הידיים והגב והאצבעות שלו לזוויות שרוב העולם לא יכול.
אופי: איקורה הוא אדם שקט, בעל נימוסים ובאופן כללי הוא לא מאוד אוהב עימותים. המון פעמים הוא מתפרש כאדם נחמד ואדיב אבל לרוב זה קורה נטו בגלל שהוא לא רוצה להיכנס לעימות או להיראות כאדם חוצפן ולא מכבד. לא תמיד הוא היה ככה, פעם הוא היה אומר מה הוא רוצה ומביע את הדעות שלו בקול. מאז שהתברר לשלטון שאמא שלו הייתה להבתנית, ואבא שלו עזר להחביא אותה הוא הרבה יותר שקט מאז שהם נלקחו ומאז שהוא אצל דודיו.
איקורה מאוד מכבד סמכות ואם כמה שהוא מפחד מהאנשים בבגדים הלבנים על הסוסים הוא יקשיב לכל מילה שהם יגידו. ככה זה גם בבית ספר ובבית - ברגע שדמות עם סמכות אומרת לו לעשות משהו הוא יעשה את זה תוך רגע וללא שאלה, גם אם זה נגד דברים מוסריים שהוא מאמין בהם.
אם כבר הזכרתי בית ספר הוא תלמיד מצטיין, למרות שהוא לא משתתף הרבה הוא מגיש את השיעורים בזמן ומקבל ציונים גבוהים במבחנים. גם המורים אוהבים אותו, עם החיוך של הילד(ה) החמוד(ה) והתמים(ה) שאי אפשר לסרב לו והעיניים הגדולות שמסתכלות עליך בין הריסים.
איקורה בדרך כלל שקט אך כשהוא ליד מישהו או משהו שהוא מעריץ הוא משתגע ולא מפסיק לדבר. כל פעם שהוא שומע מישהו מדבר על השליט של פרוסטברס או מזכיר אותו בצורה כלשהי הוא מתחיל לחייך והוא מוציא החוצה את כל העובדות שידועות לו עליו (כן, הוא מעריץ את השליט בצורה מעוותת כלשהי ומפחד מהאנשים הלבנים שעל הסוסים).
איקורה עקשן מאוד ונחוש והוא מעדיף לא להגיש כלל מאשר להגיש משהו לא גמור. כל דבר שהוא מתחיל הוא גומר, בין אם זה בלקרוא ספר, ללמוד נושא חדש, להכין ארוחה או אפילו לסדר או לעבוד - הוא חייב לגמור את מה שהוא התחיל. הוא חייב לאכול את הדייסה שהוא בישל לעצמו (למרות שהוא כנראה יביא אותה למישהו רעב יותר).
אפשר לתאר אותו כ"גולדן בוי" אבל האמת היא שהוא מתנהג ככה רק בגלל שהוא מפחד שטעות אחת יותר מדי והאנשים בלבן שעל הסוסים יבואו לקחת גם אותו. העובדה שיש לו את הכישרון (או בשבילו קללה) של הלהבתנות מפחידה אותו אפילו יותר והוא משתדל להיות כמה שיותר שקט, מסודר, מאופק ובעל נימוסים.
רקע: לפני שאני אתחיל להסביר את הרקע של איקורה אני רק אציין שאין לו אחים/אחיות והוא מאוד מעריץ את המושל.

כשאיקורה נולד ההורים שלו פחדו, הם חשבו שהלהבתנות של אמא שלו אולי עברה אליו ובמידה וכן אז החיים שלו יהיו אומללים. הילדות של איקורה הייתה די רגילה, בשנים הראשונות הוא היה כמו כל פעוט רגיל והוא שמח לראות את הסוסים כשהאנשים הלבנים על הסוסים היו מגיעים לכפר שלו. בילדות שלו איקורה הלך לים המון בהתחשב בעובדה שהוא גר בכפר קטן ליד החוף ככה שבקיץ הוא שחה בים ובחורף הוא החליק על החלקים הקפואים שם (הוא למד להחליק על הקרח בגיל קטן בהתחשב בעובדה שקרח ושלג הם דברים מאוד נפוצים בפרוסטברס).
במהלך הילדות שלו תמיד היה לו אוכל בצורה מוזרה למרות שליבשת עצמה לא היה הרבה מזון והכפר הקטן שהוא גדל בו לא היה שונה. איקורה יצא לשדות המון ולא מעט פעמים הוא כמעט חתך את עצמו מכלי עבודה בשדות שמצא בבית שלו או במחסן שליד. הוא זוכר שכשהוא היה בן ארבע בערך הוא נחתך ממזמרה שהייתה לו ביד והיה צריך טיפול.
הזיכרון שהכי זכור לו מהילדות זה כשלקחו את ההורים שלו. הוא זוכר את האנשים בלבן אוחזים בכוח באמא שלו וזורקים את אבא שלו לתוך כלוב או כרכרה, הוא לא בדיוק זוכר, ועולים על הסוסים. מאז הוא כבר לא אהב את הביקורים שלהם או סוסים והוא לא היה יוצא החוצה לשחות בים או להחליק על הקרח.
אחרי שלקחו את ההורים שלו הוא פחד שייקחו גם אותו אבל למזלו זה לא קרה. הדודים שלו - שבמעמד בינוני ולא שמעו כל כך על אאוס - אימצו אותו. הם תמיד רצו ילד והיו בקשר לא רע עם ההורים שלו לכן כשלקחו את הוריו הדודים שלו אימצו אותו.
הדודים שלו הסבירו לו מה קרה ולמה לקחו את ההורים שלו (דוד שלו היה אח של אבא שלו דרך אגב) ואיך אבא שלו היה טיפש שהסתיר אותה ויכל לצאת מזה בחיים ולמה להבתנות זה רע. איקורה, שראה מה קרה להורים שלו, הושפע ממה שדודיו אמרו לו ונשבע שהוא לעולם לא יהיה מסטיקן או יחביא אחד בביתו.
מהרגע שהוא נחת אצל דודיו הוא גדל בסביבה מאוד שמרנית שמהללת את המושל. כל פעם שהאנשים על הסוסים הלבנים היו מגיעים הם היו עוצרים את מה שהם עשו וחוזרים לעיסוקם רק כשהם הלכו.
איקורה זוכר יום אחד כשהיה בן חמש שבו ראה את השכנה שלו אמאדון לובשת בגדי גברים ומעצבת את השיער שלה בצורה גברית. הוא לא זוכר מה קרה אחרי זה חוץ מזה שהוא רצה לנסות את זה גם. הוא לקח את החגורה והשכמייה והמגפיים של דודו ושם אותם עליו והסתכל במראה. הוא די אהב מה שהוא ראה וניסה לשים את השיער שלו מתחת לכובע קסקט של דודו. הוא הסתכל במראה כמה פעמים והלך לדודה שלו שקראה לו לאכול. היא לא הבינה למה הוא לובש את הבגדים של דוד שלו והיא אמרה לו לחזור לבגדיו והביאה לו משקה קקאו חם. זו הייתה הפעם הראשונה שאיקורה הרגיש נוח אבל באמת נוח בבגדים שלו.
כמה ימים אחר כך הדודים שלו עשו לו שיחה והסבירו לו שהוא בת ושהוא לא יכול ללבוש את הבגדים של דוד שלו יותר אבל הוא מוזמן לנסות את הבגדים של דודה שלו.
שנה אחר כך הוא למד בבית הספר איך לתפור ולתקן בגדים ושם לעצמו למטרה לתפור לעצמו כובע קסקט משלו (הניסיון לא היה כל כך טוב ויצאה מפלצת בצבע צהוב חרדל). בבית הספר הוא למד גם עוד שיטות חקלאות שונות וגם איך לבשל.
הם לימדו איך ליצור כלי עבודה ובאותו שיעור איקורה נזכר שהוא כבר יצר מזמרה פעם, הוא לא זכר אבל איפה או איך.
מעבר חד לגיל שמונה ומגיעים אל איקורה שואל את הדודים שלו על הלהבתנות כדי לקבל עוד מידע על למה הסוסים הלבנים לקחו את ההורים שלו ולאן. דודיו הסבירו לו מה זה ולמה זה כל כך מסוכן ושהן גרמו לשררות ולמצב הקשה של היבשת שלהם. הם הפצירו בו לספר להם אם יש לו את זה או שהוא מכיר מישהי בעלת להבתנות כדי שהם יוכלו לדווח לשלטון. איקורה, שנזכר בטראומה שקיבל מהסוסים הלבנים הנהן בשקט והלך לקחת לו אוכל. מאז הוא לא הזכיר יותר את הנושא הזה.
כשהיה בן תשע הוא עבד בחלקה אחת בשדות וראה שוב את השכנה שלו אמאדון בחלקה אחרת. הוא שם לב שהיא הפכה להיות יותר גבוהה ולבשה כובע קסקט ששיערה היה תחוב בו וקבוצות קטנות מבצבצות ונופלות על פניה, שכמייה ומגפיים גבריים. איקורה ראה שהמזמרה שלה נשברה באמצע והיא לקחה מהאוויר מין חומר ירוק ויצרה מזמרה ירוקה חדשה. הוא בהה בה במשך חצי דקה עד שהיא שמה לב אליו ואמרה לו לא לספר על זה לאף אחד. איקורה באמת לא אמר על מה שראה לאף אחד, רק צייר את מה שראה על דף וזרק אותו מתחת למיטה שלו בחדרו.
שבוע אחרי המקרה אמאדון באה אליו ושאלה אותו אם הוא רוצה ללמוד על זה יותר. הוא לא הבין בדיוק שזה להבתנות משום שהן לא היו להבות באופן מוחשי.
מצב: הבסיסיים, ומראה + אופי אולי גמור
צבע שבו אתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: cornflowerblue
שאלות/הערות/הארות/משהו שנון:

טליה - שמורה עד ל16.
יולי - כל הכבוד על ההתקדמות המהירה, אני עוקבת.

שם + שם משתמש: חלי, Onichi Sumi
שם הדמות: לילו ווינצ'סטר (Lilou Winchester)
גיל: 15.
יבשת: אורליה.
מגדר: נקבה סיסג'נדרית (לאחרונה כתבתי הרבה יותר מידי דמויות ג'נדרקוויר ואני מנסה שיהיה גיוון לכל הכיוונים בדמויות שלי).
מיסטיקה: מאגיה, הגנה, חומציות הדם
מראה: בכור ההיתוך שהוא אורליה, לילו נראית בדיוק כמו אחד האדם. במדינות אחרות, אבל, יש סיכוי שהייתה בולטת. בסופו של דבר, היא פשוט שילוב של אימה כהת העור והעיניים ואביה הבהיר. אחיה הגדולים נוטים לצחוק שהיא שאריות של כל הצבע שהשתמשו בו בשבילם כיוון שבהירה מהם באופן משמעותי, אך היא עדיין, אובייקטיבית, הרבה פחות בהירה מאנשים מפרוסטברס לדוגמה.
ראשית, יש להתחיל מצבע העור של לילו. כפי שנאמר, היא בהירה ביחס לכהי עור אבל כהה ביחס לבהירי העור. האם מה שאמרתי הגיוני? כנראה שלא. בפועל, גוון העור שלה עונה להגדרה של חום "בינוני". כלומר, אדם שיראה אותה ידע לומר שהיא ממוצא כהה עור לפחות בצד אחד שלה, אבל ידע לומר גם שהצד השני ככל הנראה לבן. ליד האחים הגדולים שלה היא נראית כמעט חיוורת מרוב שהיא לא תואמת בצבעה אליהם, אך רוב הזמן זה לא מפריע לה. היא משקיעה זמן רב בבחירת בגדים מתאימים לצבע עורה; אחרי הכל, גברת צעירה כמוה צריכה לדאוג שהיא נראית כמו שצריך. נפרט על כך עוד בהמשך, אבל הנקודה היא שען השנים לילו למדה "לעבוד" עם גוון העור שלה ולמצוא דברים שמתאימים לה, גם אם זה אומר שהסטייל שלה שונה לחלוטין משל אימה.
