נחש את הדמות || שלב שני

שלום פאנפיקאים, וברוכים השבים לפעילות שלנו. זוכרים שבמהלך השבוע וקצת האחרונים שלחתם לי את הפאנפיקים שהתבקשתם, בהם כל אזכור של הדמות עליה כתבתם היה מצונזר? טוב, אז כעת הגיע הזמן לשלב המפעיל האמיתי בפעילות. הפאנפיקים שלכם ושל חבריכם התפרסמו כאן, ותוכלו כעת להעלות את הניחושים שלכם - מי הדמות החבויה בצללים?
אל תהססו להקדיש לזה הרבה מחשבה, כי כל ניחוש נכון שלכם יזכה אתכם עם סיום הפעילות בפרס של 40 חרמשים ו-3 נקודות בית! את התשובות שלכם יש לפרסם כאן למטה עם הטופס שתקבלו, בו תוכלו להשתמש מספר פעמים ככמות הפעמים שתרצו לנחש. שימו לב שאין צורך להשתתף בשלב הראשון כדי לנחש את הדמויות בקטעים. כעת, קבלו את המשתתפים שלנו!

הקטע של מאיר
(הדמות: סיריוס בלק)

מאז הלילה שבו אתם־יודעים־מי הובס ועד אותו היום בו מתחיל סיפורנו, החיים שלי היו נוראיים.
כמובן שאם זה היה תלוי בי, בכלל לא הייתי מגיע לשם באותו הלילה בו אתם יודעים מי הובס. בכלל לא הייתי מגיע לאותם אנשים – טוב, אנשים זה אוברסטייטמנט עבורם – לאותם יצורים קרים וחסרי נשמה ששמרו עליי כל הזמן הזה. ולא שהם עשו עבודה טובה במיוחד בלשמור עליי, נראה היה שלא באמת אכפת להם ממני.
עד אותו יום בו עזבתי אותם והגעתי להוגוורטס.
המרחבים שהיו בטירה הזאת... וואו! מדהים! פתאום הרגשתי כל כך חופשי שם בהשוואה למקום הקטן והטחוב בו הוחזקתי לפני כן. כבר לא הרגשתי כמו אסיר, הרגשתי כמו.. כמו עצמי.
כמובן, מוטב היה אילו אף אחד לא היה מזהה אותי. אתם יודעים, בכל זאת, לא סתם אתם יודעים מי הובס באותו הלילה. זה התלווה באיזושהי... אממ... תקרית שהפכה אותי למפורסם בכל קהילת הקוסמים. והפרסום הזה היה נוראי. זה רק גרם לי להעריך אפילו יותר את אותם רגעים בהם הייתי לבדי. בהם הייתי עצמי.
פתאום הייתה לי הזדמנות להסתכל במראה כמו שצריך! לא שהמראה החיצוני שלי עניין אותי מדי, אבל מאוד אהבתי את השיער השחור והמדובלל שלי. ובאותם רגעים בהם יכולתי להרגיש חופשי, הייתי אוהב לשוטט שם עם היחיד שראה אותי כמו שאני – החבר הג'ינג'י שלי. החבר הראשון שרכשתי כשהגעתי להוגוורטס עכשיו. אהבנו לחקור את הטירה הזאת. הראינו זה לזה את סודותיה. הייתה לי תחושה שהוא קצת מאוהב בהרמיוני, אבל נו, אני לא בטוח שיש לו מנעד רגשי מפותח יותר משל כפית.
אבל חוץ ממנו, טוב, לא ממש יכולתי לבטוח באף אחד. כולם ישר יסתכלו על הפרסונה הציבורית שלי ויתרגשו לראות אותי רק בגלל הסיפור שיש עליי שקרה באותו לילה, עם תבוסתו של אתם יודעים מי והכל. אף אחד לא יסתכל עליי ויראה אותי, כאינדיבידואל, אלא רק כדמות מוכרת. אפילו האישה השמנה מהכניסה לחדר המועדון התרגשה לראות אותי. ובואו, לא שהכניסה שלי לחדר המועדון כזו מרגשת, כן? עם כל הבלבול שיש במקום הזה, במזל ידעתי מה הסיסמה לחדר המועדון. ושלא לדבר על המעונות... אוי, המעונות! יש שם, בחדר השינה של הבנים, איזה אחד פחדן ומה זה מגושם. הוא לא מצליח לעשות שום לחש, המסכן. כאילו אין לו יכולות קסומות. לרגעים ספורים חששתי שהוא יביא למפלתי, כי אתם יודעים איך אומרים, דרוש אומץ גדול כדי להתנגד לאויבים שלך, אבל דרוש אומץ גדול הרבה יותר כדי להתנגד לחברים שלך.
באמת שהוגוורטס היא מקום מופלא. ומה שהופך את המקום הזה למופלא עוד יותר, מלבד חברים, הוא שאני יכול לשוטט כאן בהסוואה. הסוואה כל כך טובה שלא יזהו אותי. ואם זה לא מספיק, אני אמנם מחופש, אבל גם כשאני בהסוואה, עדיין יש לי את השיער השחור והמדובלל שאני כל כך אוהב.


-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

הקטע של חנה
(הדמות: נוויל לונגובוטום)

טריגר התאבדות, דיכאון והפרעות אכילה.

