☆ז'אנר: קומדיה-דרמה
☆במאי: טאיקה וואיטיטי
☆שחקנים: טאיקה וואיטיטי, רומן גריפין דייוויס, תומסין מקנזי
☆שפה: אנגלית
☆שנת יציאה: 2019
☆אורך הסרט: 108 דקות (שעה ו48 דקות)
☆תקציר: ג'וג'ו הוא ילד מוזר שגדל במלחמת העולם השניה בגרמניה, שלא מצליח להשתלב עם שאר הילדים בשכבת הגיל שלו, שבמקרה הם נאצים. חברו הדמיוני הוא אדולף היטלר (מגולם ע"י טאיקה וואיטיטי), שמייעץ לו כיצד לתרום למדינה שלו ולהיות נאצי טוב. אבל עולמו של ג'וג'ו מתערער כשהוא מגלה שבביתו מסתתרת נערה יהודיה.

העלילה
מעטים הם הסרטים שזרמו לי מבחינה עלילתית כמו ג'וג'ו ראביט. כל דבר מוביל לדבר הבא בצורה ברורה והגיונית, גם אם המאורעות עצמם אינם הגיוניים כשלעצמם. יש פשטות מסוימת בסיפור, בלי יותר מדי סיבוכים והפוך על הפוך. עם הפשטות הזאת, וואיטיטי עושה הרבה. בעזרת הסיפור הפשוט, הוא בונה את העולם והדמויות והם בעצם הופכים להיות הכוכבים של הסיפור. במקום להתרכז בליצור הפתעות, הוא יוצר סיפור שאפשר לחזות מהדקות הראשונות של הסרט (גם בגלל הידע ההיסטורי שקיים בידינו- גרמניה בסופו של דבר הפסידה במלחמת העולם השניה), אבל זורע בתוכו אינטראקציה בין-אנושית נוגעת ללב ודמויות שיהיה קשה לשכוח.
בגלל שהעולם פותח בצורה כה טובה, הצלחתי להרגיש ממש חלק, ולהיטלטל מהמאורעות בסרט במקום לצפות מרחוק מבעד למסך. הצלחתי להתרכז במה שוואיטיטי התכוון שאתרכז בו, וחוויתי את הסרט ממש עד העצם.
האם העלילה מקורית? אני לא חושבת. אני חושבת שראינו סיפורים בסגנון בעבר, ואני לא חושבת שהעלילה ואיך שהיא היתה בנויה חידשה משהו. אני גם לא חושבת שהיא היתה צריכה לחדש משהו. אני חושבת שלהצליח להעביר סיפור פשוט בצורה מובנת ומרגשת זה חשוב ומרשים.
אני חושבת שקיבלנו את כל התשובות לכל השאלות שעלו, בין אם מדובר בשאלות פילוסופיות וחברתיות לגבי קבלת האחר וקבלת האני, לבין אם זה מה קרה עם הדמויות השונות שהכרנו במהלך הסרט (לא היתה דמות אחת שהוצגה לשווא והלכה לטמיון! הן משמעותיות בדרכן ועוברות תהליך, אחת אחת!), לבין אם זה מה קרה עם העולם שהוצג לנו וכיצד הוא השתנה.

הדמויות
כפי שציינתי לפני כן, מהמעלות המוצלחות של הסרט היא הדמויות. יש קשת רחבה של דמויות שלכל אחת ערכים משלה ואופי משלה וגם מראה מאוד ייחודי שהופך לזכור את הדמויות לקל במיוחד. טאיקה עשה עבודה טובה בלתת מספיק אנושיות וטמבליות לכל דמות כדי שלא פשוט נשנא אותה מבלי לתת לה צ'אנס, אבל מתח מספיק ביקורת על הדמויות חסרות הערכים כדי שלא נרגיש שהוא פשוט מטאטא את כל הדברים הרעים שהן עשו מתחת לשטיח.
יש המון סוגי דמויות ולכל אחת יש סיפור קטן משלה, ואני חושבת שאני אעבור על כמה דמויות שהיו מאוד משמעותיות בשבילי.