שיערה של לילו קיבל מאפיינים דומים לצבע עורה, בערך. גם הוא, כמו צבע העור שלה, כהה אך לא כהה מאד. הוא לא שחור; הגוון שלו קרוב יותר לחום בינוני גם הוא, כשחלק יחשבו שהוא חום כהה וחלק יגידו שלא ניתן לקרוא לו כך. מבחינת טקסטורה, אבל, הוא קיבל את כל התכונות של שיער לאדם כהה עור; מתולתל, ובמקרה של לילו גם נפוח אבל לא מאד. זאת אומרת, לא סגנון אפרו אבל גם לא מרוסן לחלוטין. בדרך כלל, היא מבלה לפחות חצי שעה בבוקר רק בסידור שלו- היא פחות אוהבת לאסוף אותו, אבל בדרך כלל היא תאסוף חלק ממנו בסרטים לשיער על מנת שלא יפריע לה בעיניים או יגרום לה להיראות מרושלת. בדרך כלל היא תופסת את הצדדים שלו עם סרט מתאים באמצע, במעין חצי קוקו כזה, או עושה חצי קוקו בכל צד של הראש. בימים שהוא במצב רוח פחות טוב, היא תקשור את כולו בקוקו ואפילו תתאמץ לעשות צמה או שתיים. על אף שלא פשוט לטפל בו, היא משקיעה את הזמן הדרוש; על אף הנפח שלו הוא אף פעם לא יראה לא מסודר. כשהיא בבית, אבל, היא בדרך כלל נותנת לו פשוט להיות מפוזר וחופשי. השיער שלה מגיע בערך עד השכמות שלה, והיא מאמינה שאילו היה פחות מתולתל, היה מגיע עד האגן.
בשאר הפנים של לילו קיימים איזכורים נוספים למוצא המעורב שלה. קודם כל, העיניים שלה. העיניים של לילו, שנמצאות מתחת לגבות מסודרות להפליא אותן היא מסדרת לפחות פעם בשבוע עם חוט או שעווה, הן אפורות. לא כחולות, לא כחולות ואפורות יחד, פשוט עיניים אפורות עם ריסים ארוכים. העיניים הן החלק האהוב על לילו בעצמה, ופעמים רבות נאמר לה שאילו הייתה מרככת קצת את המבט החודר והספק-כעוס שלה, הייתה יכולה לסובב ראשים ברחוב. היא לא קונה את זה. סביר להניח שהעובדה שעיניה האפורות של לילו תמיד מסתכלות על הסביבה כאילו היא מאתגרת אותם לקרב או שופטת אותם מוסיפות לייחודיות שלהן. זה לא רק העיניים, זה המבט. ליד העין הימנית יש לה נקודת חן קטנה בצד, אך לרוב לא שמים לב אליה. צורת העיניים עצמה רגילה למדי; הן לא גדולות מידי, לא מלוכסנות מידי, לא עקומות בשום צורה. בימים מיוחדים, היא משתמשת במעט איפור שמדגיש את האפור של עיניה. בדרך כלל לא, אבל אם יש מפגש משפחתי מיוחד או משהו. היא הייתה שמחה להשתמש באיפור כל יום על מנת להסתיר את העיגולים השחורים שמופיעים מתחתיהן לקראת מבחן חשוב, אבל אימה אומרת שזה לא נאה ללכת עם איפור לבית הספר, ועלולים לקחת אותה לא ברצינות אילו תעשה זאת. לילו מאמינה לה.
שאר הפנים של לילו פחות מרגשות. האף שלה נאה למדי, למען האמת. ארוך וצר, מעט סולד. אמא שלה תמיד אומרת שהיא קיבלה את האף היפה של סבתא שלה. על אפה מפוזרים מעט נמשים, לא רבים במספר, שצצים החוצה בעיקר כשמסתובבת בחוץ; בתאורה של הפנים קשה לראות אותם. הם בצבע מעט כהה יותר מהעור שלה, וכך בולטים בעת הצורך. עצמות הלחיים שלה גבוהות ביחס לממוצע, והלחיים שלה לא שקועות אבל גם לא בולטות כלל. המצח שלה, בעיניה, מעט גבוה מידי. במציאות ניתן לומר שהוא לא קטן, אבל גם לא בדיוק גבוה. בכל מקרה היא בחיים לא תעשה פוני כדי להסתיר אותו; היא יודעת שסגנון השיער שלה לא מתאים לכך. האוזניים שלה לא מעניינות במיוחד ונראות פשוט כמו אוזניים, ויש לה חורים אך היא עונדת עגילי תליון שקיבלה בירושה מאימה רק באירועים מיוחדים. מכיוון שאין הרבה כאלה, רוב הזמן תראו אותה עם עגילי כסף פשוטים שנועדו על מנת לא לסתום את החורים.
הפה של לילו, אם נהיה כנים, הוא החלק היחיד שפוגע בפנים הכה אלגנטיות שלה. הוא פשוט... גדול מידי אם תשאלו את לילו. לא מבחינת השפתיים, העובי שלהן רגיל לחלוטין. אבל הוא רחב, וזה משהו שבולט לה כל פעם שתסתכל במראה. היא מסוג האנשים שאילו הם יחייכו זה יראה כאילו החיוך משתלט על כל הפרצוף שלהם, מה שחלק מהסביבה יגדירו כחמוד ולילו תגדיר כמזוויע. היא שונאת, באמת, בכל ליבה, את הגודל של הפה שלה. סביר להניח, בכנות, שהיא מעט מגזימה. אין ספק שהפה שלה מעט רחב, אך הוא ללא ספק לא רחב בצורה שהיא חושבת. בכל מקרה, השפתיים שלה קפוצות כמעט תמיד כחלק מהבעת הפנים הזועפת-שופטת שלה והיא לא מחייכת כדי שלא תחשבו על הפה הרחב מידי לפנים שלה. אבל אילו הייתה מחייכת, היה ניתן לראות כי היא שומרת מאד על בריאות השיניים שלה. השיניים שלה נקיות, ישרות, ונראות כמו פרסומת למשחת שיניים. ליד הפה, בצד השמאלי התחתון, יש נקודת חן נוספת שאינה בולטת במיוחד.
שאר הגוף של לילו תואם את התדמית האלגנטית-אך-שופטת שלה גם הוא. היא התברכה בגובה מוצלח למדי - בגיל 15 היא מתנשאת ל1.67 ס"מ, לא פחות ולא יותר. מבנה גופה רזה, עם קימורים "במקומות הנכונים", רגליים וידיים ארוכות וחזה שלעתים גורם לה להרגיש לא בנוח. היא שומרת על סגנון לבוש שתואם את אורליה, אך שמחמיא כמה שיותר למבנה גופה וצבע העור שלה. כאשר היא לא לובשת את מדי בית הספר, תראו אותה עם שמלה דקה יחסית, פשוטה אך גם מיוחדת. אימה, פופי, אוהבת לרקום ורוקמת על שמלות רבות שלה. לכן, שמלות פשוטות ועל שוליהן פרחים ועלים לא נדירות במיוחד. היא מקפידה מאד בצבעים- לא לבן, כן צהוב. לא ורוד, כן כחול. בעיקר כחול, אם אפשר, כי היא חושבת שזה מדגיש את העיניים שלה ומחמיא לה. לעיתים, כשהיא בבית, היא תלבש מכנסיים שהועברו ביד שניה ממישהו במשפחה, אך בדרך כלל היא לא מרשה לעצמה שכן היא חוששת שמישהו מבחוץ יגיע הביתה ויראה אותה לבושה "לא כמו ליידי", על פי המילים שלה. על ידה הימנית שעון פשוט (לא דיגיטלי כמובן), ועל ידה השמאלית צמיד פשוט שקיבלה בירושה מסבתא שלה, אם כי טכנית סבתא מעולם לא נתנה לה אותו אלא נתנה אותו לאמא שלה שהרשתה לעצמה לתת אותו לה. בניגוד לאחיה שמעוטרים בסימנים, שפשופים וצלקות מהעבודה בשדה לילו בעלת עור נקי מסימנים, והיא דואגת לשמור עליו כך. היא נועלת נעליים שמתאימות להליכה בעת הצורך, אך ככל הנראה לא יתאימו לריצת מרתון.
סך הכל, ללילו מראה נאה למדי, אם כי לא מסובב ראשים. כשמכירים אותה קצת לעומק היא מושכת יותר תשומת לב, אך בסופו של דבר- מדובר גם באופי ה... בולט, שלה. אם תשאלו אותה, היא לא יותר מילדה רגילה. או הייתה לפחות.
אופי: ראשית כל, לילו מעוניינת להבהיר; היא רק נראית כאילו היא שופטת אתכם. טוב, היא שופטת אתכם, רק קצת. המציאות היא, שהציפיות מלילו והמעמד אליו נולדה הם מה שהפך אותה לאדם שהיא היום. העובדה שהיא הבת היחידה והצעירה ביותר במשפחה של חקלאים שאינה מצופה לעבוד בשדה אלא להיות מלומדת השפיעה, ויותר מזה השפיעה העובדה שאימה מלומדת לשעבר שברחה מביתה לעבר חיים עם בעלה החקלאי. בהתאם לכך, גם הציפיות. סביר להניח שהדרישות מלילו הן אינן מוגזמות כפי שהיא מרגישה שהן, אך היא גדלה בתחושה תמידית שיש לה מה להוכיח. היא יודעת שבכל צעד שלה, יש לפחות מספר זוגות עיניים שמחכות לרגע שתוכיח שהיא לא טובה מספיק, שהיא ההוכחה שאי אפשר לערבב בין חקלאי למלומדת ולצפות שהילדה תהיה מלומדת מוצלחת. התפיסה שלה את הסביבה והאמונה שלה שכך חושבים היא ככל הנראה לא ראליסטית, אך יש אנשים שבאמת חושבים ככה. מדובר על הדרך הסובייקטיבית בעיקר שבה לילו מפרשת את המתרחש סביבה, כאשר מעט מזה הינו באמת הסיטואציה באמת. במילים אחרות, לילו היא מעין תוצאה קצת קיצונית של התנאים אליה נולדה והנסיבות.
לילו מציגה תדמית של אדם שיש לקחת ברצינות. זאת אומרת, לעולם לא תתפסו אותה לבושה ברשלנות, לעולם לא תראו אותה הולכת עם הראש למטה וסביר להניח שרובכם לא תרצו להיכנס איתה לוויכוח. היא דואגת לשדר אלגנטיות וכוח, בכל דבר שהיא עושה. בין אם זה המבט החודר, הלבוש המסודר להפליא או צורת ההליכה שלה. ללילו, כמובן, יש במה להתגאות; היא עובדת בצורה יוצאת דופן על מנת לרכוש כמה שיותר ידע, לדעת כמה שיותר דברים ולנצל את הידע שלה בסיטואציות. היא חכמה באופן טבעי, ללא ספק. אך, עבודה קשה והשקעה הפכה אותה למה שהיא. היא לוקחת ברצינות כל מילה שנאמרת בלימודיה, עושה את כל שיעורי הבית ולומדת בשעות הפנאי שלה. היא מקדישה את כל החיים שלה, במילים אחרות, להיות חכמה יותר. להיות טובה יותר. להיות אדם שאת הדעה שלו צריך לכבד. ומכיוון שהיא יודעת שאף אחד לא יכבד בחורה מרושלת, היא דואגת מאד לאיך שאנשים אחרים רואים אותה, ושומרת תמיד על גבה זקוף, טון דיבור שקט אך ברור, והתנהגות מנומסת להפליא. יש שיגידו שהיא מעלה הצגה; היא חושבת שזה פשוט האדם שגדלה להיות.
אז כפי שנאמר, לילו לא שופטת אתכם. רק קצת. היא פשוט חושבת כל כך הרבה על כך דבר, שכך זה נראה. העניין הוא, שלילו, על אף מה שרבים יחשבו, יודעת לקרוא אנשים בצורה עמוקה. היא יודעת לפרש הבעות פנים, יודעת לקרוא שפת גוף ולהבין את הנסתר. זה לא איזה שהוא כוח על; היא פשוט בחנה את סביבתה כל כך הרבה על מנת להתאים לסטנדרטים שלהם, שהיא למדה לקרוא אנשים בצורה יוצאת דופן. זה אולי החלק החזק בה ביותר, מעבר לכל הידע היבש שלה על דברים אחרים; יש לה אינטליגנציה ריגשית גבוהה למדי. היא לא עושה רושם כזה, כמובן, עם המבט הקר והעיניים החודרות. היא עושה רושם של בחורה שתדע לנהל שיחה עמוקה על פילוסופיה או לדון בבעיות מתמטיות, לא אחת שתדע לשאול בדיוק את השאלות הנכונות על מנת לעזור לאדם להבין מדוע הוא חסר שקט פתאום. בשיחה אחת על אחת איתה, כשקצת יותר מכירים אותה, מבינים שהיא רואה הכל. יודעת הכל. טוב, לא הכל. אבל היא יודעת מספיק. ולכן, היא יודעת כיצד להתנהג סביב אנשים. כמובן שיש מקרים בהם היא לא קולעת; מקרים בהם היא מוציאה את עצמה שחצנית, כשרק רצתה לגרום לצד השני לחשוב שהיא אדם שיש לכבד. מקרים בהם הצד השני חושב שהיא כועסת, בזמן שהיא חשבה שהשתלטה מספיק על הבעת פניה כדי שתראה חמלה. אבל רוב הזמן, היא יודעת לבחור כיצד להתנהג ליד אדם על מנת שיתפוס אותה בצורה החיובית ביותר, ולא יזלזל בה.
