אהבה, כסף ונקמה.

[The equal opportunity kr]

הערה: אולי הדברים לא מסתדרים לכם עכשיו, אבל אני מבטיח שהם יסתדרו בסוף.

פרק 7.
סיפור עצוב וחדש.

רוקי בילה בבית החולים הרבה יותר זמן משציפה. הרופאים אמרו שיישאר שם גג שלושה שבועות, כי
''אף פעם לא ראיתי משהו דומה לזה!'' אבל לאט לאט הוא מצא את עצמו ביותר טיפולים, הזרקות,
ואפילו בדיקת שיניים פעם אחת. ובכל זה, נוספה עוד צרה: ריד הגיע כל יום. פעם אחת הוא הגיע עם
'ברכה' מזויפת, שבעצם הכילה איחול למיתה בייסורים, פעם שנייה הוא בא עם תפוח רקוב, פעם
שלישית עם דבורה, וכן הלאה. אבל הדבר שהכי הפחיד את רוקי, יותר מהטיפולים, הניתוחים,
ההזרקות, והסכנות שריד נותן לו – היה שהחתול המשיך לזוז. כל פעם שרוקי הסתכל עליו, הוא ראה
אותו מתמתח, בוהה לנקודה, מטפס על הקירות... אפילו בלילה, היה החתול מתכרבל בתוך העץ,
ורוקי יכול היה לראות אותו נושם. אבל יחד עם זאת, גם המבקרים הגיעו כל יום, כך שריד התקשה
יותר ויותר למצוא זמן לתת לרוקי את ה'מתנות'. בשבוע שאחרי הכנסתו לבית החולים הורשו חבריו
להיכנס סוף סוף. הראשון בהם היה גיל, אשר נראה חיוור, ורוקי חשב שגם שורשי שערותיו החלו
להלבין קצת. זה נגע לליבו. נדיר מאוד למצוא חבר כזה. שניהם דיברו שעות. מסתבר שמחרון עלו.
הידיעה הזאת הפתיעה את רוקי. ''איך?!'' הוא שאל בפליאה.
''לא יודע!'' צחק גיל. ''אבל תקשיב, היה להם חתיכת מזל. בדקה התשעים רוגון כמעט הבקיעו גול,
אבל, תקשיב, זה מה שאדיר – פחות משנייה לפני שהכדור עבר בשער נגמר המשחק. 1 – 0
למחרון!''
וכך זה נמשך. בשעות הצהריים המאוחרות הגיעה עוד הפתעה: גברת ביריס.
רוקי מייד התחיל לדאוג. הוא העדיף לא לחשוב על זה, אבל ברור שההצגה תיהרס אם לא יימצא לו
מחליף.
''רוקי...'' פתחה גברת ביריס.
אבל כן הייתה בעיה. הוא הרגיש רעב, אך לא מסוגל לאכול. הוא הרגיש עייף, אך לא מסוגל לישון.
גברת ביריס הנהנה, ויצאה מהחדר. אמו, שעד עכשיו הייתה על הכורסה, קמה ממנה, והתיישבה על
קצה מיטתו של רוקי. ''אתה בוודאי זוכר, שסימנתי לך אז, כשהתעוררת, לשתוק?'' רוקי הנהן. החדר
היה ריק מלבדם. האחיות הלכו להפסקה, והיילי ואדון וויליאמס הלכו הביתה. ''ואתה בוודאי גם תוהה
למה.'' רוקי הנהן בשנית. בשלב זה אמו החלה לדבר בשקט, כאילו יש מיקרופונים מוסתרים בחדר.
''רגע לפני שאבא שלך מת – '' אבל רוקי קטע אותה.
''סיפרת לי את זה כבר,'' אמר.
''אבל לא את הכול,'' אמרה אמו. ''רגע לפני שאבא שלך מת, הכל היה תוהו ובוהו. העצים נעקרו,
הבתים התפרקו, האדמה נסדקה,'' היא נשמה עמוק, והמשיכה. ''הרבה אנשים לא חזרו באותו יום.
כל אופן, אביך היה בעסק הזה עם מר וויליאמס.''
''וויליאמס - ?!''
''כן. בכל אופן, הם היו חברים מאוד טובים, ולא הסכימו לנטוש זה את זה אף פעם. ואז, אביך נקלע
לתוך בית הרוס בניסיון להציל משפחה. את המשפחה הוא הציל, אבל אז הוא בעצמו נלכד שם.''
דמעות החלו לעלות בעיניה. ''וכך נאמנותו של וויליאמס הועמדה למבחן. האם יברח מהמקום כפי
שעשו כל האנשים וישאיר את חברו הטוב ביותר למות? או שיעשה ההפך, וינסה להציל אותו תוך
סיכון לחייו?''
רוקי שיחרר מעט את המיטה. מבלי ששם לב, הוא תפס בזרועות הברזל חזק מאוד במהלך הסיפור.
את כולו כבר שמע, אבל בגרסה אחרת.
''ולא תאמין – מר וויליאמס נכנס לתוך הבית. היה אפשר לשמוע אותו צועק את שמו של אביך. ואחרי
