השבט השביעי || אשכול משחק

השבט השביעי || אשכול משחק

ששת הדמויות הסתכלו בתדהמה על המבנה הענקי שניצב לפניהם.
אף אחד מהם לא חשב שיגיעו עד לכאן.
מוזר לחשוב שעד לפני כמה שבועות אף אחד אפילו לא האמין באגדה שהובילה אותם עד כאן.
''אז... מה עכשיו?'' שאלה אחת הדמויות.
אף אחת מהדמויות לא ידעה את התשובה לשאלה.
כל התוכניות שתכננו הביאו אותם רק לרגע הזה.
כל מה שנשאר להם לעשות עכשיו זה לנסות את ההכי טוב שלהם, לקוות לשרוד.

אחרי הרבה זמן, סוף סוף המשחק הולך להתחיל! כל מי שלא זוכר את כל המידע על העולם יכול להסתכל כאן

חוקים
-כל החוקים הגלובאלים וחוקי הפורום חלים גם פה
- בבקשה לשמור על שפה נקיה- הדמות שלכם יכולה לקלל, אבל משתמש שידבר לא יפה למשתמש אחר יצא מהמשחק.
-חוק הידע- מה שאתם יודעים לא בהכרח הדמות יודעת
-אם כתבתי לכם שהדמות שלכם עושה משהו, היא חייבת לעשות אותו. לדוגמה, אם כתבתי שהדמות שלכם הולכת לבית הספר, הדמות לא יכולה להבריז.
-חוק השליטה- אתם יכולים לשלוט אך ורק על הדמות שלכם
- אם לא תוכלו להתחבר ולשחק מאיזה סיבה כלשהי למשך יותר משבועיים, בבקשה תודיעו לי מראש.
אם לא הייתם פעילים במשך שבועיים ולא הודעתם לי מראש אאלץ להרוג את הדמות שלכם.


רשומים:

-העיטים-
ריימנרד: ניתאי MR.TOD- מלאר
אמרליון: אין. שמות. פנויים- סיירה
קרנדין: נטע,בצד, גיא
-הנמרים-
רלואר:גל, בצד, אליאנה (אלי) וורלינג.
לומאר:קאלאדין, גרינדלוולד המלך, קאל\אדין
ארמנרד: אוניסף, זה הכינוי החדש שלי, נוגאר

התחלות:

ניתאי, מלאר
אתה מתעורר כשאור מתחיל להיכנס לחדר שלך דרך החלון, ואתה מתעצבן על העובדה ששכחת לסגור את החלון בלילה. אתה מפהק ומתמתח. השעון המעורר לא צלצל, וכשאתה מסתכל עליו שוב, אתה רואה שהאור העיר אותך שעה לפני הזמן. אתה יורד מהמיטה והולך למטבח, שם אימך יושבת. ''מה קרה שאתה ער כל כך מוקדם, מלאר?'' היא שואלת. אתה מהפק, ואז אומר ''שכחתי לסגור את התריסים בלילה''. אמא שלך פתאום מסתכלת על הטלפון שלה, ואז מסתכלת עלייך ומחייכת. ''אז כנראה שהאור העיר אותך בדיוק בזמן, בית הספר עושה היום משהו מיוחד מוקדם יותר הבוקר. זה מתחיל עוד חצי שעה, תתארגן ואקח אותך''.

אין. שמות. פנויים- סיירה
קרני אור ראשונות חודרות אל חדר המלון בו ישנת. לילה לפני, את מצאת מלון יחסית זול על צד הדרך, וידעת שאת צריכה לישון, ומחר בבוקר תחליטי אם להמשיך את החיפוש אחרי אחותך או לא. אבל עכשיו כבר היה בוקר, ואת לא ממש רצית להחליט. את ידעת שאת כבר מיואשת, אבל היה קשה להגיד את המילה ''ויתרתי''.
את מחליטה לצאת קצת החוצה לנשום קצת אוויר. את מתארגנת ויוצאת החוצה, מזג האוויר נעים וצח. פתאום את רואה מישהי מוכרת. מישהי, שנראית כמוך.
הדמות מתחילה לרוץ, ובלי לחשוב פעמיים את מתחילה לרוץ אחריה.