בפועל, רוב האנשים לא ינהלו שיחה שכזו עם לילו. רוב הזמן, היא מסתכלת על כולם במבט כה שופט וכעוס, שלא רוצים ממש להתקרב אליה. זה לא שהיא לא חברותית; היא לחלוטין מסוגלת ליצור קשרים חברותיים ולהיות אפילו חברה טובה, ויש לה את החברות שלה. אבל, רוב הזמן היא כל כך בטוחה שאנשים אחרים שופטים אותה, את מי שהיא והרקע שלה, שהיא לא יוצרת קשרים חברתיים או גורמת, מבלי כוונה, לאנשים אחרים לא לרצות ליצור קשר איתה. באופן אישי היא לא מרגישה בודדה, כיוון שכל מה שהיא רואה מולה זו המטרה שלה להיות מלומדת מצליחה ומעוררת כבוד. אבל אין לה חברים רבים, ולפעמים זה כן מפריע לה. כלומר, אילו צריך להסביר את זה במילים פשוטות, סביר להניח שאם אתם לא מכירים את לילו תחשבו שהיא אדם קר וכועס, שכל התרומה שהוא יכול להביא לשיחה זה מידע קונקרטי כמו דיון על סופרים מוכרים, היסטוריה של אורליה ודברים בסגנון. מי מכם שכן ינהל איתה שיחה מעמיקה יותר, יגלה שהיא יכולה להיות נחמדה, עדינה, ומבינה אנשים בצורה יוצאת דופן. הרוב פשוט לא מגיעים לשלב הזה. אין פלא שהחברות המועטות של לילו שומעות אנשים תוהים כיצד הן יכולות להסתדר עם "הבחורה המפחידה" שהיא. כל מי שמתמקד במבט הקר שלה ושפת הגוף שלה, שמשדרת גם היא קרירות לעיתים קרובות, לא יכיר אותה באמת לעומק לעולם. אלה שכן עוברים את השלב הזה, מגלים בחורה בעלת אינטליגנציה ריגשית גבוהה מהמצופה. לילו היא "צופה", במילים אחרות. היא יודעת לנתח התנהגות של אנשים, היא יודעת לנחש כיצד הם מרגישים ומדוע הם מגיבים בצורה מסוימת, אבל רוב הזמן היא שומרת את האינפורמציה הזו לעצמה ופשוט זוכרת אותה לצורך אינטראקציות עתידיות עם אותו האדם. לכן, הרוב כלל לא מבינים כמה היא יכולה ללמוד עליהם ממבט אחד בלבד.
חשוב להדגיש קצת איזה אדם... חדור מטרה, לילו. זאת אומרת, אפשר להבין את זה מכל מה שנאמר עד עכשיו, אך היא תעשה הכל, *הכל* בשביל המטרות שלה. איך נאמר? סלית'רין קלאסית. לא אכפת לה את מי היא תדרוס בדרך, לא אכפת לה מה יהיה הדבר שתצטרך לעשות כדי להשיג את המטרה שלה. רוב הזמן, המטרה שלה היא להיות הכי מצליחה בכיתה. הכי מלומדת. זאת שכולם מתפלאים ממנה. בגלל זה, היא יכולה להיראות לרוב האנשים כאדם שוויצרי למדי. היא תדאג שכולם ידעו שהיא הכי חכמה ויודעת הכי הרבה, לא משנה מה. באיזה שהוא מקום, לפעמים לילו מרגישה שהחוכמה שלה היא כל מה שיש לה - ואולי בגלל זה היא מבלה את זמנה בניסיון להדגיש לסביבה כמה חכמה היא. היא יודעת שאנשים רבים ככל הנראה לא סובלים אותה, ושאילו אחרים מתקרבים עליה רק על מנת להשיג דברים באמצעותה, כמו עזרה בעבודה. יש לה גם חברים אמיתיים, אך היא אדם חשדני מטבעה וגם בחברותיה הקרובות היא ככל הנראה תחשוד. טוב, רגע, זה לאחר כך. הנקודה היא, שלילו בעלת מוטיבציה פנימית בלתי נגמרת, תעשה הכל כדי להיות האדם שהיא שואפת להיות ומבססת את כל האופי שלה על ההישגים שלה. אם תשאלו אותה מה הדבר הכי מוצלח בה, היא תענה שהיא חכמה. היא תענה שהיא אינטיליגנטית ולומדת מהר. היא לא תזכיר אפילו את העובדה שהיא שאפתנית מאד ומוכנה לתת את כל כך כולה כדי להצליח, כי בעיניה זה לא שווה כמו השכל שלה. ויש לה שכל, ללא ספק. היא חכמה, כפי שנאמר, גם אם היא לא תדע לומר לכם אם היא חכמה באופן טבעי או שהפכה להיות כזו. העניין הוא, שההורים של לילו אכן ציפו ממנה להצליח, אך לא ככה. זאת אומרת, הם היו שמחים גם אם לא הייתה מקום ראשון בכל דבר אלא רק מקום שלישי. זה לא מפריע להם. הם רצו שתהיה חכמה ושיכבדו אותה, כמובן, אך היא פשוט... לקחה את זה לקיצון, נגיד את זה ככה. הם רק רוצים שתהיה מאושרת, אם תשאלו אותם. אבל בעיניה, אם היא לא הכי טובה, היא לא תהיה מאושרת לעולם. אין פלא שההורים שלה צוחקים הרבה שהם לא בטוחים איך יצאה להם ילדה כמו לילו, בהתחשב בזה שהיא לקחה את הציפיות ממנה והפכה אותם לכל האופי שלה, וגם הגזימה בהערכתה לציפיות אלו.
צריך לציין בכמה מילים את העובדה שלילו אדם חשדן למדי. בהתחשב בעובדה שהיא רוצה להיות הטובה ביותר, הרבה פעמים היא תחשוב שאנשים אחרים רוצים לחבל בכך. העובדה שהיא יודעת שיש אנשים שחושבים שהיא לא מסוגלת להגיע להישגים מסוימים כיוון שאביה ורוב משפחתה ממעמד החקלאים ואימה היא מלומדת לשעבר שנטשה את חייה בתור מלומדת על מנת להתחתן עם חקלאי משפיעה ביותר, והיא אדם שלא סומך. קרו כבר מקרים בעבר ששמעה כי לא תהיה מסוגלת להשיג שום דבר בעקבות הרקע שלה, ומקרים בהם בטחה במישהו רק כדי לגלות שהוא מוצא אותה נחותה ממנו או מעוניין להשתמש בה על מנת להשיג את המטרות שלו. גם היא כזאת, באיזה שהוא מקום. כאילו, היא משתדלת לא להשתמש באנשים אחרים כדי להשיג את המטרות שלה, אבל אם אין ברירה אין ברירה. הנקודה היא, שלילו חשדנית, וזה סיבה נוספת בעקבותיה אנשים מוצאים כי קשה להתחבר אליה. ברגע שקונים את האמון שלה, אבל, היא ככל הנראה תבטח בכם ב-90%. רק 90%, כי תמיד יש ספק.
חשוב לדבר גם על התכונות החיוביות של לילו. זאת אומרת, מעבר לעובדה שהיא חכמה, שמבחינתה זו תכונה חיובית. כאשר היא כן מתחברת לאדם, כפי שהוזכר, לילו הופכת להיות אדם כמעט שונה לחלוטין. היא עדינה יותר, היא רכה יותר, והיא רגישה יותר. כשמכירים אותה יותר טוב, מבינים שהיא בסופו של דבר, פשוט ילדה שמפוחדת לחלוטין מהאפשרות שלא יקבלו אותה. את הצדדים העדינים יותר בה ניתן לראות כאשר המשפחה שלה מעורבת; שלושת האחים הגדולים שלה, אמא שלה ואבא שלה הם כל העולם שלה, ואם יש אנשים שהיא תגן עליהם בגופה זה הם. גם החברות המאד קרובות שלה, אלה שחברות שלה מאז הילדות, חשובות לה בערך באותה המידה, על אף שניסיון העבר מלמד אותה שחברים לעיתים יכולים לתקוע סכין בגב. פרט לזה, ישנה העובדה שהיא יסודית ביותר. היא בוחנת את הסיטואטציה מכל הכיוונים, חושבת על דברים לעומק ושמה לב לפרטים הקטנים ביותר. זה משרת אותה כמובן בתחום האקדמי, אך היסודיות שלה שימושית גם בפני עצמה. בסופו של דבר, היא אדם טוב; אומנם היא מוכנה לעשות כמעט הכל כדי להשיג את הדברים שהיא רוצה, אבל רוב הזמן היא לא באמת פוגעת בפועל באחרים בניסיון. זאת אומרת, היא תטען כי היא מסוגלת, היא מאמינה שהיא מוכנה באמת לעשות הכל, אבל רוב הזמן הסיטואציה פשוט לא דורשת את זה. האם באמת עליה לפגוע באחרים כדי להיות התלמידה הטובה ביותר? לא, היא קודם כל תלמד קשה ותנסה להצליח בפני עצמה לפני שהיא תשקול אופציות אחרות, פחות מוסריות. סביר להניח כי אילו באמת היה עליה להקריב אדם אחר על מנת להתקדם בעצמה, זה לא היה כה כל לה כמו שהיא חושבת. היא כנראה הייתה עושה זאת, אבל זה לא היה מלווה בחוסר רגשות אשמה. עצם זה שהיא *מוכנה* לעשות הכל לא אומר שבפועל באמת תעשה.
חשוב להדגיש שללילו לחלוטין רואה את הדברים מאד בשחור ולבן. זאת אומרת, בזמן שבאורליה הדברים הם הרבה יותר גמישים ואפורים, היא לא כזאת. היא קיצונית, לכל כיוון. היא עסוקה במעמדות הרבה יותר מהאדם הממוצע, בעיקר כי היא באמת ובתמים בטוחה שהמעמד של ההורים שלה והרקע שלהם משפיע על איך שתופסים אותה. היא מודעת רק חלקית לעובדה שלאנשים אחרים לא אכפת מהדברים הללו כמוה, ושהיא יכולה להיות מלומדת נהדרת גם אם אבא שלה חקלאי ולרוב האנשים, לא אכפת. היא מסתכלת על אלה שכן אכפת להם, במקום על אלה שלא. וכך, ניתן לומר, היא בכל נושא בחייה. היא רואה את הדברים מאד דיכוטומית, וקשה לה לראות את המקומות בהם הדברים הם לא שחור ולבן אלא אפור או ורוד. קצת ראש בקיר, כמו שאחיה הגדול אוהב לומר. היא מכניסה את הדברים בעולם סביבה לתבניות, וקשה לה להסתכל מחוץ לקופסה בכל הקשור לכך. שיהיה ברור; כאשר מדובר בעבודה בבית הספר, היא יודעת לנסות לחשוב מחוץ לקופסה ולהשתדל לראות את האפור בין השחור והלבן. אבל בתפיסת החיים שלה, היא שומרת על הכל בתוך מסגרות, ולא באמת מבינה לחלוטין שהיא עושה זאת.
אותה נטייה להכניס הכל למסגרת הופכת אותה לאדם מאד מסודר. כל דבר בחיים שלה מתנהל על פי תבניות, סדר ותוכנית פעולה מראש. היא חושבת על כל צעד שלה מראש, וקשה לה להתגמש. יש לה רוטינה קבועה להתנהלות בבוקר, דרך קבועה ללמוד למבחן וכללים על פיהם היא מנהלת שיחה עם אנשים. היא מתייגת ומסדרת את כל הדברים בעולם סביבה לתוך תבניות ותיקיות בראשה, ואם משהו לא נכנס לתקייה ספציפית ואינה יודעת היכן למקם אותו- זה מלחיץ אותה. היא לא תראה זאת על פני השטח, כמובן, אבל היא זקוקה שהכל בחיים שלה יהיה לוגי ומסודר. התוצאה היא בעיקר טבלאות מאד יפות בחדר שלה עם צבעים רבים וסדר, ובחורה שהיית רוצה לעשות איתה פרויקטים. בפן החברתי, בדרך כלל, אנשים לא מכירים אותה לעומק כדי להבחין בנטייה הזו שלה. החברות הקרובות שלה, לעומת זאת, יודעות מתי לילו מתחילה להילחץ כאשר משהו לא מסתדר בראש שלה בדרך הנכונה, ויודעות איך להרגיע אותה בהתאם לכך.