ג'והאנס (ג'וג'ו) בצלר
ג'וג'ו הוא ילד מוזר, והמוזרות שלו נשארת אתו כל הסרט. הוא מנסה בהתחלה להשתלב עם אחרים ולהיות נאצי והוא חולם להיות הנאצי הכי טוב והחבר הכי טוב של היטלר- שזה כשלעצמו פשוט מוזר. ניכר שברמה מסויימת הסרט מסופר עם הילדותיות שהייתם מצפים מילד בן עשר, אבל אפשר להבין עם הפרטים שניתנים לנו בסרט שג'וג'ו צמא לתחושת שייכות. אמא שלו עובדת רוב היום, אבא שלו לא בתמונה (ספוילר) ככל הנראה אבא שלו בגד במשטר הנאצי בעת המלחמה ונהרג על כך, או ברח להתחבא במדינה אחרת הרחק מהישג ידם של הנאצים. ג'וג'ו לא רוצה להאמין לזה, אבל הדבר משפיע על איך שדמויות אחרות רואות אותו ומתייחסות אליו. חלק מהסיבה שהוא כל כך רוצה להיות חלק היא כי לא רואים בו חלק מראש בגלל שאבא שלו ברח ולא היה חלק, ובגלל שאנשים חושדים באמא שלו שהיא עוזרת ליהודים., והוא פשוט רוצה לא להיות לבד. כל כך רוצה לא להיות לבד, שהחבר הדמיוני שלו הוא היטלר, הפיהרר הכל כך פופולארי. אבל בצלר עובר תהליך. כשהוא פוגש את הנערה היהודיה, הוא מוכרח- לא משנה עד כמה הוא לא רוצה- להכיר בכך שהיא אנושית, ובכך להכיר בזה שמשהו שהוא ראה כלא אנושי כי ככה אמרו לו, הוא כן אנושי. להכיר בכך שהוא אולי לא בצד הצודק, ואולי הוא בעצם לא רוצה להיות חבר של היטלר ונאצי. זה משהו שלוקח זמן, אבל בסופו של דבר ג'וג'ו מצליח להבין מה חשוב לו, ושזה חשוב גם אם אחרים לא אומרים שזה חשוב. הוא תמיד הוצג כדמות רגישה, אבל עם הזמן הוא גם נפתח לרגישות הזאת ומאפשר לה להגדיר אותו ולהנחות אותו מבלי לפחד, בגלל שבזה טמונה העוצמה האמתית.
ג'וג'ו הוא פשוט דמות כל כך אנושית וכל כך אמינה. רק בכתיבה של הביקורת הזאת אני מבינה כמה הסרט מסופר מנקודת המבט שלו, וכמה שזה משפיע על הכל ומאפשר לצבעוניות והמוזרות של הסרט לזהור. הוא דמות שמאפשרת לנו להיכנס למהלך האירועים. הוא עובר תהליך מאוד קשה ומרגש, ובתור צופים זה כיף לראות אותו ולהתחבר אתו.


