תוצאות חיפוש

האתר והפורומים · מדיה · הספרים · הדמויות · הסרטים · השחקנים · שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים

מממנים

HPortal - פורטל הארי פוטר -> כל ההודעות שפורסמו על ידי המשתמש

קפיצה לעמוד (4) [1] 2 3 ... אחרון »

ים// סאני

סאני	פורסם ב: Feb 29 2024, 02:54 AM
תגובות: 2 צפיות: 62	פעם היינו נוסעים יחד לים בימי שישי. אבא, אני, אחי ואחיותיי. אמא הייתה נשארת לבשל ולנקות את הבית, ואבא היה אחראי לדאוג שלא נסתובב לה בין הרגליים. היינו יוצאים מוקדם בבוקר והנסיעה אף פעם לא הרגישה ארוכה, כי בדרך היינו שרים עם דיסקים ברקע והזמן היה טס. כשהיינו מגיעים לים, אבא היה מוציא מהאוטו את הצידנית, את כיסאות החוף ואת שאר הציוד וארבעתנו היינו הולכים אחריו וקוראים "אבא גדול, אבא חזק". אחרי שהוא היה מסדר לנו פינה ומורח את כולנו קרם הגנה, היינו רצים יחד למים, לקפוץ בגלים. בגלל שהייתי אז קטנה, הגלים נראו לי אז גדולים מאוד, אבל לא פחדתי, כי אבא היה שם לידי והוא היה גדול יותר. לפעמים כשלא קפצנו בזמן, ופגע לנו גל ישירות בפנים, רצנו כולנו אל החוף, אל הפינה שאבא הכין. ניגבנו את העיניים עם המגבות שהוא הביא, ועשינו הפסקה לאכול קצת פירות ולשתות, ובעיקר להחזיר את הכוחות עד שרצנו שוב למים, צוחקים. כשנמאס לנו להירטב, לקחנו דלי וכפות וחפרנו בור בחול. אבא היה יושב על אחד הכיסאות, מביט ומחכה. אנחנו חפרנו במרץ, והגדלנו את הבור- שיהיה מספיק עמוק ושיהיה מספיק רחב. שלא יהיו בו אבנים שיכאיבו, אלא רק חול חלק. כשהיינו מוכנים והבור נראה לנו בגודל המתאים, אחותי הקטנה הייתה מתיישבת בתוכו ואז היינו מכסים אותה עד הכתפיים ומפסלים לה גוף חדש, עשוי מהחול שחפרנו החוצה. היינו מפסלים, מקשטים, מוסיפים פרטים קטנים ומידי פעם גם מגרדים לב באף או מזיזים לה שערה מהפנים. כשהכל היה מוכן, והיה לה גוף של אביר או בת ים, היינו קוראים לאבא שיסתכל מקרוב. אז הוא היה קם, מתקרב, מסתכל בריכוז ובסוף מחייך. 'איזה יופי של רעיון מצאתם הפעם'. 'מי חשב להוסיף את הצדפים?'. וכשסיים להתפעל הוא היה הולך להביא את הטלפון שלו מהתיק, מצלם ואומר 'כדי שנוכל להראות לאמא מה הכנתם'. אחרי זה תמיד כבר היינו מותשים, אז אחותי הקטנה הייתה נעמדת, יוצאת מהבור ומנערת את החול. היינו שוטפים מעצמנו כמה שיותר מהחול בזמן שאבא היה אוסף חזרה את הכיסאות, התיק והצידנית הריקה. היינו פורסים את המגבות על הכיסאות באוטו כדי לא להרטיב את המושב, וכל הנסיעה בדרך חזור מתלבטים מה נעצב בפעם הבאה. אבא, כשאני מסתכלת אחורה על הילדות שהייתה לי איתך, זה מה שאני זוכרת. אותנו מבלים יחד ושהרגשתי שמחה ובטוחה. אז איפה שלא תהיה, הלוואי שתדע כמה אהבתי אותך.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #9948958

בלתי נראית//סאני

סאני	פורסם ב: Jan 15 2023, 02:47 AM
תגובות: 1 צפיות: 244	כשהיית צעירה חלמת להיות בלתי נראית. רצית כל כך שלא יבחינו בך. שלא יקדישו לך שום תשומת לב. היית מתכווצת בכיסא שלך בכיתה, מסתכלת על המורה כשהיא שאלה- האם יש מישהו שלא הכין שיעורי בית וחיפשה מי יקריא את התשובות. ואת היית מדקלמת לעצמך בלב "אני בלתי נראית. אני בלתי נראית. אני בלתי נראית." וזה היה עובד. היא מעולם לא בחרה בך להקריא. ועשית את זה תמיד. תמיד כשחיפשו מתנדב לכתוב על הלוח, או מישהי לסולו בחוג ריקוד. ואחרי זה, כשגדלת מעט, שכחת איך זה כשרואים אותך. הסתרת את מי שאת כל כך טוב, שאפילו חברים שלך לא הכירו אותך בכלל. וכשהוא עזב אותך ומתת מבפנים, היית בטחה שמישהו ישאל מה קורה. כי את נשרפת מבפנים, אז איך הם לא רואים? איך הם לא רואים שאת קליפה ריקה. אבל הצלחת להיות בלתי נראית, והיה מאוחר מכדי להתחרט. ורצית שיראו אותך, אבל למרות זאת המשכת ללחוש לעצמך "את בלתי נראית. את בלתי נראית. את בלתי נראית." כששכבת בלילה במיטה וניסית להירדם. ובכית. ושרטת לעצמך את הזרועות, כדי שמשהו אחר יכאב חוץ מהלב שלך. כי הבן אדם היחיד שראה אותך עזב. כי מה שהוא ראה לא הספיק כדי להישאר. כי אין מה לראות בך. כי את כלום ושום דבר. רק שאריות. רק ילדה אבודה שבוכה בלילות. את בלתי נראית. באמת.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #9574695