הוא עשה הכול כמו שצריך. הוא למד, הוא הכין שיעורים והגיש מטלות בזמן, הוא הגיע לכל הארוחות, גם אם בקושי אכל. לא שמישהו שם לב בכלל, אבל הוא עדיין הקפיד להגיע.
הוא רזה, במיוחד בפנים, אבל לא נראה שזה מדאיג מישהו. כולם הניחו שהוא רצה בזה.
הוא ייחל למישהו שישאל לשלומו. לא כמו שכל הילדים מגריפינדור שאלו, לא מצפים לקבל תשובה אמיתית. אנשים היו מזויפים. שואלים בשלומו, בקושי מחכים ל"בסדר" הרגיל שהיו בטוחים שיגיע. שואלים רק כדי לסמן וי על עוד סעיף ברשימת המטלות שעליהם היה לעשות.
הוא חיכה שמישהו ישאל אם הוא בסדר. אבל אף אחד לא שאל. למה שישאלו? אין לו סיבה לא להיות בסדר.
החיים התנהלו כסדרם, עד כמה שזה אפשרי בעולם הקוסמים, אבל כבר כמה חודשים שהוא לא בסדר. לא היה לו מושג מה בעצם קרה, וזה היה אפילו יותר נורא, להרגיש ככה אבל בלי סיבה נראית לעין לתלות את הרגשתו בה.
כמובן, כמעט כולם התעלמו ממנו, אף אחד לא ניסה להקשיב למה שיש לו להגיד, הוא נשאר בעיני כולם הילד חסר עמוד השדרה והמגושם שהיה, למרות שכבר מזמן לא היה כזה.
הרמיוני דווקא כן התייחסה אליו לפעמים, אבל הוא אף פעם לא סיפר לה איך הוא באמת מרגיש,  גם אם היא התעניינה בשלומו באמת. הרמיוני הייתה עמוסה מעל לראש בלימודים ובכל ההרפתקאות האחרות שאיכשהו היו קקשורות רק אליה ולחברים שלה, הארי ורון. הוא לא יכול להעיק עליה עם כל הרגשות הבלתי מוסברים שלו.
אז הוא פשוט נשאר ככה, עם התחושה החלולה בראש והריקנות עמוק בבטן, ולא רק בגלל שבקושי אכל.
אז כן, במשך תקופה ארוכה הוא עשה הכול כמו שצריך. אז בפעם האחת והיחידה שהוא עשה משהו לא בסדר, כמובן שזה לא הלך לו.
הוא נאלץ להישאר במרפאה כמה ימים טובים, אחרי שמה שניסה שיהרוג אותו רק השאיר בלגן ובעיות. ורק אז, באותה פעם, הוא שמע לראשונה בנימה כנה ואמיתית את השאלה לשלומו.

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

הקטע של נטע
(הדמות: ניק כמעט בלי ראש)

חצר ארמונו של המלך הנרי ה-6 הייתה מלאה בעצי פרי, שהניבו פירות יפים כל ימות השנה. פרחים בכל הגוונים שרק הטבע היה יכול להפיק, ושבילים, גדרות וספסלים מסודרים באופן קפדני ומדויק, מאבן המרצפת הראשונה ועד קישוט הברזל האחרון על הספסל בכניסה המזרחית, כיאה לגינת הארמון, שהיה סמל ודוגמה לכל אזרחי הממלכה.
הכל נראה כמעט-קסום.
אך כמובן ששום קסם, רק ידי משרתים עמוסות וחזקות וידי משרתות עמלניות, לא עורב בדבר.
קסם היה מגונה בתכלית בכל רחבי אנגליה.
למעשה, צייד מכשפות היה ספורט נפוץ כל כך באנגליה של המאה ה-15, שנראה היה ששום מכשפה או קוסם לא חמקו מידיו הגדולות של החוק.
אך ללא ידיעת קהילת שונאי הקסם הגדולה, רוב תושבי הסביבה, קוסם אחד עוד הסתובב חופשי, ועוד במקום השמור והמפוקח ביותר. ארמון המלך.
*** פסע מתחת קשת האבן שביציאה מהאגף המזרחי אל חוץ הארמון, שקוע במחשבות. הוא היה גבר צעיר, בסביבות גיל ה20 לחייו, בהיר עור ושיער, מתולתל וסמוק לחיים. באופן תמידי היה לו קר.
הוא היה בדרכו לשליחת מכתב חשוב בנושא מניעת צייד המכשפות באזור שלו במדינה, והיה צריך מקום לשלוח ממנו את ינשופו, שלא ייתפס.
"***!" הוא הרגיש ידיים קטנות תופסות אותו ומנסות לעלות לו על הגב, מושכות אותו לחצי ישיבה. הוא זיהה את הדמות לפי רעמת התלתלים הבהירה שהתפזרה לו פתאום על הכתפיים, קולה ומשקלה של אחותו.
"אליס!" הוא הסתובב אליה, ועצר כשראה את הבעת הפנים שלה, "מה קרה?"
היא התיישבה על הרצפה בשיכול רגליים וגב ישר, כיאה לגברת ארמון צעירה. "אמא נוסעת, שוב."
הוא ראה את האכזבה על פניה של אחותו הקטנה. אימם בקושי הייתה נוכחת בבית, ולאחותו אליס בת ה-10 חוסר נוכחות דמות האם הייתה משמעותית מאוד. בשל כך, וגם בגלל הפרש הגילאים הגדול בניהם, *** חש צורך למלא את תפקיד ההורה החסר ולדאוג לכל מחסורה של אליס, מעמדו הרם בחצר המלך בהחלט הועיל לו בכך.
"***, תעשה משהו כדי שאמא לא תיסע שוב..." תלתה בו אליס עיניים מתחננות.
"מה אני יכול לעשות, אלי, אמא חייבת לנסוע לייצג אותנו" הוא אמר.
"תעשה משהו, תעשה- קסם!"
"אלי. אני לא יכול לעשות קסמים," גיחך בקושי *** כשליבו הלם. אליס לא יודעת שהוא קוסם. ילדה בגילה לא מספיק גדולה כדי לשמור סוד גדול כל כך, מכולם.
"ושלא ישמעו אותך מדברת ככה. אנחנו עוד נסתבך בצרות. מובן?"
אליס הנהנה בכובד ראש.
"לא התכוונתי להבהיל אותך. אבל, רק תיזהרי. טוב?" נימת דבריו הפכה תקיפה פחות.
היא הנהנה. "בסדר, אני אשמור על עצמי. ואתה?"
*** ירד על ברכיו כדי להביט בעייניה. "מבטיח."

