כמו מרדף מכוניות || רוונה

כמו מרדף מכוניות

שם הסיפור: כמו במרדף מכוניות
כותבת: רוונה
ז'אנר: מתח, ספרות עכשווית
דירוג: pg13
תקציר: כשאנשים נמצאים במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, צרות גדולות מתחילות להתרחש, וחיים שלמים עשויים להיהרס.
מי שליט המשחק הנקרא 'החיים'?

-------------------------------

תוכן העניינים

פרק 1
פרק 2

פרק 3

-------------------------------

פרק 1

אני עובר דרך שער הדוקרנים ויוצא למגרש החנייה הבית-ספרי. עיניי מצטמצמות כנגד השמש, ואני שולח את ידי לסוכך עליהן. אני צועד בראש מורם, לא מביט לצדדים. רק להגיע למכונית שלי וזהו.
"תיאו, תיאו! אפשר אותך רגע?" צוות צלמים, כתבים, עיתונאים ומגישי חדשות מתקרבים אליו בלהט.
"תיאו, תיאו, בוא דקה!" צוות אחר מזמין אותי. אני ממשיך ללכת, מעמיד פנים שהם לא קיימים.
אני מצליח לעשות רק צעד אחד לפני שמצלמה ומיקרופון נדחפים לפרצופי. אני ממצמץ בבלבול ומרחיק אותם ממני. אני מנסה להמשיך להתקדם, אך אחד מהם נדחף מולי ומדבר למיקרופון שלו.
"תיאו, אתה מכחיש כל קשר למעשה האמור כבר יותר מחודש. אתה תספר בקרוב את האמת? איך אתה מרגיש עם כל העניין הזה?" כתבת לבושה חליפת עסקים שואלת אותי במהירות. אני נוהם לכיוונה ודוחף את אחד הצלמים.
"תיזהרו," אני מסנן ועובר במבטי על כל אחד מהם. הסיבוב הפתאומי שלי מרתיע אותם והם משתתקים. אני ממשיך ללכת, חושב בתסכול על גודלו העצום של מגרש החנייה המזורגג הזה.
הכתבת שניסתה לראיין אותי מקודם מדברת למצלמה ומסבירה עד כמה אני מסוכן, ואפילו את הצלם הזה דחפתי. הקול שלה מתעמעם ככל שאני מתרחק, ואני שמח על כך; הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לשמוע עד כמה אני מסוכן וגועלי שוב.
צוות נוסף מנסה את מזלו ודוחף את הציוד הדפוק שלו לפרצוף שלי. "מה אתה אומר על הפרשה הזאת, תיאו? מדוע אתה לא משתף פעולה עם המשטרה? אתה חושב שההחלטה להעניק לך הזדמנות לחזור לבית הספר הינה החלטה נכונה?" אחד מהכתבים שואל אותי בנועם.
אני תופס באחת המצלמות שדבוקות לפרצופי, ומשליך אותה ארצה, מרסק כל חלק קטן בה.
אני עובר על פניהם בשתיקה, מפלס לעצמי דרך בין שורה של מגישי חדשות המומים.
"תיאו, עצור!" עיתונאי שמנמן חוסם את דרכי. "מדוע אתה לא מספר כבר שאתה הוא זה שרצח את ג'ייק?" הדם עולה לראשי ואני מניף אצבע משולשת לכיוונה של אחת המצלמות. המכונית כבר קרובה ואני רץ אליה בכל כוחי. הנשימות שלי מאיצות והרגליים שלי דוחפות אותי קדימה, הרחק מחבורת החטטנים הזאת.
אני מגיע ליעד מהר יותר משציפיתי; רק דקה אחת ושלושים ושתיים שניות. שיא חדש, אני מציין לעצמי.
תחושת הישיבה בכיסא הנוח והמוכר גורמת לי להיאנח בהקלה. אני מותח את גבי במעלה המשענת ומשלב את ידיי סביב חלקה העליון.
אני מבלה המון זמן במכונית, אפילו בלי באמת לנסוע. התחושה שרק לי יש את האפשרות להיכנס לשם, אני שולט על הכול; מתי אני עוצר, מתי אני נוסע, איך אני מכוון את המושבים, באיזו מהירות אני נוסע. אני צריך משהו מסודר, שאני שולט בו.
אני צריך רק משהו אחד כזה, והמכונית בהחלט מקיימת אותו.
דוושת הגז לחוצה מטה, והמכונית מזנקת קדימה, משאירה אחריה שובל של חלקיקי אבק.

