עולם הרוחות||אשכול משחק

שלום וברכה משתמשים! ברוכים הבאים לאשכול המשחק של עולם הרוחות! הנה ריענון קצר- לכל מי שלא זוכר, הנה קישור לאשכול ההרשמה

החוקים-
-כל החוקים הגלובאלים וחוקי הפורום חלים גם פה
- בבקשה לשמור על שפה נקיה- הדמות שלכם יכולה לקלל, אבל משתמש שיקלל משתמש אחד יוצא מהמשחק
-מה שאתם יודעים לא בהכרח אומר שהדמות יודעת את זה.
-אתם שולטים אך ורק בדמות שלכם.
- אם לא תוכלו להתחבר ולשחק מאיזה סיבה כלשהי למשך יותר משבועיים, בבקשה תודיעו לי מראש. אם לא, אני אאלץ להרוג או לשחק את הדמות שלכם. וזה יהיה חבל
-אתם תמיד מוזמנים לשאול אותי על העולם בינשוף.
-כל כוח יהיה כאן רק פעם אחת. לא יתאפשר אותו כוח פעמיים.

רשומים:
קאלאדין-קלסייר, טלקינזיס
רייצל- לוסיה, טלפורטציה
נטע- ניקס סנטה, שינוי צורה
ליה- , אוויר
רונית-היידי, זאב
יולי- אלי, אשליות
נטע- מאיה, מים

קאלאדין-קלסייר, טלקינזיס-
קמת ביום אחד עם מצברוח יחסית טוב, וגילית להפתעתך שקמת בצריף רעוע על מזרן מעופש ומלא בחורים. הצריף היה מלא בקורי עכביש ועובש בכל פינה. שכקמת ראית מבעד לחלון עצים, זה היה כאילו אתה באמצע יער. בבקתה נטושה כבר אלפיי שנים. ראית שהיד שלך היית ריקה והכפפה נעלמה, כשהתרוממת, ראית את הכפפה על השולחן. כל השולחן היה מעופש חוץ מהחלק שעליו יש את הכפפה. החלק הזה היה רגיל. ליד הכפפה היה מכתב. במכתב היה כתוב- "30. 33" וזהו.

רייצל- לוסיה, טלפורטציה
את עדיין באיטליה ונותרו שבועיים לחופש. ואת לא ממש יודעת מה לעשות עכשיו. יש עוד שבועים עד סוף החופש הגדול, ואיך תוכלי ליהיות בלימודים עם הכוח הזה? (חשוב לציין שאת בקושי שולטת בו) בנתיים הצלחת לפתוח שער שהגיע למחוץ לחלון. ואז קרס ופוצץ את החלון. ובפעם הראשונה שנגעת ברובה קשת ירית חץ ושוגרת לניו יורק. לקח לך ימים להגיע חזרה לאיטליה. ופעם אחת נתקעת ברובע הגנבים של איטליה. היום. יום נורמלי לחלוטין. את קמה בבוקר ושומעת דפיקה בדלת.

נטע- ניקס סנטה, שינוי צורה
יום אחד אתה קם ברחוב ורואה חתול בלי זנב צועד לידך. ומיילל, אתה רואה שעל הרגל שלו יש צמיד והוא צורח עד שבסוף העיניים שלו ניהיות לבנות והוא כולו מחוויר. אתה רואה שהוא הופך לגודל של חמישה אריות ושואג עלייך. טיפות רוק בגודל עשרה סנטימטרים נופלות עליך ואתה עף אחורה. את רואה שהוא מתקדם לעברך, אתה רואה שלשניה הוא מליח לשלוט בעצמו ואז זה משתלט עליו.

ליה-לוסי, אוויר
ביום הראשון בכיתה ט'! את נורא מתרגשת. ואז את מרגישה סוג של חימום נחמד בידיך. ורואה שהשוריקנים פועלים לפי המחשבות שלך. כנראה שלאחר ככ הרבה שנים סוף סוף התחברתם! את והרוח. יש לך שליטה כמעט מלאה באוויר עכשיו. ואיזו פתיחה נחמדה להתחיל איתה את היום הראשון של התיכון!שמעת את אמא שלך קוראת לך וכמובן שאת רצה- יותר נכון- מרחפת לעברה כמו טיל. אמא שלך כבר התרגלה לכוח שלך ותמיד הזהירה אותך לא להשתמש בו מול זרים. אסור! יכולים לפגוע בך. אחרי מספר דקות הגעת לתחנת האוטובוס ושם ראית את ברוס- ביריון שתמיד התאכזר אלייך בילדות וגרם לחרם לקרות.
"את!" הוא צעק לעברך "שק של חר*!! בואי לכאן!"

רונית-היידי, זאב
כמה שבועות אחרי, שכבר התאמנת מעט. יצאת עוד פעם ליער. להרגיש את הטבע. את מתאמנת הרבה על הפנים הזאביות שלך, ועכשיו כבר הגעת למצב של שליטה בסיסית בכל האיברים. את יכולה לשלוט בפרווה, כוח, ואפילו עיניים. אז באותו היום שיצאת שמעת קול מתוך מנהרה קטנה כזאת של ארנב. הצצת פנימה וראית מחבט ענק לתוך הראש שלך! עפת אחורה ומולך ראית מפלצת קטנה. סגולה. עם שיני נחש, ואין לה רגליים יש לה סוג של הוריקן שחור סגול במקום רגליים. היא סוג של רוח, היא תוקפת אותך.