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

הקטע של סופי
(הדמות: פטוניה דרסלי)

*** היא האדם המדוכא ביותר בעולם.
היא זוכרת עד היום את הרגע הזה, הרגע בו הגיע מכתב, מכתב אותו נושא ינשוף לבן וצחור.
היא ראתה את הינשוף על אדן החלון בחדרה.
היא ירדה למטה, קראה להוריה שישבו בסלון, והם עלו ביחד. אמה קראה את הכתובת על המכתב ונבהלה. היא לחשה משהו לאבא של ***, והוא עטה פרצוף נבהל גם כן.
הם ציוו עליה לצאת מהחדר, והיא, בלחץ, רצה לקומה למטה, התיישבה על הספה וקברה את עצמה תחת הר של כריות.
נשמעה דפיקה בדלת, ונראה ענק בפתח הבית, והיא צרחה.
הוריה ירדו למטה בריצה, מבוהלים.
''מה קרה?" אביה שאל, ואז ראה את המצב, את *** עומדת אל מול פתח הבית, מולה ענק מחייך.
''שלום! אני האגריד, אני עובד בהוגוורטס ובאתי לקחת מכאן מישהי לקנות ציוד לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות." הענק קרא.
''אני?" *** קראה בהפתעה. "אני לא מאמינה! זה הדבר הכי מגניב בעולם!"
"האמת ש-" ''איזה כיף!!!!" האגריד התחיל לומר משהו, אבל נקטע על ידי צרחות ההתרגשות של ***, שקיפצה ודילגה ברחבי הסלון.
"***, יקירה, אולי תוכלי לחכות לנו בחדרך לרגע?" אמא שלה שאלה.
"בטח! איזה כיף לי!" *** קראה ודילגה לחדר שלה.
אבל אז... היא ראתה שהוריה נועלים את הדלת.
ואז... היא חשבה לעצמה... מה יקרה אם אני אקשיב.
רק קצת.
ממש טיפ טיפה.
רק לשמוע על מה הם מדברים.
כלומר, אם זה עניינים של כסף אז זה לא מעניין.
עדיף להיות בחדר.
אבל אם זה עליה...
אז זה בטח יהיה מעניין.
אולי הם מדברים על איזה ציוד היא תצטרך לבית הספר.
בכל זאת, זה בית ספר לכישוף ולקוסמות אורטווסט. או אוגרטווסט. או אוגרווסט. בכל מקרה, משהו כזה. אולי בעצם קוראים לזה... לא משנה, מה אכפת לה? היא עומדת להיות קוסמת!
היא נצמדה לדלת הנעולה, מאזינה להוריה ולענק המוזר.
''אז בעצם... זה בית ספר ללימוד קסם?" נשמע קולה של אמא של ***.
''לא סתם בית ספר ללימוד קסם, זה בית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, שאותו מנהל פרופסור דמבלדור האגדי!" הענק המוזר ש*** לא זכרה את שמו אמר.
''אוקיי, אבל... איך *** תשיג את כל הציוד הנדרש? כתוב כאן שהיא צריכה... שרביט? ו...גלימה? וגם קדרה? איפה משיגים את כל הדברים האלה?" אבא של *** שאל בתמיהה.
''אל תדאגו, בשביל זה אני כאן. אני אקח את הילדה לאיפה שצריך, אדאג לעזור לכם לקנות מה שצריך, לארוז אפילו אם צריך, להביא אותה לתחנת הרכבת, לעלות עליה, להסתגל, אסביר לה על הבתים, על המורים, על התלמידים הבוגרים ועל קבוצת הספורט שלנו, רק... איפה הילדה?" שאל הענק.
''אמממ, מה זאת אומרת? היא מחכה לנו בחדר שלה." אמרה האם.
''אממ, לא, זאת לא הילדה שאני מחפש... אוי ואבוי לי, יכול להיות שטעיתי בבית? לא, יואו, אני אף פעם לא טועה בבית, ועכשיו אני אצטרך לקרוא למישהו אחר שימחק לכם את הזיכרונות, וואי, אני לא מאמין..." הענק מילמל.
''לא, לא, האמת שיש לנו... עוד ילדה, אבל..." האם אמרה.
*** צנחה על הרצפה, בוכה.

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

הקטע של רינג
צונזר לבקשת הכותב.

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

הקטע של וויליאם
(הדמות: טום רידל האב)