אני מגיע לשכונה שלי; השכונה שאנשים לא מבינים איך אפשר לחיות בה בכלל. אני מתמהמה מעט לפני שאני יוצא – אין לי למה למהר.
הכיסא חורק כשאני מכוון אותו, וכך גם דלת המכונית כשאני יוצא, אבל אין לי סיבה לתקן שום דבר; זה לא תורם לאף אחד.
בית רעוע ניצב מולי. הדלת נפתחת לכדי חריץ צר ואני משתחל פנימה, משתדל לא להרעיש יותר מדי. אני שומע צעקות המגיעות מהסלון; ריב נוסף של ההורים שלי, כמובן. כל ריב שלהם הוא כמו אבנים; יכול להיות כבד, חזק וחד, ולחלופין יכול להיות חלק ושטחי.
לא משנה איזה סוג זה, אני כבר רגיל אליו.
"היי, תיאו." אני מסתובב ורואה את נעמה מסתתרת מאחורי הקיר. אני מתקרב אליה.
"מה קורה, אחות קטנה?" אני מחייך אליה.
היא נאנחת, "אמא ואבא-"
"שוב רבים," אני משלים אותה והיא מהנהנת. "היי, נעמונת, זה סתם, אוקיי? הם סתם." היא רצה אליי, מייבבת. "די, די, הכול בסדר. בואי, יש לי משהו בשבילך." אני מלטף את ראשה.
אני מכוון אותה לחדר שלי וסוגר אחרינו את הדלת. היא מתיישבת על המיטה שלי, ואני מוציא את הטלפון מהתיק.
"מה אתה עושה?" היא שואלת, סקרנית כתמיד.
"תכף תראי," אני עונה כממתיק סוד. אני נכנס ליוטיוב, פותח את היסטורית החיפוש ולוחץ על הסרטון הנצפה ביותר שלי. הרקוויאם של מוצרט ברה מינור ממלא את חלל החדר. מזרון המיטה נמעך מעט כשאני נשכב לצידה של נעמה בעיניים עצומות. אנחנו לא מדברים, רק מאזינים בדממה. לבי קופץ עם כל צליל קטן, אני מרגיש איך אני זורם עם כל תו שמתנגן; אני פשוט חלק מזה.
כשהתו האחרון מתנגן, נעמה מצחקקת בחדווה. "אני אוהבת את זה," היא אומרת.
"גם אני." אני מתחיל לדגדג אותה, ופתאום אנחנו בסך הכול שני אחים שמשחקים ונהנים ביחד. כל הצרות מתפוגגות וכל מה שנשאר מהן הוא רק שובל מחניק של עשן. ממש כמו להבה שנושפים עליה בעדינות.
ובמהירות שבה הרגע הזה הופיע, כך הוא נעלם כלא היה. נעלם רק בגלל קול של שבירת כלי זכוכית כלשהו. בוודאי חלק נוסף בריב המתחולל בקומה התחתונה.
"אני אלך לחדר שלי עכשיו," נעמה ממלמלת ויוצאת. אני כמעט בטוח ששמעתי יפחת בכי קטנה כשהיא סגרה את הדלת מאחוריה.
אני מביט בתקרה במבט מזוגג, המוח שלי ריק לגמרי ממחשבות, ואולי טוב שכך. בלי שאני מתכוון, עיניי נעצמות ואני שוקע בשינה.

"היי, תיאו?" יד קטנה מנערת אותי.
"מה?" אני מתרומם ומביט סביבי בבלבול.
"נרדמת," נעמה אומרת. "אנחנו צריכים לצאת לבית המשפט," היא מגמגמת.
אני פולט אנחה חלושה וקם לעמידה. היא יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת, לא משמיעה קול. אני ניגש לארון וזורק על עצמי את החולצה הראשונה בערמה, מתעלם מחוסר הסדר המוחלט ששורר שם.
"אתה יורד כבר?" קול צווחני קורא לי.
"כן, אמא! אני בא!" אני מחליף את החולצה, יוצא וסוגר את הדלת בבעיטה.
ההורים שלי מחכים לי ליד הדלת, פניהם סמוקות והם נמנעים מלהביט במישהו. אני אוחז בידה של נעמה וגורר אותה למכונית. הם גוררים את עצמם אחרינו, וניכר שהדבר האחרון שהם רוצים עכשיו זה ביקור נוסף בבית המשפט – הקודמים הספיקו, וגם הם היו יותר מדי.
אנחנו נוסעים בדממה בדרך המוכרת במשך כחצי שעה. אבי רכון מעל ההגה, אמי עסוקה במריחת שפתון, נעמה מתבוננת בנופים החולפים על פנינו, חיוך מעקם את פניה העדינות, ואני... אני לא עושה כלום. חסר תועלת, לא משהו חדש.
המבנה הגדול שאנחנו מגיעים אליו לא מאיים יותר; הוא סתם נראה כמו מבנה גדול של אנשים עשירים.
אנחנו יוצאים מהמכונית ונכנסים דרך דלת הכניסה.
כל מה שעובר לי בראש הוא שאני לא אשם.
----------
אני אשמח לת"בים. (:

וואו רוונה זה מדהים פשוט אין לי מה לכתוב חוץ משבשורה האחת לפני האחרונה אני חושבת שבטעות עשית אנטר...
ובאמת שזה מדהים יש לך כתיבה מטורפות ואם לא תיהי מדענית אז תיהי סופרת או שתיהי גם וגם

זה קטע מושלם. אין לי מה להגיד.
אני כל כך התחברתי לקשר הייחודי שתיארת בין האח לאחות, ואת המצב הקשה שהם חווים.
אין לי ביקורת, אך כמה הצעות:

איך אני אוהבת כפילויות... כפילות עם ה"זה". אולי תוכלי לשנות את זה כך: אני צריך רק משהו אחד כזה, והמכונית בהחלט מקיימת אותו.

אותו דבר. מציעה לך לשנות בצורה הבאה: לא משנה איזה סוג זה, אני כבר רגיל אליו.