כמה דקות, צעקה של יגון נמלטה מפיו, ופתאום – הבית קרס, וצעקתו השתתקה. כל העיר באה
ללוויה. אביך ו - וויליאמס היו נערצים. אבל אז, בדיוק כשהתכוונו לסגור את הקבר הריק, הגיעה
מונית. ובתוך המונית: וויליאמס. כולו שותת דם, וזרועו מכופפת בזווית לא טובה – אבל חי. הרגע
המרגש והמשמח הזה נקטע כאשר הבנו מה הוא מחזיק. את אביך. ברגע שנפתחה הדלת הוא נפל
ארצה והתחיל לבכות. אני לא זוכרת שראיתי אי פעם מישהו בוכה ככה. חוץ מפעם אחת: באותו יום
שאביך מת. רק אני ידעתי, שהוא בא להציל אותנו בעיקר בגללי. שנינו היינו היחידים שידעו על
אהבתנו הסודית. כל השאר הניחו כי אביך היה איש גיבור ואמיץ וטוב לב, אבל רק אני ידעתי את
האמת, שזה לא היה הוריקן...''
רוקי התרשם היא עדיין לא בוכה.
''בהתחלה הייתה זו סופת הוריקן, כמו כל הסופות. אביך נאבק בכוח הקסם שלו. תמיד ידע, כי אסור
לו להשתמש בקסם בשביל להפריע לדרכו של הטבע. אבל אנשים מתו מסביב, והוא כמעט לא היה
יכול להחזיק את זה. אבל כשהוא שמע את צרחתי...''
האמא עצמה את עיניה, ואז פקחה אותן. ''זה פרץ ממנו. הוא לא יכול היה להחזיק את זה יותר. אני
זוכרת את הרגע. אף אחד מבני המשפחה לא שם לב.כולנו היינו צמודים והבטנו לכיוון אחר. פתאום,
בקפיצה פתאומית של האדמה, זינקה סכין המטבח בקשת ישר אלי. זה היה הרגע. פחות משנייה
אחרי שקולי יצא, הסכין נעצרה פתאום באוויר, והושלכה לפינת החדר. אבל אז ידעתי שגורלי וגורל
אביך יהיו מרים. אני הייתי צריכה למות, והוא מנע את זה. שנייה אחרי זה הוא נכנס לחדר. לא יכולנו
לצאת בגלל האבק, והייתה סכנה שמא נדרוך על משהו חד. אבל אביך, שהיה איש חכם, כבר פינה
את האבק. בשנייה שעברתי לידו הבטנו אחד לשני בעיניים. פתאום הוא תפס אותי לנשיקה גדולה.
'אני מצטער', הוא לחש, ודחף אותי לעבר היציאה. כל הזמן הבטתי בו. שתי שניות לפני שנטרקה
הדלת יכולתי לראות אותו, עם ידיים מלאו אור, שולח הבזקים לעבר מפלצת שחורה בלי צורה. העץ
והאבנים באו לעזרתו, אך לא הועילו כל כך. כאשר הדלת נסגרה, חשתי דחיפה חזקה מאחורי. זה
היה וויליאמס. הוא פתח את הדלת, אבל אז, לא היה כלום בבית. לא המפלצת, ולא אביך. רק שברים
של עץ, טיח, ואבנים. כאשר הדלת נסגרה שוב, אדון וויליאמס היה במחצית גרם המדרגות. נשארתי
לצפות בבית כל זמן שהוא עומד, אף על פי שידעתי שוויליאמס ואביך אבודים. אתה יכול לתאר
לעצמך, כמה הפתעה זאת הייתה בשבילי, לראות את וויליאמס בהלוויה שלו עצמו. ואני, אף אחד לא
ידע, אפילו לא אביך, אבל הייתי בהריון. אתה היית בביטני. לא היית אמור להיות כאן בכלל, רוקי.
אתה יודע, שהכוחות שיש לך, אלו כוחות שיש רק לילדים של שני אנשים שחטאו באותו חטא ספציפי,
באותו מקום. אתה הוא הילד עם הכוחות האלו, רוקי. אתה לא רק יכול לשלוט באבנים, בחרקים
ובעצים, רוקי. אתה זה שישחרר אותם. שיציל אותם. לא שמעת מה הם אמרו לך? אתה צריך לברוח
מבית החולים הזה, ועכשיו. כי רק אב''ח יכולים להביס את מלוק, ורק אתה יכול לשחרר את אב''ח.
קח איתך את היילי, יש לה תפקיד חשוב. אבל תזכור רק דבר אחד: אסור לך ללכת נגד חוקי הטבע.
גורלו של אדם הוא ייעודו, ואין לשנות זאת. אבל כעת, עומד לפניך מסע מפרך. רוצה עזרה באריזה?''
אבל רוקי הסתובב כבר לצד השני, והפנה את גבו לאמו. הוא לא ידע מה הוא רוצה, חוץ מדבר אחד:
להיות נער ככל הנערים.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סליחה על הפרק הארוך, פשוט הייתי בלהט של כתיבה.