היא רימתה אותו.
היא גרמה לו לחשוב שהוא אוהב אותה.
היא מכשפה.
וצריך להעלות אותה על המוקד.
היא הטח חשבה שאם היא תסיר את הכישוף הזדוני שלה הוא עדיין יאהב איתה.
שאם תלד לו ילד הוא יישאר איתה בשבילו.
אבל לא.
הוא לא פראייר.
היא הבטיחה לו שתפסיק את מעשי הכשפים הארורים שלה.
אבל הוא לא ילך שולל.
הוא יודע מה היא תעשה לו ברגע שתהיה לה הזדמנות.
הוא, אציל מבית *** המכובד
והיא סתם איזו אחת, בת עניים.
ואבא שלה, ווהו, אם היה לו איך לעשות את זה אבא שלה היה מת מזמן.
אבא שלה שונא אותה.
ואותו.
פסיכופת.
ואח שלה.
חתיכת רוצח.
אבל היא הכי גרועה.
היא לקחה ממנו את זכות הבחירה והוא נותר חסר אונים בידיה.
רשרושים נשמעו מבחוץ.
נו, בטח החתול הכתום של השכנים המוזרים הגיע שוב.
הוא נתקף מחשבות על הילד שאולי יוולד לו.
לא, לא לו.
הוא לא רוצה להכיר את הילד ולא רוצה שהילד יכיר אותו.
הוא לא היה דתי, אבל הוא הכיר את סיפורי התנ"ך מספיק כדי לדעת מה עושים במקרה כזה.
שלח תשלח את האם ואת הבנים עמה.
אברהם שילח את הגר.
והוא ישלח את האישה שכישפה אותו, עם בנה, לנפשם.
הוא לא רוצה עוד קשר איתם.
זהו.
כבר מחר בבוקר הוא יעשה את זה.
לא, עדיף כבר עכשיו.
הוא צעק את שמה, מפר את השקט המת ששרר בבית קודם לכן.
"קומי וצאי. לכי אל אבא שלך והאח המקולל שלך. וקחי את הילד איתך".
היא אפילו לא ניסתה להתנגד.
הוא נתן לה לחם וחמת מים,
והיא הלכה,
משאירה מאחוריה את אהובה שלא החזיר לה אהבה.
הוא לא הצטער על כך.
זה היה הדבר הנכון לעשות מצידו.
כנראה.
יש סיבה שכל כך הרבה אנשים בעולם מעריצים את אברהם.
שוב נשמע הרשרוש מבחוץ.
החתול הזה. ארר.
הוא יצא החוצה וזרק אידרה של דג מחוץ לגדר הבית. שילך לשם החתול.
בשעה הזו כבר לא היו אנשים בחוץ, וגם הוא היה צריך ללכת לישון.
אז הוא הלך.
כלומר, הוא קודם כל התארגן.
הוא הרי אדם מכובד.
צחצוח שיניים.
ללבוש פיג'מה.
לסדר את המיטה.
חצי מיטה הייתה ריקה. והוא היה יכול להתרווח על כולה.
הוא לא סידר את המיטה כבר הרבה זמן, מאז שהיא הגיעה. היא תמיד הייתה מסד-
מתחת לכרית שלה, היה מפתח.
מפתח עץ פשוט, לתיבת עץ פשוטה עם מנעול עץ פשוט.
והוא ידע איפה היא החביאה את התיבה.
ועכשיו הוא הלך לחדר הכביסה לקחת אותה.
אז זה מה שהיא החביאה בתיבה, חשב, סורק את תכולת המבחנות עם הנוזל הכתום שהדיף ריח ים, הים שהוא אוהב.
לצד המבחנות שכנו שרביט עץ שחור, מגולף ונוח לאחיזה אך מכוסה אבק וכנראה לא בשימוש כבר הרבה זמן, וצרור שערות שחורות קשורות בגומיה שהוא זיהה כשערותיו שלו.
כשפים.
באח היו רק רמץ וגחלים, אז הוא זרק לתוכו גפרור בוער לפני ששרף בו את התיבה עם כל תכולתה.

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

הקטע של רוני
(הדמות: קסנופיליוס לאבגוד)

