נסיך הדרקון, עם ירין

[ירין 13]

צפונה... טוב, משם לא באתי. אני באתי ממזרח. אני חושבת, רק עכשיו שמתי לב שבעצם נחתי בקרחת יער, ולא באתי מרצוני.
הנהנתי, ונזכרתי שלצערי אי אפשר לעוף לשם.
"אז... שנצא? צריך ללכת מהיער, יש לי מצפן."

[Fandom Girl]

החוויתי בידיי. "הובילי," חייכתי, והתאמתי את קצב ההליכה שלי אליה. החוף שהשארנו מאחור היה סלעי, וראיתי באופק צוקים נישאים מעל הים, אבל ככל שהתרחקנו הצמחייה הלכה והתרבתה - בהתחלה דשא רך ומלטף, ואז שיחים ועצים בודדים, ובהמשך הדרך נישא יער שנראה אינסופי. "כל כך יפה כאן," מלמלתי, מביטה לצדדים ונהנית לרגע מהנוף.

[ירין 13]

הופתעתי שאקוולה מתלהבת מהיער, שכן אני ראיתי כזה כל זמן.
הגענו ליער מפחיד, וכשאני אומרת מפחיד, אני מתכוונת לזה.
צמרות העצים הגבוהים שלא היה ניתן לראות את סופם, הערפל המפחיד שסבב אותנו מכל צדדינו, ואפילו רעש הצרצרים היה מפחיד.
הלכנו בדממה, אף אחת לא פצתה את פיה.
הבחנתי בדם טרי על אחד העצים, ולידו גרזן נוטף דם. על הגרזן, ראיתי גולגולת מצמררת, כמו שבסרטים.
לפתע, שוב ראיתי את העיניים הגדולות והאדומות, וכשהצבעתי עליהן, הן נעלמו.
"מ- מה?" מלמלתי, נבוכה מזה שרק אני ראיתי את העיניים. מצאתי את עצמי מסמיקה, והפנתי את ראשי הלאה.
כשראינו גולגולת נוספת, כאילו על פי סימן, זאב שחור עם עיניים גדולות ואדומות קפץ אלינו.
ידעתי שזה מה שראיתי.

[Fandom Girl]

ככל שנכנסנו עמוק אל תוך היער אחזה בי צמרמורת יותר ויותר חזקה - הצמרות הסבוכות הגבילו את אור השמש שהגיע אלינו, והערפל הרגיש קריר כנגד עורי. ניקס ראתה משהו על אחד העצים ונרתעה; רציתי לשאול מה קרה, אבל אז ראיתי אותו בעצמי - הזאב אדום-העיניים, חושף שיניים מחודדות ומתנפל עלינו.
ברגעים כאלה אין זמן לחשוב, אז לא חשבתי - הצלפתי בזאב עם מתקפת שוט מים שיצרתי מהאוויר, ובסיבוב קטן של כף היד תפסתי אותו בעזרת אותו זרם מים, ששינה את צורתו משוט ללאסו. הזאב התפתל וייבב, והמצוקה שלו הוציאה אותי מההלם הראשוני. הורדתי אותו בזהירות לקרקע מבלי לשחרר את הלולאה שהחזיקה אותו במקום, ידיי רועדות.

[ירין 13]

בהיתי מהצד באקוולה, שוכחת שאני גם בקרב.
לקח לי רגע עד שהגבתי, אבל אקוולה עשתה את רוב העבודה.
משום מקום זימנתי ברק, ופגעתי בזאב השחור.
בהתחלה חשבתי שזה עבד, אבל פתאום מצאתי את עצמי מתמוטטת, ולהפתעתי, זה לא היה מהזאב.
איש בשריון הופיע מאחורי שיח, לא יכולתי לראות מי הוא; בגלל שכל פניו כוסו בקסדה כסופה, אבל ידעתי מי זה.
"בן אנוש," נהמתי. ובנימה שמחה זו, התעלפתי מקסם לא מוכר.