[נונדו]

סיפור יפה או פרק יפה איך שבא לכם או אפילו פאנפיק בקיצור סיפור יפה ומותח מצפה להמשך רק הוא קצת לא מעוצב

[The equal opportunity kr]

דבר אחד (או יותר) לפני שמתחילים את הפרק: תודה רבה לכל המגיבים, שעזרתם לי להמשיך לכתוב! הרבה יותר כיף לכתוב את זה כשאני יודע שאנשים בוודאות יקראו את זה, וזה נותן לי כוח להמשיך.

2) סליחה אם לא עניתי לכל השאלות וההערות, פשוט הייתי יותר מידי מרוכז בפרק. עכשיו אני אענה על כולם.
האנטרים הם הכרחיים לדעתי, כי ממש מסובך לקרוא את זה כששני אנשים אומרים דברים שונים באותה שורה.
אני לא כל כך טוב בסצנות של נשיקות כאלה, אני תמיד עושה את זה מהיר מידי, אבל אני מקווה להשתפר בהמשך.

מקווה שאני זוכר את כל השאלות! עכשיו בואו נעבור לפרק עצמו:

קריאה מהנה!




פרק 8.
נער ככל הנערים.

עמוק בלילה, כאשר כולם ישנו, התגנבה היילי אל תוך חדרו של רוקי. אף אחד לא ידע, שכאשר דיברו
רוקי ואמו על נסיבות מותו של אביו, שכחה היילי לקחת את הטלפון שלה, וחזרה בדיוק בזמן לשמוע
את תחילת השיחה. מאז ועד סופה היא נעמדה דום מחוץ לדלת, וכאשר גברת נורשק פתחה את
הדלת צללה היילי אל תוך הצללים. וכעת, לילה אחרי זה, היא לא ידעה מה היא מרגישה. רק שהיא
רוצה להגן על רוקי בכל הזדמנות אפשרית. לחבק אותו, ולעולם לא לעזוב. היא הביטה בדמותו
הישנה בעיניים אוהבות. פתאום נצנוץ קטן תפס את עיניה. רוקי החזיק את הטלפון שלה בין ידיו. לאט
לאט, היא הוציאה אותו. כאשר פתחה את הטלפון, היא ראתה שיש לה הודעה שלא נענתה. היא
פתחה אותה, שמה אוזניות, ושוב נעמדה דום מרוב הפתעה. זה כבר התחיל להימאס לה. ההודעה
הייתה מרוקי.
''היי היילי, זה אני, רוקי, ו... אני רוצה שתשמעי את ההודעה הזאת. אני לא יודע למה. אני רק רוצה
שתשמעי אותה. זה שיר שכתבתי.'' הוא נשמע מצונן.

''מה לעשות - אין לי מקום, בעולם הזה.
מה לעשות - רוצה אני להיות פחות מזה.
להיות רגיל. בלי שיבקשו ממני ראש להגדיל...

