דועכת|וריאן, Mayday

טוב אז הקטע הזה עשה לי המון צרות וקיילב ואני עברנו על שלוש רעיונות שונים עד שבסוף קבענו על רעיון אחד שבקושי קשור לשיברון לב. פאסט פורווארד של כמה שעות וקיילב פשוט שולח אקראי לגמרי: לינאביה באלים כל כך עצוב לי
וככה הגענו לקטע הזה.
מי שלא יודע כתבתי על האלים בנאנוורימו ואם אתם רוצים אתם יכולים להציץ במדף שלי זה מסודר שם. לא חייב לקרוא את כל מה שכתבתי בנאנו אבל יש בקטע הזה קצת רפרנסים אז אם אתם רוצים D:
בכל מקרה תהנו!

---

אם אתה אוהב משהו, אתה צריך לשחרר אותו.
ליני תמיד אהב את המשפט הזה. בכל השנים שהוא נפגש עם בני אדם וניסה לעזור אליהם, זה היה משפט שהוא פנה אליו הכי הרבה. אחרי הכל, זה היה הגיוני. ציפור נועדה לעוף, לא להישאר כלואה בכלוב.
כמובן, אם ליני היה יודע כמה קשה זה היה לשחרר את הציפור, אולי הוא בכלל לא היה מציע לעשות את זה.
למרות שליני תמיד התגאה בזה שבתור האל של החיים, הוא היה מומחה בבני אדם, פעם אחר פעם נאביה הוכיחה לו שהוא בעצם לא ידע כלום.
הוא עמד מחוץ לחדר שלה כבר כמעט שעה. הוא ידע שהוא היה צריך להיכנס פנימה, אבל זה הפחיד אותו. זה היה מטופש, הוא ידע את זה. זאת הייתה נאביה, למען השם. האישה שהקדישה את חייה למענו, בגלל שאהבה אותו כל כך. האישה שעזרה לו ולאחותו לפתור חוסר הבנה שנמשך אלפי שנים. היא הכניסה להם שמחה לחיים, וליני הרגיש שהוא לא היה יכול לוותר על שום שניה בחברתה.
כנראה זאת הסיבה שזה היה קשה להיכנס עכשיו אל החדר, ולראות אותה דועכת. לראות את הפנים החלקות, שעכשיו היו מקומטות וזקנות, והשיער הבלונדיני, שעכשיו כבר הלבין.
כמובן, הזדקנות הייתה חלק מהחיים, ונאביה הייתה יפיפיה בדיוק כמו תמיד.
אבל ליני לא זכה לחוות את החלק הזה איתה, בגלל שהוא יישאר צעיר לנצח - עובדה שלא ציערה אותו עד עכשיו. כנראה זה נכון מה שאומרים - אתה לא יודע כמה משהו חשוב לך עד שאתה מאבד אותו.
ליני הצטער, בדיוק כמו בכל יום, שנאביה לא חיה לנצח בדיוק כמוהו. כמובן, זאת הייתה הבחירה שלה להישאר בת תמותה יחד עם אחותה. אבל זה עדיין כאב יותר מדי.
וכמובן, היו גם פורינה וקלורנד. התאומות דאגו שתיהן לאמן המדרדרת והיו סבלניות אליה אפילו כשהיא התבלבלה בניהן, למרות שהן לא היו יכולות להיות שונות יותר אחת מהשנייה.
זה לא היה הוגן שהן היו צריכות לראות אותה ככה. ליני היה יכול להתמודד עם זה, אבל זה משהו שפורינה וקלורנד לא היו צריכות לחוות אף פעם. או לפחות, ליני היה מעדיף שהן לא היו חוות את זה אף פעם. הוא כל כך רצה להגן עליהן, לכסות את עיניהן בשביל שלא ירגישו את הכאב שהוא הרגיש.
בני תמותה היו דבר חזק, החליט ליני. הם היו צריכים להתמודד עם כל כך הרבה אובדן בחייהם הקצרים - קאלוס, שבכה בזרועותיו של פרמינט בזמן שהוריו נרצחו בחדר השני, נאביה ושרלוט, שליני היה צריך לנחם במשך חודשים כשאמא ואבא שלהן מתו מזקנה. אפילו אוונטורין, הילד שנאביה אימצה, היה צריך לראות את כל המשפחה שלו מתה עוד לפני שהיה בן עשר. הם כולם היו כל כך חזקים, שהם הצליחו לשרוד את האובדן הזה ולהמשיך לחיות, והנה הוא מרגיש כאילו הוא עומד להתפרק אפילו שיש לו כבר ניסיון של אלפי שנים.
והנה, פעם נוספת שנאביה הוכיחה לו שהוא לא יודע שום דבר על בני אדם.
ליני חייך לעצמו בעצבות והתרחק מהדלת. לא עכשיו. הוא לא היה מוכן לעמוד מולה עכשיו.
הוא לא רצה שהיא תראה אותו נשבר.