לילו תטען שהיא מונעת מהרצון להצליח. בפועל, היא מונעת מהרצון שיעריכו אותה. שיסתכלו עליה בצורה חיובית. שיאהבו אותה. בסופו של יום, היא ילדה שרוצה שיאהבו אותה. היא רוצה שיכבדו אותה. היא רוצה שלא יסתכלו עליה ויחשבו על זה שהיא הבת של האם שברחה על מנת להתחתן עם חקלאי וזרקה את כל החיים הטובים שיכלו להיות לה לעזאזל. היא רוצה שיסתכלו עליה, ויחשבו על בחורה אינטליגנטית ששווה להיות לידה. שהיית רוצה לבלות איתה בזמנה הפנוי. לילו לא תגיד את זה בכל רם, אבל היא חרדה לחלוטין מהאופציה שלא יאהבו אותה. היא תשקר ותגיד שהיא רוצה להיות הטובה ביותר בכיתה, אבל עמוק בלב, מה שהיא רוצה באמת זה להיות אהובה. אבל אם תעלו את האופציה, היא תנעץ בכם מבט כל כך קר שהוא עלול לכאוב פיזית, אז בזהירות בבקשה.
רקע: לילו היא הקטנה מבין ארבעה אחים, והבת היחידה במשפחה. לפני שניכנס למשמעות של זה, חשוב להבין את הרקע ממנו מגיעה. אימה, פופי, הייתה ילדה טובה ממשפחת מלומדים שעתיד גדול היה צפוי לה. אבל כאשר את עיניה התחיל לתפוס מיכאל, חקלאי בן גילה עם העיניים האפורות היפות ביותר שראתה ושיער אדום כמו להבה, היא ידעה שזה יגמר רע. רע בשבילה, זאת אומרת. מעמדות הן לא עניין מאד גדול באורליה - יש חקלאים, יש מלומדים, יש עובדי כפיים ויש מעו לוחמים. זה לא ביג דיל, וכולם חיים בשלווה יחד. ישנם אנשים שאכפת להם ממעמדם יותר מאחרים, ולמשפחה כזו בדיוק נולדה פופי. בתור בת יחידה עם ציפיות גבוהות במיוחד מהוריה, היא ידעה שלא תוכל להתחתן עם אדם לא מלומד. ואולי זה מה שגרם לה, בגיל 17, לקחת את הדברים שלה בתיק קטן ולברוח עם מיכאל לאיזור מרוחק מעיר הולדתה באורליה, שם גרו קרובי משפחתו הרחוקים שיכלו לעזור עד שהשניים יקימו בית ומשפחה. הדבר היה שערורייה, מבחינת המשפחה של פופי. מבחינתם, היא לא קיימת יותר. נמחקה כאשר העזה לבחור בחירה שונה מהחיים הנועדו לה.
אבל הזוג הצעיר היה מאושר. עם חתונה אינטימית שעשו לאחר יום הולדת 18 ובית באיזור הכפרי, היה להם את כל מה שרצו לבקש. מיכאל המשיך לעבוד בשדות, בעוד פופי נשארה זמן מה בבית. לאחר שכמה מבנות המקום ראו את עבודות הרקמה והתפירה שלה היא התפרסמה בכישרון שלה, וביתם הפך למעין חנות של ריקמה, סריגה ותפירה של פופי. את בנם הראשון, אוגוסט, ילדה פופי בחודש אוגוסט של גיל 19 שלה. הבן השני, דני, נולד שלוש שנים לאחר מכן, כשפופי ומיכאל היו כבר בני 22 ואוגוסט היה בן 3. הבן השלישי, רופוס, נולד כשדני היה כבר בן 3 בעצמו, וכדי לא להמשיך עם כל המתמטיקה הזאת אסכם ואגיד שלילו, בת הזדקונים, נולדה כשרופוס היה בן חמש, דני היה בן 8, אוגוסט היה בן 11 וההורים המאושרים היו בני 30 כבר. בשלב הזה כבר היה להם כסף לא מועט בעקבות החקלאות והעסק הכבר לא כל כך קטן של פופי, שהפך לחנות גם מחוץ לבית. לילו נולדה לעולם בו שלושת אחיה הגדולים כבר עוזרים בשדה, ובעיקר, לעולם בו כולם מסתכלים עליה בעיניים נוצצות וכאילו היא הדבר הכי טוב שקרה לאנושות.
החיים שלה בתור תינוקת היו, כמובן, לא מרגשים במיוחד. מהסיפורים היא יודעת שהיא הייתה תינוקת סקרנית, שאהבה מאד לשמוע סיפורים לפני השינה ולרדוף אחרי החתול המשפחתי עם הרגליים השמנמנות שלה. מאז ומתמיד האח הקרוב ביותר אליה היה רופוס, שהיה הכי קרוב אליה בגיל (אם כי עדיין גדול ממנה בחמש שנים) וגם ראה את עצמו בתור האחראי עליה. את רוב שעות העירות שלה היא בילתה בהסתובבות בבית-חווה או באיזור הכפרי, ובגיל שנתיים כבר היה אפשר לראות אותה רצה ברחבי הכפר. כולם הכירו את הילדה של משפחת ווינצ'סטר, וכולם ידעו שצריך לשמור עליה כי היא הבת הכי קטנה שלהם וגם הבת היחידה. היא תעשה דברים גדולים, הם אמרו. היא מבריקה, והיא חכמה וסקרנית, והיא תהיה מלומדת גדולה וכולם יכירו את השם שלה. ההערות הללו ליוו את לילו כבר מאז שמסוגלת לזכור את עצמה. בתור ילדה, כמובן, היא לא ראתה בזה גורל נורא במיוחד. כל מה שהיא חשבה עליו בתור ילדה היה אוכל, חיות וטבע בערך. והאחים הגדולים שלה. אוגוסט בן ה-11 כבר עזר בשדה בשלב הזה, וגם לדני היה מותר לעזור קצת. רופוס בילה את רוב היום שלו בבית, שכן עדיין לא היה בגיל לבית הספר, ובהמשך כשלילו גדלה קצת בבית הספר ולאחר מכן בחווה גם. לומר שהאחים של לילו פינקו אותה בתור ילדה יהיה understatment, כי היא קיבלה באמת, בשיא הרצינות, כל מה שרצתה. לא במובן של דברים מוגזמים כמו "תקנו לי סוס פוני" כמובן, אבל היא הייתה אהובה והיו לה שלושה אחים גדולים וחזקים שישמרו על הגב שלה. המצב לא מאד שונה היום, אבל נגיע לזה בהמשך.
כשהייתה בערך בת שלוש הגיעה למסגרת גן, או משהו שאפשר לקרוא לו גן. בפועל זה היה בעיקר היא ועוד ילדים בסביבות הגיל שלה עם מישהי שדואגת להם, כולם מאותו הכפר. בגן היו המוני ילדים - שחורים, לבנים, אסיאתים, חצי חצי כמוה. היא לא הרגישה שונה במיוחד מאחרים באותה התקופה, וזה כיוון שבהחלט לא הייתה שונה. מה שאולי כן היה שונה הוא העובדה שכבר בגיל זה, היה ניתן לראות כי לילו חכמה במיוחד. בעוד שאר הילדים אהבו לרוץ ולשחק, גם היא אהבה, אך לעיתים רצתה לשבת ולהקשיב להקראה של סיפורים במקום. היא תמיד הייתה הילדה הנלהבת ביותר בשעת סיפור, ולפעמים הייתה רבה עם הגננת על שעת מנוחה כיוון שרצתה לשמוע עוד סיפורים וחשבה ששינה היא בזבוז זמן מוחלט. את החברות הכי טובות שלה לאותה התקופה, מרלין וטאניה, היא פגשה במהלך אחת ההפסקות במסגרת הגן והחיבור היה כמעט מיידי. טאניה הייתה ילדה ביישנית עם עיניים מלוכסנות ושיער כהה יותר משל לילו, ואילו מרלין הייתה לבנה כמו הבובות שלילו ראתה לפעמים בחלון הראווה בדרך הביתה. אבא של טאניה עבד בעבודת כפיים בעוד אמא שלה הייתה אשת אקדמיה, בזמן ששני ההורים של מרלין היו מלומדים, והיא עצמה הגיעה ממשפחה ארוכה של דורות על דורות של מלומדים. השלוש התחברו על סמך "היה לי כיף לשחק איתך בהפסקה", ומפה זו הייתה חברות לנצח. טוב, בערך, אבל נגיע לזה אחר כך.
אילו לילו צריכה להסתכל על חייה לאחור, הפעם הראשונה בה היא הבינה שהחוכמה שלה היא התכונה אותה היא רוצה שאחרים יזכרו הייתה ככל הנראה בסביבות תחילת כיתה א'. את כיתה א' היא התחילה שמחה ומאושרת, כאשר היא משובצת לאותה כיתה עם מרלין, טאניה, וחברים נוספים מהגן. ביום הראשון ללימודים היא הלכה כשיד אחת שלה מחזיקה ביד של אמא, והיד השניה ביד של רופוס, שהיה כבר בן 11 אבל למד באותו האיזור כמו לילו ונאלץ ללכת איתה יד ביד כי היא התעקשה והוא לא יכול לומר לה לא (כמו רוב האנשים בבית משפחתם, האמת). בימים הראשונים בית הספר לא היה שונה במיוחד מהגן, אך ככל שהימים עברו לילו הבינה שהיא מקבלת מחמאות, והרבה. על ההשתתפות שלה בשיעור, על הידע הרב שלה והמענה הנכון שלה לשאלות. מי שקיבלה הרבה מחמאות גם היא הייתה מרלין, שהייתה לא פחות חכמה מלילו ומלאת רצון להראות את הידע שלה גם היא. טאניה, בינתיים, ישבה ליד לילו בשקט וציירה במחברת שלה. באחד הימים - לילו לא יודעת לומר מתי במהלך השנה זה היה - קרה מקרה כיביכול סתמי למדי בו מרלין במקרה ענתה תשובה לא נכונה בשיעור מתמטיקה, ולילו הרימה את ידה מיד אחריה וענתה את התשובה הנכונה. ההרגשה הזאת, שהיא הצליחה יותר מאחרים, עוררה בה משהו ובאיזה שהוא מקום שיחקה תפקיד גדול במי שהיא הפכה להיות. פתאום, לילו הבינה שהיא לא רק חכמה, היא יכול להיות גם יותר חכמה מאחרים, מה שמביא לה יותר מחמאות. ועל פי המבטים המעט מקנאים של כמה ילדים בכיתה, זה עיצבן אחרים למדי, מה שגרם לה לרצות להתבלט רק יותר.
באיזה שהוא שלב, כבר בתחילת שנות בית הספר, לילו הבינה שאין לה יותר מידי חברים. זאת אומרת, היה לה את טאניה ומרלין, אבל הילדים האחרים... לא אהבו מאד את לילו. הסיבה האמיתית הייתה העובדה שהיא הייתה, מה שנקרא, know-it-all. הילדה שתמיד עונה, הילדה שתמיד מקבלת את תשומת הלב על החוכמה שלה. אף ילד לא אוהב את הילד הזה שיודע הכל, או הילד שמזכיר למורה שצריך לתת שיעורי בית. העובדה שבהפסקות היא העדיפה לשבת ולהמשיך לעבוד על החיסור והחיבור שלה או על הכתב שלה הוסיפה, כי היא לא בילתה אותם. היא הייתה מסתובבת ומשחקת מידי פעם עם טאניה ומרלין, כמובן, אך מתוקף העובדה שגם מרלין אהבה מאד ללמוד הרבה פעמים הן היו יושבות יחד בצד בזמן שכל השאר שיחקו וטאניה הייתה מסתכלת על הילדים האחרים ומתביישת מידי לגשת אליהם, מה שהוביל אותה להישאר עם החברות שלה. רוב הזמן זה לא הפריע יותר מידי ללילו - היא אהבה להיות הילדה החכמה, והיא באמת אהבה ללמוד. היא לא הייתה הילדה המעצבנת שמבקשת לדעת מה לגבי שיעורי הבית או עונה על כל השאלות כי היא רצתה להיות מעצבנת, היא הייתה מונעת, באמת ובתמים, מהרצון שלה לידע.