אבל זה לא אפשרי! אני מהיר, לא איטי. אני רק רוצה, להיות נער, ככל הנערים!
אבל זה לא אפשרי! אני פשוט ענקי. רוצה רק - להיות איתך ביחד...

מה לעשות – גורל אדיר מונח עליי.
מה לעשות – אף אחד לא יהיה מלפני.
מה לעשות! אני רוצה רק לשבת. לנוח ולחוש ת'רוח הנושבת!

אבל זה לא אפשרי! אני מהיר, לא איטי. אני רק רוצה, להיות נער, ככל הנערים!
אבל זה לא אפשרי! אני פשוט ענקי. רוצה רק – להיות איתך ביחד...

מה לעשות - רוצה אני ליפול על פניי.
מה לעשות – לא רוצה להציל ת'עולם.
מה לעשות! שאני רוצה להיות לבדי, רק איתך או איתי, לתמיד...

אבל זה לא...


לאט לאט הורידה היילי את האוזניות מעל אוזניה. עיניה היו מוצפות דמעות רבות כל כך, שהייתם
חושבים שהיא לא בן אדם אלא ים. היא הרימה את השמיכה מעל רוקי, ונכנסה למיטה לצידו. לאט
לאט שקעה גם היא בתרדמה.


כן... סליחה על הפרק הקצר☹. אני אשתדל לעשות את הפרקים הבאים ארוכים יותר.

[נונדו]

סיפור יפה ומרתק גם ההמשך מאוד יפה אין פגמים בכלל
מצפה לעוד סיפורים

[טמרה רג'אווי]

אהבתי!

[The equal opportunity kr]

פרק 9.
את מקורקעת?!