רוזי בצלר
אני כל הזמן רוצה להיכנס לנושא של רוזי ולכמה שהיא השפעה משמעותית בסרט, אז אני חושבת שהגיע הזמן שנדבר עליה. רוזי היא אמו של ג'וג'ו, אישה ארית יפה ושופעת כריזמה, שמסוגלת להקסים כל אחד ולגרום לדברים ללכת בדרך שלה. היא מתארת את עצמה כלביאה שתגן על הגור הקטן שלה, והאמת, אפשר ממש לראות את זה (אם שמים את כל ההקבלה הארית לאריות וכמה שזה מגעיל בצד, כמובן). אני חושבת שהדבר הכי בולט זה כמה שהיא רב-גונית. אני חושבת שהיא היתה חייבת להיות רב גונית, בגלל שהיא נמצאת במצב בעייתי. כמו שאמרתי, בעלה, אביו של ג'וג'ו, נעלם במהלך המלחמה ורבים מאמינים שהוא בגד בגרמניה וערק ולכן הם מתייחסים למשפחת בצלר בפקפוק וזלזול, מה שמקשה על רוזי לדאוג לה ולבן שלה. עם כל הקושי, היא תמיד משתדלת להיות עם חיוך על הפנים ולהלך בצעדים קלילים וחינניים, מה שרק הופך כל רגע פגיע ואנושי שלה לקשה וחד. גם אנחנו כקהל רואים אותה כאמא החזקה והכל יכולה, כמו שהיא מציגה את עצמה, אבל ברגעים השזורים בחינניות במהלך הסרט שבהם אנחנו לא מוגבלים לראיה של ג'וג'ו את העולם, אנחנו מוצאים שהיא מתקשה. שהיא רעבה (ספוילר) כי היא זו שמסתירה את הנערה היהודיה בביתם והיא דואגת לה לאוכל מדי יום והיא מדברת אתה ודואגת לה ומרגיעה אותה ומשמשת כסלע איתן במובן הרגשי גם לה., שהיא עייפה מהמלחמה (היא מזכירה זאת מספר פעמים במהלך הסרט גם לג'וג'ו, שהמלחמה לא טובה לכלום וגורמת רק לסבל ולמוות. עצם העובדה שהיא מראה לו שהיא לא תומכת בגרמניה הנאצית בעיוורון כמוהו גורמת לערעור האהדה שלו לאימפריה הנוראית). באחת הסצנות בסרט, ג'וג'ו ורוזי חוזים בגופות של אנשים שנתלו בגלל שעזרו ליהודים. ג'וג'ו מנסה להרחיק מבט ולא להסתכל ולא להיות חלק ופשוט להיאחז ב-איכס יהודים ואיכס מי שעוזר להם. היא מכריחה אותו להסתכל, וכשהוא שואל מה הם עשו, היא אומרת לו-כל מה שהם יכלו. אט אט היא מטפטפת לו בדרכה שלה את האנושיות שיש בה.
היא דמות חשובה מאוד, אבל היא לא דמות שעוברת תהליך רגשי במהלך הסרט. היא מחזיקה באותם האידאלים בהתחלה ובסוף, ולמרות שיש לה המון נפח ותכונות ורעיונות, היא באיזשהו מקום גם כלי. אני חושבת שבנסיבות אחרות הייתי כועסת על זה, בגלל שאני לא אוהבת שמציגים לנו דמויות שהן כלים, אבל זה לא שלא הביאו לה את הבמה שלה. רוזי היא מאוד רוזי, וכפי שאמרתי היא רבת רבדים, והיא גם מקסימה ומצחיקה ויפה ושובת לב וגם עייפה ועצובה ובודדה תחת העומס של לגדל ילד לבד בזמן המלחמה. (ספוילר!!!!!!) למרות שזה נהיה מאוד שקוף מכמה שהיא מגיעה לג'וג'ו בדיוק כשהוא צריך וכמה שהיא שונאת את המלחמה ומלמדת אותו ערכים והיא מעין מלאך כזה, עם כל האנושיות שבה, עדיין הופתעתי מזה שהיא מתה. כן כן, מתה. זה הרגיש במובן מסוים מאוד צפוי, גם כי צריך רגע מאוד מאוד עצוב בסרטים האלה וגם כי היא פשוט נראתה שהיא מעל להכל. שהיא גדולה מהחיים. היה משהו בה שמאוד הרגיש כאילו זה הולך לקרות. אני חושבת שאולי במקרה הזה זה הוגן שהיא לא הספיקה באמת לעבור שינוי ולהתפתח, בניגוד לשאר הדמויות.