[Fandom Girl]

לשנייה הרגשתי הקלה כשניקס פגעה בזאב, שהתעלף מעוצמת המתקפה. הסתובבתי חזרה לניקס, לחייך אליה ולהחמיא לה על הקסם החזק שלה, אבל אז הופיע מבין העצים לוחם בשריון מלא. קרן של קסם שלא ראיתי מימיי, סגול ואפל ופועם בזעם, עטפה את ניקס לרגע ואז היא התמוטטה.
יצרתי שתי זרועות מים, מניפה אותן לעבר הלוחם האנושי ומפילה אותו לקרקע. מתקפת הנגד, לצערי, לא הגיעה ממנו - משהו חד פגע בי מאחור, גל אנרגיה אכזרית שטף אותי. צרחתי, מאבדת שליטה על זרועות המים, והתמוטטתי ליד השלוליות שהרגע נוצרו. לא הייתי מסוגלת לזוז מרוב כאב. דמות נוספת, בת אנוש, חלפה על פניי ועל פני ניקס, ניגשה אל הזאב המעולף ונעצה פגיון בצווארו. היא טבלה את ידה בדם וביטאה מילות לחש בשפה שהייתה זרה לי, ומרחה מעט דם על ניקס. השרירים של ניקס התקשחו מיד, והאישה המשיכה לצעוד ומרחה את הדם גם עליי. הרגשתי שהגוף שלי קופא. "הן כולן שלך, ריימונד," האישה החוותה בידה, והלוחם ניגש אלינו כשבידיו חבלים.

[ירין 13]

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי קשורה לצד אקוולה, נקשרנו לעץ גבוה שלא ניתן היה לראות את סופו, אבל ידעתי שהוא מעולה לטיפוס.
לידינו, ניצב מחנה מאולתר, עם אוהל אדום כהה, והגרזן שראיתי מקודם, אך הפעם הוא לא נטף דם.
קולות עלו מתוך האוהל, והייתה לי תחושה מוזרה שזה עלינו.
בזריזות הצלחתי לפרום את הקשר. בני האדם היו חלשים.
ראיתי שידיי כחולות - ותהיתי כמה זמן אנחנו קשורות. ולרגע חשבתי שאקוולה עזרה לבני האדם לתפוס אותי. ודחיתי מיד את המחשבה, אקוולה הצילה את החיים שלי - לצערי, אבל היא הצילה - היא הייתה יכולה לתת לי למות.
וזה היה נורא, אני חייבת להציל את החיים שלה, והיא תדע שאני טובה בקרב.
בינתיים היית צריכה להתרכז במשימה ממש משעממת.
"היי, אקוולה? את בסדר? בואי נברח מכאן. מהר."

[Fandom Girl]

קמתי בעקבות ניקס, מהנהנת חלושות, וביחד ברחנו בריצה למעמקי היער. ראיתי שבהמשך הקרקע הופכת יותר בוצית, אז שאבתי את המים ממנה כשהתקרבנו כדי להפוך אותה ליבשה ולמנוע מהעקבות שלנו להיווצר. כל כמה זמן הסתכלתי אחורה, חוששת מהרגע שהלוחם והמכשפה יופיעו ויתפסו אותנו שוב, אבל השטח נראה נקי. "מצטערת," התנשפתי מהמאמץ של ריצה ממושכת. "לא הצלחתי לעצור אותם בהתחלה. הם תפסו אותנו כי לא הייתי אמיצה מספיק."

[ירין 13]

בהיתי בה.
היא באמת חשבה שהיא אשמה? זו הייתה אני. אני הובלתי אותנו בכיוון הלא נכון. אני זו שגרמה ללוחם לבוא.
"זה בסדר, לפחות אנחנו חיות עכשיו," ניסיתי לעודד אותה.
הבטתי קדימה, הגענו ליער יפהפה, אבל כשהבטתי מסביב, חשכו עיניי.