רוקי התעורר בבת אחת. בישנוניות הוא הביט סביבו. החדר היה מואר באורה של שמש מוקדמת,
ונראה יפה מתמיד. הוא הסתובב על הצד ונתקל בהיילי, שישנה שנת ישרים. הוא חייך, והסיט את
שערותיה מעיניה. היא נראתה כל כך יפה ככה, שרוקי לא הבין למה לא תפס אותה קודם. לאט לאט,
הוא קם מהמיטה, ושירך את דרכו לשירותים. אחרי שגמר להתארגן, הוא נכנס למיטה, בכוונה לתפוס
עוד חמש דקות של שינה – אבל אז הוא הרגיש משהו קשה מתחת לכרית שלו. הוא הסיט אותה,
וגילה טלפון חדש. ועד לא סתם טלפון, אלא טלפון מהשלושה הטובים ביותר. דגם כזה יעלה הרבה
יותר מאלפיים. הוא תהה מי קנה לו את זה. משום מה, הוא לא התרגש או שמח. הוא פשוט לקח את
הטלפון והתחיל להוריד את האפליקציות הנחוצות. ווטצאפ, אנשי קשר, קצת משחקים, זום, וכן
הלאה. הוא הרגיש את השמיכה זזה; היילי התעוררה. ''בוקר,'' הוא אמר לה, ונשק קלות על שפתיה.
''היי,'' היא מלמלה, בלי לפתוח עיניים. ''אני מקווה שהתריסים עדיין לא נפתחו...''
''לא.'' אמר לה רוקי בשובבות. ''אבל אני כן עומד לפתוח אותם עכשיו.''
''שלא תעז!'' פתאום היא נשמעה הרבה יותר עירנית.
''למה?'' שאל רוקי, מגביה את קולו לקול שהיה אמור להיות חמוד ומושיט יד אל השרשרת.
''כי אני ארצח אותך, זה למה!'' צעקה היילי. רוקי הרים את התריסים.
''אופסי,'' הוא אמר באותו קול שדיבר בו לפני רגע.
''רראאאאההההה!'' צרחה היילי כאשר האור פגע בעיניה. היא התחפרה בתוך השמיכה ושמרה על
עיניים עצומות. ''יודע מה,'' היא אמרה, ''נראה לי שאסתפק בלרדוף אחריך!'' ובזאת היא קמה
מהמיטה. היא שפשפה את עיניה במטרה לסלק את קורי השינה, ויצאה למרדף נגד רוקי. ''לעולם לא
תתפסי אותי!'' הוא קרא, מתחמק מידיה המושטות. הם רצו במעגלים, נזהרים שלא להפיל
שום דבר. לבסוף, כאשר רוקי ניסה לטפס על המיטה במהירות ולעבור לצד השני, היילי תפסה אותו.
היא הפילה אותו על המיטה, ורוקי הרים ''אני נכנע, בסדר, בסדר!''
''יופי,'' אמרה היילי בחיוך ממזרי, ונישקה אותו.
''אבל להגנתי הצלחתי לשרוד הרבה זמן מעבר למצופה,'' גיחך רוקי בזמן שהלך להתלבש במקלחת.
''יש לך מברשת שיניים?'' הוא שאל.
''לא,'' השיבה היילי. ''רק באתי לקחת את הטלפון ששכחתי כאן, ואז שמעתי את ההודעה שהקלטת,
וזה כל כך ריגש אותי, שישנתי כאן.'' הייתה שתיקה מביכה למשך כמה שניות. רוקי, בניסיון לשבור
את ה'קרח', שאל, ''אז את חוזרת או נשארת?''
''נשארת,'' אמרה היילי. נראה שהוקל לה לשבור את השתיקה.
''טוב...'' רוקי יצא מהמקלחת. ''איך אני נראה?''
היילי גיחכה. ''ממש מטופש.''
''נא נא נא. מצחיק מאוד.'' רוקי הזעיף פנים, אבל שניהם ידעו שהוא צוחק. נשמעה נקישה על הדלת.
''רוקי?'' האחות נכנסה. ''אמא של החברה שלך באה. ותזכור שעוד חצי שעה תקבל את התרופות.''
האחות פתחה את הדלת לגמרי, ואמא של היילי נכנסה. בתור אישה רגועה, נחמדה וסבלנית,
רוקי תהה אם יצא לו לראות אותה ככה שוב. היא זעמה. ''היילי!'' בזווית עינו ראה רוקי את האחות
בורחת מהחדר כל עוד נפשה בה. ''מה זה אמור להיות?!'' מביאה טלפון ונשארת לישון?! איזו מין
דוגמה זאת?! נשארנו ערים כל הלילה, אני ואביך, מרוב דאגה! את מקורקעת לשבועיים, בלי טלפון,
בלי חברים, בלי מחשב, בלי אמצעי תקשורת ובלי רוקי!''
היא נעצרה לשאוף אוויר. היילי, שחשבה שאמה גמרה לצעוק, השפילה את ראשה, והחלה לנוע לכיוון
הדלת. ''אל תשפילי את הראש כמו ילדה קטנה! תעמדי זקוף ותספגי את האמת! אני – ''
אבל רוקי לא היה יכול לסבול את זה יותר. ''רוצה לדעת למה היא נשארה?'' הוא צעק. אמא של היילי
השתתקה. ''בגלל זה!'' הוא נתן לה את הטלפון של היילי שהיה מונח על שידת הלילה, ואת האוזניות.
היא הביטה בו במבט כועס. ''מה אני אמורה לעשות עם זה?'' היא שאלה. רוקי התאמץ מאוד לא
להגיד לה 'מה את חושבת?'. במקום זה הוא אמר, ''זה שיר שכתבתי.'' היא הכניסה את האוזניות
לאוזניה והפעילה את ההקלטה, עדיין מביטה בחשד ברוקי. הזוג ציפה לראות את פניה של האמא
מתרככות, אבל זה לא קרה. כאשר הורידה לבסוף את האזניות, רוקי והיילי היו בטוחים שהשיר
השפיע עליה. אבל זה היה לשווא.
''נא,'' היא אמרה, מניחה את הטלפון והאזניות בחזרה על השידה. ''לי זה נשמע כאילו אתה סתם
חושב את עצמך. עניין הקרקוע עדיין בתוקף, יש לכם שעתיים להיות ביחד לפני שהיילי נכנסת
לקרקוע.'' רוקי והיילי עמדו המומים, עם פה חצי סגור. שניהם לא ידעו מה לעשות או מה לומר.
לבסוף רוקי התאושש. ''תראי, אם אנחנו עומדים לא לראות אחד את השני במשך שבועיים, כדי
שנפיק את המיטב מהשעתיים, נכון?''
''צודק!'' קראה היילי.
''יופי! אז מה את ר – ''
הוא לא הצליח לסיים את המשפט. היילי התנפלה עליו בנשיקה מדהימה. זאת הייתה נשיקה של
פחד. לא של שמחה, לא של עצב – פחד. לרגע עברה מחשבה בראשו של רוקי: לא ככה נבלה את
השעתיים! אבל אז המחשבה הזאת נעלמה ממנו, והוא התמסר להיילי, מחבק אותה, מפסק עם
לשונו את שפתיה. היא ביקשה נחמה, והוא נתן לה אותה. פתאום היילי התחילה לבכות. הוא טעם
את טעם דמעותיה, טעם מלוח, אבל עדיין טוב. הם נפלו על המיטה, מחובקים, ורוקי ליטף אותה. הם
עלו בחזרה, עדיין מתנשקים, ורוקי נעל את הדלת. אחרי זה הם נפלו שוב על המיטה. ''אני אוהבת
אותך, רוקי, לתמיד.'' לחשה היילי.
''גם אני, היילי. לעולם לא אעזוב אותך.'' והם הידקו את נשיקתם. כעת גם רוקי התחיל לבכות.
הם לא ידעו כמה זמן עבר, אבל בסוף נשמעה דפיקה על הדלת. ''רוקי? אתה מתלבש? כשתסיים
תקרא לי.'' זו הייתה האחות.
''מהר, מהר, תתחבאי!'' הוא לחש להיילי. ''לא צריך, בדיוק סיימתי,'' הוא שיקר לאחות. רוקי פתח את
הדלת. ''אוקיי...'' האחות נתנה לרוקי את כל התרופות. תזכור: את זאת רק אחרי ארוחת הערב, ואת
זאת רק אחרי צחצוח שיניים.''
''אהה.'' הנהן רוקי.
''בי,'' ובזאת האחות יצאה מהחדר. היילי יצאה ממקום המחבוא. ''זה היה קרוב,'' היא אמרה.
''נכון,'' הסכים רוקי, ''אבל זה היה קרוב. בכל מקרה, איפה היינו?'' הוא נישק אותה.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