מובן שדבר לא נועד לפגוע.
זה קטע מצוין, כל הכבוד! 3>

תודה רבה! האנטר נוסף בכוונה. (:

תודה רבה על המחמאות ועל ההצעות! ערכתי הכול. (:

פרק 2:

"כידוע לכול, התיק האמור נפתח לפני שנה וחודש אחד," ויקטוריה פודולסקי, השופטת הראשית, פותחת. "בשנת 2017, חודש מרץ, השביעי לחודש, בשעה 22:44, התקבלה שיחת טלפון בתחנת המשטרה המחוזית. המטלפן, להלן רוג'ר מרטין, טען כי נער כבן 15 מוטל מת בחזית ביתו. המשטרה מיהרה לשלוח לשם כמה ניידות, ואכן, כפי שרוג'ר טען, גופתו של נער הייתה מוטלת באחת הסמטאות בלנגסטון, קנטקי.
המשטרה חקרה את הגופה וגילתה חמש דקירות של סכין; שתיים עמוקות ושלוש שטחיות יותר. על פי העדות של רוג'ר, המשטרה מצאה שני חשודים: וויל פרטר ותיאו פרנקלין," ויקטוריה מספרת בקול סמכותי.
זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. הייתי בחנות של אדון בראון, חיברתי כמה כבלים. אדון בראון ביקש ממני לצאת וללכת לאסוף משלוח חדש של מתאמים, אז עשיתי את זה, בידיעה שרק כך אוכל להמשיך בעבודתי.
שילוב הלילה הקודר, השעה המאוחרת והרחובות הנטושים השרו תחושה של בדידות מאיימת. לא היה לי מושג שהלילה הזה יחרוץ את גורלי.
לא היה לי מושג שמהלילה הזה, הכול עומד להשתנות, להיהרס.
אני זוכר את האנקות החלושות, חסרות האונים, מתחננות לרחמים, מגיעות מהרחוב הסמוך. הבטתי סביבי בבלבול, ניסיתי להבין מי משמיע את הקולות הללו, ומאיפה הם מגיעים. הסתובבתי באזור, האזנתי בדממה, עד שלפתע עיניי פגשו בעיניו הבולטות.
ג'ייק מיילס, הבריון של השכבה, שכב על הארץ, משתנק ומשמיע קולות קורעי לב. אני רק... הבטתי בו. עמדתי מן הצד, חסר תועלת. לא התקרבתי אליו, ולא ניסיתי לעזור לו. פשוט עמדתי שם, מביט בדמותו מאבדת אט אט כל רוח חיים.
יד הונחה על כתפי והסתובבתי בבהלה. איש, בסביבות שנות החמישים לחייו, עמד מאחורי. הוא שאל אותי מה עושה שם, ואני, ברוב טיפשותי, שתקתי. לא טרחתי להסביר לו מה אני, מי אני, ומה אני עושה שם. ומניסיון, כשלאנשים אין הסבר, הם מאשימים את מי שהכי קל להאשים; ובמקרה הזה, אני הייתי מי שהכי קל להאשים.
הלב שלי פעם בקצב מסחרר באותו הלילה. פעימה מואצת, שאחריה מגיעה אחת נוספת, מהירה יותר, אחריה עוד אחת וחוזר חלילה. זה לא היה בשליטתי. שום דבר ממה שקרה שם לא היה בשליטתי.
לאחר שיחה קצרה שנערכה בצד השני של הרחוב, האיש חזר והודיע לי שאני לא יודע למה הכנסתי את עצמי. הוא צדק, לגמרי צדק.
לפני שהספקתי לעכל את חומרת המצב הסבוך הזה, סירנות משטרה נשמעו כצופרים המודיעים שסופי קרב, ובעקבותן נגלו ניידות שחורות שטסו על הכביש במהירות מסחררת.
באופן כמעט מיידי, שני שוטרים רצו לכיוון הגופה. בלי להעיף בה אפילו מבט אחד, הם העמיסו אותה על גבם והכניסו אותה לניידת. שני שוטרים ושוטרת יצאו בזהירות מהניידת שלהם מעט זמן לאחר שהניידת הראשונה טסה בחזרה לתחנת המשטרה. הם התקרבו אליי והחוו בראשם לכיוונה של הניידת, מסמנים לי להיכנס.
הבטתי סביב; האיש נעלם כלא היה. נכנסתי לניידת בעקבותיהם של השוטרים. הם התיישבו ושתקו, גם הם לא טרחו להסביר, אך זה לא פגע בהם. היה מחניק וחשוך בתור הניידת. הרגשתי את הריאות שלי מתחננות לאוויר צח, אך כל מה שיכולתי לעשות היה לשתוק ולהביט במכנסיים השחוקים שלי.