כש*** קם מכיסאו לאחר סעודת פתיחת השנה, זה לא היה כדי למהר למעונות לישון, גם לא כדי להתגנב לאגם לבדוק אם השמועה הטוענת כי בתמורה לצפרדעי שוקולד הדיונון הענק נותן לך כיף נכונה.
"חפי עלי," *** ביקש בלחישה מהמדריכה השותפה שלו.
היא תקעה ב*** מבט זריז של לא-נראה-לי לפני שהוא יכול היה להסתלק.
"אם הדלת לא תיפתח לי, גם התלמידים החדשים יהיו תקועים," היא לחשה בחזרה.
"אם המקוש הזקן יאתגר אותך, בלבלי אותו עם תשובה לא צפויה," ענה *** ומיהר ללכת לפני ששותפתו לעמדת ההדרכה תוכל למחות שוב.
הוא הלך לעבר פסל הגריפין שאולי היתה לכודה בו רוח רפאים מיוסרת של מנהל מהעבר, כדי לדבר עם מנהל מההווה.
אבל מורה הפריעה בדרכו של ***.
ולא סתם מורה.
"מר ***, אני חוששת שלא תוכל לדבר עם המנהל כל כך מוקדם ובלי לקבוע מראש," אמרה פרופסור ריאינה.
זו היתה השנה השנייה של פרופסור ריאינה בתור ראש בית מחליפה וכן מורה מחליפה במקצועות שונים, ו*** התחיל לחשוב שהעסקתה היתה קצת נוחה מדי למישהו למעלה, אולי מתוך אינטרס לשמור על ניטרליות תקופתית.
*** החזיר את מחשבותיו לנושא שלשמו ניסה להגיע למנהל.
"אם כך אשמח לדבר איתך במקום זאת, פרופסור. אולי תקבלי את הבקשה שלי באופן שהמנהל... עסוק מכדי לקבל."
"ומה הבקשה הזאת?" שאלה פרופסור ריאינה.
*** הוריד מחזהו את סיכת המדריך.
"אני לא רוצה אותה," הוא הודיע.
הפרופסור ריאינה הרימה גבה. "עוד לא נתקלתי - טוב, אני לא כאן הרבה זמן. עוד לא שמעתי על תלמיד שהחליט לוותר על הזכות לרחוץ באמבטיה מיוחדת."
*** נאנח.
"זה בדיוק העניין - הפריבילגיה. ההתהדרות בנוצות טווס תמורת מעשים שמעט מאוד הם עזרה ורובם אכיפת כללי המערכת באמצעות שיטת הנקודות, וזה כשאני עדיין משוחד לטובת אחד מארבעת הצדדים," הוא הסביר. "קיוויתי שאוכל לשכנע את המנהל לבטל את כל העניין, אבל כרגע אסתפק במינימום האפשרי של לא להיות חלק מזה."
פרופסור ריאינה הקשיבה לנאום הקצר הזה וחייכה חיוך קטן של מורה עייפה.
"***," היא אמרה, "אתה תלמיד מבריק ואתה יכול להגיע למקומות רחוקים אם רק תפסיק להתווכח - עם הזדמנויות, עם ציונים, עם החומר הנלמד. אני מוכנה לשמור אצלי את הסיכה שלך ואתה מוזמן לשנות את דעתך - אבל אם יחלוף חודש ולא תחזור לקחת אותה, אני אאלץ לדבר עם המנהל על מינוי תלמיד אחר במקומך לתפקיד."
"ידעתי שרק חצי תביני," אמר *** בחיוך עייף משלו ומסר לפרופסור ריאינה את הסיכה." אני אלך לי לדרכי, ברשותך. לילה טוב, פרופסור."
"לילה טוב, מר ***," ענתה פרופסור ריאינה בנימוס.
*** הלך לו אל המעונות, לא מלווה בתלמידים כפי שהיה אמור להיות אילו נהג כפי שציפו ממנו אלא לבדו.
כשהגיע לדלת הוא נקש במקוש ששאל: "איך נקרא מצב שבו אדם מרחיק לכת במסעו וחוזר לאותה נקודה?"
היתה תשובה מובנת מאליה בראשו של *** אבל הוא השתיק אותה. "אירוניה," הוא ענה במקום זאת.
"גם זה עובד," רטן המקוש ופתח לו את הדלת.
המדריכה השותפה של *** חיכתה לו בפרצוף זועף וידיים שלובות.
"מה, את בפנים," התגונן ***.
"נכון," היא הודתה, "לקחתי את העצה שלך ועניתי 'מוך מפופיק של ענק' על השאלה 'מה רך מענן וכבד ממבול', אבל זאת לא הנקודה. התחלת את השותפות בינינו בהשתמטות מהחובות שלך. זה לא יפה."
"נכון, אני לא מדריך שותף טוב במיוחד. לכן פרשתי. את יכולה לעשות אותו דבר אם התפקיד הזה לא מוצא חן גם בעינייך," אמר ***.
המדריכה השותפה שלו לשעבר התנשפה. "אז אתה משתמט מהחובות שלך באופן קבוע - ומעודד אותי לעשות את אותו הדבר? לאורך השנים שלנו באותה שכבה ראיתי אותך אומר ועושה דברים שלא צובעים אותך באור הכי מחמיא, אבל לא חשבתי שאתה השפעה רעה."
היא התרחקה בבוז לעבר חדרי הבנות.
"הבית הזה אמור לעודד פתיחות, אבל הלך המחשבה הכללי בהחלט משבש את זה," אמר *** בשקט אחרי שהיא הלכה.
אחרי ההיתקלות הזאת *** שמח להתאחד עם המזוודות שלו ועם שותפיו המנומנמים, ולשכב לישון.
ביום למחרת הוא כבר לא היה צריך להתמודד עם מדריכה שותפה או עניינים אחרים של מדריכים - רק עניינים קבועים של בית הספר כמו לקום מוקדם, לאכול דייסה, וללמוד עובדות שברור שחלק גדול מהן לא נכון והחלק שלא נלמד הושמט בכוונה.
זה כל כך עצבן את *** שגם אחרי זמן הלימודים הוא מצא שראשו עדיין עוסק בעובדות האלה.
"ברור שברנבס לא היה שוטה!" *** התווכח עם שטיח קיר, "הוא היה גאון שחשב מחוץ לקופסה ולכל רעיון שהוא העלה היתה סיבה. ההיסטוריה הרשומה מפספסת פה משהו."
קול חדש נשמע: "אה יופי, מצאנו מישהו מוזר כמוך!"
*** הסתובב וראה שני תלמידים, אחד בבירור גורר את השני כנגד רצונו.
*** זיהה את הראשון כבריון בזמנו החופשי ואת השני כתלמיד חדש מהשכבה שלו, במסגרת חילופי תלמידים.
"עזוב אותו, אם זאת לא טרחה גדולה מדי," הציע ***.
הבריון גיחך.
"ברור שזאת לא טרחה, לעזוב. הטרחה האמיתית היא לגרור איזה יצור דרך חצי מהמדרגות בהוגוורטס - מה שעשיתי. עכשיו אני רק צריך להטיל עליכם איזה קללה שתתאים לשניכם."
*** הכיר את התאוריה של קללות נגד והגנה אבל לא ידע אם הוא מוכן לקרב קוסמים משולש.
"הסיסמה לחדר האמבטיה של המדריכים היא ריח אורנים," הוא אמר בזריזות
התלמיד החדש הסתכל עליו מוזר.
הבריון צמצם אליו עיניים.
"למה אתה אומר לי את זה?" הוא שאל.
"אני מעדיף שלא תטיל עלינו קללות," הודה ***.
"ואיך אני אדע שאתה לא עובד עלי כדי להוציא אותי מטומטם?" שאל הבריון.
"לדעתי זה מוציא את בית הספר מטומטם, שיש להם יכולת לבנות מתקני היגיינה ראויים לשמם ורק מתי מעט יכולים לגשת אליהם," אמר *** בכנות. "בכל מקרה, אם תגלה ששיקרתי לך נוכל להיפגש במקום שקט ממורים שבו תוכל להכניס לי מכות."
הבריון שקל את דבריו, הנהן ונפרד מהם בברכת: "נתראה בקרוב, יצורים!"
*** צפה בו מתרחק ואז פנה אל התלמיד החדש שעדיין היה לידו.
"אני ***," הוא הציג את עצמו.
"סטורגיו," הציג את עצמו בחזרה הדמות המקורית שכותבת הקטע המציאה.
"איך היום הראשון שלך בהוגוורטס?" ניסה *** להיות ידידותי.
"לא טוב," הודה סטורגיו בעיניים מושפלות ושיחק בתליון מסקרן שענד על חזהו. "ילדים בבית ספר זה... לא חובב זרים."
*** לא ממש הצליח להבין אם סטורגיו התכוון לכך שתלמידי הוגוורטס לא אוהבים אותו כזר או לכך שהוא עצמו לא מסתדר עם זרים.
כך או כך, *** ענה: "נסה אותי, אולי אני דווקא כן. אהבתי את התליון שלך, הוא מייצג משהו?"