לילו הייתה בת שבע כשפגשה את ההורים של אימה, סבא וסבתא שלה, לראשונה. את הסבא והסבתא מצד אבא היא הכירה מצוין - הם היו גרים יחסית קרוב ומגיעים כל סוף שבוע. אבל עד כה, המוח שלה בכלל לא שקל את האפשרות שיש לה סבתא וסבא מהצד השני. זאת אומרת, היא ידעה כמובן שהם קיימים, הם חייבים להיות קיימים אחרי הכל, אבל היא לא חשבה עליהם בחיים שלה. אז כשחזרה יום אחד מבית הספר וראתה זוג אנשים שמשהו בפנים שלהם מרגיש מוכר אבל בו זמנית אין לה מושג מי הם, היא לא הופתעה כשאמא שלה אמרה בקול מתוח שמדובר בסבא וסבתא שלה. השניים הסתכלו על לילו כאילו היא צריכה להוכיח להם משהו, מה שהיה לא מאד נעים עבורה, אבל בו זמנית מתאים לה בדיוק. הרי, כל מה שהיא עושה כל הזמן זה להוכיח את עצמה. אז כמו הילדה המנומסת שהיא, היא התיישבה לידם והתחילה לענות על השאלות שלהם. כמה ימים היא לומדת בשבוע (למה שהיא לא תלמד כל השבוע, היא תהתה), כמה שעות ביום (למה שיום לימודים יהיה קצר משמונה שעות, היא תהתה), מה היא לומדת (מתמטיקה, שפה), איך הציונים שלה, מה המורים אומרים עליה. השיחה התגלגלה, עד שאפילו ללילו התחיל להיות קצת משעמם ורופוס קרא לה מהחדר שלו כדי ש"תעזור" לו במשהו. לילו כמובן קפצה על ההזדמנות, אך לא פיספסה את סבתה אומרת לסבה כי "אולי מהאחת הזאת דווקא כן יצא משהו".
בחדר, רופוס הסביר לה את הדברים, כפי שמסבירים לילדים. הוא הסביר לה איך אמא שלהם הייתה פעם אישה מלומדת, ואז היא התאהבה באבא ועזבה את החיים שהכירה כדי לחיות עם אהבת האמת שלה. במקום שזה יראה ללילו בת השבע כמו מעשה של אהבה, מעשה הרואי ומדהים, זה היה נראה לה... מטופש. לוותר על חיים שכאלה בשביל גבר? היא לא תעשה את זה בחיים. והאמירה הזאת, שאולי ממנה יצא משהו, זה גם אמירה שנשארה איתה להמשך חיה.
שאר הימים של לילו לא היו מרגשים במיוחד בגילאים האלה. היא המשיכה ללמוד ולהשקיע, המשיכה להסתובב עם מרלין (שבמבט לאחור כבר התחילה להראות סימני קנאה) וטאניה, ובילתה לא מעט גם עם האחים שלה, שעדיין פינקו אותה להחריד כמובן. הסבא וסבתא שהכירה לראשונה בגיל 7 החלו להראות את נוכחותם יותר ויותר; הם לא הגיעו כל שבוע, אבל הם היו מופיעים בכל חופש למספר ימים בבית וגורמים לאמא של לילו להפיל כל דבר שהיא מחזיקה ולהסתובב כאילו היא דורכת על אדמה מלאה באבנים. מבחינתם התנהגותם לנכדים, לא ניתן לומר כי היו אנשים אוהבים ומפנקים; הילדים עניינו אותם רק כאשר היה להם על מה לדבר בהקשר של לימודים, וככה לילו בעצם הפכה להיות המועדפת. כי אם יש משהו שלילו אהבה, זה ללמוד. וכעת היא ראתה שהלמידה שלה מזכה אותה בכבוד מצד סבא וסבתא שלה, באהבה, בהערכה. זה, ללא ספק, החל לעצב את האופי שלה שניתן לראות בערך 7 שנים לאחר מכן באופן ברור. היא החלה לגדול מסביב לתדמית שהתבקשה להציג, של התלמידה המצליחה והטובה.
דברים החלו להדרדר, אבל באמת להדרדר, כאשר הייתה לילו בסביבות גיל 9 עד גיל 10. על השנים שבין השנים הללו אין יותר מידי מה לדבר, כיוון שחייה היו משעממים במיוחד. אך לקראת גיל 10, קרה המקרה ששינה ללילו את החיים. במבט לאחור, לא היה לה מושג שכאשר אבא ואמא שלה הושיבו אותה לשיחה באחד הערבים, החיים שלה הולכים להשתנות. אבל הם כן, שכן מה שסיפרו לה אביה ואימה הפך את כל עולמה, על אף שלא היה קשור אליה באופן ישיר - אלא לרופוס, שהיה בן 14 כמעט 15 באותה התקופה.
רופוס התאהב. בחורה נחמדה ומתוקה שלומדת איתו בכיתה, אהבת האמת שלו לטענתו. עד כאן לא בעיה, פרט לעובדה ש... אותה בחורה מתוקה ונחמדה נכנסה להיריון, על אף גילה הצעיר. מבחינת לילו זה היה מאד מבלבל; היא חשבה שאנשים חייבים להתחתן כדי להביא ילדים. הוריה הסבירו לה שהיא חייבת להבין שהם לא כועסים על רופוס, וגם היא לא צריכה לכעוס. הם יתמכו בו, בחברתו ובתינוק העתידי. אבל מה שלילו צריכה להבין הוא, שאנשים הולכים לדבר. והרבה. בחור שמכניס בחורה להיריון בגיל זה זה תמיד סקנדל, במיוחד בכפר שבו כולם מכירים את כולם. כאשר השניים הציגו את הדברים בפני לילו היא לא הבינה למה זה אמור להיות עד כדי כך נורא, והלכה לישון כשהיא כמעט שוכחת מהשיחה הזו כאשר היא מנסה להירדם. המציאות הכתה בה, כמעט תרתי משמע, כאשר הגיעה לכיתה למחרת.
ביום למחרת, כאשר צעדה לכיוון הכיתה, היא יכלה לשמוע בקול ברור וחזק את השם שלה מוזכר ואת השם של אח שלה. המילים "- למה אפשר היה לצפות, כשגם אמא שלה הייתה מלומדת וברחה להתחתן עם חקלאי. זה מה שקורה כשמערבבים בין אקדמאים לפשוטי העם." צרבו על עורה כמו כוויה, ועל אף שהיא זיהתה את הקול בתת המודע שלה, זה לא מנע מהעיניים שלה להיפער בתדהמה כאשר נכנסה לכיתה וראתה את מרלין מדברת עליה כך עם חבורה של ילדים ממשפחות של אקדמאים. חשוב להבין, הרוב לא חשבו כמוה - טאניה לדוגמה נעצה בה מבט כאילו היא רוצה לתת לה סתירה. אבל המילים שאמרה מרלין, הצורה בה אמרה אותם, שינו את כל ההסתכלות של לילו על העולם לעד.
היא לא זוכרת איך היא הגיעה לכיסא שלה. היא לא זוכרת כמה זמן כולם שתקו והסתכלו עליה עד שהם החליטו להתנהג כאילו השיחה שהיא שמעה לא קרתה. היא כן זוכרת שהיא לא אמרה למרלין דבר. למעשה, היא לא דיברה עם אף אחד יותר בכיתה מאותו יום גורלי. היא פתחה את הפה שלה רק כאשר היה צורך לדבר למטרת לימודים, וניתקה את עצמה לחלוטין מבחינה חברתית, כולל מאלה שלא חשבו כמו מרלין ולא עשו לה דבר כמו טאניה. בימים הראשונים עוד היה אפשר לטעות ולחשוב שלילו פשוט לומדת לעכל את הסיטואציה, אך כשזה נמשך שבוע, ועוד שבוע, כבר היה ברור שלילו קיבלה החלטות לגבי האדם שהיא בוחרת להיות במסגרת בית הספר, ושיהיה קשה לשנות החלטות אלו.
עכשיו לילו הבינה למה ההורים שלה לקחו אותה לשיחה. עכשיו היא הבינה מדוע, על אף שהיא לא האחת שעשתה את המעשה כיביכול הנורא, יש אנשים שינצלו זאת לרעתה. המשפט שאמרה מרלין צף שוב ושוב בראש שלה, איך היה אפשר לדעת שזה מה שהולך לקרות כאשר עירבבו בין אימה האקדמית לאביה החקלאי. ולילו הייתה מלאה שנאה; כלפי רופוס, שהרס את שם המשפחה כך. כלפי אמא שלה, שבחרה לפני שנים לעזוב את העולם שהכירה בשביל אבא שלה. כלפי מרלין, שהסתובבה כאילו המקום שייך לה. כלפי כולם. אבל היא מיקדה את עצמה במה שחשוב - להוכיח שהיא חכמה יותר. את ההישגים האקדמאים שלה היא לא יכולה לזייף, ואי אפשר שלא להינות מהפרצוף הכועס של מרלין כאשר לילו קיבלה יותר ממנה במבחני האמצע.
אילו מסתכלים על הדברים בבית, ניתן לתאר זאת כך - לילו הייתה פצצה שמחכה להתפוצץ. היא ענתה לרופוס שניסה לדבג איתה רק במשפטים קצרים, ובשלב מסוים החלה להתעלם ממנו לחלוטין. היא סירבה להקשיב להורים שלה שניסו להבין למה היא מסרבת לדבר עם האח האהוב עליה. עם אחיה הגדולים היא כן דיברה, אך היה ניתן לראות שכל מה שהיא מעדיפה זה לחזור לחדר ולהיות לבדה. והחברה של רופוס, טוב, היא לא הייתה קיימת מבחינת לילו בכלל. כל פעם שהיא הגיעה עם הבטן הגדלה וגדלה שלה וההורים של לילו קירקרו סביבה ורק ניסו לעזור לה, לילו מצאה סיבה לברוח לחדר ולסגור את הדלת. היצור שלילו ככל הנראה הכי דיברה איתו באותם ימים היה החתול שלה, אם זה נחשב, וגם זה היה בעיקר שיחה במחשבות שלה. נקודת השבירה הגיעה בגיל 10 וחצי, כאשר התינוקת הארורה שהרסה את שם במשפחה נולדה.
אם עד עכשיו היה אפשר לייחס את ההתנהגות של לילו להתנהגות של גיל ההתבגרות המוקדם, כאשר רופוס והחברה שלו - היא לא חושבת שהיא טרחה לברר מה השם שלה, יש לציין - הגיעו עם התינוקת החדשה היה ברור לחלוטין שהבעיה היא התינוקת. כי בזמן שכולם הסתובבו סביבה, לילו הלכה לחדר והתנהגה כאילו היא לא שומעת כמה כולם מאוהבים בהורסת שם המשפחה הטוב שלהם. היא לא יודעת כמה זמן עבר עד שרופוס נכנס לחדר ואמר שהוא ישמח שהיא תבוא לראות את הילדה, אבל היא כן יודעת שבניגוד לאופי המאןפק שלה, היא לא הצליח לעצור את עצמה מלסנן בטון ארסי שהיא לא רוצה להתקרב לילדה הזו לעולם.
זה היה כבר יותר מידי בשביל רופוס. הוא כעס, ואמר ללילו שבמשך כל החודשים האלה היא התנהגה כמו מכשפה קטנה ושהגיע הזמן שהיא תסביר לו מה הבעיה. אז לילו אמרה לו מה הבעיה; בגללו כולם מסתכלים עליה ורק חושבים על הבחור שהולך להיות אבא בגיל 15. בגללו אנשים מפקפקים בעובדה שהיא יכולה להיות מוצלחת, חכמה. בגללו כל מה שאנשים רואים כשהם מסתכלים עליה הוא הבלגן שהוא יצר, ולא מי שהיא.
רופוס שתק הרבה זמן אחרי זה. בסוף הוא אמר שהוא מצטער, והוא יודע שהוא גרם להמון בלגן. זה לא שהוא התכוון לעשות את כל זה, היא יודעת. הוא רק רוצה שהיא תכיר את האחיינית שלה, ושתספיק להיות כעוסה כל כך. היא התלמידה הכי טובה בכיתה שלה, אם לא בבית הספר; את זה אף אחד לא יכול לקחת לה. אנשים ימשיכו הלאה, והכל יחזור להיות בסדר. הוא מבטיח.