מטילדה, קלרה ברמן (kllara barman)
את מתעוררת על ידי הצלצול של השעון המעורר. את רוצה להגיע מוקדם לבית הספר כי הם הודיעו שיש היום משהו מיוחד. הורייך לא בבית. את מתלבשת, עושה תסרוקת ומצחצחת שיניים, והולכת למטבח לאכול ארוחת בוקר. את מרגישה משהו מוזר, כאילו יש הרגשת מתח באוויר. לפתע את רואה צללית של מישהו. את מפסיקה לאכול ומתקדמת לכיוון הצללית, אבל בדיוק אחרי צעד אחד שלך, הצללית נעלמת. לפני שאת יכולה להבין מה בדיוק כרגע הרגע, את רואה בשעון שאת הולכת לאחר, אז את מהר מסיימת לאכול.


גל, אליאנה (אלי) וורלינג.
את מתעוררת בבקתה הקטנה בה את גרה. את למדת כבר להתעורר בבוקר לבד, כיוון שאין לך שעון מעורר. את מתארגנת ושמה את תלבושת האחידה של בית הספר, ואחר כך את יוצאת מהחדר, והולכת אל המטבח הקטן שבביתך. אבא שלך כבר שם, קורא עיתון. ''בוקר טוב, אלי'' הוא אומר לך בלי להזיז את עיניו מהעיתון. ''בוקר טוב'' את עונה בחזרה. את מתחילה לאכול ארוחת בוקר, שזה רק פרוסת לחם עם גבינה. שאת מסיימת את יוצאת מהבית, הופכת לנמרה ומתחילה ללכת לכיוון בית הספר.

קאלאדין, קאל\אדין
הבוקר הגיע, אבל אתה כבר ער. אתה עדיין נמצא בביתך, כבר ניקית את כל השברים בבית והנזק בחדר שלך הוא לא כל כך גדול. אתה עדיין הולך לבית הספר כדי שתוכל להתאמן על הכוחות שלך. כרגע יש לך מספיק כסף לשרוד, כיוון שכל הכסף של הוריך הועבר עלייך. אתה מתארגן ואוכל ארוחת בוקר, ואז אתה יוצא החוצה ומתחיל ללכת לבית הספר, שממש קרוב אלייך; אתה אפילו לא צריך להפוך לנמר.

אוניסף, נוגאר
את מתעוררת בחדרון הקטן שלך. נכון לעכשיו, אין לך עבודות, ויש לך מספר נאה של כסף, אז את מוכנה ליום רגוע ונטול אירועים. את מתארגנת ואוכלת ארוחת בוקר, ואז את רואה צללית של מישהו בתוך החדר שלך. את זזה במהירות כדי לתפוס את מי שלא יהיה בתוך החדר שלך, ואת רודפת אחריו עד למחוץ לחדר, שם את מאבדת את הפושע. את מתחילה לחזור לחדרך, אבל את דרוכה למקרה שעוד משהו בלתי שגרתי יקרה לך היום.

הופתעתי מאוד מהתגלית, כשהשיער שלי עומד ואני עוד רגע נרדם בעמידה דידיתי אל חדר האמבטיה בחדרי, צחצחתי שיניים והתלבשתי בתלבושת הקבועה של בית הספר, יצאתי החוצה לכיוון בית הספר, איזה יום מקסים, ואז אמא שלי אמרה לי "מלאר!, שכחת אוכל!" והעיפה קופסא ליד שלי בטלקינזיס, בכניסה לבית חיכיתי 5 דקות, כמו כל יום לחבריי סרו מריאה, הם הגיעו והלכנו יחד לבית הספר, מעלים השערות למה הדבר הזה יכול להיות?

---
יולי כתוב לך באשכול הזה אשכול הרשמה בכותרת, זה קצת מבלבל

הלכתי במהירות לבית הספר. זה הולך להיות אחד הימים האחרונים שלי שם, חשבתי לעצמי. הגעתי לבית הספר. רחוק מהילדים האחרים. "מה קורה קאל?" שאל אותי אחד הילדים, התעלמתי ונכנסתי לשיעור.
-----------
כל הנמרים באותו בית ספר או שיש בית ספר לכל שבט?