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

הקטע של שיר
(הדמות: גברת נוריס)

אני כבר שנים כאן.
שנים כאן, ואף אחד לא שם לב אלי.
אך אחד לא טרח לבדוק את שלומי, להביא לי מים, אוכל, משהו לנחמה.
רק הוא דואג לי.
וגם הוא, רק רוצה שאעזור לו להשגיח על התלמידים.
אז שנים על גבי שנים אני כאן, צופה.
כולם חושבים שאני רעה, שאני תוקפנית, שיש לי מזג רע ומר, שאני שונאת את כולם ושיש לי משהו נגדם אישית.
הם כולם חושבים ככה.
אתם יכולים לשאול אותם.
אבל זה בתנאי שהם יזכרו מי אני.
אבל, האמת היא שאני רק רוצה לעזור.
אני רק עושה את מה שהם אומרים לי.
את עבודתי.
מקונגל היא היחידה שמבינה אותי במקום הזה.
אבל האמת, שהיא היחידה שיכולה להבין אותי.
במלוא מובן המילה.
מדי שבוע אנחנו משוחחות.
זה נחמד.
לפעמים אני חושבת לגלות לעולם שאני אנימאגוסית לא רשומה.
שאת שנותיי האחרונות אני מבלה בתור... לא משנה.
ואז אני נזכרת מה קרה לריטה סקיטר.
הרמיוני, הגריפינדורית הזאת, ניצלה אותה.
אז אני נשארת כאן.
צופה.אני כבר שנים כאן.
שנים כאן, ואף אחד לא שם לב אלי.
אך אחד לא טרח לבדוק את שלומי, להביא לי מים, אוכל, משהו לנחמה.
רק הוא דואג לי.
וגם הוא, רק רוצה שאעזור לו להשגיח על התלמידים.
אז שנים על גבי שנים אני כאן, צופה.
כולם חושבים שאני רעה, שאני תוקפנית, שיש לי מזג רע ומר, שאני שונאת את כולם ושיש לי משהו נגדם אישית.
הם כולם חושבים ככה.
אתם יכולים לשאול אותם.
אבל זה בתנאי שהם יזכרו מי אני.
אבל, האמת היא שאני רק רוצה לעזור.
אני רק עושה את מה שהם אומרים לי.
את עבודתי.
מקונגל היא היחידה שמבינה אותי במקום הזה.
אבל האמת, שהיא היחידה שיכולה להבין אותי.
במלוא מובן המילה.
מדי שבוע אנחנו משוחחות.
זה נחמד.
לפעמים אני חושבת לגלות לעולם שאני אנימאגוסית לא רשומה.
שאת שנותיי האחרונות אני מבלה בתור... לא משנה.
ואז אני נזכרת מה קרה לריטה סקיטר.
הרמיוני, הגריפינדורית הזאת, ניצלה אותה.
לפני שנים גיליתי את הסוד שלי לתלמיד אחד.
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי.
אולי זה היה שהוא היה אנימאגוס, כמוני.
אולי זה היה הקסם שלו.
מה שלא יהיה, ג'יימס פוטר כבר מת.
הוא לא יוכל לחשוף את סודי.
אבל... הייתי מעדיפה שהוא לא ישלם את המחיר הזה.
הייתי מעדיפה שהוא יישאר בחיים.
לפני שנהייתי ***, הייתי אדם אחר לגמרי.
קראו לי ליליה, למדתי מחזור מתחת לטום רידל.
כשסיימתי את בית ספר...
כבר הייתי אנימאגוסית.
למעשה, מאז הולדתי הייתי כזאת.
ככה נולדתי.
הורי נטשו אותי כשהם גילו את זה.
לכן, כשסיימתי את הוגוורטס, לא היה לאן ללכת.
אז...
שיניתי צורה, ומאז אני בהוגוורטס.
ג'יימס פוטר תפס אותי ביער השחור.
יצאתי להתאוורר, כמו שאני עושה פעם בשנה, לשעה.
באותו רגע, עבר באיזור אייל.
באותו הרגע שיניתי צורה ל***.
והוא שינה את צורתו גם כן.
ג'יימס פוטר עמד מולי.
הוא חפן אותי בזרועותיו (בצורת *** כמובן), ולא התנגדתי לשם שינוי.
הוא היה היחיד שתפס אותי אי פעם.
היחיד.
אני לא אשכח את זה לעולם.
וכיום, אני צופה בבן שלו מתהלך במסדרונות הוגוורטס, כל כך דומה לו, פוחדת שבכל רגע נתון גם הוא יתפוס אותי.
או הוא, או חברתו החכמה שתפסה את ריטה סקיטר.
או חברו, שגם הוא, אין להמעיט בערכו.
אני פוחדת.
לכן כולם פוחדים ממני.
אני שונאת את זה.
הייתי מוותרת עכשיו, והולכת לחיות חיים רגילים.
אבל מהמקום שאני נמצאת בו, כבר מזמן, מזמן, אין דרך חזרה.
גם לפני עשור לא הייתה דרך חזרה.
אז אני מסתדרת.
עושה שיחות עם מקונגל אל תוך הלילה, צופה בתלמידים ונזכרת בעבר.
אלה הם חיי.
וכבר אין לי ברירה.
זה הסיפור שלי.
שלא סיפרתי לאף אחד.
ואף אחד לא ידע מעולם.

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

הקטע של איתמר
(הדמות: קולין קריווי)

*** התעורר בבוקר, נרגש ומצפה לקראת הפגישה עם פוטר. הוא ירד במדרגות לאולם הגדול, שם התיישב בשולחנו.
תפיסה נעלה שעדיין שכנה בתוכו גרמה לו רגע לחשוב בהגיון.

'אני מעלה לדיון את השאלה: האם לסגוד לחומר, שלא כי אדונינו ציווה עלינו, זה הוא מוסרי?' שאל אחד.
'ודאי שכן,' נבח שתיים בכעס. 'האם גבר, כשהוא אוהב אישה, סוגד לה במעשיו? לא, אלא רק מפגין את חיבתו הרבה אליה ונואש להישאר בקרבתה.'
'המקרה שלנו הרבה יותר מסובך, שתיים! *** מעריץ את הארי במקום לאהוב אותו, ואנחנו צריכים לעשות משהו מהר לפני ש*** יקריב את עצמו בשביל פוטר המטומטם!'
אחד כבר ראה את מלוא הבעיה במוחו. 'מה נעשה, מה נעשה?' שאל בהיסטריה.
שתיים השיב לו, 'אני לא יודע!' אמר בהיסטריה גם כן.
'אה,' אמר אחד, נרגע ונאנח, 'יש לי פתרון.'
הוא ניגש אל מערכת המסרים, עמוק במוח של ***, והזין למוח פקודה. 'תביא לי את הBXML' צעק אחד על שתיים.
אחד הכניס נתונים ולחץ על הכפתור הירוק.
'מעבד נתונים…' הראה צג הבקרה של המוח.
'מתבצעת המרה של אותיות לID שלהן…'
'מתבצעת המרה של ID Character לספרות בינאריות…'
'מתבצע המרה של ספרות בינאריות לאותות חשמליים…'
'מסר נשלח.'