אלזה קור
אלזה קור היא הנערה המסתתרת בביתם של ג'וג'ו ואלזה בצלר. היא נועזת, מעניינת, ויפה, ומאתגרת בכך את כל מה שג'וג'ו מכיר. היא מציעה לעזור לו עם הפרויקט שלו לכתוב ספר על זיהוי יהודים וצובעת קריקטורה מפחידה ולא אמינה שהיא בעצם כל מה שגו'ג'ו 'רוצה' לשמוע ומאמין בו, ועדיין מצליחה לערער את האמונה שלו. היא לא דמות שאנחנו חווים הרבה ממנה, אבל אנחנו יודעים שהיא מסתתרת בלי המשפחה שלה, שהיה לה חבר בשם ניית'ן שעזב, (ספוילר) שבסוף מתגלה שהוא מת לפני שעלילת הסרט התחילה. שהיא משתוקקת לחופש. היא מנהלת שיחות גם עם אמא של גו'ג'ו וחושפת בפניה את הצד הפגיע שלה. הן שתיהן מאפשרות אחת לשניה להיפתח ולא להיות, ולו לרגע אחד, הנשים החזקות וחסרות המעצורים שמצפים מהן להיות.
אני חושבת שזה וודאי היה מעניין לעשות את הסרט מנקודת המבט של ג'וג'ו למרות שלעשות אותו מנקודת מבטה של אלזה קור היה יכול להיות כל כך קל. היא דמות שיכלה בקלות להיות הפרוטגוניסטית. היא מלאת עומק ורבדים ומצבי רוח, ו-וואיטיטי מצליח ללכוד את הרוח הנעורית המרדנית מבלי להפוך אותה לקריקטורה. אלזה היא דמות אמינה ואמיצה ורגישה וחזקה.


קפטן קלצנדורף
הקפטן הוא דמות שעולות מהסרט כלפיו המון רגשות מעורבים. מצד אחד, הוא מכשיר נוער גרמני להיות נאצים ולהרוג דברים, מצד שני הוא נפל מגדולה ואיבד את כל מה שהיה לו, מצד שלישי כל מה שהיה לו היה להרוג נאצים. הוא פשוט דמות ממורמרת והוא מבלה הרבה זמן בלשתות, אבל מדי פעם אנחנו זוכים להבזקים של אנושיות מצדו. הוא נראה בעיקר כמו בן אדם שעייף מהמערכת ומהשיטה ומהמלחמה, שעושה מה שהוא יכול כדי לשרוד. בהוראת רוזי, הוא מקבל את גו'ג'ו בחזרה לתנועה ההיטלראית אחרי שההוא נפצע קשות, ומארח לו חברה ולאט לאט נהיה חביב יותר ונפתח יותר אליו.
קפטן עובר תהליך משמעותי במהלך הסרט. הוא נהיה חם יותר ופגיע יותר ופתוח יותר, ואפשר לראות שיש רומן בינו לבין פינקל, הסגן שלו, ושאכפת לו ממנו. הוא דמות שאנחנו אמנם לא יודעים עליה הרבה, אבל אפשר לראות את השינוי בה והיא כן משמעותית, בצורה שלא אוכל באמת להרחיב עליה בלי... (ספוילר!!!) כשאנשי S.S. באים לבית של ג'וג'ו כי הם שומעים שאמא שלו עוזרת ליהודיה ומחביאה אותה בבית, קפטן משקר כדי להציל את החיים של ג'וג'ו ושל הנערה (קלזה קור), מה שמעמיד אותו כמובן בסיכון. בסוף הסרט, הוא מציל את ג'וג'ו שוב ומשקר שהנער יהודי ולא נאצי כדי שאנשי בעלות הברית לא יהרגו את הילד.

קומדיה כאמצעי
קומדיה כאמצעי היא מגמה (יחסית) חדשה בקולנוע, בעיקר כי יש יותר ויותר סרטים שחלק מהמסר שלהם אם לא כולו הוא ביקורת על החברה. כמובן שבמידה והיו מגישים לנו את אותה ביקורת כדבר היחיד שמעסיק אותנו בסרט, יתכן והיינו יוצאים בתחושה שהסרט 'מתנשא' או לא מונגש או נוצר רק כדי להטיח אג'נדה כלשהי שאולי אנחנו מסכימים אתה ואולי לא, אבל ג'וג'ו ראביט מספרת סיפור שהוא באחת קורע לב, מרגש, מצחיק והומני וגם ביקורתי.