אני טיילתי בחדר שלי בשקט. וניסיתי לבדוק טביעות אצבעות. לא הצלחתי כמובן. התכונה הבולטת שלי היא לא "לעקוב אחרי פושעים" התכונה הבולטת שלה היא כמובן- לפשוע. מה שכן. במלכודות היא מאסטר. בכל מקרה, מגיל 8 אני מתעסקת בזה. הצבתי מספר מלכודות לגנב, של יהרוגו אותו כמובן. רק יתפסו. והם גם לא נראים לעין. ויצאתי לעבודה, היום עבדתי בתור מתנקשת. אין ספק שזה היום האהוב עליי בשבוע.

אני יוצאת מהבית, מתחילה ללכת לכיוון בית הספר. ההליכה קצת ארוכה, אבל אני כבר רגילה לזה שאני לא יכולה להרשות לעצמי כרכרה. וטרמפים? אין סיכוי. אני מתעכבת לרגע על השלט שמחוץ לבקתה שלי ושל אבא שלי, שהשכנים המרושעים שלנו תלו. תמונה שלי עם הכיתות ''חנונית''. אני מסתובבת וממשיכה בדרך שלי לבית הספר, בידיעה שאני לא הולכת ליהנות. כרגיל.

ניתאי, מלאר
אתה מגיע לבית הספר יחד עם חבריך. כשאתה נכנס, אתה מצפה לראות בפנים משחקים, או אולי דברים שיראו שבאמת יש משהו מיוחד היום ואימך לא התבלבלה. ''היי, אתם גם שמעת שאמור להיות היום משהו מיוחד?''
''כן'' מריאה עונה. ''אבל אין פה כלום''.
''זה גם מה שאני חשבתי'' אתה עונה. ''חשבתי שיהיה פה איזה תחנות, משחקונים כאלה, דברים בסגנון''. בדיוק אז אתה שומע קול בכריזה: ''כל התלמידים, בבקשה לגשת לאודיטוריום''.

נטע, גאי
אתה מגיע לבית הספר, קצת בקושי. בגלל כל העליות והירידות, אתה משתנה לעיט כדי להגיע לבית הספר. אבל זה קשה, ואתה לא שולט טוב כל כך במוגרפיות שלך (שינוי צורה לחיה, במ''ת הזה עיט), ואתה עדיין מרגיש כאב ברגליים כשאתה עף. בכל זאת, זה לא כל כך קשה לעוף, רק להשתנות לעיט זה מה שאתה מתקשה בו. אתה הופך בחזרה לבן אדם, ומגלגל את הכיסא לתוך בית הספר. בדיוק אז אתה שומע את הכרזה: ''כל התלמידים, בבקשה לגשת אל האודיטוריום''.

גל, אליאנה (אלי) וורלינג.
את מגיעה לבית הספר. את קולטת שאין שם אף אחד. את הולכת לכיתה שלך, ונכנסת אל הכיתה, אבל היא ריקה. את מנסה להבין למה אין שם אף אחד, ואת קולטת פוסטר על הרצפה:
''חוגגים בבית הספר את חג השליט!'' חג השליט, הוא חג שמציין את מותו של שליט הנמרים שפקד על צבא הנמרים במלחמת המדינות, המלחמה שהתקיימה לפני שנים, בין העיטים והנמרים. הוקם לכבודו חג, כי בזכותו הנמרים ניצחו. עכשיו שאת חושבת על זה, אתמול לא הגעת לבית הספר, אז זה מסביר למה לא ידעת שעושים משהו לכבוד החג. אבל את נזכרת, שבדרך כלל חוגגים חגים בבית הספר במקום אחד: האודיטוריום.

קאלאדין, קאל\אדין
אתה מגיע לבית הספר, והולך ישר אל האודיטוריום. חוגגים היום את חג השליט. למרות שאין לך חשק לחגוג, אחת המסורות של חג השליט היא להתאמן על הכוחות שלכם- פעם אחת בשנה, כשחוגגים את החג בבית הספר, מביאים מורים מאוד מוצלחים, שעוזרים לתלמידים להתאמן על כוחותיהם. חג השליט הוא היום שהכי מקדם את התלמידים. אז אתה יודע שזאת הדרך הכי טובה שלך להתחזק.