הקטע הזה מרגיש כמו פאנסרבס עבורי כי באתי ואמרתי כמה הם עצובים לי ואז כתבת את זה אז זה כאילו התוכן הזה נוצר בשבילי yk? אתה יודע איך לגרום לבחור להרגיש מיוחד
בכל אופןןן כמה שהתגעגעתי לאלים מאז הנאנוורימו D: באמת שלא ציפיתי שתכתוב עליהם ופתאום שלחת את הקטע וזה היה הם. הפתיע אותי לטובה, ולא אשקר שזה היה בעיקר בגלל האנגסט - כשאני חושב על אלים אני בדרכ חושב פאונד פמילי ומעיל הפינגווין הענק של פרמינט, אבל הקטע הזה העניק לכל האיו אווירה קצת שונה...? אולי מלנכולית זו המילה הנכונה? נוגה? אין לי מושג

אהבתי איך שפתחת את זה! המשפט גם קובע את כל האווירה להמשך הקטע וגם מעביר את העלילה ממש טוב: ליני צריך לשחרר את נאביה הדועכת, כי הוא אוהב אותה מספיק כדי לכבד את הבחירה שלה להישאר אנושית למרות שזה מכאיב לו, ולמרות שהוא היה מעדיף לעשות כל דבר אחר מאשר לתת לה להתפוגג. אהבתי שלאורך כל הקטע לא נאמר שהוא מנסה לשכנע אותה לבחור באלמוות או לחשוב שוב על ההחלטה שלה, כי זה אומר שהוא באמת מכבד אותה כבת אדם ואת החופש שלה לבחור את הגורל של עצמה - שזה דבר, אה, שהוא באמת בסיס לכל מערכת יחסים מתפקדת. כל הכבוד לליני!

באתי להגיב שזה חמוד ואז הבנתי שלא כי זה עצוב שהוא לא יכול לעשות את אותו הדבר עבורה. להקדיש את החיים שלו למענה, כאילו, כי הוא בן אלמוות. אז למרות שהאהבה שלהם שווה והוא מעריץ אותה בדיוק כמו שהיא מעריצה אותו, הוא לא באמת יכול לבטא את זה כמוה. מעניין אם זה גורם לו להרגיש רע לפעמים - עוד משהו שהוא מפספס בגלל האלוהות שלו.

אני רוצה בחיים שלי את מה שיש ללינאביה

קטנות :<
אני ממש רוצה לדעת איך שתיהן מתמודדות עם כל העניין הזה, כי כל מה שאנחנו רואים פה הוא מנקודת המבט של ליני. הן בטח עוברות דברים שהוא לא יכול לראות מהמקום שבו הוא נמצא

קטני :<
לא לדאוג ליני אתה תצליח לעבור את זה והכל יהיה בסדר ונאביה תמיד תהיה בלב שלך ושל כולם והכל יהיה בסדר!!!

בחרתי להסתכל על זה כליני לא רוצה שהזכרונות האחרונים של נאביה ממנו יהיו כאלה של אבל כי הוא יודע שלא נשאר להם הרבה זמן ביחד והלב שלי כואב. אני בטוח שנאביה תשמח לעזור לו עם איך שהוא מרגיש ושניהם יוכלו להישבר יחד, כי כל העניין הזה בטח לא פרחים וקשתות בענן גם לה (היא יודעת שהיא תעזוב את כולם בקרוב, וזה בטח מרגיש ממש מוחץ גם אם זה מה שהיא רוצה) אבל הוא בוחר להרחיק את הרגשות הרעים שלו ממנה, ובעתיד לא יהיו לו עוד סיכויים לדבר איתה, ואם היא תמות כשליני עדיין מבקבק את זה...
:(

זה היה קטע נהדר, קריאה מהממת, והיה עוד המון שרציתי לצטט אבל אז התב הזה יהיה אפילו יותר ארוך אופס. לא יכול לחכות לראות איך יהיה מה שתכתוב היום ><