''ביי,'' בכה רוקי.
''ב – ביי,'' בכתה גם היילי.
רוקי בא לתת לה נשיקת פרידה. תוך כדי הוא הרגיש משהו נכנס לכיסו. כעבור כמה שניות הם
נפרדו, אבל רק בגלל שאמא של היילי הפרידה אותם בכוח. שתי הבנות יצאו, והשאירו את רוקי
להתמודד עם כאבו. הוא הטיל את עצמו על המיטה וצרח במלוא כוחותיו. הבכי היה בלתי נשלט. הוא
עומד לחיות בלי היילי שבועיים תמימים! הוא שמע את דלת החדר נפתחת ונסגרת. יד מרגיעה וחמה
הניחה יד על כתפו. לאט לאט הוא הפסיק לבכות. ''בוא,'' אמר קול מוכר מאוד. ''בוא, האחיות הסכימו
לך לצאת קצת מבית החולים,'' אמר וויליאמס. רוקי הובל בידי מר ווילאימס. עיניו היו כה נפוחות
שכמעט לא ראה לאן הוא הולך. רק כאשר הפסיק לשפשף עיניים ושם את ידיו בכיסיו, הרגיש בנייר.
הוא שלף אותו, ופתח אותו. בבת אחת הוא התמלא רוגע ואושר. במכתב היה כתוב: תבוא אליי
בשעה 18:00, השארתי את החלון של החדר פתוח.
אחרי שהגיעו לגלידריה וקנו לעצמם גלידת בזוקה ווניל (לרוקי) וגלידת פיסטוק (למר וויליאמס) רוקי
ראה ילד מחופש לגיבור על, שאמר לאמו, ''אני הכי טוב! אף אחד לא ינצח אותי!'' ואז הוא נזכר
בדבריה של אמה של היילי: לי זה נשמע כאילו אתה סתם חושב את עצמך. ופתאום, כל המחשבות
והפתרונות ופריצות הדרך היכו בו. הוא נעמד דום, והגלידה שלו איימה ליפול. ''רוקי?'' שאל וויליאמס.
''הכול בסדר?'' הוא נראה מודאג.
''כ – כן, כן, הכול בסדר,'' הוא לחש בצורה ממש לא משכנעת. הוא ידע שזה רק יעורר את חשדו של
וויליאמס אפילו יותר, אבל למזלו אדון וויליאמס החליט שלא לחקור. רוקי הלך כל הדרך לבית החולים
במצב של בלבול מוחלט. הוא לא ידע אם לספר להיילי. הוא לא ידע אם היא חושבת שהוא יודע, אבל
זה רק הדאיג אותו יותר.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


