כשגבר ואישה מתקיימים באופן אפלטוני, לי ולנעמה :0

[My Only One]

העולם שלנו, איש הולך ברחוב ורואה אותה שוכבת על ספסל מנסה להתגונן מפני הגשם. היא, ברחה מהבית וחיה ברחוב.

שם:
מגדר:
גיל:
אופי:
מראה:
רקע:
הערות:

[Mr. Glam]

שם: דמיטרי האוזן
מגדר: בן
גיל: סביבות 25
אופי: אממ חשוב לו לעזור לאנשים. בדרך כלל זה מוביל לזה שהוא נכנס לצרות שהוא לא יודע איך לצאת מהן.
מראה: ממוצע למראה, יש לו פנים מהסוג ששוכחים בקלות. השיער שלו כהה ובדרך כלל בראסטות.
רקע: גדל עם משפחה גדולה והמון אחים קטנים. הוא אוהב את כולם, באמת, אבל הוא לא אהב את החדירה המתמדת למרחב שלו. הוא עבר לשכור דירה משלו ברגע שהיה לו את הכסף לזה. סיים קולג'. כרגע עובד בעבודה שאני לא יודע מהי אבל היא קיימת.
הערות:

[My Only One]

שם: אמילי (אם) אדמס
מגדר: בת נקבה
גיל: 23, כמעט 24
אופי: היא רוב הזמן פשוט שקטה ומקשיבה לעולם כזה? היא לא יותר מדי מגיבה ומשתתפת היא פשוט נמצאת שם וקולטת את כל המידע כי היא בעצם לא מרגישה כל-כך בנוח עם אנשים, שזה השפעה של מה שקרה בבית שלה, אבל תמיד יש כמה אנשים בודדים שאיתם היא בעצם משתפת את כל המידע שהיא קלטה וכאילו מרגישה איתם בנוח בכללי
מראה: הממ בנקודת זמן הזאת יש לה שיער קצר מסיבות פרקטיות בעיקר, בצבע שחור. יש לה פנים ממוצעות אבל מן הסתם מלוכלכות והמראה שלה לא ממש ברור כרגע.
רקע: גדלה עם הורים שמתעללים בה ועם אח גדול שהכחיש/התעלם וברחה מהבית אחרי מקרה קיצוני אחד שבו היא החליטה שהיא לא יכולה לחיות איתם יותר.
הערות:

[Mr. Glam]

דמיטרי התעטף חזק יותר סביב הג'קט שלו והצטער ששכח להביא מעיל, או אפילו מטרייה - העננים הכבדים מעליו הצביעו על העובדה שעמד לרדת גשם בקרוב.
הוא האיץ את צעדיו מבלי להסתכל על הקרקע, והתנגש במשהו ליד פתח סמטה.

[My Only One]

אני כבר רגילה לזה שאני בלתי נראית, ככה זה בדרך-כלל. אנשים נוטים להתעלם מההומלסים ששוכבים על ספסלים בפינות הרחוב. אבל בדרך-כלל הם מתעלמים ממני, לא מהספסל עליו אני שוכבת. האיש שהתנגש בספסל הסתכל על הרצפה. הוא היה ללא מעיל, חריג במזג האוויר הזה, והוא נצמד היטב לג'קט שלו. לא טרחתי להגיד לו משהו, הוא בטח רק ישפשף את רגליו בכאב וימשיך הלאה בדרך. אבל בכל זאת, הסתכלתי עליו בעיניי.

[Mr. Glam]

הוא נשף בתסכול ובסתכל מעלה אל הדבר בו התנגש. זה היה ספסל - ספסל גדול ובולט, קצת רעוע, אבל בהחלט דבר שאי אפשר לפספס, כמו זוג העיניים העמומות שלטשו בו מבט מקצה הספסל - עיניים, שחוברו לפנים, שחוברו לגוף שהרכיב אישה בגילו שהצטופפה על הספסל בבגדים שבהחלט לא התאימו למזג האוויר הנוכחי.
הוא השיב לה מבט מודאג.

[My Only One]

הוא... הסתכל עליי. החזרתי לו מבט אטום. קדימה, תמשיך הלאה. אני סתם עוד מישהי שזרוקה כאן על הספסל.
המבט שלו ננעץ בי, הוא נראה מודאג. חיכיתי שהוא יגיד או יעשה משהו, כי זה התחיל להיות קצת מוזר.

[Mr. Glam]

"קר לך?" הוא שאל לבסוף, הבין שהרגע התעכב יותר מדי.

[My Only One]

קפאתי. לא הבנתי למה הוא מתחיל לדבר איתי ולשאול אותי שאלות. תהיתי מה הוא מנסה להשיג מזה.
"קצת" עניתי לבסוף בשקט, מקפידה לא להתסכל לו בעיניים.

[Mr. Glam]

דמיטרי הוריד את המעיל שלו והגיש לה אותו. הוא לא נוהג לעזור לכל זר שעובר בדרכו, אבל משהו באישה הזו ובמראה המכונס שלה על הספסל גרם לו להרגיש אשמה אפילו על המחשבה להתעלם מהצרות שלה. "תקחי את זה," הציע.