אין מקום רחוק מספיק //סאני

סאני	פורסם ב: Sep 18 2022, 00:21 AM
תגובות: 1 צפיות: 247	כשהיית צעירה, חלמת לברוח רחוק מכאן. רצית להגיע למקום בו תסתכלי סביב ולא תראי אף פרצוף מוכר. חשבת שכשתהיי לבד, ולא תביני את השפה, ותשאירי הכל מאחור, תצליחי לברוח גם מהשדים שלך. שיהיה לך דף חדש, ותוכלי לכתוב לעצמך כל סיפור שיהיה מוצלח מזה שהשארת מאחור. האמנת בזה מכל הלב. שלמרות שעכשיו קשה, את צריכה להחזיק מעמד רק עוד קצת, רק עד שתחסכי מספיק. רק עד שתהיה לך ההזדמנות להשאיר הכל מאחור ולמצוא את עצמך. וכשסוף סוף הגיע הרגע, ופינית את הזמן, וכמעט התחלת לארוז מזוודה, פתאום קלטת שזה לא יעזור. כי החלק השבור שיש בתוכך ייסע איתך לכל מקום אליו תלכי. לא משנה לכמה רחוק תברחי, לא תוכלי להשאיר את עצמך מאחור. הכאב שלך ילווה אותך עד סוף העולם וחזרה. וכשהבנת השתלטה עליך ריקנות. אז ביטלת את הכל. ויתרת על הטיול הגדול ונשארת בבית, כי אם כבר להיות שבורה, לפחות במקום מוכר. עם האנשים שיודעים לאסוף אותך בחזרה, למשהו כמעט שלם.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #9409636

משמעות//סאני

סאני	פורסם ב: Aug 22 2022, 19:52 PM
תגובות: 1 צפיות: 214	שלוש שנים לפני שנולדת, אמא שלך עברה הפלה. ומאז שגילית לפעמים את מוצאת את עצמך תוהה מה היה, אם לפני שלוש שנים היא הייתה מקבלת תינוק בריא ושלם, ואת במקומו היית מקבלת פטור מהחיים האלה. ואולי אם התינוק הזה היה נולד היה לו מקום בלב של אמא שלך. בעצם שלו, כי כנראה שאת לא היית פה בכלל. כי אולי האובדן שלו היה מה שסגר את הלב שלה מלאהוב אחרים, מלאהוב אותך. ואולי התינוק הזה היה גדל, ומפתח אישיות מוצלחת משלך. אולי הפחדים שלו היו קטנים יותר והחיוך יותר גדול. אולי הוא היה יודע מה בכלל הוא אמור לעשות בעולם הזה, שעלייך הוא גדול מידי. את הולכת לאיבוד כי תפסת פה מקום של מישהו אחר, שאולי היה מוצא את הדרך. למרות שלפעמים נדמה לך שכל הדרכים בסופו של דבר מובילות לאותו המקום, והוא כבר נמצא שם. לפעמים את תוהה גם מה אם במקום שאת תהיי פה, זרע אחר היה מגיע לביצית, ויוצר אדם אחר, שונה לחלוטין במקום אותך. אז את לא היית צריכה להתאמץ כל כך. לא היית צריכה כלום. פעם, כשעוד היית רואה חדשות שמעת על חלק מהאסונות שקרו פה בעולם. על אנשים שהרצפה התפרקה להם מתחת לרגליים רק כי הם ניסו לשמוח באיזו חתונה של זוג שמצאו אחד את השני ואיבדו את כל השאר. את שומעת על אלו שנמחצו למוות בגלל שאהבו את הדת שלהם ורצו לשמוח בחגם. על משפחה שנשחטה בשנתה, בבית שלהם בו הם הרגישו מוגנים. אנשים שטבעו כי ניסו להציל אחרים, אנשים שנשרפו בחיים. חיילים שרק רצו לחזור הביתה. וגם חיילים שלא רצו, ובכל זאת נתנו להם רובה. אנשים נהרגים בתאונות דרכים כמעט כל יום, נאבקים במחלות סופניות. במגפות. רכבלים מתנתקים, בולענים נפערים, כדורים נפלטים. וכל האנשים האלה לא נמצאים פה יותר. והם השאירו אחריהם חורים בלבבות של כל מי שאהב אותם. ויש אותך, שלא רוצה להיות פה בכלל, שאין לך שום תכלית. ולא קורה לך שום דבר. ואת תופסת פה מקום, שיכל היה להיות של מישהו אחר. דווקא את, שמתעקשת לחיות בעבר, רק כי אין לך עתיד. וזה לא שהיית רוצה להיות במקומם, ממש לא. את מפחדת מהמוות, כמו מעוד מליון דברים אחרים. זה לא שאת רוצה למות, את רק תוהה, למה דווקא את נולדת?
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #9379546