עמוק בקרבי המוח של ***, שלוש התעורר לפעולה. הוא העיר את סגניתו, שבע עשרה. הם קראו את הפקודה של ההנהלה…
'הם משוגעים!' צרחה שבע עשרה.
'לא,' אמר שלוש, 'אני דווקא רואה הגיון בזה. חוץ מזה, אי אפשר להתווכח עם ההנהלה…'
'טוב, נריץ ביחד?'
'נריץ.'
ושניהם לחצו על הכפתור הירוק.

הנה הארי הולך לו במסדרון. *** פסע לשם, המצלמה שלו טופחת על ירכו לעתים.
*** פנה אליו.
"באלךליותיתיבנשף?" שאל ***.
"מה?"
"בא לך לצאת איתי לנשף?"
הארי הביט בו בתדהמה, ואחר כך בתוקפנות.
"לא," אמר הארי.
הצדודית נמלטה משם.


*** נכנס לחדר המועדון, שם ראה את ג'יני וויזלי, בוכה.
"ג'יני? מה קרה?"
"הזמנתי את הארי פוטר לנשף."
"ומה אז?"
"הוא אמר לא."
"מבין אותך."
"כן… רגע, מה?"
"לא משנה."
*** חשב.

'מה נעשה עם ג'יני?' שאל חמש.
'אממ…' אמר עשרים ושמונה.
'אולי… נזמין אותה לנשף…?' הציע חמש.
'זורם,' השיב עשרים ושמונה, 'יאללה, מריץ.'

"ג'יני, רוצה ללכת איתי לנשף?" שאל ***.
ג'יני הביטה בו, מופתעת, חשבה לרגע ואמרה: "כן."


"היה ממש כיף היום," אמר ***.
"כן," הסכימה ג'יני.
"עכשיו," ציוותה, "תסביר לי מה קרה, קורה ויקרה בינך לבין פוטר."
"זה סיפור ארוך, ארוך מאוד…" אמר ***.
"אז תספר," צחקה ומשכה אותו על ספסל.
"טוב, רוב הזמן הערצתי את הארי, אבל אז המצנפת אמרה לי שבקרוב אני אפסיק להעריץ אותו. והיא צדקה. בטח את מבינה שלא ראיתי את החסרונות של פוטר, חשבתי שהוא סוג של אליל, ואז כשראיתי אותו באמת, התאהבתי באדם שהוא."
"התאהבת התאהבת או התאהבת התאהבת התאהבת?"
"הסוג השני."
"אה."
"ואתה עדיין מרגיש ככה כלפיו?"
"לא."
כדי לצאת מהשיחה, *** החליט לעשות פעולה מסוכנת. בזמן האחרון אני עושה הרבה כאלו. אני מרגיש משתנה, חזק , עם ראייה נרחבת יותר, כאילו הרחיבו את נקודת המבט שלי ואת הדרך שבה אנשים חושבים עלי, חשב.

"ג'יני, רוצה ללכת איתי להוגסמיד?"
"ברור," היא השיבה.

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

את הניחושים שלכם תוכלו לפרסם עד יום שישי הבא, ולאחר מכן תתפרסמנה התוצאות. בטופס ניתן להשתמש כמה פעמים שצריך, רק שימו לב לרכז את כל הניחושים בתגובה אחת. בהצלחה לכולם!
טופס:

הודעה זו נערכה ע"י פרח נתתי לנורית ב Jan 1 2023, 00:56 AM

שם+כינוי: נטע, כינוי נובי רנדומלי
הקטע שאני מנחש: הקטע של מאיר
מי הדמות לדעתי: סיריוס בלק
בית: הפלפאף

הקטע שאני מנחש: רינג
מי הדמות לדעתי: קולין

שם+כינוי: חנה נבוט
הקטע שאני מנחש: מאיר
מי הדמות לדעתי: פיטר פטיגרו
בית:לבעלי תארים\תפקידים רייבנקלו


שם+כינוי: חנה נבוט
הקטע שאני מנחש: סופי
מי הדמות לדעתי: פטוניה
בית:לבעלי תארים\תפקידים רייבנקלו

שם+כינוי: חנה נבוט
הקטע שאני מנחש: רינג
מי הדמות לדעתי: פרופסור טרלוני
בית:לבעלי תארים\תפקידים רייבנקלו

שם+כינוי: חנה נבוט
הקטע שאני מנחש: איתמר
מי הדמות לדעתי: פיטר פטיגרו
בית:לבעלי תארים\תפקידים רייבנקלו

שם+כינוי: איתמר, לעדי סטארדאסט

הקטע שאני מנחש: של וויליאם
מי הדמות לדעתי: טום רידל האב

הקטע שאני מנחש: של נטע
מי הדמות לדעתי: סר ניקולס דה מימזי פורפינגטון

הקטע שאני מנחש: של שיר
מי הדמות לדעתי: גברת נוריס

הקטע שאני מנחש: של מאיר
מי הדמות לדעתי: סיריוס בלק

הקטע שאני מנחש: של רינג
מי הדמות לדעתי: סיביל טרלוני

הקטע שאני מנחש: של סופי
מי הדמות לדעתי: פטוניה דארסלי


הקטע שאני מנחש: של חנה
מי הדמות לדעתי: נוויל...?

