טאמבלר | אור

[Zuko]

שם הפאנפיק: טאמבלר.
פאנדום: פרסי ג’קסון והאולימפיים
ז’אנר: אין לי מושג, למען האמת.
שיפ: פרסבת’ (פרסי ג’קסון ואנבת’ צ’ייס)
ויתור זכויות: לריירדן.
תקציר: פרסי ואנבת’ מכירים אחד את השני באמצעות הטאמבלר. זה כל מה שאתם צריכים לדעת.

אגב, מוקדש לחלי, שטוענת שכל דבר נותן לי פרסבת’ וויבס.
~.~
כשאת מחליטה לפתוח בלוג בטאמבלר, זה בעיקר בגלל שלתאליה יש, ושם היא גם הכירה את החברה שלה, בחורה בשם ריינה מסן פרנסיסקו.
את לא באמת חושבת על זה הרבה, תחומי העניין שלך הם בעיקר ספרים ואדריכאלות, אז כשאת נרשמת ומסדרת לך את הבלוג שלך כמו שאת רוצה - את בכלל מופתעת שאנשים עוקבים אחרייך.
את מחליטה לקרוא לעצמך שם אן, כינוי שאבא שלך נהג לקרוא לך (ולפעמים עדיין קורא לך), כי אנבת’ מרגיש פרטי מידי.
מוזר מידי.
וחוץ מזה, את לא רוצה שיגלו מי את. זה לא שאנשים מהעולם האמיתי יודעים מי את; את לא הטיפוס שיוצא למסיבות רועשות, אבל המחשבה על כך שמישהו שאת מכירה יגלה את הבלוג שלך מפחידה אותך.
את מפרסמת בעיקר על הארי פוטר, וכותבת לפעמים פוסטים, אבל לא יותר מזה.
אין לך באמת על מה.

יום אחד את מקבלת התראה שיש לך עוקב חדש. כשאת בודקת את הבלוג שלו (כמו שאת עושה לכל בלוג שעוקב אחרייך), את מבחינה שהוא בן תשע - עשרה, מניו יורק.
וקוראים לו פרסי.
מעולם לא ביקרת בניו יורק, ותמיד אחד החלומות שלך היה לבקר שם. את מחליטה להחזיר לו עוקב, בעיקר בגלל מה שהוא מפרסם עליו זה דברים שגם את אוהבת.
הוא לא מפרסם על הארי פוטר, או על הספרים, אבל הוא נראה בחור מעניין ואחד שאת תרצי להכיר, אז את מהססת מעט כשאת שולחת לו הודעה, פרטית כמובן.
‏היי (: ממש אהבתי את הבלוג שלך ומה שאתה מפרסם.
לוקח לו כמה דקות לענות, ואת תוהה מהם הבדלי השעות בין ויריג’ינה לבין ניו יורק.
‏תודה לך(: אני אוהב את הבלוג שלך גם.

את ופרסי מדברים מידי פעם, לא באופן רציף, כי בכל זאת; יש לך עבודה ולימודים ורצון להתקבל לבית ספר גבוה לאדריכאלות.
הוא נחמד, משעשע, מצחיק. הוא מספר לך על המשפחה שלו, ואת מוצאת את עצמך מספרת לו על עצמך.
כמה שבועות אחר כך, הוא מרבלג ממך פוסט של הארי פוטר. הדבר מפתיע אותך, בעיקר בגלל שהוא ציין כמה שבועות לפני כן שמעולם לא קרה את הספרים.
את שולחת לו הודעה לגבי זה, והוא עונה שהוא הוריד את גרסת השמע של הספרים, ובדיוק סיים את הסדרה השבוע.
זה גורם לך לחייך, למרות שאת לא באמת יודעת למה.
אז כשאת ופרסי מתחילים לדבר על הארי פוטר ומצנפת המיון, הוא שואל אותך באיזה בית את חושבת שהוא.
הוא שאפתני, הוא מצחיק, הוא חכם. ומשום מה, את לא באמת יודעת למה - את מחליטה שהוא כנראה שייך לסלית’רין.
כמה דקות לאחר מכן, הוא שולח לך צילום מסך של המחשב שלו - ולוקח לך כמה שניות להבין שהוא צילם את תוצאת המיון שלו בפוטרמור.
סלית’רין.
את מוצאת את עצמך שואלת אותו באיזה בית הוא חושב שאת, ולוקח לו כמה דקות לענות.
‏למען האמת, אני חושב שאת שילוב של רייבנקלו וסלית’רין. אבל אם אני צריך לבחור בית אחד, הייתי אומר רייבנקלו.
רייבנקלו, את חושבת לעצמך. את יכולה לחיות עם זה.

