שלדים בארון המשפחה | ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

שם הפאנפיק: שלדים בארון המשפחה
שם הכותב: ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ
דירוג: PG
שיפ: אין
ז'אנר: מתח, פנטזיה
כל הזכויות שמורות כמובן לג'יי קיי רולינג, ואין אפשרות לקבל רווח כלכלי על הסיפור
ביטאתי בעצמי



המבט האטום תמיד נראה על פניה, לראות אותה מחייכת נדיר כמו לראות כוכב נופל.

היא הייתה לבושה בצורה מושלמת, ללא דופי, אבל רק ענייה, הריקנות, החלולות, הרדופות, העידו על מה שעבר אליה.

הפעוט הקטן צחק, וניסה לתפוס את העשן באגרופו הקטן. קול הצחוק נשמע צורמני לאוזניה, איך הוא יכול לצחוק, איך במצב כזה?...

היא החליקה את הקמטים על שמלתה הלבנה כשלג, וציחצחה את נעליה השחורות.

"חררררק"

"אמא? אבא?" שאלה בקול שקט. "יש מישהו בחוץ."

"שטויות, לילי,"

"חררררק!"

"אמא!"

הדלת נפתחה בחבטה.

היא הגיבה בצורה אוטמטית, והטילה הלחש שידעה שעליה להטיל, לאחר מכן, בלי להסתכל אחורה, היא עלתה במדרגות.

היא שמעה את אמה עולה בעקבותיה, אבל כל זה התרחש בעולם אחר, הדבר היחיד שבאמת קרה כרגע זה הקול הנורא שנשמע מהסלון ואמר: "אבדה קדברה!"

היא רצה במעלה המדרגות בלי הבחנה, דמעותיה מתעופפות לקול עבר.

היא בלמה רק שהגיעה לקיר העץ, שעמד לצד הכניסה לחדר. היא פתחה בסערה דלת נסתרת, נכנסה, וסגרה אותה בקול חבטה קל.

הגלימה רישרשה בזמן שהיצור הנורא עלה במדרגות ונכנס לחדר.

היא לא עמדה בזה יותר, היא פתחה את הדלת והציצה.

אמה עמדה בידיה פשוקות, מגנה על העריסה מאחורי מחסום החפצים-

"זוזי הצידה,"

"לא, את הארי, לא את הארי! בבקשה, רחמים!"

"זוזי הצידה ילדה טיפשה..."

"כך אותי במקומו, לא הארי!"

"אבדה קדברה!"

היא צרחה, וצרחתה השתלבה בצרחתה של הילדה, שהביטה מאחורה.

וולדמרט כיוון בזהירות את השרביט פעם נוספת, והילדה אימצה את כל כוחה כדי לבלום את הקללה...

"אבדה קדברה!"

היא לא התרכזה, ומרוב זעם על מות אחיה היא לא שלטה בכוחה-

כל מקום בבית שכישופה פגע בו התפוצצץ, וכך גם וולדמורט.

בלגן שרר בבית זמן שזעמה יצר אנדרמלוסיה...

לבסוף היא נעצרה, נעצרה ובכתה, וטיפת דם הכתימה את שמלתה הלבנה...

[נבוט]

מהמם!!!
ביטאת נהדר!

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

פרק 2: החלום

הארי התעורר בבהלה, שטוף זיעה.

מגדל גריפינדור היה שקט לגמרי, והגחלים שבאח כבר לא בערו.

היה חשוך מאד. מאד מאד חשוך.

תנו לי לדייק יותר: החושך היה כל כך סמיך, עד שלא ראו דבר.

אבל בכל אלה הארי לא התעסק, הוא שכב על הספה וחשב.

על מה הוא חשב? על חלומו.

הלילה הוא חלם את החלום הבא: הוא הלך לצד עצי יער שחור. היער היה כולו שחור: הענפים, העלים, הפירות, האדמה, רק דבר אחד לא היה שם שחור: ערפל לבן ומסתורי שריחף לו בריק שבין העצים.

ולפתע מתוך הערפל הושטה יד.

ילדה יצאה החוצה. הארי לא היה בטוח שהיא ילדה, אבל היא היתה בערך בגובה שלו.

היא נאבקה במשהו בתוך היער, היא התחננה בפני הארי ללא מילים שיקח אותה. הוא ניסה למשוך אותה, אבל הוא לא הצליח.

לאט לאט היא נבלעה בתוך היער. להארי היה בטוח שהוא לא יכול להיכנס פנימה ולכן משך חזק יותר, אבל מי שזה לא יהיה שהיה בפנים ניצח אותו.

בסוף נשאר רק ראשה של הילדה, שהכובע מסתיר אותו, מחוץ ליער.

ואז לראשונה היא דיברה, בקול חנוק במדמעות ומתחנן לעזרה, אבל הקול היה נעים לאוזנו של הארי.

"אני, אני עשיתי טעות! אני, זאת אשמתי!!!" דמעות נוספות פרצו מעיניה וטיפטפו אל הקרקע. "אבל זה ע... עוד לא, לא נגמר! עדין לא מאוחר מדי לתקן את זה! אני... אני אשמור אליך מרחוק הארי, אבל אתה היחיד שיכול להציל אותי!"

ואז היא הרפתה. הארי רצה לצעוק שלא אכפת לו, שלא תעזוב, שהוא יודע שהוא יצליח, אבל זה היה שקר.

רגע לפני שההיא נעלמה היא הורידה את הכובע ואמרה להארי: "זכור אותי."

ברגע שהארי ראה את פניה עברה בו צמרמורת התרגשות כל כך חזקה עד שהתעורר.

אבל איך נראו הפנים שלה? הארי נשך את שפתו בניסיון להיזכר.

לפתע הצלקת כאבה מעט, והוא הרגיש מדקרות של כאב.

הוא הרים את ידו לצלקת באינסטינקס אותומטי, ומיד נגלה לעיניו מחזה מחריד.

הילדה הייתה כעת עם הכובע, אבל היא היתה כולה קשורה בחבלים, עם מחסום פה, ונראה שחבלים בלתי נראים תלו אותה מתקרת החדר.

איזה חדר? חדר ריק לחלוטין מלבד הילדה, וכיסא מפואר, שעליו ישב ככל הנראה איש בגבו להארי.

למה הארי חשב ככה? כי שרביט הזדקר מעבר לקצה הכיסא והצביע על הילדה, והיא נאנקה בכאב.

בבת אחת מחסום הפה שלה הורד.

הארי שמע קול, זה לא היה קול רגיל, זה היה קול שכאילו חדר למחשבותיו.

"אז תגלי לי?"

"אני..." היא נאנקה שוב, "לא אד.. אדב.. אני לא אדבר!!"

"או כן..." אמר הקול בנימה משועשעת.

"את בהחלט תדברי..."