הגענו לבניין עצום בגודלו; לא מה שמצפים ממשטרה מחוזית פשוטה. השוטרת אזקה לי את הידיים והחזיקה אותן מאחורי גבי.
אחד השוטרים שליווה אותי פנה לחדר גדול ושוחח עם דמות גבוהה בלחש. לאחר כמה דקות הוא יצא והודיע שאנחנו צריכים ללכת לקומה השנייה, לחדר החמישי במסדרון הראשי. עשינו כדבריו והלכנו לשם; צוות השוטרים צועד בסמכותיות מבחילה המעוררת גיחוך, ואני סקרתי את הסביבה החדשה שנקלעתי אליה לא מרצוני החופשי.
בדחיפה קלה הם הכניסו אותי לחדר גדול ובו היו רק שולחן אחד ושני כיסאות. חקרתי את החדר, מסתובב בו כמו אריה בכלוב. בדיוק כשהתכוונתי להתיישב על אחד הכיסאות, הדלת נפתחה חרש ואיש גבוה נכנס. הוא לא הביט בי, אלא רק התיישב על הכיסא שמולי ועיין בניירת שלו.
"מה עשית שם, ילד?" הוא שאל בפתאומיות, עדיין לא הביט בי. הוא נראה, בצורה מסוימת, ממש משועמם. כאילו בכל יום קטין נרצח, כנראה על ידי קטין אחר.
"ביקשו ממני להביא מתאמים לעסק של אדון בראון," עניתי את האמת לאמיתה, ידעתי שאם אשקר, המצב הולך להסתבך.
"איך קרה שהגעת לזירת רצח?" סוף סוף הוא מביט בי; תוקע בי את המבט הכי מפחיד שלו. באותו הרגע חזרתי בי – היה עדיף אם הוא היה ממשיך לקרוא בניירת העמוסה שלו. שתקתי ושיחקתי בעצבנות באצבעות שלי. "אני חוזר," הוא המשיך, "איך דבר כזה קרה?"
"שמעתי קולות," לחשתי, "והלכתי לבדוק."
"אילו קולות?" הוא מתבונן בי עם עיניו הכחולות כקרח, מזכירות לי את הקרח הדק שצעדתי עליו. "את אנקותיו של הנער המסכן בזמן שתקעת בו את הסכין שלך פעם אחר פעם ללא הפסקה?"
נרתעתי לאחור ופערתי את פי בבלבול. "על מה אתה מדבר?"
"על מה אני מדבר?!" הוא ירק. "על מה אני מדבר?! הו, הו, הו, ילד, אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר – או יותר נכון – על מי אני מדבר!
ג'ייק מיילס מצלצל לך מוכר?" שתקתי בעקשנות. "אין לך מה לומר, אה? אין לך מה לומר על הנער שרצחת. אתה – במו ידיך!"
"כזכור לי," שיניתי את נושא השיחה, "אין לך אפשרות לחקור אותי ללא נוכחות הורים." לא באמת רציתי שהם יבואו, אבל להיות תקוע כאן עם הבחור המטורף הזה בהחלט היה גרוע יותר.
פניו של החוקר הלבינו כסיד, והורידים על מצחו החלו לבלוט יותר מהרגיל. "צא למזכירה בחוץ," הוא סינן ואני קפצתי על ההזדמנות לצאת מהמקום הזה.
אני זוכר בבירור את תווי פניה של המזכירה: קמטים קלים לאורך כל פרצופה; כנראה בגלל העבודה המייגעת שלה והעייפות. שיערה היה אסוף לתסרוקת פקעת גבוהה ומסודרת.
כל פרט ופרט בה העיד על סמכותיות, רשמיות ושעמום מוחלט.
היא נתנה לי להתקשר להורים שלי, והם הגיעו, בסופו של דבר, אבל רק אחרי שעה שלמה ומייגעת בתחנת המשטרה. באמת נהדר.
וזהו. מהחלק הזה כל קליפורניה כבר יודעת בדיוק מה קרה. או לפחות זה מה שהיא חושבת.