אבא שלך מדבר על לעשות טיול לניו יורק בקיץ. זה מוזר ומרגש ושונה. תמיד אהבת את הבניינים בניו יורק, וכשאת מספרת על זה לפרסי - הוא מציע, כנראה בציניות (אבל את לא באמת יכולה לדעת), שכשתגיעי לניו יורק בקיץ הוא יהיה מדריך הטיולים שלך.
הוא גדל בניו יורק, אחרי הכל.
אבא שלך מבטל את הטיול בניו יורק בגלל לחץ העבודה, אבל אומר לך שאת יכולה לנסוע לניו יורק לבד אם את רוצה.
וזה מה שאת מוצאת את עצמך עושה.
את ופרסי מדברים כבר כמה חודשים רציף. את מערכת ההודעות המעצבנת של טאמבלר החלפתם עם הודעות פרטיות ועם שיחות טלפון.
אז כשאת יוצאת מהרכבת התחתית בניו יורק, ואת רואה אותו עומד שם, מחכה לך - את מרגישה כאילו הלב שלך עומד לצאת מהמקום.
הוא מחבק אותך, בעדינות, והדבר הראשון שאת חושבת לעצמך זה שהוא נוטף ריח של ים, והוא קצת יותר גבוה ממך; רק במעט סניטמטרים, לא משהו רציני.
"טוב לראות אותך." הוא אומר ומתרחק ממך, המבטא הניו יורקי שלו בולט כשהוא מדבר.
"טוב לראות גם אותך." את אומרת, וזו הפעם הראשונה אחרי חודשים שאת באמת מאמינה שזה נכון.

הוא עושה לך סיור בניו יורק.
הוא מבקר איתך בכל האתרים החשובים, לוקח אותך לכל המקומות שרק שמעת עליהם - ועד הזמן שאתם אוכלים ארוחת צהריים במוזיאון המטרופלין של ניו יורק, את מוקסמת לחלוטין מכל המקומות שהספקת לראות.
"לאן תרצי ללכת אחר כך?" פרסי שובר את השתיקה בניכם. הוא נראה נבוך, ולמען האמת - גם את מעט נבוכה, מעולם לא נפגשת עם מישהו בטאמבלר במציאות, פרסי הוא הראשון שבאמת שקלת להיפגש איתו, והראשון שבאמת פגשת.
"אולי לסנטרל פארק?" את מציעה, והוא מהנהן בחיוב.
"חוץ מזה," את מוסיפה כשאת לוקחת חתיכה מהכריך שקניתם לכם בקפיטריה, "אתה מדריך הטיולים, לא? אתה אמור לדעת לאן ללכת."
"אה, כן." פרסי אומר, ומכחכח מעט בגרונו. "אבל מכיוון שאני מדריך הטיולים של בחורה אחת, אני מתחשב בדעתה וברצונה."
"נחמד מצידך." את אומרת, ופותחת את בקבוק הקולה שלך. את מביטה על האנשים שהולכים ועל קבוצת התיירים שעומדים לא רחוק ממכם, מדברים בשפה שאת לא מכירה.
"כזה אני." קולו של פרסי מחזיר אותך, ואת מפנה אליו את מבטך. "בחור נחמד."
ואת לא יכולה שלא להסכים.