לא טובה מספיק||סאני

סאני	פורסם ב: Jul 26 2022, 19:16 PM
תגובות: 1 צפיות: 163	כשהיית צעירה, אמא שלך אמרה לך שאת לא טובה מספיק. אם ישאלו אותה על זה היא בוודאי תכחיש. אולי היא אפילו שכחה. אבל המילים האלה נחרטו בך בצורה שאי אפשר למחוק. היא אמרה "את בסדר בהכל. בכל דבר שאת עושה את תמיד בסדר, אף פעם לא נכשלת אבל גם אף פעם לא טובה בשום דבר." בזמן שהיא אמרה זאת, זה לא הזיז לך בכלל. כי נכון שהיא לא ראתה בך שום דבר ששווה התייחסות, אבל את ראית את הגאווה בעיניים של אבא שלך גם בלי שהוא יגיד דבר. היית מקריאה לו את השירים שכתבת וראית שהוא הבין בדיוק למה שהתכוונת. עוד לפני שהוא אמר שאת מוכשרת ראית על הפנים שלו הכל. אז לא הפריע לך מה אמא שלך אומרת או חושבת. את אהבת את אבא שלך הרבה יותר, אז הספיק לך שהוא חושב שיש לך חשיבות. ואז הוא עזב, בלי לטרוח אפילו לומר לך שלום, או להסביר. בלי להיפרד, בלי לומר לך שזה לא בגלל משהו שאת עשית, אלא זה הלב שלו, שמחפש מקום רחוק להתרפא בו. רק אז הבנת שטעית בהכל. התברר שבמבט של אבא שלך לא היו כל הדברים שהאמנת שראית. שגם בשביל אבא שלך לא היית מספיקה. הוא לא רצה להישאר אפילו בשבילך. הוא לא הציע לקחת אותך איתו. הוא לא כתב לך, לא התקשר. פשוט נעלם. משאיר אותך להילחם על המקום שלך בלב של האישה שמעולם לא הצלחת לרצות. אז ניסית להשתפר, בשביל עצמך. רצית להוכיח שכן יש משהו שתוכלי להיות טובה בו, גם אם לא מצאת עד עכשיו. ניסית לא לוותר לעצמך בשום דבר, בלי מעידות. בלי טעויות. אבל לא משנה כמה נתת אף פעם לא הצלחת להצטיין בכלום. לא הצלחת למצוא את המקום שלך. את מרגישה שלאחים שלך זה בא בקלות. כל אחד מהם מוכשר, מוצלח במיוחד. מצטיין. והלב שלך מתפוצץ מגאווה, אבל בו זמנית היית רוצה גם, לדעת איך זה מרגיש להיות טובה בתחום כלשהו, להיות באמת ובתמים מוכשרת, רק במשהו אחד. לפחות במשהו אחד. אבל ניסית כל כך הרבה דברים וכבר נגמרים לך הכוחות. עדיין לא הצלחת להיות טובה מספיק. וכנראה גם לא תצליחי. כי את לא מסוגלת להתמיד בשום דבר. את תמיד מנסה להיות הראשונה שפורשת, לעזוב לפני שעוזבים אותך. אז איך תוכלי להשתפר? אולי אמא שלך צדקה. או שאולי את בעצם טובה רק בלהיות גרועה בהכל.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #9343428

