יהודי ערבי ונוצרי||מני, סיפור בהמשכים

[אני רוב הזמן נשאר אני]

יהודי ערבי ומוסלמי

שם הכותב: מני
שם הבטא: ביטוא עצמי
דירוג: G
שיפ: ג'ן
ז'אנר: הומור, הומור והומור
מוקדש: לכל מי שיש לו שמץ של הכרות אלי

© כל זכויות היוצרים על הסיפור "יהודי ערבי ונוצרי" שייכים לי, מני, וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה ללא אישור כלשהו מבעל הזכויות. ©

רשימת הפרקים:

♦פרולוג♦
♦פרק ראשון♦
♦פרק שני♦
♦פרק שלישי♦

♦פרולוג♦

המטוס פתח את דלתותיו והנוסעים זרמו פנימה, נכנס אדם בעל גובה עצום, שער שחור קוצני, גופייה אדומה, הוא התיישב בספסל הראשון, הדיילת הכניסה את הנוסע הבא, בעצם, את הנוסעים.
"מי אתם?" שאלה הדיילת.
"אנחנו היהודי הערבי והנוצרי" חיוך הופיע על פני הדיילת.
"כן, אבל מה השם שלכם?" נוסעים החלו לזמזם באי נוחות ליד דלת המטוס.
"שמי הוא 'הנוצרי'" אמר אדם בעל חזות הולנדית, בלונדיני ועונד שרשרת משובצת בצלב אדום.
"שמי הוא 'הערבי'" אמר אדם בעל חזות מזרחים מובהקת וחובש כאפייה ארוכה.
"ושמי הוא, כמו שאת מבינה כבר, 'היהודי'" הושיט היהודי את ידו ללחיצה, והחזיר אותה מיד, נזכרה שמי שעומד מולו היא אישה נחמדה שלא מבינה מה שלושת האנשים רוצים מחייה.
"רגע, מה הם השמות שלכם?" שאלה הדיילת המבולבלת?
"מממ, אני לא מבין, פעם שמעת בדיחה על יהודי ערבי ונוצרי שעלו לרכבת?" שאל היהודי.
"בוודאי ששמעתי!" אמרה הדיילת, ששמחה להבין משהו מהשיחה המטורללת הזאת.
"פעם שאלת את עצמך איך קוראים ליהודי מהבדיחה?" שאל הנוצרי בחיוך.
"לא" אמרה הדיילת.
"נו, אז אני אגלה לך- ליהודי מהבדיחות קוראים 'היהודי', לנוצרי 'הנוצרי' ולערבי קוראים באמת אחמד, אבל בשביל להשתלב הוא שינה את השם שלו ל'הערבי', כמובן שהשינוי הוא לפי חוק, שלא תכניסי אותנו לבעיות עם מס ההכנסה, כבר סיפרו את הבדיחה הזאת" היהודי אמר בלחץ לדיילת.
"רגע, אתם אלה מהבדיחה?" שאלה הדיילת המפוחדת.
"בוודאי! ואם את תמשיכי לעקב אותנו עוד, לא נספיק להדביק את הקצב ולספק למני בדיחות חדשות, זה יהרוס לו את התקציב! את בוודאי לא רוצה להרוס לו את התקציב, הוא כל כך יתעצבן שהוא יסלק אותך מהסיפור!" הערבי נדלק והתעצבן.
"אותי? סליחה? אותי לא מסלקים! אני רוצה לדעת מה השמות שלכם", לפתע נקראה הדיילת לתא המאהב הראשי, כלומר, לתא הדייל הראשי לשיחה דחופה ודיילת אחרת נקראה לדלת והעבירה אותם בלי בעיות.
"ידעתי שמני יעיף אותה" מלמל הערבי והתיישב ליד החלון.

[The equal opportunity kr]

קורע!

[לילי אולדרין]

בוכה.
וואי תמשיך מהר

[אני רוב הזמן נשאר אני]

תודה! המשך בקרוב....

