שניים עם משמעות /\ נתנאל, מיידייייי

[The equal opportunity kr]

טריגר רצח וטרינר של מחלה נפשית


שמונה שנים אחרי זה
אחרי שהסדק נבקע
אחרי שהכול נפל אל החור
אבד ללא חזור

שבע שנים לפני כן
אחרי שהסדק נבקע
אחרי שנעלם כל העולם
נפל אל הים

שש שנים אחרי זה
אחרי שהסדק נבקע
אחרי שהמים נגעו בשמיים
הרגו בערך מאתיים

חמש שנים לפני כן
אחרי שהסדק נבקע
אחרי שהחולה פתאום השתגעה
הרסה לי את המשפחה

........

ארבע שנים קודם
לפני שהסדק נבקע
לפני שאמא שלי נדבקה
ואת אחי לא זיהתה

שלוש שנים קודם
לפני שהסדק נבקע
לפני שנדחף אל העץ הצף
והיא לא הנידה עפעף

שנתיים קודם
לפני שהסדק נבקע
לפני שקבענו טיול לשלושתינו
שבו עוד קצת נהנינו

שנה אחת קודם
לפני שהסדק נבקע
לפני שניסה פעם אחרונה
לסלוח לי בחזרה.

"היי..." הלחישה באה משום מקום. למרות שפחות ממטר הפריד בינינו, לא החלפנו מילים במשך שנה שלמה.
"א-אתה מדבר אליי?" לחשתי בחזרה.
"כן," הוא אמר. פקחתי את עיניי וראיתי אותו מתרומם לישיבה. "אני הולך להדליק את האור." שמעתי צעדים ואז האור נדלק בהבזק לבן.
הבקתה שהתגוררנו בה הייתה עשויה מעץ אלון ישן שהדיף ריח של צבע חדש. המזרונים עליהם שכבנו אני ואחי היו מקבילים לקירות בזווית ישרה, ומעליהם היו מדפים עמוסים בעציצים, צמחים ופסלים של חיות. בקצה השני של הבקתה, רחוק מאיתנו בערך עשרה מטרים היה המטבח ולידו שולחן קטן ועגול, מוקף בשלושה כיסאות קטנים. במסדרון, שהיה צמוד למטבח, היו תלויות תמונות שאחי צילם - הוא עבד במעבדה שחקרה חיות וזכה לשמור את צילומיו. בהמשך המסדרון היו חדר השירותים וחדר הכביסה, וליד המטבח הייתה דלת הכניסה.
התיישבנו בשולחן ואח שלי מזג לשנינו קפה. "עכשיו, טיירון?" מלמלתי בישנוניות. "מה השעה?"
"זה לא משנה מה השעה. אני רוצה שתהיה מפוקס כל הסיפור."
"מה... איזה סיפור?" מלמלתי ולגמתי מהקפה, מפהק תוך כדי.
"אוקיי..." הוא נשם נשימה עמוקה. "אז שנינו יודעים שהיה בינינו ריב ענקי."
"אהה."
"ושאתה חזרת לעשתונות והתנצלת."
"זה מה שאתה אומר."
הוא נשם נשימה עמוקה שוב. "ואני לא עשיתי את זה."
הפעם לא עניתי. רק בחנתי אותו במבטי.
למה הוא עושה את זה? מה כל כך חשוב שהוא צריך להקים אותי בהשד-יודע-מתי בלילה?
"מאז אותו ריב... אני תמיד רציתי להתנצל," טיירון התחיל לדבר. "ידעתי שמה שעשיתי לא היה נכון, אבל לא יכולתי לאזור אומץ ולהודות בזה כלפיך. אולי מה שעשה את ההבדל היה העובדה שאתה אח שלי. לא יודע.
ואז אתה באת והתנצלת. וזה הרגיש כל כך טוב, כי ידעתי שאני אוכל לעשות את זה גם ותקבל את זה, ובאתי לעשות את זה - אבל משהו עצר אותי, לא יודע. הרגשתי שאם אתה התנצלת לפני למרות שמה שעשיתי היה יותר גרוע, זה אומר שלא יכולת לחכות שאני אתנצל, או שלא היה לך כוח... לא יודע, בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב שויתרת על הקשר שלנו ושנשארת לחיות איתי רק כי... ככה, לא יודע. אין לי מושג."
זכרתי את היום הזה כאילו זה היה אתמול. שכבתי במזרון שלי וטיירון קרא עיתון בפינת המטבח. זה היה בערך לפני חצי שנה. חשבתי על הריב ועל תוצאותיו, והבנתי - פתאום - שאין טעם שנמשיך את זה. זה סתם פוגע בנו. אז באתי והתנצלתי, וציפיתי שהוא יעשה את אותו הדבר - אבל הוא לא. וזה אכזב אותי קשות ופגע בי קשות.
"והתייסרתי כל יום מאז. התקשרתי לאמא, והיא אמרה שאם אני רק אדבר ואתנצל גם הכול יסתדר, אבל לא האמנתי לה כי לא חשבתי שזה מה שיקרה. כאילו, לא הבנתי למה אתה עדיין כאן. ו..." הוא נאנח, וראיתי דמעה יורדת מעינו, ובפעם הבאה שהוא דיבר, קולו התחיל להישבר. "וכל יום, כ-כל יום בעבודה אני הייתי כותב-כות-כותב שירים לך כל יום בעבודה ו, ו - " הוא נעצר לשיעול מעורב בדמעות והמשיך. "ורציתי שנחזור למה שהיה קודם אבל לא היה לי אומץ, וחשבתי - " השיהוקים התחילו. "וחשבתי - *שיהוק* - וחשבתי שאם אני אתן לך את המחברת אתה לא תחשוב עליי דברים טובים ו, ו *שיהוק* ושאתה תעזוב לגמרי..."
כשהוא סיים לדבר, בערך חצי שעה אחרי זה, כבר חיבקתי אותו ולחשתי לו מילים טובות. הדמעות שלו הרטיבו את גב הפיג'מה שלי, אבל התעלמתי מהן.

