הנסיכה לא במגדל הזה, שרשור קסום (וגיי במיוחד), לי ולשוהם

"אתה יודע. לגנוב דברים חשובים, לשנות כל מיני דברים..."
ברגע הזה אובסקריט נזכר שיש לו כאן הזדמנות לגלות עוד מידע שיעזור לו. הוא התקרב, כאילו באגביות, להארבור, ובלי ששם לב הוא תפס בצווארון החולצה שלו והפיל אותו על הרצפה
"מצטער... מה אתה יודע על הארמון?" הוא אמר, וחייך

הוא שתק, לא ציפה למהלך האירועים הזה.

אובסקריט הביט בעיניו של הנער המבוהל, חלק אחד אמר לו להיות אליו הכי אכזרי שאפשר, והצד השני אמר לו לשחרר אותו ולתת לו ללכת. אך היה עוד חלק קטן מאוד בתוכו, שרצה פשוט להשאיר אותו כאן, רק כדי להיות איתו. כאילו הוא הרגיש סוג של חיבה אליו. כאילו, אי אפשר שלא, אם להגיד את האמת, הוא נראה כמו הבן אדם הכי חמוד בעולם. לבסוף אובסקריט ויתר על הפנטזיה הזאת ושחרר את הארבור.
"קדימה, לך. לפני שאתחרט."

"אתה משחרר אותי?" עיניו נפערו בתדהמה, פתאום הבין איך כל זה יכל ללכת לרעתו. "באמת? ולא צחקת על העובדה שאין כאן נסיכה?" נימה של חשדנות התגנבה לדבריו.

"אני משחרר אותך בגלל שאתה נראה כמו מישהו שמדבר הרבה וממש אין לי כוח לזה" זאת לא בדיוק הייתה הסיבה, אבל נגיד...

הוא נתן לעצמו להירגע ולזעוף בקלילות כשהשיחה המשיכה והזר - אובסקריט - לא תקף אותו בשנית. הוא כבר לא הרגיש מאוים. "אומר האחד שנוטה למונולוגים."

"אני מבין שהתגעגת לרצפה" אמר אובסקריט, ולא היה יכול שלא לחייך ולצחוק.