הוא נזכר בי פתאום//סאני

סאני	פורסם ב: Apr 3 2022, 22:00 PM
תגובות: 0 צפיות: 212	הוא נזכר בך פתאום. שלח לך הודעה, אחרי הרבה זמן של שקט. כנראה שהוא שמע על הספר שכתבת. אולי נצבט לו קצת הלב, כי הוא לא שמע על זה ממך. כנראה הוא יודע שאם זה היה תלוי בך בכלל לא היו מוכרים לו עותק. זה היה ביום ההולדת שלך והוא כתב לך בקצרה “ברכותי על הספר החדש והרבה מזל טוב”. בלי סימני פיסוק, בלי אימוג’ים. תמציתי ורשמי, אבל את לא מופתעת. הוא כתב בקצרה כי ידע שלא תגיבי. הרי כל ההתכתבות בינכם היא הודעה אחת ממנו, פעם בשנה ביום הולדת. ובכל שנה ההודעה מתקצרת יותר ויותר. בשנה שעברה, למשל, הוא כתב לך רק “מזל טוב”, ואת השם שלך. אפילו לא כינוי או שם חיבה. הפעם, בגלל הספר הוא הוסיף משפט נוסף. אבל אז הוא שבר את ההסכם הלא כתוב, ושלח עוד הודעה, גם יום למחרת. הוא כתב לך: “סוף סוף קראתי את ממש מוכשרת תמיד היית” שוב בלי סימני פיסוק, וכרגיל בלי סמיילים. אבל הפעם ראית משהו בין השורות. כמעט הצלחת לדמיין אותו, כשהעותק של הספר שלך הגיע לידיו. איך הוא מחזיק אותו ביד, משהו מוחשי, ממך. מילים שיצאו לך מהלב, ועכשיו הן נמצאות אצלו ביד. הכי קרוב שהוא יוכל להגיע. הוא קיבל חלק קטן ממך, אחרי שכבר ויתר על הסיכוי. ואת יודעת שהוא שם לבד, וכל מה שיש לו שם זה המילים שלך, שבכלל לא היו מיועדות אליו. ונכון שהוא הביא את זה על עצמו. ונכון שהוא זה שבחר לעזוב, ולא להישאר. לא להיפרד. לא להיות שם בשבילך. לא לקחת חלק בחיים שלך בכלל. אבל את זוכרת את עצמך כשהוא עזב. איך בהתחלה נאחזת בכל מילה שהוא השאיר לך. בכל דבר מוחשי שקירב אותך אליו. בכל הוכחה שפעם, הייתה תקופה שהוא אהב אותך. והיום את כבר המשכת הלאה, אבל בשנה הראשונה נאחזת בכל מה שיכלת, כדי לשמור על הראש מעל המים. וכשקראת את ההודעה שהוא שלח לך קראת בין השורות את האובדן, נזכרת שוב בילדה ההיא והבנת איך הוא מרגיש. ולכן, למרות שהשארת אותו מאחור, ולמרות שכבר אין לו מקום בחיים שלך, ענית לו חזרה. כתבת “תודה”, וזה הכל. לא ידעת מה עוד להגיב, כי את לא רוצה שהוא יחזור וכבר בנית לך חיים בלעדיו. את כבר שלמה, או לפחות שלמה מספיק. את לא רוצה לחזור אחורה אחרי כל הדרך שעשית. אז נתת לו רק מילה אחת, כי זה מה שיכלת לתת. וכנראה שהוא הרגיש שהמילה הזו היא סדק בדלת, שהוא טרק לפני כל כך הרבה שנים. כי פתאום הסכר נפתח והוא שלח עוד הודעות. הוא כתב שאם תרצי להיפגש הוא ישמח, שהוא נמצא בארץ רק לכמה ימים. שהוא מבין שגם אם תסכימי להיפגש זה לא אומר שאת סולחת לו או משהו. שזה ברור לו שלא. שהוא ממש מתגעגע. ושכמובן שאין לו שום צפיות. ואז הוא שלח עוד הודעה שהוא מחק לפני שהספקת לקרוא. ויום למחרת הוא שוב כתב, בירך אותך על היותך עורכת דין. ואת הבנת שהוא קרא את גב הספר. נואש לכל מילה שהוא יכל למצוא. לא רצה לפספס שום פרט. שזו הדרך היחידה שלו להכיר את מי שאת היום. וזה כל כך עצוב. והוא איחר. עד שהוא שמע על הספר, ועד שהשיג עותק, את כבר פרשת מהתחום. את כבר לא עורכת דין בכלל. עד שהוא חושב שיש משהו אחד קטן שהוא יודע עליך, האמת היא שהוא עדיין לא יודע כלום. בהמשך הוא שלח עוד הודעה. כתב לך “את נראית כל כך בוגרת ויפה בתמונה שלך על הספר. אני קורא אותו כל יום כבר שבוע. בסוף אדע בעל פה…” ואת קוראת ובוכה. בוכה נחלים של דמעות. כי זו התמונה היחידה שלך שיש לו. כי את יודעת שהוא שם והוא לבד. שאין לו אף אחד. שגם אם הוא יקרא את הספר הזה שוב ושוב ושוב, הוא לא יכיר אותך בכלל. שאין לו בת ולך אין אבא. שלא משנה מה הוא יגיד, את לא תוכלי להאמין לו. ולכן הוא ישאר שם לבד, עם הספר שלו, הספר שלך. הספר שהוא קורא בכזו תשומת לב לפרטים, שהוא בטח שם לב לכך שהוא נעדר מההקדשה שכתבת, לאמא ולאחים שלך. בדיוק כמו שהוא נעדר מהחיים שלכם. ונבהלת. נבהלת ממבול ההודעות. כאילו בהודעה אחת פתחת איזו תיבת פנדורה. אז חזרת לדממה המוחלטת. חזרת לשתיקה. וכשהפסקת ללבות את האש היא דעכה, וההודעות נפסקו. כנראה שעד יום ההולדת הבא...
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #9229368

לכתוב|| סאני

סאני	פורסם ב: Dec 12 2021, 19:04 PM
תגובות: 3 צפיות: 203	את זוכרת איך פעם הכתיבה הייתה הכל. איך ניסית לדמיין איך מרגישים אנשים אחרים ושפכת את הכל על הנייר. לפעמים חיפשת גם פנימה. וכתבת כמעט כל יום. מטאפורות, דימויים, חרוזים. הכל הלך. קטעים עם או בלי מסר. העיקר לכתוב. את זוכרת איך הכתיבה מילאה אותך. הרגשת שכמעט מצאת את המילים הנכונות. שעוד מעט תצליחי לכתוב משהו שאף אחד לא כתב לפניך. רצית ליצור משהו משלך. משהו שיצדיק את האוויר שאת נושמת, שיגרום לך להרגיש כאילו יש סיבה שנולדת, שבלעדייך היו חסרות המילים המדויקות שרק את הצלחת לצרף. אבל כמה שאהבת לכתוב את לא חידשת כלום. אהבה, דיכאון, חלומות קטנים, ותקוות גדולות; הפחד התמידי מכל מה שלא מוכר; הרצון להיות שונה; הכל כבר נאמר. וגם אם את בחרת מילים משלך, היו שאמרו זאת כבר יותר טוב. שהעבירו את אותם רעיונות בצורה הרבה יותר משמעותית. שום דבר שכתבת לא היה חסר בעולם בעולם לפני שהגעת. וגם אם לא תהיי פה יותר כולם יסתדרו בלעדייך. בלי ערימות הדפים שדחפת למגירה. בלי המילים שלך. השמש תזרח, הגשם ירד. אנשים ימותו ותינוקות חדשים יוולדו. והכל יישאר כרגיל. אל תטעי, את גם לא הפרעת בשום צורה. לא עשית פה נזק, או לפחות לא עשית יותר נזק מהאדם הממוצע. לא הרסת את העולם. סתם עברת פה בלי להשפיע. ואת לא מבינה איך זה יכול להיות שכל האחים שלך כל כך מוצלחים. כל כך משמעותיים, כל אחד בתחום שלו. כל אחד מהם שונה ובולט ומיוחד. ורק את לא מצליחה למצוא את המקום שלך. את חשבת שהמילים היו המשמעות שלך. שזה מה שאת מסוגלת לעשות. אבל אין לך שום דבר לחדש. שום דבר לומר, לפחות לא משהו עם חשיבות. ואין שום דבר אחר שאת מסוגלת לעשות. וזה לא שלא ניסית. פשוט כלום לא מלהיב אותך. את יוצרת לעצמך גבולות ואז את לא מצליחה לפרוץ אותם, לכן את לא מתקדמת לשום מקום. כשאת נופלת את נשארת על הרצפה כי אין לך כוח לקום. את פשוט מחכה שהימים יעברו שמישהו אחר יכתוב את המילים שאת היית צריכה לשמוע, כי את לא מסוגלת לעשות את זה בשביל אף אחד אחר. פעם רצית לכתוב כדי לתת השראה אבל במקום זה את מוצאת את עצמך כותבת כדי לנקז את כל הרעל מהלב שלך. וגם זה לא כל כך מצליח לך. אז את פשוט מחכה, שאנשים אחרים ישנו את העולם. שאנשים אחרים יתקנו את מה ששבור. יגלו את מה שנסתר. יצילו את מה שלפעמים נראה אבוד. ואת תעשי כמה שפחות נזק עד שתצליחי להבין אם אולי יש לך משמעות שפשוט לקח לך זמן למצוא. או שנולדת כדי להיות החושך שבזכותו האור בולט יותר.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #9073961