הצורך להיות מאצ'ו שבא על חשבון דריסתם של אחרים עולה פעמים רבות במהלך הסרט. כשהבנים בנוער ההיטלראי פוגעים בג'וג'ו (ספוילר) הם מנסים להכריח אותו להרוג ארנבון וכשהוא מנסה לעזור לו לברוח, הם מכים אותו ומקניטים אותו, וכך הוא רוכש את הכינוי ג'וג'ו ראביט (כי הוא מפחד, כמו ארנבון), הוא מנסה להחזיר להם בקלף שלהם, במאצ'ואיזם, אך התכנית שלו משתבשת והוא נפצע קשה ונותר צולע ומצולק. (ספוילר) הוא מנסה לזרוק פצצה על כל מי שהקניט אותו, אבל הפצצה נזרקת בחזרה אליו לפני שהוא מספיק לברוח. כשהוא מנסה להתעמת עם הנערה היהודיה שמסתתרת בביתו, היא מעמידה אותו במקומו (גם בעזרת העובדה שהיא פיזית גדולה יותר ממנו כי הוא ילד בן 10 והיא נערה, אבל גם בעזרת כוח המוח).
גם בחלקים עמוקים יותר לתוך הסרט, תמיד אנחנו מקבלים את התזכורת שמי שאינו מוצא בליבו מקום להכיל את השונה ומשתמש מקבל את הגמול שמגיע לו. (ספוילר) אותם אנשים מהנוער ההיטלראי נשלחים, על אף גילם הצעיר, להילחם בשביל גרמניה. כשהם חוזרים, ג'וג'ו ואמו חוזים בהם חבולים ומותשים והלומי קרב, ללא כל רוח השחצנות והביטחון שהם חשו בתחילת הסרט.
עם זאת, התוכן מוגש לצופה עם אוירה קומית ולא קודרת. הדבר מאפשר לנו להתרענן לפני שאנו צוללים שוב ללקח אחר. זה לא נתפס מאוד בהיגיון, סרט סאטירה על גרמניה הנאצית שגם לא מגחיך את האבדות וחירופי הנפש וגם מצליח באמת להצחיק, אבל טאיקה וואיטיטי מפולפל ומשופשף בתחום (הסרט שלו למרוול, ת'ור רגנארוק, הציג טייק קומי וקליל אך נוגע ללב לסדרת סרטי הקומיקס ובפרט לסדרת הסרטים שלהם על ת'ור, שעד אז היתה אפלה ודרמטית בצורה אחרת לחלוטין. ת'ור רגנארוק הוא גם המוצלח ביותר מבחינה מסחרית, ואהוב על הקהל) וצולח את האתגר.
כשג'וג'ו כושל בלהחזיר לבריונים, אנחנו חוזים באסון בהילוך איטי, בפרצוף המטופש של חברו הדמיוני היטלר כשהוא מבין מה הולך לקרות, ואנחנו מוצאים את עצמנו צוחקים על אף האסון הברור שעומד להתרחש. כשג'וג'ו מדבר עם הנערה המסתתרת (ספוילר) כדי לכתוב ספר שיתאר איך נראים יהודים, כי הם נראים כמו כל אחד בעצם ואי אפשר לזהות יהודי ברגע. ומדגים בורות וגזענות עם עלילות פנטזיה בלתי נתפסות על היהודים, אי אפשר שלא למצוא את הסיטואציה מגוחכת. (ספוילר) השיא קורה בסוף, כשהמלחמה מגיעה לבסוף לגרמניה והאימפריה הנאצית נוחלת תבוסה, רצף צילומי המלחמה והקרב נראים היסטריים, ומשלבים גם רגעים עצובים וגם קטעים מוגזמים ומצחיקים.
וואיטיטי מאפשר לנו לגשת לחלקים עמוקים יותר ברגש שלנו על ידי זה שהוא נותן לנו מרחב בטוח לחוות אותם. אנחנו יודעים שזו קומדיה, אנחנו מסתמכים עליו ועל הדרך שלו לספר את הסיפור, ולכן גם כשהוא מגיע לנקודות השפל הרגישות, אנחנו מאפשרים לרגע לתפוס אותנו כמו שאיפשרנו לצחוק לתפוס אותנו, וזו הופכת להיות חוויה אינטימית ומאוד חזקה. כך בעצם אנחנו נותנים לקומדיה לעבוד ככלי למשהו גדול יותר ועמוק יותר, ולא רק להיות על פני השטח.