"סמי אפלבוים, מפקד המשטרה המחוזית לשעבר, החליט להתקדם בתיק לפי העדויות של מר מרטין," ויקטוריה ממשיכה את סיפורה על מה שקרה, לא מבחינה שאני לא מרוכז כבר הרבה מאוד זמן. "חקירה שארכה כחמישה חודשים הניבה כתב אישום, ובעקבותיו, משפט לשני החשודים.
כל הראיות שהיו בידי המשטרה באותה התקופה הובילו לכך שהרוצח הוא אחד מהשניים, אך אף אחד לא מצא הוכחה חותכת המראה מי מהם הוא הרוצח של ג'ייק מיילס.
לבסוף, לאחר חקירה מייגעת, עדה חדשה הביאה הוכחות חותכות לכך שוויל בילה אצלה בשעת הרצח, מה שאומר שהוא לא הרוצח. וויל זוכה, ומאז כל העיניים הופנו לחשוד השני, תיאו פרנקלין. מכיוון שלמשטרה לא היו ראיות חותכות לכך שתיאו הוא הרוצח, התיק נשאר תלוי באוויר ולא עשו איתו דבר.
לפני כחודשיים, לנארד רוג'ס, אחד מהשוטרים הבכירים ביותר, הועלה בדרגה. מתוקף תפקידו, הוא החליט שהתיק עוד לא מימש את עצמו כמו שצריך, והוא פתח אותו מחדש.
לאחר כחודש וחצי, השוטר רוג'ס הביא לבית-המשפט ראיות המצביעות על כך שתיאו הוא הרוצח. לצערו, בית-המשפט לא השתכנע, ולכן אינו פתח במשפט נגד החשוד.
השוטר רוג'ס לא הרים ידיים, אלא המשיך לחקור את המקרה. כעבור שבוע ושלושה ימים הוא מצא ראייה נוספת והגיש אותה לבית-המשפט, ובגללה אנחנו כאן היום," ויקטוריה מסיימת את נאומה ופונה לדפיה המאורגנים.
לבי מפרפר כשהיא מסדרת אותם בערמה, מונחים זה על זה; רק מחכים להרוס אותי.
אני מזיע מלחץ – בדיוק מה שקרה במשפט הקודם. הירכיים שלי נדבקות לכיסא הקשה, והידיים שלי רטובות וחלקות. אני לא בן אדם שנלחץ בקלות, אבל כל העסק הזה הוא לא צחוק.
"הבה נראה מה יש לעדים להגיד," ויקטוריה קובעת. "ראשית, נשמע את עדותו של מר מרטין."
אדם, די מבוגר, עולה על בימה קטנה במרכז החדר. הוא נראה כפוף ועייף, אך עם זאת, מלא מרץ בשביל מסירת העדות שלו מחדש. הוא לא השתנה כלל; הוא אותו האדם שהניח את ידו על כתפי והודיע לי שאני לא יודע למה הכנסתי את עצמי.
"ובכן," הוא פותח, "כפי שכולכם בוודאי יודעים, אני רוג'ר, רוג'ר מרטין. בליל השבעה במרץ לפני שנה, הייתי עד למעשה רצח. אני מודה, לא ראיתי את כל תהליך הרצח, אך עדיין יש לי מושג נרחב למדי על אירוע זה. בעדות שלי אני אמסור את כל מה שראיתי ואת המסקנות שלי." הוא עובר בעיניו על הקהל הקטן ששהה באולם הגדול, מדי פעם מבטו נח על מישהו מסוים. "השעה הייתה 22:34. צפיתי בטלוויזיה, בדירה שלי, ולפתע שמעתי קולות שקטים מבחוץ. התעלמתי, חשבתי שזה חתול או משהו. שתי דקות לאחר ההתעלמות שלי שמעתי זעקה ואחריה שקט כמעט מוחלט.
ירדתי לרחוב, מאוד מסוקרן, ובצידו המרוחק הבחנתי בשתי דמויות מטושטשות. התקרבתי מעט, בזהירות, וככל שהייתי קרוב יותר, כך הדמויות נראו בבירור רב יותר. הם היו שני נערים: אחד עמד שם, מסתכל על השני בחוסר מעש מוחלט. והשני פרפר על הרצפה, חסר אונים.
התחבאתי מאחורי פח זבל קרוב, וראיתי איך אט אט אחד הבחורים מאבד את החיים שלו. גופת הנער המוטלת על המדרכה שתתה דם, ואני התקרבתי. היה ברור לי שמשהו קרה, ושניהם היו מעורבים. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה רצח. הנחתי את ידי על כתפו של הילד והתחלתי לבחון אותו – הוא היה נראה קלאסי לרוצח: היו לו שרירים, פניו עטו מסכת של זעם כאוב; בקיצור, הוא היה נראה כמו בריון.
החלטתי להתקשר למשטרה, אז פסעתי בזהירות, עדיין משגיח על הנער, לקצה השני של הרחוב. לפני שצלצלתי למשטרה, הבחנתי במשהו בלתי מזוהה זז מאחורי אחד הפחים. התקרבתי, אך לפני שהספקתי לעשות משהו, דמות מגואלת בדם יצאה מהמקום שעליו הסתכלתי. היא החלה לרוץ משם, אני התקשרתי למשטרה, ומאז אתם כבר יודעים בדיוק מה קרה," רוג'ר מסיים את מסירת העדות שלו. השופטת מסמנת לו לחזור לשבת, ופותחת בדברים משל עצמה.
"רבותיי, תודה רבה למר מרטין על מסירת העדות שלו, וכעת נעבור לעדה נוספת-" לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט, קול דפיקה נשמע מפתח האולם. כולם מסובבים את ראשיהם לכיוון הקול, נדהמים מכך שיש מישהו מספיק חוצפן המעז להפריע באמצע מסירת העדויות.
"יש לי משהו המוכיח אחרת."
-----
אשמח לת"ב! אבל רק מאריאל (רואה, אריאל? אני לוקחת דברים ברצינות!)

מהמם רוו!

הכנסת את וויל! אגב, אנשים, האפשרות לתב"ב פה ניתנה לי בזכות, ואתם לא תיקחו אותה ממני. סתם, סתם.
טוב, אך לקטע עצמו.
וואו, ממש וואו. זה היה פשוט מדהים - אפילו יותר מהפרק הראשון, למעשה, ואני לא חשבתי שזה בכלל אפשרי.
תיאורי האקשן, הדרמה והמתח שלך היו מקסימים: אני נכנסתי ללחץ בעצמי כשתיאו צפה ברגעי מותו של הנער, כל העדויות היו נשמעות מציאותיות כל-כך, והשורה האחרונה בכלל - הצילו!
עם זאת, יש לי מספר דברים שיוכלו להועיל לך.

ממליצה להוסיף פסיק אחרי תיאור השעה. והאמת שהייתי משנה מעט את ניסוח המשפט האחרון, בצורה הבאה: "כידוע לכול, התיק האמור נפתח לפני שנה וחודש אחד," ויקטוריה פודולסקי, השופטת הראשית, פותחת. "בשנת 2017, חודש מרץ, השביעי לחודש, בשעה 22:44, התקבלה שיחת טלפון בתחנת המשטרה המחוזית..."
איך שתרצי. (:

פה, הפסיק והנקודה (;) מרגישים לי מעט מיותרים. הפסקה יכולה להישמע נפלא גם בלעדיהם, כיוון שהם משמשים לרוב כמפרידים בין צירופי עניינים שונים, והעניינים הללו אינם שונים. הייתי משנה זאת כך: אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. הייתי בחנות של אדון בראון, חיברתי כמה כבלים. אדון בראון ביקש ממני לצאת וללכת לאסוף משלוח חדש של מתאמים, אז עשיתי את זה, בידיעה שרק כך אוכל להמשיך בעבודתי.