זה לא באמת שיכנע את לילו, אבל היא הייתה מוכנה ללכת לראות את התינוקת, שלמען האמת הייתה חמודה אם מתעלמים מכל שאר הדברים. וככל שהיא חשבה על זה, אולי הוא צדק; היא באמת הייתה התלמידה הכי חכמה בכיתה שלה, ואולי באמת כל המבטים והתלחשויות היו רק בראש שלה. אולי היא זאת שהגזימה, כפי שניתן לצפות מילדה בת כמעט 11 שרואה הכל בשחור ולבן כמו לילו.
אבל הדברים לא נגמרו פה. כי כמה ימים אחרי, הופיעו הסיוט הגדול של אמא שלה; סבא וסבתא של לילו. לומר שהם כועסים יהיה understatement, בהתחשב בזה שאת הצעקות היה אפשר לשמוע בכל הכפר. השניים זעמו לחלוטין לגלות שאחד מהנכדים שלהם הוא אבא עכשיו, ושהוא והחברה שלו עוברים לגור עם התינוקת בבית ליד וקרוב לחווה של המשפחה. אחרי גל של צעקות, הסבתא היקרה חשפה את הסיבה האמיתית לביקור שלה- היא באה לקחת את לילו. הילדה טובה מידי, היא אמרה, והיא לא תיתן למשפחה המקולקלת הזו להרוס את הסיכויים שלה. היא תיקח את הילדה ללמוד במקום טוב יותר ולגור אצלם, וזה סופי.
אחרי זה היו עוד הרבה צעקות. אבל אחרי כל הצעקות הללו, לילו נכנסה לחדר ואמרה שהיא מוכנה ללכת. היא לא באמת הבינה כמה כואב היה לאמא שלה לשמוע את זה; כל מה שהיא חשבה עליו זה שיהיה לה הזדמנות להיות טובה יותר ולהתקדם מבחינה אקדמית, ושאולי להתרחק מהפרצוף של מרלין והעיניים העצובות של טאניה יעשה לה טובה. היא הבטיחה שזה רק לניסיון, ואם היא תרצה לחזור אחרי שבוע או שבועיים היא תבקש. בסופו של דבר, אחרי עוד קצת בכי, עוד קצת צעקות, עוד קצת הסכמים, הוחלט שיתבצע ניסיון ואילו לילו לא תחבב את הסידור, היא תחזור הביתה.
וככה לילו בת ה-11 עברה לגור עם סבא וסבתא, חוזרת למקום שאמא שלה ברחה ממנו. הימים הראשונים היו גוש של פרצופים ודיבורים ומקומות; אחרי שקצת התרגלה, החלה ללמוד בבית הספר הבכיר אליו שלחו אותה סבה וסבתה בכיתה חדשה. לא הפריע לה כלל שהצטרפה לאחר תחילת השנה, שכן היא לא הגיעה לכיתה על מנת לרכוש חברים. היא הגיעה על מנת להיות תלמידה טובה, ולשפר את היכולות הלימודיות שלה.
החיים עם סבא וסבתא היו שינוי רציני עבור לילו, במבט לאחור. בין אם היה מדובר בנוף, שהיה שונה מהנוף הכפרי אותו הכירה כל חיה. בין אם הרמה הלימודית, שהייתה, ולילו התביישה להודות בזה, באמת גבוהה יותר משל הכפר. לראשונה בחיה היא גילתה שלפעמים היא יכולה להתאמץ וזה עדיין לא יביא לה את הציון הגבוה ביותר, ושהמאמץ שלה בלבד לא מספיק על מנת שתהיה התלמידה הכי טובה בכיתה. בעוד זה יכול היה לייאש אנשים אחרים, במקרה של לילו בעלת האופי השאפתני, זה רק דחף אותה להשקיע יותר; לבלות יותר זמן בלמידה, ופחות זמן בדברים אחרים. העובדה שפחות או יותר לא היו לה חברים בבית הספר החדש מאד עזרה- אם אין אנשים לבלות איתם, אין אף אחד שמפריע להתרכז בלימודים. זו הייתה הסיבה שלא השתדלה יותר מידי ליצור חברויות חדשות בבית הספר, ובילתה את זמנה בהפסקות בלמידה ומעבר על החומר שזה עתה נלמד או שעתיד להילמד בשיעור הבא. זה לא שהיו לה אפס חברים לחלוטין; אם הייתה עבודה קבוצתית היא מצאה עם מי לעבוד, והיו כמה ילדים בכיתה שלה שהחליפה איתם מידי פעם ברכת שלום או דיברה איתם קצת בהקשר של הלימודים. אבל מחוץ ללימודים, לא היה לה אף אחד, וזה רוב הזמן היה בסדר לגמרי בשבילה. בסדר לגמרי, עד שלפעמים היא נזכרה בטאניה, ואפילו במרלין שהיא לא רצתה להיזכר בה. בסדר לגמרי, פרט לפעמים שסבא וסבתא אמרו לה שבשבת בערב היא יכולה לנוח, ושכדאי שתלך עם חברות לאן שהוא במקום להמשיך ללמוד. אבל לכל מי שישאל, הכל היה בסדר גמור.
לקח ללילו זמן להבין שהיא לא מאושרת. זאת אומרת, הרבה מאד זמן היא אמרה שהיא מאושרת לכל מי ששאל. אחרי זה היא כבר התחילה לגמגם, ולקראת הסוף היא כבר לא הייתה בטוחה בזה אפילו שהייתה אומרת זאת. לקח לה הרבה מאד זמן להבין שהיא שקעה כל כך בלימודים עד שבסופו של דבר, לא נשאר לה חיים מעבר לזה. בשנה הראשונה היא הייתה באמת שמחה ומאושרת, ואחרי חצי שנה נוספת היא כבר התחילה להרגיש כאילו משהו חסר. בסופו של דבר, בסיום השנה השניה שלה מחוץ לבית, בגיל 13, לילו הבינה מה חסר. כי במסיבת סוף השנה, מה שעניין אותה לא היה העובדה שסיימה בין המקומות הראשונים בכיתה וקיבלה תעודת הצטיינות, אלא שאמא שלה לא הייתה שם כדי לחבק אותה בסוף הטקס. שאבא שלה לא היה שם למחוא לה כפיים. אומנם לקח לה שנתיים, אך בסופו של דבר, לילו הבינה שהיא מתגעגעת לחיים הקודמים שלה.
ולכן, בקיץ של גיל 13, חזרה לילו לכפר. הפרידה מבית הספר לא הייתה קשה מידי עבורה - היא ידעה שהיא תתגעגע לרמה הלימודית, אבל לאנשים לא ממש - אבל הפרידה מסבא וסבתא הייתה קצת קשה יותר. הם לא היו אמא ואבא שלה, אבל היא אהבה אותם. ובכל זאת, הכל היה שווה בשביל החיבוק שקיבלה מאמא שלה כאשר הגיעה חזרה הביתה. היה נראה שכלום כמעט לא השתנה - האחים שלה עדיין עבדו בשדות, החדר שלה נשאר כפי שהיה לפני שעזבה. אוגוסט, אחיה הגדול שכבר היה בן 24, מצא לעצמו אישה נחמדה ועבר לגור קרוב לבית עם אישתו, שהייתה בהיריון. רופוס התגורר עם אותה בת הזוג, והבת שלהם, שכבר לא עיצבנה את לילו כל כך. דני, שהיה בן 19, עדיין גר בבית. זה כבר שימח את לילו, שפחדה שיהיה קצת מוזר עם אמא ואבא שלה לבד. את שארית הקיץ שלה היא הקדישה להתרגל מחדש לכפר, להסתובב בשלווה בחוץ ולהכיר מחדש דברים שהמוח שלה כבר הכיר.
כשחזרה לבית הספר לאחר הקיץ הדברים היו בתחילה מוזרים במעט. כולם זכרו אותה בצורה לא חיובית מאד לפני שעזבה, ולילו עצמה לא הייתה במצב רוח של להתחבר מחדש לאנשים או להיות, ובכן, חברתית. אבל, להפתעה הרבה, הייתה זו טאניה שניגשה אליה ואמרה שהיא שמחה שהיא חזרה. לפני שלילו הבינה מה היא עושה, היא מצאה את עצמה מתנצלת על כך שהייתה דיי מגעילה לטאניה ללא סיבה אמיתית לפני שעזבה, ובזמן שהבעיה האמיתית הייתה מרלין, שלילו לא ראתה מאז שחזרה לבית הספר. וככה, עם קצת תחושה שהן לא כלכך יודעות מה לעשות אחת ליד השניה אבל בכל זאת רוצות להיות חברות, לילו חזרה להיות חברה של טאניה והפכה להיות חברה של החברים החדשים של טאניה - בנות שהכירה עד כה יחסית עדיין בשם, ושכמו טאניה היו כולן בעיקר מאד נחמדות. לילו ללא ספק הייתה החכמה ביותר בחבורה הזו, והיא לא יכולה שלא לומר שזה לא עשה לה קצת נחמד בלב. מרלין, כך סיפרה טאניה ללילו, עזבה יחד עם המשפחה שלה כיוון שהאבא קיבל הצעת עבודה טובה כלשהי באיזור אחר של המדינה. למי אכפת, העיקר היא הייתה רחוקה מהפרצוף של לילו.
וזהו, השנתיים הבאות לא היו מסקרנות במיוחד. לילו המשיכה לבלוט בחוכמתה וליצור רושם שהיא הרבה יותר שחצנית ממה שהיא באמת, החבורה הקטנה שלה והיא הסתדרו סך הכל בסדר פרט לוויכוחים שקורים מידי פעם בין חברים, והכל היה פחות או יותר בסדר. כמות האחיינים של לילו התחילה להתרבות, כשחלקם נראים כמו העתקים של האחים הגדולים שלה ושלה ואילו חלקם נראים כאילו הם בכלל לא מאותה משפחה כמו לילו. והכל היה בסדר, פחות או יותר, עד היום שבו דברים התחילו להשתנות שוב. זה היה יום רגיל סך הכל- כל המשפחה הגדולה של לילו והיא יצאו לחגוג יום הולדת לאחיין כלשהו של לילו (היא מתנצלת, אבל יש המון מהם בשלב הזה ולפעמים היא לא זוכרת מה היום הולדת של כל אחד ובן כמה הוא) כאשר היא החלה להרגיש לא טוב ולהקיא. על פי הדיווחים, היא גם התעלפה. כל מה שהיא זוכרת זה שהיא לא יצאה מהמיטה כמה ימים ופיספסה בית ספר (מה שהכניס אותה מאד לחרדה אחר כך), וכאשר היא סוף סוף הצליחה לגרור את עצמי מהמיטה בלי להרגיש כאילו הראש שלה הולך לגרום לה להתנגש עם האדמה שוב, הכל הרגיש... מוזר. וכל האנשים נראו, איך נגיד, קצת אחרת. את מה שהיא ראתה היא יכולה הייתה להגדיר רק כהילות - לא דבר גישמי כמו קרן אור, אלא תחושה ברורה לגבי כל אדם שלא הייתה לה קודם. ההילות הללו רטטו ונאו בהתאם לשינויים ריגשיים, אך נכון לכרגע היא עדיין לא מבינה מה כל אחד מהם אומר ומה היא אמורה לעשות עם היכולת המוזרה הזו. וזהו, פחות או יותר.
מצב: סיימתי
צבע שבו אתם רוצים שאכתוב את הדמות שלכם: אני אשמח לIndianRed
שאלות/הערות/הארות/משהו שנון: ההודעת אבטחה הזאת בפורטל כל הזמן מוחקת לי חלקים מהטופס

שם + שם משתמש: מאיה Conan gray
שם הדמות: נייטרין אלאגו!!!!
גיל: 13
יבשת: אורליה
מגדר: סיסג'נדרית ביסקסואלית
מיסטיקה: מאגית אם אני לא טועה? או שהיא פשוט לא
מראה: זכרו שהדמות חייבת להתאים חיצונית למקום ממנו היא באה; דמויות מפרוסטברס הקרה היו בהירות שיער ועיניים, לדוגמא.
לפחות 7 שורות.
אופי: לפחות 10 שורות.
רקע: תארו את חייה של הדמות, מילדותה עד לרגע שבו היא גילתה שהיא מיסטיקנית.
לפחות 15 שורות.
מצב: אשמח אם תעדכנו כאן כל פעם שתגמרו סעיף.
צבע שבו אתם רוצים שאכתוב את הדמות שלכם:
שאלות/הערות/הארות/משהו שנון:


קלישה!!!!!