ממוצעת|| סאני

סאני	פורסם ב: Oct 13 2021, 23:12 PM
תגובות: 0 צפיות: 253	הם אומרים שאת מוצלחת, ואיך לא חטפו אותך עדיין. הם אומרים שאת יפה, חכמה מוכשרת… ואת לא מצליחה להמשיך ולהקשיב להם. את לא יכולה לשמוע מחמאות או שבחים שפשוט לא מגיעים לך. את יודעת מה את שווה, וזה לא הרבה. את מנסה להשתפר, להיות יותר ממי שאת עכשיו, אבל זה תהליך. ויש לך עוד דרך ארוכה לעבור. ואת לא רוצה שהם יזכירו לך את כל הדברים שאת עדיין לא, ושאולי גם לא תהיי. יש לך בבית מראה, את יודעת איך את נראית. יש יפות ממך, ויש גם פחות. את ממוצעת לחלוטין וחסרת כל ייחוד. גם חוכמה זה עניין יחסי. לא הצטיינת בשום דבר מעולם. תמיד היית ממוצעת לחלוטין. ברור שאפילו את קיבלת לפעמים 100 במבחן, כמו כל אחד אחר. זה לא הופך אותך לחכמה. זה רק אומר שהמבחן היה פשוט ושהיה לך מספיק זמן ללמוד אליו. כנראה אנשים עם חיים עמוסים יותר לא הספיקו להקדיש מספיק זמן. החיים שלך פשוט ריקים מספיק, זה הכול. ונכון שיש לך תואר ראשון, אבל הוא ממכללה שכל מה שהיית צריכה כדי להתקבל אליה זה דופק ולהשתעבד לתשלומים. את זוכרת איך כשבדקת את התנאים הנציג החמיא לך על הפסיכומטרי הנמוך שלך, וממש התרשם. ואם מציון כל כך נמוך הוא התרשם, את לא רוצה לחשוב כמה האחרים שביקשו להירשם קיבלו. למרות שאולי זו שורה שהוא אומר לכולם, כדי לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם. זה הסבר יותר הגיוני. חוץ מזה, גם מוכשרת את לא. אולי יש לך כישרון שעדיין לא גילית. אלא אם כן להיות ממוצעת בכל דבר ודבר שאת עושה נחשב כישרון. אמנם לא מצליחה בכלום אבל לפחות גם לא נכשלת. למרות שלפעמים את מרגישה כמו כישלון. את פשוט רגילה לחלוטין, פשוטה, חסרת ייחוד. לא מגיעות לך מחמאות מאנשים שמעריכים אותך כי הם קרובים אליך. הם רואים אותך דרך משקפיים ורודות. זה לא ממש שקר, הם פשוט תופסים את המציאות באופן מעוות. הם מציגים את ההישגים שיש לך לכאורה, אבל מתעלמים מכל הסיבות וההסברים לדברים בהם הצלחת. ברור שאת מוציאה ספר- שילמת להוצאה לאור כסף ולכן הספר יוצא, עד כדי כך פשוט. זו לא חוכמה. גם אם היית רוצה להוציא לאור רשימת מכולת היית יכולה, אם רק היית משלמת להוצאה לאור בתמורה לכך. אין פה שום הישג. שום מצוינות. גם תואר ראשון כבר לא מעיד על כלום. וברור שעברת את מבחני הלשכה- לך אין ילדים או הסחות דעת. יכולת להרשות לעצמך לקחת הפסקה מהחיים לכמה חודשים, בלי הוצאות ובלי כלום על הראש חוץ מהמבחן. כל אחד במקומך היה עובר. מה גם שניחשת חלק גדול מהתשובות. ניחוש מושכל הוא עדיין ניחוש לכל דבר. למרות שאת לא צריכה להיות קשה עם עצמך, ברור לך שיש לך חשיבות. העולם צריך גם אנשים כמוך. הרי אם לא היה אף אחד ממוצע, לא היה שום ערך לאף אחד מהאנשים המוצלחים באמת. אם כולם היו מבריקים כמו איינשטיין, מי זוכר את השם שלו בכלל? אם כולם היו אמנים גדולים כמו הביטלס, הם לא היו נחשבים אבן דרך במוזיקה. אם כולם היו מציירים כמו מגריט, לא היה טעם להציג את הציורים שלו במוזיאון. את יודעת שאת חשובה, את פשוט לא צריכה שיזכירו לך את הדברים שאת לא.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #9029434