בשעה 18:00 הגיע רוקי לביתה של היילי. הוא דפק על החלון, והיילי, במבטים לחוצים אל הדלת,
פתחה אותו. ''היי,'' היא לחשה.
''היי,'' הוא חיבק אותה.
תכננתי הכול,'' היא אמרה. ''אמרתי לאמא ואבא לדפוק בדלת קודם כשהם נכנסים, אז כשהם דופקים
בדלת, אתה פשוט מתחבא כאן, בסדר?'' היא הראתה לו ארון מעילים. מלא מעילים היו תלויים
על המוט. זה נראה כאילו אין מקום שם, אבל רוקי, ששיחק אצל חברים שלו מחבואים עם ארון דומה,
ידע שבפנים יש מספיק מקום להתחבא. ''אוקי,'' אמר רוקי. ''ובכלל חשבת מה נעשה בזמן שאהיה
כאן? זה לא שיש לי כל כך הרבה זמן, את יודעת. בסך הכול אמרתי לאחות שאני הולך לטייל לאיזה
שעה וחצי.''
היילי הביטה בו בבוז. ''נו באמת, ככה אתה מכיר אותי? דבר ראשון, אמרתי לך שאראה לך את
התוכי שלי. קוראים לו נסקוויק, בגלל שהדבר הראשון שהוא אכל בבית שלנו זה כדור מארוחת הבוקר
נסקוויק. היינו צריכים להביא אותו לווטרינר... ודבר שני, יש לי כאן מלא משחקי קופסא. ובגלל שאם
ההורים יכנסו ויראו משחק קופסא פתוח, הם יחשדו. בגלל זה נשחק בארון.''
''אבל אין מקום בארון...'' פתח רוקי, אבל היילי כבר נכנסה. הוא תהה למה היא עושה את זה. הרי
ברור שאין מספיק מקום בארון לכל החיילים במשחק הקופסא.
רוקי התמה נכנס אחרי היילי, וכעבור שנייה פתח את פיו לצעקה. היילי מייד שמה לו יד על הפה.
''שששש!'' היא לחשה, מצמידה את אצבעה על פיה. רוקי לא ידע איך לתאר את זה, אבל הוא ידע
איפה להתחיל: זה היה מין מקום קטן, שני מטרים על מטר וחצי, מתאים בדיוק למשחק קופסא.
המעילים היו תלויים מצד אחד של החדר, ומצד שני היה קיר חום. רוקי לא אמר מילה. גם היילי, אבל
אולי רק בגלל שהיא סידרה את המשחק במקום להביט בחבר שלה. ''הכול מוכן,'' היא אמרה לאחר
כמה שניות. רוקי התיישב ליד הקלפים שלו. הוא כבר סגר את פיו.
כעבור כמה דקות שבהן שיחקו, נשמעה דפיקה על הדלת. ''היילי?'' נשמע קול.
''שיט!'' לחשה היילי. ''תישאר כאן!'' ובזאת היא יצאה מן הארון. רוקי שמע את דלת החדר נפתחת
ונסגרת. מאובן מרוב פחד, אותו קול הגיע לאוזניו:''יש עכשיו ארוחת ערב, את באה?'' כעת רוקי זיהה
את אמה של היילי. ''לא תודה,'' אמרה היילי בקול צונן. ''אני מעדיפה לאכול לבדי, תודה. אני מקווה
שעוד מרשים לי להיות לבד, ולא כופים את זה עלי!''
נשמעה שתיקה, אבל היילי לא חזרה ורוקי לא שמע את דלת החדר נסגרת.
''הוא כאן, נכון?'' שאלה בקול מקפיא אמא של היילי. ''רוקי?''
למרות הפיתוי הגדול, רוקי עצר את עצמו מלהסתכל על המחזה.
''אני לא יודעת מאיפה לך הרעיון המטופש הזה, הרי החלון כאן בגובה של 20 מטר מהקרקע, והוא
לא היה יכול להיכנס דרך הדלת.'' אמרה היילי בזלזול קל, אבל רוקי היה יכול לשמוע פחד בקולה.
''אז לא אכפת לך שאבדוק את החדר שמאחורי המעילים, נכון?'' שאלה אמה בקול מתקתק ומסוכן.
בלי לחכות לתשובה היא כבר פתחה את ארון המעילים, והסיטה אותם!

[Sam I am]

מעניין
יש המשך?

[Karen Smith]

אהבתי, ממש יפה ❤

[The Archer]

ממש יפה!