[Sam I am]

חחחח תמשיך

[אני רוב הזמן נשאר אני]

♦פרק ראשון♦

מאחר שגם הנוצרי וגם הערבי רצו להציק ליהודי במשך הנסיעה הוחלט שהיהודי ישב באמצע וכך הוא יהיה שייך לשניהם בשווה, מאחר שרשמית היהודי והערבי הינם אויבים, היהודי החל לדבר עם הערבי, איך לא, על המהומות האחרונות מהאר ממנה ברחו.
"אז מה חביבי" אמר היהודי והוריד נעליים, מניח את רגליו למנוחה קלה על מסעד הכיסא השכן, "הייתה מאמין לכזו חובבנות?"
"חובבנות? על מה אתה מדבר, יהודי?" שאל הנוצרי בסקרנות ניכרת לעין.
"נו באמת, לא יאומן כי יסופר! שמע, אני סגרתי דיל עם הערבי שיצית ביום ירושלים את הר הבית, כמחווה של רצון טוב, אך המוכשר פספס! הייתה מאמין? אמרתי לו להצית את המסגד הגדול, והוא כיוון את הזיקוק לעץ ליד! הייתה מאמין עד היכן מגיע הטמטום הערבי?! בושה! בקום המדינה הפשלות שלהם היו גג בהצתת הגג במקום הרצפה, אבל לפספס בכלל את הבניין?! בושה" סיים היהודי את נאומו חוצב הלהבות.
"שמע, אתה מבין שאני נגד הכיבוש, כן?" אמר הנוצרי העצבני.
"בוודאי, מותק, בוודאי, אתה עושה מה שטוב לך, נכון, אבל למה ככה? כתה מבין שאנחנו הולכים לנצח את עזה ואז אתה תפסיד בגדול, כן? זה לא שווה לך כספית לתמוך בעזה, שמע, אתה לא יכול לתמוך בעם שמשגר עלינו עמודי חשמל ריקים, כן?" המשיך היהודי בנאום שלגמרי אינו פוליטיקלי קורקט, אבל זוהי מהותו היהודית, לשבור את סטיגמת הפוליטיקלי קורקט.
"שמע, חביבי" אמר הנוצרי המשועמם ליהודי "אכפת לך להביא לי רגע כוס קולה?", היהודי הנהן והלך להביא כוס קולה לחברו הטוב.
'חברו הטוב' של היהודי חיכה שהיהודי ילך ויעלם מן העין, וירק בחוזקה לתוך נעלו המיותמת מרגל של היהודי, הערבי הסתכל וחייך, עוצם את עיניו למנוחה קלה.
"קח אחי, קולה הישר מהמקרר" אמר היהודי הנחמד והגיש את הקולה לנוצרי ה'נחמד'.
"שמע, ז'יד, יש מצב שאתה מביא גם לי קולה?" שאל הערבי את היהודי.
"רגע, רגע, ממתי אתה קורא לי ז'יד? הרי זה כינוי שהגיע מגרמניה, קלל בהגיון בבקשה, טמבל!" והלך להביא גם לו.
הערבי ניצל את הזדמנות הפז וירק בחוזקה לנעל השנייה של מטיבו היהודי,.
"קח, ערבוצ'קי" אמר היהודי והגיש לו כוס קולה קרה עם קרח וגזים.
הטיסה עברה בנעימים כשהיהודי מבקש מהדיילים עיסוי רגלים בתשלום, אך הדייל מסרב להתקרב לרדיוס של רגליו המזיעות, כשהגיעו לגרמניה, יעדם, הכניס היהודי את רגליו לתוך נעליו והבין היטב את המתרחש.
"נו, באמת" נאנח היהודי בעצב "מתי תגמר כבר הבריונות בין העמים שלנו? מתי תיפסק היריקה לנעלים, ההשתנה לכוסות הקולה, מתי זה יפסק?" אמר היהודי.


רשימת הפרקים:

♦פרולוג♦
♦פרק ראשון♦
♦פרק שני♦
♦פרק שלישי♦

[לוי אבן ישראל]

הייתי מגדיר את זה כדבר המצחיק ביותר שקראתי

[אני רוב הזמן נשאר אני]