-------

"שיט, שיט, שיט!" מלמלתי בעודי מנסה לנווט בין האנשים הצורחים והמכוניות האיטיות. מאחורינו גשר ברוקלין המשיך להתמוטט, והמים שעלו מהשפריצים הרקיעו שחקים.
"טוב, אנחנו חייבים לצאת מהרכב," אמר לי טיירון בבהלה מהמושב לצידי בעודו מנסה להרגיע את אימי, שהייתה במושב האחורי.
"אוקיי," אמרתי. "תוציא את אמא."
כששלושתינו היינו בחוץ, זיהיתי נתיב די פנוי בין הבורחים והצורחים. "משם!" צעקתי. התחלתי לרוץ, אבל מאחורי שמעתי רק קול היחנקות. הסתובבתי ומצאתי את אימי תופסת את טיירון בצווארו. "אמא!" זעקתי בייאוש. מבטה היה חסר הבעה בעודה גוררת את טיירון לאחור. הוא ניסה להשתחרר אך ידיו היו כבולות בידה השנייה, וראיתי שעוד מעט יאזל לו האוויר.
התעשתי מאוחר מדי. כשניסיתי לרוץ אליהם הם כבר היו רחוקים ממני בכעשרה מטרים, והגשר הנהרס התקרב אליהם במהירות. אמי הסתובבה וזרקה את טיירון לנהר.
"לא!!!" צרחתי. נאבקתי בדחף לדחוף גם אותה, אבל כשראיתי את ההריסות המתקרבות אלינו במהירות, העדפתי להציל את עצמי. התחלתי לרוץ, וכשהסתכלתי לאחור, ראיתי את אמי מאבדת אחיזה בקרקע ונופלת למותה.

בערב לאחר מכן, כשהייתי בחדר שכור במלון וצפיתי בחדשות, ראיתי שמאתיים אנשים נהרגו בהתפרקות של גשר ברוקלין.
אז רק לשני אנשים שם הייתה משמעות.


_____


עכשיו, בכל מקום שאני הולך אליו אני רואה אותם. בסמטה, הם מאחורי הפח. במטפל, הם לצידי. בבית, הם על הכורסאות האחרות. במשרד, הם בפינת הקפה.
כמה שאני מתגעגע אליהם.




########

אז זהו
ת"ב? אה ואם אתם יכולים בבקשה תקדישו קצת יותר תשומת לב לקטע, כי אני מנסה להשתפר בכתיבת קטעים.

[Hyunlix]

אומייגאד הלפ זה כזה עצוב ופשוט סיימתי לקרוא עם מין מבט של הלם על הפנים
הכתיבה פשוט וואו
והתוכן בכלל באמת מדהים. איך לאזעזל המצאת את הרעיון המדהים הזה
אני ממש אוהבת את הקטעים והשירים שלך
כן תתעלם מהעובדה שאני כותבת ת"בים גרוע
פשוט אין לי מה להגיד באמת שזה מדהים

[כל השמות תפוסים]

ואו אחי. פשוט ואוו. כתיבה ראשונה, סחתיין.
אממ אולי היה כדאי להרחיב בעוד מילה או שתיים על מה עבר על האמא חוץ מהאזכור בשיר על המחלה שלה.
ואו אהבתי את הקטע של "נאבקתי בדחף לדחוף אותה גם", כי זה מבטא חזק את ההרגשה של הקורא שרוצה לנקום באמא אבל את ההבנה שהיא חולה או משהו.
סיום יפהפה וכתוב היטב.
קטע מצוין