הכול כבר נאמר||סאני

סאני	פורסם ב: Jul 22 2021, 12:52 PM
תגובות: 0 צפיות: 291	את ריקה ואין בתוכך כלום. ותמיד חשבת שאם תחכי זה ישתנה. דברים טובים יקרו, יגיע משהו שיגרום לך לחשוב שיש לך משמעות. תפקיד לעשות. אבל ככל שהזמן עובר את מאמינה בזה פחות. את רוב האנשים שחיו אף אחד לא זוכר. רוב האנשים שחיו לא השאירו אחריהם דבר. ואין סיבה שאת תהיי שונה מהם. מצד אחד את מפחדת שדברים ישתנו, אבל במקביל את סובלת. כמה את סובלת. ולמה? הרי ברור לך שאם תמשיכי פשוט לחכות הכל יישאר אותו הדבר. את מעמידה פנים שאת מתמודדת עם הכל, עם החיים האלה. אבל באמת את פשוט דוחפת הכל פנימה, לנקודה עמוקה בתוכך שאליה את לעלום לא מתבוננת. ולפעמים הכל כמעט צף, אז את דוחפת חזרה. ואת יודעת שזה לא בריא, ושבהמשך כנראה שתשלמי על זה. אבל את בכל זאת ממשיכה, כי זה קל יותר. לא לגעת בכלום. לא לשנות דבר. את מתנהגת כאילו את חיה בחנות חרסינה, שכל תנועה לא במקום תנפץ את מה שמסביב. וכשאת רק צועדת על קצות האצבעות איזה מן חותם את חושבת שתשאירי? האנשים שכולם מכירים אלה לא האנשים שפחדו, שהסתתרו בתוך עצמם. כשאת תלכי אף אחד לא יזכור שהיית. את מעדיפה להיכנע לפחדים שלך. להימנע מכל דבר שעלול לעורר אותם, מכל דבר שעלול, אפילו מעט, לשנות את המצב הקיים. את מנסה לא להכיר אנשים חדשים. לא להחליף מקומות עבודה. לא להחליף תפאורה. את רוצה נוף מוכר, את רוצה יציבות. את רוצה הבטחה שכלום לא ישתנה. כשהיית צעירה חשבת שהכישרון הכי גדול שלך זה להמשיך, לא משנה מה קורה. לא משנה כמה בכית בלילה, בבוקר את תשטפי פנים ותלכי לעבודה. לא משנה כמה את לא רוצה להיות פה יותר, את תקחי נשימה עמוקה ותקומי מהמיטה בבוקר. את לא מעגלת פינות. אין אצלך קיצורי דרך. את יודעת שברגע שתפתחי את הפתח, את תוותרי על הכל ולא תצליחי לקום שוב. אז לא משנה כמה נמוך את נופלת, את תקומי ישר. את תמשיכי, למרות שאת לא יודעת לאן. גם אם קשה לך וגם אם את רוצה להיות במקום אחר. חברות ייעצו לך לפרוש, לקחת פסק זמן מהעבודה ולהבין מה את רוצה לעשות, לחזור עם כוחות מחודשים. לכי תסבירי להן שאם תקחי הפסקה את לא תהיי מסוגלת לחזור. איך תגידי להן שלא משנה מה תעשי ובמה תעבדי, את פשוט לא רוצה להיות כאן יותר. ואם לא תהיה לך עבודה, מחויבות, שמאלצת אותך לקום כל בוקר ולהיות, את פשוט לא תעשי את זה. אסור לך לקחת הפסקה, כי אם תעצרי את לא תצליחי להמשיך שוב. את יודעת שזה לא אמור להיות כך, ואת רוצה לשנות, אבל לא יודעת איך. ויש לך כל כך מעט כוחות, ואת משתמשת בכולם רק לשרוד כל יום. אם תנסי לשנות ולא תצליחי את תישארי ריקה יותר מאי פעם. את כל כך רוצה למצוא תשובה, למצוא דרך לשפר, אבל את לא מעיזה לנסות, כי אם תישברי, אם תתנפצי, מי ירים אותך? את חייבת להיות חזקה, לא רק בשביל עצמך. את יודעת איך זה מרגיש כשאנשים מסביבך הרימו ידיים. כשמי שנשענת עליו ויתר על עצמו. ובגלל שאת יודעת איך זה מרגיש, אסור לך להעביר את זה הלאה. אסור לך להישבר, כי הנזק שתגרמי להם לא שווה את זה. את רק צריכה להמשיך לחכות. אם תחכי מספיק זמן הבעיות יפתרו מעצמן, ובגלל שלא עשית את זה בעצמך, זה ישבור אותם פחות. פעם חשבת שכל מה שקרה לך נועד להפוך אותך לאדם חזק יותר. את חשבת שזה יגרום לך להרגיש. שאת תכתבי את הספר שכתובות בו המילים שהיו חסרות בעולם הזה. האמת היא שהכל כבר נכתב. הכל כבר נאמר. אין לך מה לחדש לאף אחד. כולם כבר הרגישו כמוך. כולם חלמו על הצלחה. כולם נכוו מכישלון. כולם ננטשו. כולם בכו וכאבו. כולם רצו לברוח. הכאב שלך לא מחדש. המילים שלך לא משנות. אז את שומרת אותן לעצמך.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #8964438