אוניסף, נוגאר
את יוצאת מהחדר כדי ללכת להרוג את הקורבן שלך היום, אבל כשאת פותחת את הדלת, הלקוח שלך ממתין לך שם. הוא מושיט לך מזוודה, ואומר ''התשלום שלך''. בהתחלה את מבולבלת, כי היית אמורה להרוג מי שהלקוח רצה שתהרגי היום. הלקוח ממשיך ואומר, ''בהתחלה חשבתי שמגזימים עלייך, אבל את באמת כישרון. מי ידע שילדה יכולה לעשות את זה?'' הוא מושיט לך פוסטר, שבו מודיעים על פטירתו של ''פיטר אנדרסון''- הקורבן שלך.

"א-אבל" עניתי לו, מעט עצבנית "זה- זה- אין לך עוד איזשהו ג'וב?" אמרתי קצרת רוח, כל המצברוח נחת בבת אחת. מה הולך פה?

אני הולך לאודטריום ורואה שם את המנהל ואני רואה שאודיטריום מתמלא לאט לאט ואני מחכה לשמוע למה הוא קרא לנו
-----------------
כפי שכתבתי בדמות הוא היה על כיסא גלגלים ועכשיו הוא כבר החלים מהתאונה

זה השלב שזה התחיל להיות מלחיץ, אני לא יודע למה אבל תאום הרגשתי שכל החדר מסתובב לי, חבריי היו רגועים ותהו מה זה אבל אני רק הרגשתי מפוחד, לא לאט דידיתי לאודיטריום, כמעט חסר הכרה

הלכתי לכיוון האודיטוריום, בדרך איזה מורה פנה עלי ושאל אותי "הכל בסדר קאל?," "קאלאדין בשבילך"עניתי והשתמשתי ביכולת שלי בשביל לרוץ לאודיטוריום. התיישבתי בכיסא רחוק מהאחרים.

התעוררתי עם הצלצול המשגע של השעון מעורר, שהיה נשמע כך: "קלרה, קומי, קלרה קומי, נו יאללה קומי קומי יא ישנונית!" נזכרתי שאתמול אמרו שיהיה היום משהו מיוחד, ואני תמיד מאחרת, אז היום החלטתי להקדים. צחצחתי שיניים והשארתי את השיער שלי פזור. התלבשתי מהר והלכתי למטבח לאכול ארוחת בוקר. הרגשתי משהו מוזר, כאילו יש מין, לא יודעת, מין מתח באוויר? זאת הייתה הרגשה מוזרה, ופתאום ראיתי צללית של מישהו. מה שהפך את היום הזה לעוד יותר מוזר. התקדמתי אל הצללית המיסתורית, אבל אחרי שצעדתי צעד אחד, הצללית נעלמה. לא הבנתי מה קרה, הסתכלתי מה השעה, ופתאום קלטתי שאני הולכת לאחר כמו תמיד. רצתי בחזרה לשולחן והמשכתי לאכול במהירות רבה.

אני ממשיכה לרדוף אחריה עד ל… מערה? אני עוצרת במקום. בינתיים, הדמות המסתורית כבר נעלמה בפתח המערה. אני מהססת. מצד אחד, אני רוצה להכנס רק למקרה שזאת אחותי. אבל מצד שני, המערה נראת מאוד מאיימת. בסופו של דבר אני מחליטה. אני צועדת פנימה. ״שלום?״ אני מנסה את מזלי. ההד הוא היחיד שעונה לי. ״ יש פה מישהו?״ אני מנסה פעם אחת אחרונה. עדיין כלום. אני פונה אחורה ויוצאת מהמערה. אני אוכל לבדוק אותה עוד מעט, כשיהיה לי פנס. ״אבל אולי,״ אומר קול קטן בראש שלי, ״היא לא תיהיה שם כשתחזרי.״ אחותי.

לראשון. ומצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן, אני אנסה שזה לא יקרה שוב. פשוט קצת עמוס לי כרגע, הרבה חוגים ושיעורי בית.