ניו יורק נהדרת. הוא עובר איתך על כל המקומות החשובים, את מוקסמת לגמרי מאזור הטיימ סקוואר, שאם היד של פרסי לא הייתה תופס בידך כאשר הוא מוביל אותך במורד הרחוב, היית לגמרי הולכת לאיבוד בין כל האנשים.
"אולי כדאי שתשארי קרובה אליי." הוא אומר, ואת מהנהנת.
"ניו יורק יפהפייה." את מציינת, ופרסי מהנהן בהסכמה. ניו יורק באמת יפהפייה.
"גם את." הוא אומר, ואז מסמיק, ומשפיל את מבטו. לרגע, את חושבת שלא שמעת טוב, אבל אז את מסמיקה.
"תודה." את אומרת במבוכה.
פרסי חושב שאת יפה. זה מוזר ומביך ושונה, אבל כשאת מביטה בו - בסומק המציף את לחייו ובמבטו המושפל, את חושבת שגם הוא יפה אחרי הכל.

את חוזרת לוירג’ינה אחרי כמה שבועות.
ניו יורק ענקית, ובכל פעם שחשבת לחזור, פרסי שיכנע אותך להישאר עוד קצת, אבל עוד מעט את מתחילה את הסמסטר הראשון שלך באוניברסיטה, אז את חוזרת הביתה.
את צריכה להכין את הדברים, בכל מקרה.
"את רוצה שאהיה שם?" הוא צוחק מהעבר השני של קו הטלפון. לרגע קו המחשבה שלך מתנתק, ואת לא באמת נזכרת על מה הוא מדבר, עד שאת כן.
השעה כל כך מאוחרת, ואת שוכבת במיטה בחדר של בוירג’ינה. את חושבת שאת מדברת איתו כבר כמה שעות רצוף, אבל את לא באמת יכולה לדעת.
"מה?" את שואלת, "איבדתי אותך לרגע."
פרסי צוחק ואומר שהכל בסדר, ואז הוא חוזר על השאלה שלו. הוא שאל אותך אם את רוצה שהוא יבוא ליום הראשון שלך באוניברסיטה.
"אני אשמח." את אומרת, ואז מוסיפה; "כלומר, אם זה לא טרחה בשבילך. אני לא רוצה להטריח אותך..."
כי את באמת לא רוצה להטריח אותו. וחוץ מזה, את חושבת לעצמך, יכול להיות שאת אוהבת את פרסי כיותר מידיד.
"אנבת’," הקול שלו כל כך רך ועדין שאת מופתעת לרגע.
"כן?" את שואלת, והקול שלך נשמע כל כך קטן ומבויש לרגע.
"שום דבר שקשור אלייך הוא לא טרחה בשבילי." הוא מסכם.

הוא מגיע ליום הראשון שלך בקולג’.
הוא יוצא מהמכונית האדומה של האבא החורג שלו, פול, ולרגע את חושבת שאת הוזה, כי הוא ממש שם והוא מחייך אלייך.
את מחייכת אליו בחזרה.
פרסי מתקדם אלייך, ואז מחבק אותך בחוזקה בזרועותיו, כאילו לא ראה אותך שנים. ובכנות, את מרגישה את אותו הדבר.
"לא באמת חשבתי שתבוא." את מצחקקת, וכורכרת את זרועותיו סביבו. יש לו ריח של ים ושל פיצה מהשדרה החמישית בניו יורק.
"אמרתי לך שאבוא." הוא אומר, ומנשק את הלחי שלך בעדינות, אבל את מסמיקה לגמרי. את יודעת שזו מחווה בין ידידים - אבל חלק בראש שלך שואל, ומה אם זה לא?
"אתה בטח פרסי!" אבא שלך אומר לפתע, ונכנס בניכם. פרסי מתרחק ממך במבוכה, ומהנהן.
"פרדריק. אבא של אנבת’." הוא אומר.
"פרסי. ה… ידיד של אנבת’." פרסי מגמגם, נבוך.
פרדריק מחייך, ולוחץ את ידו של פרסי.
ואחר כך, כשפרסי מוריד את המזוודות שנשארות בתא המטען של המכונית שלך; אבא שלך אומר ש"פרסי הוא בחור טוב."
ואת לא יכולה שלא להסכים.