מכתב שלא תקרא//סאני

סאני	פורסם ב: Jul 19 2021, 22:57 PM
תגובות: 2 צפיות: 246	אני לא כועסת שעזבת. אני כועסת שלא הצעת לי לבוא, או לפחות נפרדת לפני. היית צריך לומר לי שזה לא היה בגללי, כי לי לקח שנים להבין את זה לבד. ולמרות שהבנתי אני עדיין שומעת את הקול הקטן הזה שאומר לי שזה היה בגללי. שהייתי צריכה להיות יותר- יותר מוצלחת, יותר נעימה, יותר מכילה, יותר חכמה, יותר אמיצה, יותר יפה, יותר שלמה. ואולי אם היית מסביר לי בעצמך, הקול הזה לא היה רודף אותי עד היום. אולי אם היית נפרד, הייתי מקבלת חיבוק נוסף, אחרון. ואולי הוא היה מלווה אותי יותר זמן. אולי הייתי מצליחה להתעטף בו בלילות קרים במיוחד. אם הייתה לי הזדמנות, הייתי מסתכלת לך בעיניים רגע אחד נוסף, לשנן את הגוון המדויק. ואולי גם לחפש בהן את האדם שהכרתי, כדי להבין אם עזבת בגלל שהוא נעלם, או שהוא נעלם בגלל שעזבת. אולי זה היה עוזר לי להאמין, ולא רק לשכנע את עצמי בדיעבד, שעזבת בגללך ולא באשמתי. אולי, אם היית נפרד, הייתי יכולה לנסות לשכנע אותך להישאר. הייתי יכולה לבקש, להסביר לך כמה אתה חשוב בעולם שלי. אולי אם היית יודע היית מחליט להישאר? כנראה שלא, אבל הייתי יכולה לדעת בודאות. לדעת שידעת ושלמרות זאת לא היית מסוגל להישאר. אם היית מדבר איתי לפני היית יודע שאני מבינה. אני יודעת איך זה מרגיש להיות כל כך ריק ובכל זאת לא להיות מסוגל להכיל שום דבר. להרגיש מוצפת וחלולה באותו הזמן. אולי אם היינו מדברים היינו יכולים לעבור את זה ביחד. מידי פעם, לעיתים רחוקות, אתה נזכר בי פתאום. כותב לי "מזל טוב" או "חג שמח". לפעמים גם הודעה ארוכה יותר על כך שאתה חושב עליי המון, ושהיית רוצה להיפגש. כאילו זה תלוי בי. כאילו אני בחרתי במצב הזה. לקבל ממך הודעה פתאום, באמצע החיים רק מחזיר אותי אחורה. ופעם שעברה שאמרת שאתה רוצה לחזור, פחדתי. אבל התגעגעתי כל כך. שיכנעתי את עצמי שאני בשליטה. שאני אחליט איך זה יהיה. ובלי לשים לב התמוטטו לי החומות. פשוט כל כך שמחתי ששוב היית כאן. הייתי מפוחדת וניסיתי להיות זהירה, לכן אולי נראיתי מרוחקת, אבל זה רק כי פחדתי להיות תלויה בך שוב. וכששוב בחרת ללכת, ושוב לא אמרת שלום, ושוב לא ראיתי את זה בא, עדיין לא כעסתי עליך. אבל כמה כעסתי על עצמי. ולכן אני לא מסוגלת לענות לך על אף הודעה. הבנתי שזה לא בשליטתי- ברגע שאפתח לך פתח אני פשוט אתן לך שוב את הכוח לשבור אותי. ואני לא יודעת אם אוכל לקום שוב. הייתי רוצה לתחזור, באמת. הייתי רוצה לדעת אם אתה גאה במי שהפכתי להיות. אבל אני לא יכולה לתת לעצמי להיפגע ככה שוב. בכל פעם שאתה שובר לי את הלב קשה לי יותר. אני חזקה, באמת. אני עושה הכל גם בלעדיך, אבל זה הרבה יותר קשה. אז עדיף לנו ככה, באמת. העולם שלי אולי אפור, אבל לפחות אני מצליחה לקום מהמיטה כל בוקר. אני מתעלמת ממך, אני מתרחקת ממך, אני בורחת. אבל אני לא כועסת עליך.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #8962146