המסביב
נראות
אחד הדברים שהכי התפעלתי מהם בסרט הוא איך שהוא נראה ומרגיש. הוא לא סתם סרט זרוק, אלא רואים את ההשקעה בכל פריים, בכל פריט, בכל צבע. הסרט נראה טוב ומצולם בצורה כיפית שהופכת לחלק מהאופי שלו. דרך הצילום מתאימה את מה שתיארתי מוקדם יותר בביקורת- הסרט מסופר מנקודת המבט של ג'וג'ו, ילד בן עשר. הצבעים העשירים והזויות המעניינות והמוגזמות של כל האלמנטים מדהימים, ועובדים ביחד כדי ליצור גם סיפור שמועבר בצורה איכותית, גם דמויות עשירות ומורכבות, וגם נראות שנשארת צרובה במוח לימים רבים.
אני חושבת שתמו הימים שרק סרטי אינדי מוזרים נראים ככה (ובככה, אני מתכוונת כאילו ווס אנדרסון יצר אותם), ושלאט לאט עוד ועוד סוגות מאמצות לעצמן את הסגנון מלא החיים הזה שנותן לסרט חיים בכל סצנה וסצנה.
הסרט מהמם, והבגדים משקפים את תקופת הזמן עם טוויסטים אפנתיים. הכל בסרט מעביר את התחושה של התקופה, מבלי לגרום לזה להרגיש מיושן או רציני מדי. כלומר, התלבושות והתפאורה יושבים מעולה גם עם התחושה הנערית של הסרט מבלי להוריד מהאיכות והרמה שלו.

משחק
אני חושבת שרוב השחקנים עשו עבודה מדהימה. יש לנו שחקנים כמו טאיקה וואיטיטי, סקרלט ג'והנסון, רבל ווילסון וסאם רוקוול- כולם שמות מוכרים בתעשיית הבידור ששמם הולך לפניהם.
אני חושבת שרומן גריפין דייויס, שמגלם את דמותו של ג'וגו', עשה עבודה נהדרת עם הדמות. ילדים בתפקידים כאלה יכולים לעשות את כל ההבדל, ואני חושבת שהוא התמודד עם הדמוות בחינניות. הוא נתן לג'וג'ו את המביכות הנחוצה כדי לגרום לו להיות נגיש אבל גם לא הגזים ולא גרם לזה להרגיש כאילו אני צופה בילד שמגלם דמות על מסך. הוא הרגיש טבעי ונכון.
סקרלט עשתה עבודה מהממת עם רוזי. אני לא מעריצה גדולה של סקרלט, ולדעתי העבודה שלה כבלק ווידו באוונג'רס של מארוול היא רק בסדר ובכלל לא משהו מיוחד, אבל היא ממש זהרה בתפקיד הזה. היא הביאה לרוזי נפח הרבה מעבר לשורות שלה ולמה שהיא עושה, וזה ממש הרגיש שהיא בן אדם שלם. אני חושבת שהיא היתה בחירה נהדרת לתפקיד.
רבל ווילסון, על אף שלא הזכרתי אותה בביקורת, מגלמת דמות מצחיקה מאוד שמורכבת בעיקר משורות מחץ (טוב, אני אהיה כנה ואגיד שככה נראו כל התפקידים שלה שראיתי). היא טובה במה שהיא עושה, אבל הדמות הזאת נשארת מאוד קריקטורית לאורך הסרט, ועל אף שכיף לצפות בה ולשמוע אותה מדברת ולחשוב מה לעזאזל הולך לה בראש, היא לא היתה משהו מאוד מיוחד.
בסך הכל אני חושבת שרוב השחקנים היו מעולים ולא גרמו לדמויות להרגיש מאולצות או מיותרות. זה גם יפה שלצד שמות גדולים וידועים יש שחקנים פחות ידועים שגם הם תורמים את חלקם.