את זוכרת מזמן מזמן שהתחלת לכתוב את העולם הזה?
אז התחלתי אז לכתוב קטע על העולם
ובאותה תקופה לא היה רקע לאורליה
אז החלטתי שרק הקימו אותה
ויש לי קטע על נייטרין
אז השתמשתי בדמות הזאת גם פה!!! זאת נייטרין!!!

חלי - שמורה עד ל21. עד כה הטופס נראה טוב, שמתי לב שהחלוקה בין המלומדים לחקלאים היתה מובהקת מדי, אבל אני מניחה שזה בגלל האופי של לילו גרידא.
אלמה - עקרונית שמורה, אבל אני צריכה יותר פירוט ברקע. על החיים המוקדמים של ארגוס, איך היא התמודדה עם השררות, איך היא התמודדה עם הגילוי על הכוחות שלה, בכלל מידע מפורט יותר. עם רקע כזה קצר אין לי מושג על החיים של הדמות.
יולי - שמורה עד ל21.
יעל - מתנצלת על העיכוב, אני אגריל לך בקרוב.
טליה - עקרונית הטופס מעולה ואני שומרת, אבל שתי הערות קטנות; לא סביר שאיקורה ראה את המושל פנים אל פנים (אולי באיזה ציור בעיתון), ולא הבנתי לחלוטין מה קרה עם האאוס ועם דודיו של איקורה, אבל אציין שוב שהדמות לא יכולה לגור באאוס. זה חשוב.
מאיה - שמורה. אם יש שאלות את מוזמנת לשלוח לי. ואת חייבת לשלוח לי את מה שכתבת:)

אציין לכל מי שלא זוכר שהשררות התחילו לפני 10 שנים.

הקפצה

שם + שם משתמש: אלכס, Kaz Brekker
שם הדמות: קאי הייס (Kai Hayes)
גיל: 17
יבשת: צ'וסורה
מגדר: זכר, בן, ביסקסואל
מיסטיקה: משהלב
מראה:
הדבר הראשון עליו חשב בריאן הייס כאשר ראה אותו בעת לידתו קאי היה "כמה שהוא דומה לי". ולאורך חייו של קאי הוא שמע עוד ועוד אנשים שהכירו את אביו מספרים לו על כמה שהוא דומה לו.
עורו של קאי בהיר. מאוד. הדבר היחיד שהבדיל בין עורו לבין זהו של ערפד היה הפגמנט הכהה יותר והורדרד שקיבל מהשמש הקופחת של יבשת צ'וסורה. ליילה סיפרה לו שחברותיה צחקו על ההבדל המשמעותי בין גוון העור החיוור של קאי לבין האחד השוקולדי שלה.
קו הלסת של קאי מוגדר וסנטרו מרובע. שפתיו אדומות למדי ויחסית מלאות, ואפו סולד במקצת. פניו מלאי חצ'קונים אדומים, הוא ניסה לעשות הכל כדי להיפטר מהם (זאת אפילו לא הגזמה, הכל) כשהיה צעיר יותר אבל עברו כמה שנים מאז והוא התרגל אליהם (אם כי עדיין לא אוהב שהם נמצאים שם ומכערים את פניו.) איפה שאין חצ'קון על פניו של קאי, נמצא נמש זהוב ובהיר. הנמשים של קאי מעטרים את כל גופו, ובעיקר את פניו וכתפיו.
לעיניו של קאי יש צבע של שדה ירוק באמצע הקיץ החמים. עיניו עמוקות ובוהקות ומוקפות בריסים כהים וארוכים. העיניים שלו הן ההבדל היחיד בין תווי פניו שלו לבין אלו של אביו, לו עיניים תכולות. גם מאימו לא קיבל את העיניים, הן היו מתנה מסבתו, איזבלה.
את פניו של קאי מקיף שיער מתולתל ומסודר בצבע כתום-אדמדם. במהלך חיו של קאי אורכו וצורתו של השיער השתנה פעמים רבות. בתקופות מסוימות החליט להאריך את השיער שיגיע עד למותניים. בתקופות אחרות הוא סיפר את השיער קרוב לראשו. הייתה אפילו פעם אחת שהוא החליט לגלח את הכל. ליילה לא הפסיקה לצחוק עליו שלושה שבועות אחרי זה. לעת עתה, קאי החליט להשאיר את השיער בגובה הכתפיים שלו.
קאי אוהב לקשור את השיער המתולתל והחצי-ארוך שלו בקוקו, אבל לא כל השיער שלו ארוך דיו כדי להיתפס בגומייה ולכן חצי מהזמן הוא קושר את השיער שלו במעין קוקו-בלוף. שיערו של קאי הוא הדבר האהוב על ליילה במראהו, לכן כל פעם שהוא נשאר פזור לידה למשך יותר מידי זמן, קאי חוזר הבייתה עם שיער מבולגן וקצת נפוח. כשעוד היה לו שיער ארוך, היא נהגה להושיב אותו מולה עם גבו מופנה אליה ולעשות לו צמות שהתחילו בקרקפת.
מזג האוויר החם של צ'וסורה מחייב את קאי ללבוש בגדים קצרים או אווריריים. הארון שלו מלא בגוונים של חום, חאקי ושחור. הוא בדרך כלל לובש גופייה חומה בהירה יחד עם מכנס פאלאצו בצבע חום כהה. הוא לובש כפכפים בצבע חאקי כל יום, כל היום. הם זוג הנעליים היחיד שיש לו, אם לא מחשיבים את נעלי הספורט השחורות הישנות וההרוסות שלו שלא נעל מעבר לשנה. לא אכפת לו בכל מקרה, הוא מעדיף את הכפכפים שלו. כדי להשלים את הסטייל, הוא הולך עם כובע ברט חום כהה חמישה ימים בשבוע בממוצע. לעיתים רחוקות, כשמגיעות מהים רוחות קרות וחזקות דיו, קאי לובש גם פלאנל משובץ בצבע - ניחשתם נכון! - חום בהיר.
אופי:
כשהיה תינוק, קאי היה רועש.
הוא היה כל כך קטן, שוכב לו בעגלה עם לחיים עגולות וסמוקות ועיניים גדולות וסקרניות ואף אחד לא העלה על דעתו כמה רעש תינוק חמוד אחד יכול לגרום.
הוריו דאגו מהבכי הבלתי פוסק ומהצווחות שמילאו את הבית בקול גבוה והלכו לרופא לעיתים דחופות, לבדוק אם הוא חולה או שכואב לו אך הרופא לא מצא שום דבר לא בסדר עם קאי. הוריו נאלצו להסתגל לרעש.
כשקאי היה ילד קטן הוא דרש מהוריו להביא לו את הדבר אותו רצה באותו רגע - בין אם זה היה סוכרייה, בובה או אוכל - ואם הם לא הקשיבו לו או שלא הסכימו לו לקבל את הדבר, הוא היה ממשיך לבקש ולהתחנן, לפעמים לבכות ולצרוח, ובריאן וג'יין היו נכנעים לו בקלות, רוצים לרצות את הילד שלהם; הוא מעולם לא גילה אם הסיבה לכך הייתה כי הם רצו שהרעש ייפסק או כי הם רצו לראות אותו מחייך ומצחקק, הוא תמיד קיווה שזאת האפשרות השנייה.
כשקאי היה בן שבע, השררות התחילו ואיתן המריבות של הוריו. הוריו ייחסו לו זמן מועט, התעסקו בעיקר בריבים או בעבודה, שייצרו הרועש של קאי נכנע להתעלמות של הוריו. מאז קאי למד להיות בשקט, יש יותר מידי רעש בחיים שלו, הוא לא רצה להוסיף לזה. הוא הלך לבית הספר, ישב בצד, לבד וסגר את פיו. הוא דיבר בשקט ובנועם כשפנו אליו, וענה בתשובות קצרות אם יכל.
אנשים שרואים את קאי מהצד חושבים שמאחר והוא נער כל כך שקט, הוא גם מאוד רגוע ומופנם, אבל זה לא נכון. יש בקאי כעס מבעבע שהוא משאיר כלוא עמוק בתוך ליבו. הוא לא מבין איך זה הוגן שהחיים שלו משתבשים יותר ויותר ככל שחולף הזמן. פעם אחר פעם מכה נוספת נופלת ומצפים ממנו להתמודד איתה עם חיוך על הפנים? קודם השררות, אחר כך המריבות של הוריו, ואז איאן ניפרד ממנו ועכשיו מסתבר שהוא יסודן. הוא שומר על ארשת פנים אדישה, לא אומר הרבה על הקשיים שלו, לא מתלונן יותר מידי, כי אין לו הרבה למי להתלונן.
בת האדם היחידה שקאי מרגיש מספיק נוח לידה כדי שיספר לה מה קורה בתוך הראש שלו היא ליילה. מה הוא מרגיש, על מה הוא חושב, עם מה הוא מתמודד עכשיו. פעם ראשונה פרק עליה את ליבו הייתה שנים לאחר שהכיר אותה. הוא היה בן 13 ולהורים שלו הייתה מריבה גדולה. קאי חשב שהם הולכים להתגרש. שאחד מהם יקח אותו איתם והוא לעולם לא יראה את השני. אחרי שבוע שההרגשה הכבידה על ליבו, קאי נשבר. הוא וליילה הלכו לים כשזה קרה, ישבו שם על החול, צופים בגלים מתנפצים על פני החול. הדמעות פתאום הגיעו לעיניו, הגרון שלו התכווץ, הנשימה שלו האיצה והוא התחיל לבכות. ליילה ניסתה להבין מה קרה, אבל הוא פחד לספר לה. הוא לא רצה שתחשוב עליו שום דבר רע, לא רצה להבריח אותה, כי היא היחידה שבאמת נשארה לצידו. כשהוא לבסוף סיפר לה, התגובה של ליילה הייתה מבינה ומנחמת. אחרי שהרגיעה אותו וגרמה לו להפסיק לבכות, אחרי שסילקה לו את הדאגות מהראש והם חזרו לצפות בגלים, היא ביקשה ממנו להבטיח לה שכל פעם שיש לו משהו שיושב לו על הלב, הוא יומר לה, כי היא רוצה להיות שם בשבילו גם ברגעים הקשים.
רקע:
אי שם, בדרום-מזרח צ'וסורה, הייתה לה עיר על קו הים ושמה היה ויטרוברס (Vitrovers).
בעיר גרו מר וגברת פירס. מר וגברת פירס היו עשירים. מאוד עשירים, הם גרו בבית מאוד גדול בקצה העיר, היה להם טבח משלהם ושלושה משרתים. יום אחד שפחתה של גברת פירס, איזבלה הייס (Isabella Hayes), נכנסה להיריון עם הילד של מר פירס. מר פירס לא רצתה שאישתו תגלה שהיה לו רומן עם שפחתה ולכן שיכנע את גברת פירס לפטר את שפחתה. כדי שאיזבלה לא תפצה את פיה, הוא הבטיח לה שיתן לה ולבנם לגור בבית שהוא יקנה להם ושיממן את ההוצאות המיועדות לתינוק, שלאחר מכן נקבע ששמו של התינוק יהיה בריאן הייס (Brian Hayes).
כאשר בריאן גדל והגיע לגיל 8, הוא לא פיתח אף תסמין ליסודנות. איזבלה לקחה אותו לטיפול שם הוכיחו כי חששותיה נכונות, בריאן היה חסר יסודנות. איזבלה הייתה שבורת לב מהתגלית, כיוון שאם יסודנית לא יכולה לגדל בן חסר יסודנות, ולכן לאחר כשבוע היא נאלצה לשלוח אותו לפנימיה ומעולם לא ראתה אותו שוב.
~~~
חודשיים וחצי לאחר יום הולדת שלוש של ג'יין לאנגלי (Jane Langley), הוריה חלו במחלה קשה ונפטרו. לאביה של ג'יין היה חבר ותיק בשם אדם ברייט (Adam Brate). כאשר ג'יין איבדה את הוריה, אדם לקח אותה לביתו וגידל אותה כאילו הייתה בתו שלו. אדם ברייט היה מנהל הפנימייה האזורית של ויטרוברס. הוא גר יחד עם אישתו, בנו וג'יין עד שילדיו היו גדולים דיו כדי ללכת ללמוד בפנימייה. אדם השאיר לג'יין את שם משפחתו של אביה המת כי הוא היה הדבר היחיד שנשאר לה ממנו ומאמה, אז הוסיף גם את שם משפחתו שלו כדי שבאמת תרגיש חלק ממשפחת ברייט.