♦פרק שני♦

לאחר שהערבי והנוצרי התאוששו מההלם (ושטפו לעצמם את הפה עשרות פעמים) הם ירדו בעקבות היהודי מהמטוס בבחילה קלה והצטרפו אליו לבידוק הדרכונים, היהודי שלף בשביל הכיף דרכון מזויף שמני המציא לו והבחורה המקסימה שעמדה בתור הבידוק אישרה את זה בלי בעיה.
"תאמין לי, נוצרי שכמוך, אם היא לא הייתה שפוטה של מני היא הייתה עולה על הזיוף" מלמל הערבי והחל להטיף מוסר.
"תגיד, יהודון, למה לרמות? מה יקרה אם פעם אחת תדבר אמת כמו שצריך? למה לשקר בשביל הכיף?" היהודי התחייך.
"שמע, אחמד, זה עובד ככה- יש אצלנו אמרה- "קשוט עצמך תחילה" ואשתי ספרה לי טוב טוב כמה אתה משקר...." אמר היהודי בחיוך.
"מממ, אני יודע שאתה אוהב לשקר, והרגע תפסתי אותך שוב- אשתך נפטרה לפני שנה, יהודון" היהודי התעצב קצת לזכר אשתו האהובה, אבל ישר חזר לוויכוח, ככה זה ירושלמים.
"שמע, אחמד, אני אספר לך סיפור שסיפרה לי אשתי בחלום, ואתה תבין לבד את הרמז הדק כמו השיער שלך.
אחמד אומנם קצת נפגע לנוכח הבדיחה על השיער הקצוץ שלו, אבל הנהן.
"אשתי ספרה לי כשהיא עלתה לשמים היא פגשה מלאך שהראה לה חדר מלא שעונים מכל הצבעים, היא שאלה את המלאך: "מלאך יקר, למה משתמש החדר הלזה? ומה הם השעונים האלה?" באם הוא היה יהודי, המלאך, אזי היה עונה בשאלה, אבל נעבך, הוא לא, על כן ענה מייד, "לכל אדם יש שעון" אמר המלאך. "כל שקר שאדם אומר בחייו, בכך הוא מקדם את השעון בסנטימטר" מייד אשתי בדקה את שעונה ושעוני, וגילתה שזזו מעט מאוד, החליטה אשתי האהובה לחפש את שעונו של אחמד, אך לא מצאה, חיפשה עוד ועוד, אך לא מצאה, שאלה אם כן את המלאך: "מלאך יקר, סלח לי על ההטרדה, איפה השעון של אחמד הערבי?" התחייך המלאך.
"שמעי, זה לא כך חוקי, אבל הוא בחדר הפרטי שלי, אני משתמש בו בתור מאוורר" סיים היהודי את סיפורו והשאיר את אחמד, בפעם השנייה להיום, עומד בלי יכולת לענות.

רשימת הפרקים:

♦פרולוג♦
♦פרק ראשון♦
♦פרק שני♦
♦פרק שלישי♦

[Queen_100]

זה הדבר הכי מצחיק שקראתי אי פעם

[tamareven]

וואו, נשפכתי!

[אני רוב הזמן נשאר אני]