אם אני לא טועה, המילה "קול" מבוטאת בלשון זכר, ולכן לא נכון לכתוב "ומאיפה הן מגיעות."

משום מה, את החלק הזה נורא אהבתי. ^^

אולי דווקא פה היו מתאימים פסיק ונקודה (;).

אני חושבת שהפכת פה את צורת הזמן בדיבור. זאת אומרת, על השוטרים כתבת "צועד", בהווה, ועל תיאו כתבת "סקרתי", בלשון עבר.

תוכלי להוסיף ו' קישור לאחר הפסיק, או לשנות את זה כך: "מה עשית שם, ילד?" הוא שאל בפתאומיות, אך עדיין לא הביט בי.

אני חושבת שהייתי מנסחת את זה מעט אחרת: אני זוכר בבירור את תווי פניה של המזכירה: קמטים קלים לאורך כל פרצופה, כנראה בגלל העבודה המייגעת שלה והעייפות, שיערה אסוף לתסרוקת פקעת גבוהה ומסודרת.

שוב, אולי גם פה הייתי מחליפה את הפסיק והנקודה (;) בפסיק בודד.

התכוונת ל"מאחורי", כנראה...?

לאאאא! אני במתח איום!

טוב, חוץ מכל זה, זה באמת היה פרק מושלם, ואהבתי אותו בצורה יוצאת דופן! את כותבת מקסים - תמשיכי את הסיפור הזה מהר, ומהר מאוד, או שאני איאלץ לאכול את עצמי, כי מתחשק לי יותר מדי לדעת את ההמשך.
ומובן שלא התכוונתי לפגוע או להעליב, כי זו ממש לא הייתה המטרה.
3>

תודה לשתיכן!
אריאל - תיקנתי, אני ממש מעריכה את כל הת"בים שלך. 3>

פרק 3:

עיניי כל השוהים בחדר ננעצות בדמות הזקופה העומדת בכניסת האולם עצום הממדים, נשענת על מקל הליכה מסוגנן. נראה שהמבטים הללו לא מרתיעים את אותו האדם, אלא ההפך הוא הנכון – קמטיו נמתחים לצדדים בעקבות חיוך זעיר הצופן סוד.
קרב המבטים המוזר הזה הכולל מבטים אדישים מצידו, ואילו מבטים נדהמים מהנוכחים, נמשך זמן רב. יש תחושה של מתח, כאילו אפשר לחתוך את האוויר בסכין.
פניה של ויקטוריה מאדימות, והיא פוערת את פיה בבלבול לא אופייני לה; רוצה להוציא את המילים, אך אינה מסוגלת. היא קפואה במצב של הלם מוחלט.
"מ-מה אתה ע-עושה כאן?" היא מגמגמת בשקט, מנסה למצוא את המילים המתאימות. "כלומר, מה אתה עושה כאן?" היא חוזרת בקול סמכותי יותר.
"השאלה היא מה הוא עושה כאן," הוא מגחך ומחווה בראשו לעברי. "הוא לא אמור להיות כאן, רבותיי. וכמו שהזכרתי מקודם, יש לי משהו המוכיח זאת."
הוא מסתובב סביב כל הנוכחים, מקיף אותנו כטורף המתביית על טרפו, ובוחן כל אחד מאיתנו בקפידה.
מבטו נח על כל אחד מהאנשים הנדהמים, נחוש בדעתו לא לפספס אף-לא אדם אחד. הוא תר בעיניו עד שהוא מוצא את מה שרצה – אותי. הוא קורץ לי כשחיוך ידעני נסוך על פניו העייפות.
"זוהי האשמת שווא!" קולו הרועם ממלא את חלל החדר כגז רעיל הזומם לחנוק כל מי שיעז להתקרב. "אני," הוא פותח, "יודע את זה. חקרתי במשך זמן רב, וכעת, כשאני עומד מולכם היום, אני יכול להגיד בוודאות שהוא לא אשם. אין לי אפילו לא שמץ קל של ספק. מבחינתי, זו עובדה. ואני עומד להראות לכם את הקסם שפתח את עיניי."
הקהל הקטן מביט בקשיש בתדהמה מוחלטת. אף אחד מהם לא מכיר אותו, אף אחד מהם לא ראה אותו מעולם, ואף אחד מהם לא מבין מהיכן הוא צץ פתאום.
במצב שונה, הפרצופים ההמומים שלהם בוודאי היו מצחיקים אותי עד מאוד, אך עכשיו הכול רציני מדי. גם הפרצופים הכי נדהמים שלהם לא יכולים להפוך את המצב למצחיק או קליל.
יש מצבים שלא יכולים להיות פשוטים ומצחיקים.
אני, לעומתם, לא המום או מבולבל; הרי מתאים לו להופיע פתאום כאילו כלום לא קרה. זה פשוט חלק ממנו.
אני תוהה מאיפה לעזאזל הוא הופיע, ומה הוא עשה שם. בכל פעם כשעיניי השחורות פוגשות בעיניו הכחולות, כל מה שאני רוצה לדעת הוא למה הוא עזב, ברח כשכל מה שהייתי צריך היה אותו.
הוא עזב אותי לגמרי לבד. הוא ידע שאין לי אף אחד מלבדו, אך למרות הכול, הוא לקח את רגליו וברח מהר ברגע שהעניינים החלו להסתבך.
ועכשיו, הוא חוזר כאילו דבר לא קרה. עומד בפתח הדלת בזמן תחילת המשפט השני שלי, וטוען שיש לו משהו המוכיח אחרת.
איפה הוא היה כשאזקו אותי והובילו אותי לתחנת המשטרה? איפה הוא היה כשסמי אפלבוים חקר אותו עד לאובדן-שפיות? איפה הוא היה כשנאלצתי לסבול את המילים "אתה מזוכה מכל אשמה" מופנות לוויל הזה? איפה הוא היה כשנאלצתי להביט בגבו של וויל כשהוא יוצא מהאולם המזורגג הזה? איפה הוא היה כשבמשך חודשים ארוכים לא באמת הייתי חופשי? איפה הוא היה כשכולם הפנו אליי את גבם הדפוק? איפה הוא היה כשכל מה שנשאר לי זו אחותי הקטנה? איפה הוא היה כשכל קליפורניה דחפה את האף המסריח שלה לחיים שלי?
איפה לעזאזל הוא היה במשך שנה וחודשיים?
"כבוד השופטת פודולסקי," הוא פונה במהירות אל השופטת המבולבלת, "אשמח אם תאפשרי לי להציג בפניכם את מה שמצאתי. את יודעת, נו, בתור עדות."
אני מביט בו מוציא דבר מה מכיסו, כאילו הוא יודע בוודאות שהוא יוכל לעשות הכול. שבשבילו, הכול אפשרי. גם כן, עוד אחד עם תקווה ילדותית.
"טוב." היא מכחכחת בגרונה, "אני מניחה שזה אפשרי שתיתן עדות קצרה." היא משחקת באצבעותיה בעצבנות, שוקלת את העניין.
"נהדר!" הוא קורן ועולה לבימה הקטנה שממנה ירד מר מרטין לפני דקות ספורות. הוא מכחכח בגרונו ומניח את החפץ שהוציא מכיסו זה מכבר על שולחן העץ הקטן והגבוה, מזכיר בצורתו דוכן נאומים. "ובכן, רבותיי." הוא סורק את הקהל בשנית. "אני יודע שמר תיאו פרנקלין אינו רוצח. תיאו פרנקלין לא רצח את ג'ייק מיילס!" קולו רועם.
אני מתבונן בפניו השקועות כלפי פנים. כל תו עדין בפניו משדר רוגע וביטחון. עיניו לוהטות בהתלהבות, ואגרופיו קמוצים כמישהו המתכנן לפתוח בקטטה.
"תראו את זה," הוא ממשיך, אך אני שקוע בדברים שונים לחלוטין. אני ממשיך להתבונן בפניו בצורה מעמיקה, אך עם זאת, ריקנית ואדישה. כאילו כל החלקים הריקים שבתוכי מתאגדים לשטח מת אחד גדול, ומתמקדים בנקודה אחת בפנים של האדם העומד מולי.
הוא מרים את החפץ השחור מהשולחן ומקרב אותו לחבורת השופטים שמתבוננת במתרחש.
"מה זה, אדוני?" בחור צעיר מחבר השופטים שואל בעודו נרתע לאחור.
"זה, אדוני, טלפון." הוא מסמן סביב הטלפון מעגל קטן באוויר. "בטלפון הזה קיים סרטון קצר, אך עם זאת, ודאי תמצאו אותו כמעניין." הוא מחייך אליהם את החיוך הכי מקסים שלו. בעזרת החיוך הזה הוא תמיד השיג כל מה שהוא רצה. כל ספק שאי-פעם התווכח איתו לגבי מחיר של מוצר מסוים, תמיד נתן לו כל מה שהוא רצה ברגע שהחיוך הזה הפציע על פניו.