יולי- אלי, אשליות
בבוקר למחרת קמת מהמיטה וראית מולך את כל מה שקרה בחלום שלך. ברגע שנגעת באחד הדברים, הוא קיבל סוג של גליץ'. ושהוצאת את היד הוא חזר לכרגיל. ברגע שחשבת על אוכל כי היית רעבה, הופיעה מולך שלחת של קרונפלקס. לאט לאט המחשבות של החלום התפוגגו וכך גם האשליות, חוץ מהקרופלקס. ניסית להרים את הכף, והיא פשוט החליקה לך מהיד. אמא שלך נכנסה לחדר וראתה אותך עם קרונפלקס. את לא שמעת שום דבר. את רק ראית שהיא כועסת. ואז דימיינת שהיא הייתה שמחה. את רואה שהפנים שלה שמחות אבל היא לא. היא באה לקחת את הקרונפלקס. וזה פשוט לא קיים. היא צרחה ועפה אחורה. לפחות נדמה לך שהיא צרחה. הפנים שלה חייכו.

נטע- מאיה, מים
קמת ב2 בלילה יום אחד וראית מולך אדם. האדם היה מוזר. היו לו בגדים ירוקים, וכובע צמר ירוק, הוא תפס אחד מהציורים שלך ולחץ עליו. את מצמצת והוא נעלם. לאחר מכן, בבוקר. ראית מולך מפלצת מנייר שגוערת עלייך. היא הייתה בגובה שלך. עם מלא חידודים ועשויה מהרבה דפים ריקים. השיניים שלה היו דפים דוקרניים. את אוטומטית צרחת, ושמעת את אימך רצה אלייך, "מה קרה?" ואז היא ראתה את המפלצת. היא גם צרחה. המפלצת קפצה עלייך ואת אוטומטית כיסית אותה במים. זה פורר את הדף, ועכשיו המפלצת עשויה מעיסת נייר. היא תוקפת אותך

לבשתי את הכפפה על ידי ובאתי להסתכל למכתב הוא עף לי ישר לתוך היד סובבתי אותו לראות אם יש עליו כתב סתרים או משהו אבל לא מצאתי דבר

אני מנסה לזרוק עליה ניירות ככל האפשר(שנשארו) אבל היא עודפת אותם,זה סך הכל מוסיף לה לעיסת נייר,אני לא יודעת מה לעשות וחושבת על איך לנצח אותה.

פעלתי מתוך אינסטינקט, מתעלת את החוזק והזריזות של הזאב ומנתרת לאחור כדי להתחמק מהמתקפה. מה לעזאזל?! קודם אני הופכת לאשת-חיה, ועכשיו מפלצות קסומות תוקפות אותי? "בסדר," סיננתי, חושפת שיניים חדות ושולפת טפרים. "את ביקשת את זה." החיה שבתוכי שאגה, ששה אלי קרב, ואני הסתערתי. בלי לחשוב. מניפה יד, חובטת, בעיטה, קפיצה, מכה. מנותקת. ככה זה מרגיש להיות טורף?

התעלמתי ממנו. אולי אני מוזרה, אבל אני גם בטוחה בעצמי ולא נופלת בפחים שברוס הזה טומן לי כל הזמן. פניתי בסמטה חשוכה כמה מטרים לפני תחנת האוטובוס וכשראיתי שאף אחד לא מסתכל ריחפתי מעל לבניין ונחתתי בדרך עקיפה לכיוון בית הספר. צחקקתי בשקט. אני אוהבת את השליטה הזאת, היא עושה לי הרגשה מוזרה של... חופש. צעדתי ברחוב. היה לי נוח, נעלתי את מגפי הפרווה האהובים עליי כי היה יום גשום. מוזר שאני חושבת על זה תוך כדי הליכה, כשאני מודעת לעובדה שבריונים רודפים אחרי... אבל זו האמת- היה לי נוח. לכבוד היום הראשון בכיתה ט' השקעתי בלבוש (כמו תמיד) ולבשתי חולצה סגולה בהירה ארוכה, חצאית צמודה לבנה עד אמצע הירך וג'קט אפור פרוותי.

אני ערה רק כמה דקות מעטות- יושבת על המיטה בחדרי ,לבושה פיג'מת פנדה דקה בצבע תכלת ,טורקיז ותוהה מה אני אעשה היום,הרי יש לי את כל היום לפניי ,אולי אנסה להבין וללמוד קצת איך יותר לשלוט בכוח המשונה החדש שלי בעזרת הרובה קשת והחיצים שלו אבל לפני שהספקתי להגיע להחלטה ולגבש אותה ;שמעתי לפתע דפיקה בדלת .אני רצה לדלת ופותחת אותה,במחשבה שאולי זה ההורים שלי או חברתי הטובה דופקים בדלת.

אני הופך לאריה. אני לא מתכוון להרוג אותו. ממש לא. אני מסתער עליו ומפיל אותו. אני יותר גדול ממנו. בזמן שאני עליו אני הופך לפיל, ואז לנחש. אני נכרך סביבו. הוא נוהם ומשתנה לאדם רגיל בחזרה. הוא אדם עם שיער שחור ופנים רזות. פתאום אני הופך לפודל. אופס. לפעמים נפלט לי. אני מביט בו, אבל הוא לא נסוג, מה שכל מי שרואה ילד בן 14 שהרגע הפך לפיל ולפודל אמור לעשות, למרות שזה מחזה די שכיח.

מצמצתי. כל הדבר הזה לא נראה אמיתי. ''זה לא אמיתי'' לחשתי לעצמי. חזרתי על זה בראש שוב ושוב. זה לא אמיתי, זה לא אמיתי, זה לא אמיתי. הצלחתי לשכנע את עצמי שזה לא אמיתי, וכל הדברים המוזרים שקרו התפוגגו