השותפה לחדר שלך, בחורה בשם פייפר, חוטפת את הטלפון שלך לילה אחד כדי לראות עם מי את מתכתבת.
היא נהדרת, באמת. בתור בת לאבא שחקן מפורסם, פייפר לגמרי יודעת מה היא רוצה, והיא שונה לחלוטין מהתדמית שנוצרה לה במשך השנים במדורי הריכולויות - כילדה בעייתית שגונבת רכבים ושלא מוצאת את עצמה בשום מקום.
נדמה שפייפר מוצאת את עצמה איתך.
"מה את עושה?" את מתרוממת קלות, בכדי לראות על מה היא מסתכלת.
את ופרסי דיברתם במשך שעות, על החיים, ועל הארי פוטר. הוא הזמין אותך לחגוג איתו את חג המולד, ואז הזמין גם את אבא שלך ואת האחים החורגים שלך, ולא יכולת שלא להסכים.
חוץ מזה, גם אבא שלך ואשתו הסכימו.
"מי זה? החבר שלך?" היא שואלת, ומגדילה את תמונת הפרופיל של פרסי בפייסבוק.
"כן." את מוצאת את עצמך אומרת בלי לחשוב.
ואולי, בעצם, זה מה שאת רוצה.
אולי את רוצה שפרסי יהיה החבר שלך.

ניו יורק כל כך יפה בחג המולד, כשפרסי אוסף את כולכם משדה התעופה, הוא נראה קורן יותר, שמח יותר.
אבא שלו החורג, פול, ואשתו סאלי, הם אנשים נהדרים. הם לוקחים אתכם לאכול במסעדה מקסיקנית, ואחר כך אתם חוזרים לבית של הג’קסונים.
ואז את ופרסי נשכבים על המיטה שלו, ומדברים על החיים, כמו שעשיתם אז - כמו בפעם הראשונה שהגעת לניו יורק.
"תגיד," את אומרת לאחר כמה דקות, "מה אנחנו?"
הוא משתתק, ומסתובב אלייך. העיניים הירוקות שלו נוצצות.
"מה את רוצה שנהיה?" הוא שואל, ואת מתרוממת לישיבה. הוא כל כך קרוב עכשיו וזה קצת מפחיד אותך.
"לא יודעת." את אומרת, ואז מחזירה את השאלה שלו אליו. "מה אתה רוצה שנהיה?"
פרסי צוחק ואומר שהוא רוצה שתהיו זוג. את מוצאת את עצמך אומרת כן.
"באמת?" הוא שואל.
"באמת." את אומרת.

~.~
אני לא כזה מרוצה מהסוף למאו
ת"ב?

[Onishi Sumi]

אני לא מגיבה בכלל ואני לא בן אדם שכותב (או קורא האמת) פאנפיקים אבל זה מוקדש לי אז!
קודם כל זה ממש מקסים
אני ממש אוהבת איך שאת כותבת... אני לא יודעת להסביר את זה, איך שאת כותבת את השתלשלות האירועים? הכל מרגיש מאד אמיתי, סיטואציה כזו שבאמת יכולה לקרות. ואני חושבת שזה ממש מתוק שזה מתחיל ממשהו קטן כמו שיחה בטאמבלר ובסוף הם זוג 3>
וכמובן שמצאת איך להכניס את זה שאת חושבת שפרסי הוא סלית'רין ואנבת' רייבנקלו לול
והסוף ממש מקסים לדעתי, לא הרגיש מאולץ

[Pipe Dream]

טוב אני כבר בקושי נמצאת בפורטל אבל זה פורום פאנפיקים (כל כך כיף לראות אותו חוזר לפעילות) וזה מקסים אז הנה תגובה
גוף שני! אני ממש אוהבת גוף שני ותמיד שמחה לראות שמשתמשים בו
נקודת המבט של אנבת' כתובה בצורה מוצלחת, הרעיון חמוד והעלילה זורמת (אהבתי את איך שהכנסת את פייפר)
הייתה טעות הקלדה אחת או שתיים איפשהו אבל זה ממש בקטנה, מאוד נהניתי לקרוא

[Everything I Wanted]

נחמד מאוד

[כינוי בעברית]

היי יובל, שימי לב שזו לא פעם ראשונה שאת מקפיצה ולא הפעם הראשונה שמעירים לך. בפעם הבאה ניאלץ לתת לך אזהרה.

ננעל