[Fandom Girl]

בהתחלה לא הבחנתי בהם - הם היו כל כך קטנים, והיער מסביבנו היה מרהיב ביופיו. אבל אז היצורים דמויי-החרקים התקבצו מכל עבר במרחק כמה פסיעות מאיתנו, ונראה כאילו הם מתמזגים כדי להפוך ליצור אחד גדול ומאיים, שנראה דומה יותר לדוב מאשר לנמלה. המפלץ שאג עלינו.
"תיזהרי!" חצצתי בין היצור לבין ניקס, כבר מזמנת עוד זרוע מימית כדי לתקוף או להגן לפי הצורך. הפעם אני אדאג שננצח בקרב.

[ירין 13]

החרקים התגבשו למשהו שנראה כמו דוב, רק בצבע צהוב מוזר שכזה.
ידעתי שאני צריכה לתקוף, לא משנה מה.
אז למרות שאקוולה ביקשה, המריתי את פיה.
זימנתי חנית זהובה, וזרקתי אותה בכל כוחי על הצוואר המשונה של הדוב חרקים ההוא. ועשרות חרקים נפלו להם מהדוב למטה, שכעת נראה כמו כלב קטן על רגליים.
הדוב הקטן ניסה לשאוג כדי להיראות מאיים, אבל רק קול ציפצוף קטן נשמע ממנו, כטיפוסי לחרקים.
אבל ככל שהמשכתי לתקוף והחרקים נפלו ארצה, משהו משונה קרה.
לא היה לי זמן להביט אם אקוולה תוקפת גם, אבל הייתי חייבת לעצור את שתינו.
"תעצרי! אני יודעת מה הם! ככל שנפגע בהם כך יוצר חרקים יבואו עד שהם יהיו דרקון!" צרחתי, ואכן; הכלב הפך כבר לאריה ענק, פי שלוש מהגודל המקורי.

[Fandom Girl]

"לכל הרוחות," מלמלתי, עוצרת את מתקפת המים שלי ומורידה את הידיים שלי בתנועה איטית ולא מאיימת. החרקים המשיכו לזמזם בזעם, או לפחות כך זה נשמע לאוזניי. "אוקיי," פניתי לחרקים, "הכל בסדר עכשיו. בואו נירגע כולנו, ואנחנו הלך ונעזוב אתכם בשקט, נשמע טוב?"
נחיל החרקים-בצורת-אריה הגיב בנהמה נמוכה, שנראתה לי כמו קול אזהרה. בלי לחשוב תפסתי בידה של ניקס ולחשתי, "לאט," והתחלתי להתרחק לאחור בזהירות, לא מורידה את העיניים מהנחיל-אריה. בקול קטן הוספתי, "בבקשה אל תתקרבו אלינו..."

[ירין 13]

הלכנו לאחור באיטיות, בעוד החרקים-דובים-אריות או מה שהם לא היו ריחרחו את האוויר הלח.
ולהפתעתי, החרקים באמת הקשיבו לאקוולה.
"מזל," מלמלתי בשקט, וכאשר היינו כבר במרחק שבע מטרים בערך, החזקתי את ידה של אקוולה בחוזקה, והתחלתי לרוץ.

[Fandom Girl]

לא האמנתי שזה עבד. אחרי כל האירועים המטורפים של היום, להינצל כל כך בקלות מסכנה היה מדהים. רצנו, ידה של ניקס עדיין משולבת בידי, הרוח מבדרת את שיערנו. לא יכולתי להתאפק, התחלתי לצחוק בחדווה. היום היה הרבה יותר טוב מכל מה שחלמתי.

[ירין 13]

התחלתי לצחוק גם.
ושמתי לב שאנחנו רצות בשביל ארוך, שלא ראיתי את סופו.
וכשהגענו לסוף, מאושרות מהבריחה שהצליחה, ראינו את המקום המדהים ביותר בזאדיה.
ההר של מלך הדרקונים, אוויזנדום.
נעצרתי במהירות, והסתכלתי על אקוולה. מה הסיכוי שהיא תסכים לי לעצור שם שניה? כמה, עשר? אחד?
"הי, אקוולה? נוכל ל- ללכת לשם?"