לבנו של אדם קראו תיאודור ברייט (Theodor Brate). הוא מעולם לא אהב את שמו הפרטי, ותמיד העדיף שיקראו לו תיאו. תיאו היה בן 4 כשג'יין הפכה לאחותו, גדול ממנה בשנה. לא לקח הרבה זמן עד שהתרגל לנוכחותה והתחיל לחשוב עליה כאחות אמיתית, ועם זה גם רגשות אהבה וגוננות לאחותו הקטנה.
כשתיאו היה בן 8 וג'יין הייתה בת 7, הצטרף לפנימייה בה גרו ולמדו ילד בשם בריאן הייס. תיאו התחבר מהר מאוד לבריאן והם הפכו לחברים טובים מהר מאוד. הם עשו הכל ביחד והיו אחד עם השני כל היום.
כשבריאן ותיאו היו בני 17, בריאן התחיל לפתח רגשות לאחותו הקטנה של תיאו. השניים התקרבו יותר ויותר והתחילו לצאת. בהתחלה, תיאו לא שמח מהרעיון. הוא ראה גם את ג'יין וגם את בריאן כמו אחים! מה פתאום שהם יתחילו לצאת? אבל לבסוף הוא התרגל לקרבה שלהם.
~~~
עברה שנה מאז תחילת מערכת היחסים של בריאן וג'יין, בריאן היה בן 18 וג'יין בת 17, וג'יין נכנסה להיריון לא מתוכנן. למשך חודשים לאחר שגילו, תחושות של פאניקה, כעס, לחץ וחרדות היו באוויר, אך לבסוף השניים החליטו להשאיר את הילד אצלם. כששניהם יסיימו את הלימודים, הם יתחתנו ויעברו לגור יחד, בדירה קרובה לביתם של הוריה של ג'יין, כדי שתמיד יוכלו לעזור. תיאו הבטיח לבקר אותם הרבה כדי להכיר את התינוק ולעזור לאחותו ולחברו הטוב מתי שמתקשים.
תשעה חודשים לאחר מכן, נולד התינוק, וקראו לו קאי הייס (Kai Hayes).
~~~
קאי היה בן שבע כשהחלו השררות. החיים שלו היו כמו רכבת הרים, הרבה עליות והרבה יותר ירידות, וההורים שלו בחרו לצעוק מאשר להנות מהנסיעה. היה הרבה מאוד לחץ ומתח וקושי כלכלי ונפשי בלגדל ילד, בעיקר בתנאים שכאלו. דוד תיאו ניסה לעזור כמה שרק יכול אבל גם הוא היה עסוק עם משפחתו שלו. ואז הצעקות התחילו. בהתחלה בגלים שקטים - עקיצה פה, הערה שם - ואז לעיתים קרובות יותר ויותר עד שצעקות מילאו את הבית על בסיס יומי.
קאי הלך לבית הספר. היו שם הרבה מאוד ילדים והרבה מאוד חבורות, וקאי לא ידע איך להתחבר לאף אחד מהם.
הוא לא אהב את בית הספר. כל שנותיו הראשונות בבית הספר הוא היה סוג של מתבודד, לכן הוא לא הכיר את התלמידים מעבר לשם פרטי. רוב המורים היו או ממש לא נחמדים או ממש משעממים, לכן גם לא נהנה מהשיעורים.
הוא העדיף את הים. במהלך השררות, הים עלה על גדותיו, הוא הטביע כמה בתים בגלים של חול ומים. ובכל זאת, הים היה המקום הרגוע והמנחם ביותר שהכיר. בשנים הראשונות של השררות, כשג'יין ובריאן עוד דאגו לו במקום להעביר את כל הזמן שלהם יחד בצעקות, תלונות ועקיצות, הם הזהירו את קאי להתרחק מהים, כי היה מסוכן, אבל כאשר השנים חלפו, הקשר של ג'יין ובריאן נחלש וקאי חיפש מקומות לברוח מהצעקות של הוריו, הוא מצא את עצמו בים. הוא יכל להעביר שעות צופה בכחול הנצחי, נדהם מהקילומטרים על גבי קילומטרים של גלים המקשרים בין כל היבשות והופכים אותם לעולם אחד.
~~~
קאי היה בן 10 כשפגש את ליילה הנסלי (Layla Hansley). ליילה עברה לכיתתו בשנה הרביעית ללימודים, ההורים שלה עברו דירה מעיירה קרובה. לליילה היו עיניים חומות כהות ושיער גלי וארוך באותו הצבע, שפתיה מלאות ובצבע ורוד-אדמדם ועורה בצבע של הבפנוכו של העץ אחרי שכרתו אותו. ביום הראשון שלה בכיתה החדשה, כאשר היה עליה לבחור כיסא, היא הלכה לשולחן בשורה השלישית, צמוד לקיר עם החלון. "היי," היה לה חיוך מדבק, אז קאי חייך בחזרה. "אני ליילה הנסלי. איך קוראים לך?" הוא ענה לשאלתה. "אני יכולה לשבת לידך?" הוא הסכים. הם פטפטו וצחקו וחלקו חיוכים. היא הפכה את בית הספר למקום שקל לו ללכת אליו.
~~~
ליילה לא הייתה ילדה בעלת מראה מיוחד. היא לא הייתה מכוערת בשום אופן אבל גם לא בדיוק יפהפייה. אבל היה לה קסם מיוחד שגרם לאנשים לאהוב אותה ממבט ראשון, והיא אהבה את כולם אז היו לה הרבה מאוד חברים וחברות. קאי לא יודה בזה בקול רם אבל הוא קינא, עד היום הוא לא בטוח במה הוא קינא- בחוסר המאמץ של ליילה להכיר חברים חדשים ולהיות מרכז העניינים או בחברים של ליילה שאהבו להקיף אותה ולדבר איתה, להעביר אליהם את תשומת ליבה כשהוא ממש שם לידה. אולי זה כי הוא פחד שהיא תלך, תבין שהוא לא מישהו מעניין במיוחד או שהוא פשוט לא שווה את זה, שהיא תשאיר אותו לבד שוב.
יום אחד, בשנה החמישית שלו ללימודים, הקנאה פשוט נפתרה. כנראה הוא עשה הבעה אחת בולטת מידי, שליילה ראתה, כשאחד מהמעגלים החברתיים שלה לקחו אותה איתם באחת ההפסקות בבית הספר כי יום אחד זה היה נראה כאילו היא פשוט מבינה. היא לקחה אותו איתה כשחבריה לקחו אותה לאיזשהו מקום מחוץ לכיתה בהפסקה, היא צירפה אותו לשיחות, שינתה בעדינות את נושאי השיחה לנושאים שהוא אוהב ומכיר, היא הקדישה לו יותר זמן משכל אחד אחר הקדיש לו מאז תחילת השררות.
הוא אהב אותה. היא הייתה בת האדם האהובה עליו בעולם והוא ידע שככה היא תמיד תהיה. הוא לא חשב עליה כשום דבר מעבר לחברה אפלטונית אבל הוא ידע שהוא אהב אותה בעומק ובעוצמה שהוא מעולם לא הרגיש כלפי אף אחד אחר.
~~~
קאי היה בן 15, וליילה הזמינה אותו למסיבה שכבתית של אחת החברות שלה. חצי שעה לאחר שנכנסו לבית הגדול, קאי עמד לבד ליד השולחן עם השתייה בזמן שליילה הלכה לומר שלום לחברים האחרים שלה. הוא ראה כשנער יפה תואר התקרב לשולחן ונעמד לידו. שיערו היה בלונדיני ומאחורי הפוני הסתתרו עיניים תכולות וגדולות, היה לו אף כפתור ועורו היה חיוור. הנער התחיל לדבר איתו, בהתחלה שאל שאלות קצרות וקאי ענה לו בתשובות קצרות, אבל ככל שהדקות חלפו, קאי והנער הבלונדיני שענה לשם איאן דורנד (Ian Durand) מצאו את עצמם צוחקים ומחייכים על אחת הספות הרחבות. התברר שאיאן היה האח הגדול בשנתיים של הנערה שארגנה את המסיבה. כשהמסיבה נגמרה, לפני שקאי עזב לביתו, איאן קבע לצאת איתו לדייט.
הם היו זוג למשך שנה וחצי, וליבו של קאי היה כולו שייך לאיאן. קאי חשב שהם יהיו יחד לנצח. כשאיאן נפרד ממנו, לקאי נשבר הלב.
~~~
זה היה יום הולדתו ה17 של קאי. הוא וליילה קבעו להתעורר מוקדם בבוקר ולהיפגש בחוף הים כדי להספיק לראות את השמש מתעוררת מבין הגלים הכחולים של הים הגדול ליום חדש. ליילה חיכתה לו שם. היא ישבה על סלע גדול, בקצה הרחוק מהים של החוף, השמש שעוד לא נראתה באופק הכתימה את השמיים הכהים בגוונים ורודים-סגולים. "יום הולדת שמח!" היא קראה בהתרגשות כשראתה אותו ורצה לחבק אותו. היא מיהרה אותו לחזור איתה לסלע הגדול עליו ישבה לפני רגע, והושיטה לו שתי מתנות. הראשונה הייתה שני קאפקייקים שוקולד ועל כל אחד מהם נר בוער אחד. "אפיתי אותם בעצמי. אחד לי ואחד לך, אז תבחר את היפה יותר ותן לי את השני." המתנה השנייה הייתה מלבן קנבס לבן וקטן. על הקנבס הייתה מצוירת דמות. ראשה של הדמות נח על ידיה מעל מחברת פתוחה וספר לימוד, שיערה הגלי והארוך מפוזר על העץ של השולחן ומכסה את עיניה חלקית. "זה אתה! ציירתי אותך בבית ספר. נרדמת באחד השיעורים של גברת גרייבי. המשכתי את הציור בבית והעברתי אותו לקנבס."
זאת המתנה הכי טובה שמישהו אי פעם קנה לו. הוא העמיד אותה על השידה ליד מיטתו.
~~~
חודש לאחר יום הולדתו ה17 של קאי, הוא התעורר מוקדם בבוקר מצעקותיהם הרמות של הוריו. הוא ציחצח שיניים, התארגן ויצא לבית הספר. הוא היה עצבני היום, הרגיש כאילו קם על רגל שמאל באותו בוקר. הוא למד למשך שבע שעות ארוכות בבית הספר, יושב לבד בשיעור ולבד בהפסקה כיוון שליילה נשארה בבית כי עלה לה החום.
בדרכו חזרה מבית הספר, הוא ראה את איאן דורנד בפארק כמה רחובות מבית הספר. אבל איאן לא היה לבד, הוא היה עם נער ברונטי, והם התנשקו.
איאן וקאי נפרדו לפני יותר מחצי שנה, אבל זה לא מנע מהקנאה והכאב ללבלב בליבו של קאי או מהדמעות לעלות לעיניו.
קאי רץ משם, פניו רטובות ועיניו אדומות וליבו מתהדק לו בחזה. הוא הגיע לבית וטרק את הדלת כניסה. הוא לא ידע אם הוריו בבית או שהלכו לעבודה, ולמען האמת, לא היה לו אכפת. הוא רץ במעלה המדרגות לחדרו ואפילו לא טרח לסגור את הדלת. הוא התרסק על המיטה ובכה.
לפתע ידיו שתפסו בסדין המיטה החלו להרגיש חמות, הוא פקח את עיניו המטושטשות והסתכל למטה. הסדינים שלו עלו בלהבות וידיו היו חרוכות. הוא קפץ באימה ממיטתו ורץ מהבית. הוא רץ ורץ ורץ ומצא את עצמו עומד על החול הרך של הים. הוא לא הבין מה קרה שם, איך הוא עשה את זה, אבל זה קרה. קאי נשאר שם עד שקיעת השמש ורק אז התחיל ללכת אל עבר ביתו. רק שכשחזר כבר לא היה שם בית.
מצב: ערכתי רקע וקצת אופי, יש לי עוד משהו להוסיף לאופי אבל אני כנראה אעשה את זה מחר
צבע שבו אתם רוצים שאכתוב את הדמות שלכם:
שאלות/הערות/הארות/משהו שנון:
לא שכתבתי כלום (לבינתיים) אבל רק עכשיו שמתי לב ששם המשפחה של הדמות של חלי זה ווינצ'סטר ומעניין אותי אם זה רפרנס לסופרנאטורל או סתם שם רנדומלי

דאבל אז צונזר

דאבל אז צונזר

דאבל אז צונזר