הוא לחץ לחיצה כפולה על צג הטלפון, וזה נדלק במהרה. תקתוק מרגיז נשמע בשעה שהוא הקיש על כמה מקשים במקלדת כדי לפתוח את המכשיר. הוא התבונן בצג הבוהק, מחפש את המקום המתאים שיש ללחוץ עליו כדי להגיע לסרטון המדובר. חיוך מסופק מעקם את פניו, והוא ממהר לסובב את הטלפון כך שהקהל יוכל לצפות במתרחש שבסרטון המתנגן.
אני מרגיש את הבל פיה החם של האישה שמתחה את ראשה כדי לצפות בסרטון ממקום טוב יותר, ואני נצמד לצד השני של כיסא העץ הקשה.
רחשים בלתי-מזוהים בוקעים מהמכשיר. אוזניי מושכות אותי להבין מהם אותם הקולות המוזרים, אך אני נשאר לשבת במקומי, לא נע לשום-מקום.
המוצג בסרטון מתערפל – כנראה כתוצאה מהעברת המצלמה מיד ליד. קול מציצה מבחיל נשמע – כנראה זיעה, אני משער. כל הקולות הללו מתערפלים בראשי למעין קול אחד בלתי-מוגדר הצועק לי שכל מה שקורה כאן לא אמור לקרות.
דמות מטושטשת גוררת את רגליה לכיוון המצלמה, ואני מצמצם את עיניי כדי להבין מה בדיוק אני רואה.
"שלום," קול עמוק בוקע מהטלפון, כנראה מהאדם שהמצלמה בידיו. "המתאמים במשאית."
הדמות הצועדת לכיוונה של המצלמה עומדת כעת מתחת לאור בוהק הבוקע מאחד מפנסי-הרחוב המעטים.
אני פוער את פי בהשתאות ומתקרב לטלפון. זה הדבר היחיד שסוף כל סוף קוטע את מחשבותיי. אני מתרומם מהמושב שלי וניגש לטלפון, מתעלם מהמבטים המופתעים שכל הנוכחים באולם תוקעים בי. אני לוחץ קלות על מסך הטלפון, והתאריך בו צולם הסרטון מוצג: 07.03.17. היום בו ג'ייק מיילס היה קורבן לרצח.
אני מועד לאחור ומתיישב חזרה במקומי. זה לא הגיוני. זה מעולם לא קרה. בלילה הזה לא פגשתי את מי שהביאו את המתאמים. אמנם זה היה התכנון, אך בהתחשב בנסיבות המפגש לא יצא לפועל.
"להביא אותם?" קול עמוק נוסף נשמע, בוקע מתוך הסרטון וגורם לי להתמקד בשנית בתמונות המרצדות על צג הטלפון.
"כן, תיאו," הקול הראשון נשמע. "לך תביא אותם. הם מאחורה."
הבחור החסון שבסרטון מהנהן קלות ומתקרב למשאית. התמונות מפסיקות לנוע, ובמקומן מופיע מסך שחור לציון סיום הסרטון.
הקהל מביט בהפתעה באדם שעדיין מחזיק מול עינינו את מכשיר הטלפון. האיש מחייך ותוחב את הטלפון בחזרה לכיסו.
"רבותיי," הקשיש פונה לקהל, "אתם זוכרים מה קרה במשפט של וויל פרטר? הגברת הזאת הגיעה, מסרה ראיות חותכות שהעידו על כך שוויל שהה בביתה באותו הלילה, השופטים החליטו שהיא צודקת ושמר מרטין כנראה התבלבל וראה מישהו אחר באותו הלילה, ולכן וויל זוכה מכל אשמה.
בסרטון שהוצג לפניכם לפני כדקה, רואים את תיאו פרנקלין, החשוד. תראו את התאריך והשעה." הוא מוציא את הטלפון בשנית וניגש לשולחן הארוך בו ישבו השופטים. הוא לוחש להם דבר מה והם מהנהנים, מסמנים לו לחזור למקומו. "התאריך הוא הלילה בו ג'ייק נמצא מת. עד כה, כולנו חשבנו שזה תיאו פרנקלין, אך הוא לא היה שם." קולו לא עולה על לחישה, אך באוזניי הוא נשמע כסופת רעמים. מילותיו מהדהדות בראשי בעוצמה. דופקות מבפנים כמו חיה פצועה המנסה להשתחרר מהכלוב המחניק שלה.
אני מכיר את המקום בו הסרטון מתרחש. אדון בראון תמיד נהג לבקש ממני ללכת לשם כדי לפגוש שני אנשים שמביאים לי סחורה לחנות שלו. גם באותו הלילה הייתי אמור להיות שם, אבל האנקות החלושות שהגיעו לאוזניי מנעו זאת ממני.
לחשושים שוצפים נשמעים מאחוריי וגורמים לי לאחוז את ראשי הדואב בחוזקה.
"יהיה כאן שקט!" ויקטוריה יורקת בזעם, אך נשארת סמכותית כתמיד. "אתה מוזמן לרדת," היא פונה לאיש שעדיין ממשיך לעמוד ולהביט במתרחש. הוא פוסע בשקט ומתייצב בתחתית הבימה.
"אנחנו נשקול את דברייך, אדוני," ויקטוריה ממשיכה. "זה ייקח זמן – הרי יש דברים רבים לבדוק, אך אנו מבטיחים לכם שברגע שנגבש תשובה סופית, אתם תהיו הראשונים לדעת." היא גוררת את כיסאה לאחור, וכך עושים גם השופטים האחרים שלצידה.
תחושה מעורבבת של סיום והתחלה נופלת על האולם הגדול.
אני מבחין בגבו ההולך ומתרחק של הקשיש, וכל מה שעובר לי בראש הוא מה לעזאזל אדון בראון עושה כאן, ואיך הסרטון הזה קיים.
----------
אני אשמח מאוד לת"בים.

קודם כל - וואו. כל הסיפור הזה הוא אחד מהקטעים הכי טובים שקראתי פה אי-פעם. הצלחת להעביר את העלילה בצורה מותחת ומושכת, אך עם זאת, זורמת וחלקה. והמשפט סיום בכלל. אני ממש מחכה כבר לפרק הבא! XO
יש לי מספר הערות שוליות ולא מעניינות, תוצר של הקטנוניות שלי:

קצת שינית פה את לשון הזמן; כתבת "עיניי כל השוהים בחדר ננעצות בדמות הזקופה שעמדה בכניסת האולם עצום הממדים, נשענת על מקל הליכה מסוגנן", מה שלא כל-כך מסתדר עם ההגייה בהווה.

כפילות עם הצמד "את זה". מציעה לך לשנות זאת כך: "זוהי האשמת שווא!" קולו הרועם ממלא את חלל החדר כגז רעיל הזומם לחנוק כל מי שיעז להתקרב. "אני," הוא פותח, "יודע את זה. חקרתי במשך זמן רב, וכעת, כשאני עומד מולכם היום, אני יכול להגיד בוודאות שהוא לא אשם."

*שהוא

חוץ מזה, זה פשוט פרק מדהים. להמשיך ומהר! כל הכבוד! 3>