נאנחתי. אני שונאת לחגוג חגים ואירועים בבית הספר. הכל כל כך צפוף ורועש, דבר שמאוד קשה לי. וגם תמיד יש שם ריח מסריח, באודיטוריום...
''רגע, האודיטוריום!'' אמרתי לעצמי, כי שאר הכיתה הייתה ריקה. הבנתי לאן אני צריכה להגיע. שיניתי את צורתי בחזרה לנמרה, וצעדתי לכיוון האודיטוריום, עד שמצאתי את החברות ה''נפלאות'' שלי. ג'ני ונטשה.

ניתאי, מלאר
אתה מגיע אל האודיטוריום. אתה והחברים שלך בוחרים כיסא ומתיישבים. אתם מחכים כמה זמן, אבל אחרי כמה דקות יוצא משם מורה. ''תלמידים, היינו אמורים לארגן לכם היום פעילות כיפית. והיא אכן תקרה. קראנו לכם לאודיטוריום בגלל שיש לנו הודעה מהמלך''. יש המון דיבורים פתאום. המון ילדים דיברו עם חבריהם, כדי להבין מה קורה. המלך לא מרבה להודיע הודעות- וכשהוא מודיע, זה חשוב. ''שקט בבקשה!'' המורה משקיט את הילדים. הוא מחכה שיהיה שקט, ואז ממשיך. ''המלך מבקש את הנוכחות של התלמידים הבאים- מלאר, גיא, וקלרה ברמן- בבקשה תבואו אחרי''. המורה הולך קדימה, אל חדר המורים שצמוד לאודיטוריום. כל הילדים מביטים בכם בקנאה- להיבחר על ידי המלך, לא משנה למה, זה כבוד גדול.

אין.שמות.פנויים, סיירה
את הולכת להיכנס שוב אל המערה, אבל לפני שאת מספיקה, מישהו ניגש אלייך. את מביטה עליו, ולא ניתן לטעות- זהו חייל של המלך. אבל מה הוא עושה כאן? ''מיס סיירה?'' החייל פונה אלייך. את מופתעת טיפה, אבל מסתכלת עליו בעיניים כדי להראות שאת מקשיבה. ''המלך מבקש את הנוכחות שלך בארמון''. עכשיו את ממש מופתעת. עד עכשיו, היית בטוחה שהמלך אפילו לא יודע על קיומך. את מביטה מבט אל המערה. את רוצה לחפש את אחותך, אבל החוק הכי חשוב במדינת העיטים היא לא לסרב להוראות של המלך. ובכלל, מי אמר שתמצאי אותה עכשיו? אולי היא כבר ברחה. בעזרת המלך, תוכלי למצוא אותה. החייל מסתכל עלייך, ואת מהנהנת שאת באה. הוא מתחיל ללכת, ואת אחריו.

גל, אליאנה (אלי) וורלינג.
את מגיעה לאודיטוריום, ואת יודעת שאיחרת. אף אחד אפילו לא על הבמה, מה שאומר שהמורה שדיבר סיים את הנאום שלו. את מתיישבת ליד ג'ני- הכיסא ליד נטשה כבר תפוס. ''היי'' את לוחשת לג'ני. ''כמה פיספסתי?''
''לא הרבה'' היא לא טורחת ללחוש. ''המורה לא עלה על הבמה אפילו. את משתתקת. זה מוזר. בבית הספר שלך המורים כמעט אף פעם לא מאחרים, שלא לדבר על נאום בשביל החג הכי חשוב לנמרים, חג השליט. עוברות כמה דקות, ואת יכולה לשמוע את הילדים מדברים ביניהם, תוהים איפה המורים. כעבור עוד כמה זמן, סוף סוף עולה מורה. ''תלמידים, אני שמח לראות שכולכם הגעתם בשביל חג השליט. לרוע המזל, החג מבוטל''.
פורצת המולה באודיטוריום, ילדים מדברים עם חבריהם, ילדים זורקים שאלת למורה שמציג וילדים שמדברים עם עצמם. ''למה?'' אומר מישהו לבסוף. ''בצער רב,'' אומר המורה ולוקח נשימה עמוקה ''אני מודיע על פטירתו של המנהל אייסון''.