♦פרק שלישי♦

"שמעו, עוכרי ישראל שכמוכם, אני רוצה ללכת למסעדת היוקרה פה, ברחוב ממול, אני רוצה לבדוק את האיכות פה" אמר היהודי לחבריו.
היה זה לאחר שיצאו לסיור ראשוני בברלין המעטירה, לאחר שהסתובבו בחנויות יוקרה לבגדי בנות, בלבלו את המוכרת בשאלות וניסו למדוד את שמלות הערב החדישות, נמאס להם, האמת, שאחרי כמה פעמים התעלול קצת איבד את הפואנטה, ועל כן הם הסכימו ללוות את היהודי למסעדה.
"בהחלט מרשים, יהודון" אמר הנוצרי. "לא פלא שרצית לבקר פה, במאה שערים לא מוכרים כאלה מנות!" אמר הנוצרי שהתיישב לו ליד הערבי, האחרון עוד לא התרגל לפאר ולהדר שבמסעדה.
היהודי התעשת ראשון והזמין לעצמו קצת צ'יפס, היהודי, כדרכו, הוריד את נעליו המזיעות והעניק לרגליו מנוחת אמת ליד צלוחית הצ'יפס.
הנוצרי החליט להציק קצת ליהודי, הוא יראה לו שהוא לא סתם נוצרי רגיל! הוא עוכר ישראל!
"מלצר!" קרא הנוצרי בקול. כל אורחי המסעדה הפנו אליו את מבטיהם והערבי לחש לו: "אם אתה מתכוון לנסות לא להתבלט, תשתדל לצלצל בפעמון הקטן שמונח פה ולא לצעוק בקול" אמר הערבי, יש לציין שזהו היה אמרה טקטית יוצאת מגדר הרגיל.
המלצר הגיע לאחר צלצול אחד פשוט, ועודד את הסברה שהמלצר הינו רובוט שנענה רק לצליל זה.
"כן, מר נוצרי, מה תרצה להזמין?" שאל המלצר את הנוצרי.
"הי! אל תקרא לי 'נוצרי'! יש לי שם!" נעלב הנוצרי.
"מה השם, אדוני?" שאל הרובוט האדיב.
"הנוצרי" אמר הנוצרי בשביעות רצון.
"תרשה לי לקרוא לך מר נוצרי, אדוני? פשוט נשמע לי יותר מכובד לקרוא לאדוני 'מר נוצרי'" אמר המלצר ברגש.
"בבקשה אדוני, אתה מוזמן, אני אשמח אם תזמין לכל יושבי המסעדה את המנה היקרה ביותר שיש לך להציע" אמר הנוצרי וחייך לנוכח התדהמה המאושרת של המלצר, כלומר, הרובוט.
"אתה בטוח? המנה בשווי חמש מאות יורו לאחת! סטייק אנטרקוט משובח! לכולם?" שאל המלצר ההמום.
"כן, לכולם, בעצם, כמעט לכולם" החליף הנוצרי מבטים מתחכמים עם הערבי "אני רוצה שתיתן את המנה היקרה לכולם, חוץ מליהודי שיושב שם בפינה, בלי הנעליים, ברור?" המלצר לא חיכה להסברים נוספים ורץ במהירות למטבח, שלא לפספס הזמנה גדולה כל כך.
בינתיים, היהודי, באדישות גמורה, מוריד גם את הגרביים, מוציא את הפעמון ומזמין עוד קצת צ'יפס וקטשופ, שולף ספר יהדות, ומעיין בו בשתיקה.
המצר החל לחלק את הסטייקים לכל יושבי המסעדה, אך היהודי היה שקוע בספרו ולא הרים אליהם מבט.
"מלצר!" קרא הנוצרי בקול ניחר "תביא לכל יושבי המסעדה את בקבוק היין היקר ביותר שישנו כאן! לא משנה המחיר! לכולם רק לא..."
"רק לא ליהודי, הבנתי" קטע אותו המלצר ופתח בשעטה לכיוון בקבוקי היין היקרים, וואו, איזה טיפ הוא יקבל, הוא אפילו לא חלם על פסיכי מסוג כזה!
היהודי שמע, חייך, וחזר לספר, מזמין לעצמו כוס קולה.
"המלצר החל לחלק את הבקבוקים, ואפילו עשה תרגיל ליהודי כאילו הוא נותן לו בקבוק יין, וברגע האחרון מחזיר אותו לעצמו, אבל היהודי לא התייחס, הוא החל ללקק את הצלחת משאריות הקטשופ והתחיל לברך ברכת המזון.
"מלצר!" קרא הנוצרי, מעולף בחציו, "תביא לכולם את הקינוח היקר ביותר..."
המלצר אפילו לא הסתכל עליו, הנוצרי ישלם על זה, הוא פתח בריצת ספרינט ונעלם במטבח.
"אבל אל תביא ליהודי" מלמל הנוצרי בקול חלוש, היהודי הסתכל בינתיים במגזין אופנה לנערות, מקטר על האופנה הירודה של שנות האלפיים.
לאחר שהקינוחים חוסלו, ניגש המלצר לנוצרי עם חשבון מפולפל, הנוצרי מכר את המכונית, את הבית, את כרטיס הטיסה לחזור, לבסוף ביקש הלוואה ממני ושילם על החשבון, הוא יצא, נתמך בערבי, על סף התעלפות.
"איך? לא התעצבנת? בזבזתי עליך את כל הכסף שלי!" לחש הנוצרי ליהודי, שהיה עסוק בלבישת גרביו.
"וכי למה?" פיזם היהודי וקשר שרוכים, "אני בעל המסעדה" אמר והלך להסתכל בחנות אופנה, הפעם של גברים.
הנוצרי הלך ותלה את עצמו בחדר, אבל מכיוון שהיה גבוה, לא הצליח למות ושחרר את עצמו.
הוא ילמד לחיות עם היהודי, הוא חייב, בשביל הבדיחה.

רשימת הפרקים:

♦פרולוג♦
♦פרק ראשון♦
♦פרק שני♦
♦פרק שלישי♦