בית: סלית'

שם+כינוי: רוני, Inevitable
הקטע שאני מנחש: הקטע של מאיר
מי הדמות לדעתי: סיריוס בלק

הקטע שאני מנחש: הקטע של חנה
מי הדמות לדעתי: נוויל לונגבוטום

הקטע שאני מנחש: הקטע של נטע
מי הדמות לדעתי: ניק כמעט בלי ראש

הקטע שאני מנחש: הקטע של סופי
מי הדמות לדעתי: פטוניה אוונס/דרסלי

הקטע שאני מנחש: הקטע של רינג
מי הדמות לדעתי: סיביל טרלוני

הקטע שאני מנחש: הקטע של וויליאם
מי הדמות לדעתי: טום רידל הראשון

הקטע שאני מנחש: הקטע של שיר
מי הדמות לדעתי: גברת נוריס

הקטע שאני מנחש: הקטע של איתמר
מי הדמות לדעתי: קולין קריווי

בית:הפלפאף!

שם + כינוי: רינג, Pringles
בית: רייבנקלו

הקטע שאני מנחש: מר שועל שלג
מי הדמות לדעתי: גם את זה לא אנחש כדי לא להיות שלישי אם זה נכון התשובה שלהם

הקטע שאני מנחש: חנהגג
מי הדמות לדעתי: קורמק מקלאגן. התלבטתי על זה אבל לא נורא

הקטע שאני מנחש: נטע
מי הדמות לדעתי: לא אכתוב כדי לא להיות השלישי שמנחש כמובן

הקטע שאני מנחש: סופי
מי הדמות לדעתי: גם את זה לא אנחששש

הקטע שאני מנחש: וויל
מי הדמות לדעתי: בעלה של אמברידג' כי ככה התחשק לי להחליט!

הקטע שאני מנחש: רוני
מי הדמות לדעתי: התלבטתי בין כמה אבל אני אנחש את קורנליוס פאדג'

הקטע שאני מנחש: שיר
מי הדמות לדעתי: אני לא מנחש כי אהבתי את הקטע יותר מדי

הקטע שאני מנחש: איתמר
מי הדמות לדעתי: בוט של המצנפת! זו בכלל לא דמות אמיתית!

אוי תראו נפסלתי אל נא תמשיכו לנחשני
רגע אבל
אהבתם???
הבנתם את הרפרנסים והכלללל????

אבל בואו נשלב כוחות ונזכה כולנו בפרס הגדול
אני בכלל לא רומז לחלק מכם למחוק את הניחוש שלהם עלי 😌

שם+כינוי:פוטרפלד השולט
הקטע שאני מנחש:מאיר
מי הדמות לדעתי:הארי פוטר
בית:לבעלי תארים\תפקידים סלית'רין
הקטע שאני מנחש:הקטע של סופי
מי הדמות לדעתי:פטוניה אוונס(דרסלי)
הקטע שאני מנחש:נטע
מי הדמות לדעתי:ניק כמעט בלי ראש.
הקטע שאני מנחש:שיר
מי הדמות לדעתי:גברת נוריס
הקטע שאני מנחש:רינג
מי הדמות לדעתי:סיביל טרלוני
הקטע שאני מנחש:וויליאם
מי הדמות לדעתי:טום רידל האב

שם+כינוי: שלומצי
מי הדמות לדעתי:
מאיר - סיריוס
חנה - נוויל. חנוויל!
נטע - ניק כמעט בלי ראש, אהובי המגניביק
שיר - גברת נוריס
סופי - פטוניה דארסלי, דארלינג
רינג - סביליה טרילוני
וויליאם - טום רידל האב
בית: מה נראה לך

שם+כינוי: שיר, פייפר מקלין (אבל באנגלית)
מי הדמות לדעתי:
מאיר - סיריוס בלק
וויליאם - טום רידל האב

הערות: רינג צודק לגמריייי!!!!!!

שם+כינוי: אוונס, harrypotter111
הקטע שאני מנחש: שיר
מי הדמות לדעתי: גברת נוריס (קטע גאוני בעיני. כבר 3 אנשים ניחשו אז זה כבר לא משנה שאנחש - בדקתי לפני שכתבתי!!)
בית: רייבינקלו
הערות: יש פה קטעים מדהימים ברמות. חבורת מוכשרים.

שם+כינוי: שלום/שלום...
הקטע שאני מנחש: הקטע של מאיר
מי הדמות לדעתי: הארי פוטר זה ברור
הקטע שאני מנחש: שיר
מי הדמות לדעתי:גברת נוריס
הקטע שאני מנחש: של נטע
מי הדמות לדעתי: סר ניקולס דה מימזי פורפינגטון
בית:רייבינקלו

שם+כינוי: אוריאן, בת אתנה
הקטע שאני מנחש: מאיר
מי הדמות לדעתי: הארי פוטר
בית: גריפנדור

שלום פאנפיקאים!
אחרי שעברנו שלב ניחושים מפרך, שאני כבר אגיד - לא כל המתמודדים המקסימים שלנו עברו בהצלחה, הגיע הזמן לחשוף את התוצאות שלנו. מי מהמתמודדים הצליח לקלוע לטווח המתאים ולעמוד באתגר הזה? ומי רק חוזר עם התגמול הרגיל? מי המשתתפים שניצחו? או שמא זה רק משתתף אחד? או רק משתתף? בכל מקרה, קבלו אותם...
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

חנה - נבוט, ואיתמר - Lady Stardust!


מלבד בונוס של 100 חרמשים ו-ו-10 נקודות בית שהשניים הרוויחו, אני חושב שמגיע להם גם קצת כבוד על הזכייה המרשימה הזו, ולכן השניים זוכים גם בלוגו מיוחד לרגל הניצחון!

הלוגו של חנה:

הלוגו של איתמר:

בכל מקרה, כל הכבוד לכל המשתתפים!
החרמשים לזוכים ולמנחשים יישלחו בקרוב! שימו לב שעמוד הקטעים נערך וכעת מכיל ביחד עם כל קטע של שם הדמות הסודית! מוזמנים להשוות לניחושים שלכם, ואם אתם עדיין פה אחרי שעשיתם את זה, לרוץ בהשתתף בפעילות החדשה שפתחתי! המשך גלישה נעימה לכולם!