קאלאדין, קאל\אדין
אתה מתיישב על כיסא באודיטוריום. המורה לא מגיע. לא מתחשק לך לדבר, אבל באמת כבר היית סקרן. ''היי'' אתה לוחש לילד לידך. הילד מסתכל עלייך במבט מוזר, כאילו לא מאמין שאתה מדבר אליו. ''מה?'' הוא לוחש לבסוף. ''אתה יודע איפה המורה?'' אתה לוחש בחזרה. הילד מניד בראשו. אתה מסיט את מבטך ממנו ובוהה בבמה. עוברות שניות. דקות. לבסוף מורה עולה על הבמה. ''תלמידים, אני שמח שכולכם הגעתם בשביל חג השליט. לרוע המזל, החג מבוטל''. אתה מופתע. הם אף פעם לא מבטלים את חג השליט. תלמיד אחד שואל, ''למה?''. את מבחין שהמורה לוקח נשימה עמוקה, ועונה, ''בצער רב, אני מודיע על פטירתו של המנהל אייסון''.

אוניסף, נוגאר
את מעוצבנת, אבל מחליטה לא לבזבז את הבוקר שלך ולעשות משהו מועיל. קיבלת הרבה כסף על המשימה הזאת (שבסוף לא ביצעת). אז את מחליטה להצטייד בציוד לבלשים או שוטרים בלבד, כלי נשק או דברים בסגנון- דברים שאפשר להשיג בקלות בשוק השחור. את הולכת לחוף הים, משם הולכים אל השוק השחור. בדרך את רואה אור אדום בוהק בתוך הים. לא נראה שאף אחד מבחין בו מלבדך. הסקרנות גוברת עלייך, ואת נכנסת למים. מי יודע, אולי תמצאי שם משהו מועיל. האור נהיה יותר ויותר בוהק, ובסוף הוא נעלם. את מתחילה להרגיש את המים העמוקים ואת מתאמצת לחזור אל החוף, אבל משהו מושך אותה למטה. את בועטת ומצליחה להשתחרר.

מטילדה, קלרה ברמן (kllara barman)
את מסיימת לאכול וממהרת לבית הספר. את מבינה שאת הולכת לאחר לפעילות המיוחדת שבית הספר מארגן, אבל את מתנחמת בעובדה שאת לא תאחרי לבית הספר עצמו. כשאת סוף סוף מגיעה, את לא רואה אף אחד. את מסתובבת במסדרונות ונכנסת לכיתות, אבל כלום. בית הספר שומם. פתאום את שומעת רעש מכיוון האודיטוריום. את רצה לשם, ומספיקה לשמוע את המורה קורא ''מלאר, גיא וקלרה ברמן- בבקשה לבוא אחריי''. אין לך מושג למה או למה צריך ללכת, אבל המורה אמר לך לבוא אחריו- אז את מחליטה לבוא אחריו ולברר למה קראו לך.

נטע, גיא
אתה מגיע אל האודיטוריום, קצת באיחור. למזלך המורה עדיין לא אמר כלום, אבל אתה יכול לראות שהוא כבר על הבמה. ''תלמידים, היינו אמורים לארגן היום פעילות כיפית''. באמת? אתה חושב לעצמך. לא שמעת כלום על זה. ''והיא אכן תתקיים'', המורה ממשיך, ''אבל קראנו לכם לאודיטוריום כי יש לנו הודעה מהמלך''. אתה מופתע; המלך לא מרבה להודיע הודעות, וכשהוא מודיע, זה בדרך כלל ממש חשוב. ילדים מתחילים לדבר ביניהם, מופתעים גם הם. ''שקט!'' קורא המנהל. ''כמו שאמרתי, יש לנו הודעה מהמלך. הוא קורא לתלמידים הבאים להתייצב בארמונו: מלאר, גיא וקלרה ברמן- בבקשה בואו אחריי''.

אני מבולבל,למה שאבוא לבמה? אני בא לבמה ומחכה מה המנהל יגיד לי ולקלרה ומלאר