מפגשים מקריים||סאני

סאני	פורסם ב: Mar 26 2020, 12:51 PM
תגובות: 8 צפיות: 2051	פרק 2: "וואו! איזה יפה!" אמר פיניק בהתפעלות. "תמיד ידעתי שאתה חתיך, אבל לא זכרתי כמה." פיניק התקרב לבבואתו המשתקפת מהמראה במסדרון הטירה. "לא רואים דברים כאלה כל יום. זה פשוט יופי שמיימי. מלאכי ביותר." דראקו, שעבר במסדרון, נעצר והביט בפיניק בהשתאות, אבל פיניק המשיך בשלו. "אפילו פגם אחד לא קיים. פשוט שלמות." דראקו לא הצליח לעצור בעצמו. "אתה? שלמות? על מי אתה עובד?" "סליחה?!" נדהם פיניק. "אמרתי שאתה אפילו לא נאה". ענה דראקו. "ובטח שלא מתקרב לחתיך". "ברור שאני יפה!" מחה פיניק. "באיזה עולם?" השיב דראקו. "בעולם הזה, ובכל עולם שיש." ענה פיניק. "אני מתערב שעוד לא פגשת מישהו יפה כמוני." "למען האמת... כן פגשתי." אמר דראקו וזקף את חזהו. "אני, למשל, יפה יותר ממך." "אתה?" פיניק השתנק. הוא צחק בקול רם. דראקו כיווץ גבות בכעס. "כן, אני." "מי אתה בכלל?" פטר אותו פיניק. "הוא דראקו לוציוס מאלפוי. אבל בוודאי שמעת עליי..." אמר דראקו בארשת של חשיבות עצמית." "אמ... לא..." הודה פיניק. "הייתי אמור?" "חצוף." כעס מאלפוי. "אני בן למשפחה טהורת דם! לאבי יש קשרים במשרד הקסמים! אני-" הוא היה ממשיך לדבר אלמלא היה פיניק מפהק בקולניות. "מי אתה חושב שאתה?" "חשבתי שלעולם לא תשאל." ענה פיניק בחיוך זחוח. "אני פיניק אודייר, אחד ממנצחי העבר במשחקי הרעב. זכיתי כבר בגיל 14 וזה בהחלט-" הוא היה ממשיך לדבר אילמלא פיהוקו הקולני של דראקו. "אתה יודע מה? לא אכפת לי מי אתה ואני לא צריך להסביר לך מי אני. שנינו יודעים שאני יפה יותר." "היית מת." סינן דראקו. "אני נאה ממך ואין בכך כל ספק." "תן לי דבר אחד שיותר יפה בך מאשר בי." איתגר פיניק. "נראה אותך, דריקי." "דראקו!" תיקן דראקו בזעף. "לבריאות." ענה פיניק בחיוך מתגרה. "בתור התחלה, השיער שלי." ענה דראקו. "צבע כל כך בהיר באופן טבעי. זה נדיר, מיוחד." "חריג." הוסיף פיניק. "אתה נראה כמו הפרחות שמחמצנות. מנגד, השיער שלי- כל כך רך ומשיי. פשוט מדהים." "הוא נראה כמו קש." "כנראה אתה עיוור. בכל מקרה, הפסדת." אמר פיניק. "לא סיימתי." ענה דראקו. "העור שלי- לבן ובהיר. ללא כל פגם." "אתה נראה כמו ערפד." השיב פיניק. "אבל העור שלי נראה כמו עור של אל." "של פיל, אולי." ענה דראקו בהתנשאות. "האוזניים שלי יפות. עדינות. צמודות לראש." "הן באמת יפות." הודה פיניק. "אני בטוח שעוד תגדל לתוכן." הוסיף. "אתה רומז שהראש שלי קטן?" כעס דראקו. "לא." הרגיע פיניק. "אני אומר שהאוזניים שלך גדולות." "לך יש אוזניים קטנות." החמיא דראקו. "אבל אולי זה נראה כך בגלל קרבתן לראש הנפוח שלך." "אתה מתחמק מהנושא." אמר פיניק. "האף שלי!" קרא דראקו. "האף שלי יפה!" "ארוך מידי..." ענה פיניק. "והנחיריים שלך גדולים. חיטטת באף כשהיית ילד?" "לא!" מחה דראקו. "אני בן למשפחת מאלפוי! אנחנו לא מחטטים באף. הגבות שלי יפות." "הן נראות כאילו אתה מסדר אותן." אמר פיניק. "בחורה!" "אני לא בחורה. אני גבר!" צפצף דראקו. "גבר די שרירי..." "לא כמוני." ענה פיניק בחיוך צנוע. "מה עם הצוואר שלי?" אמר דראקו. "והשיניים הלבנות והישרות שלי?" "הצוואר שלך דורש חבל, והשיניים... יש לך סתימה בשן הבינה, סתימה לבנה." "איך ראית?" "אני רגיל לראות שלמות, ואצלך אין את זה, אז זה צורם לי בעין..." "הקנאה מדברת מגרונך, לכן אסלח לך הפעם." אמר דראקו. "תודה רבה, הוד מעלתך." גיחך פיניק. פניו של דראקו הביעו שביעות רצון. "יש לי פופיק יפה. הוא בפנים." אמר דראקו. "אתה רציני?" צחק פיניק. "אתה באמת חושב שתנצח אותי בעזרת פופיק!?" "יש לי אצבעות יפות. ארוכות וכל זה." נזכר דראקו. "ידיים של נקבה. לא מסוקסות כמו שלי..." ענה פיניק. "יש לי רגליים יפות." אמר דראקו. "כף רגל קטנה ועדינה." "סינדרלה..." צחק פיניק. "טוב, נמאס לי!" אמר דראקו. "אתה רחוק מלהיות מושלם!" "כן? אין בי פגמים בכלל!" התרברב פיניק. "רוצה להתערב- תמצא דבר אחד יפה אצלך וניצחת." הציע דראקו. "קלי קלות." השתחצן פיניק. "במה להתחיל?" "קשה ךף למצוא? צריך עזרה?" שאל דראקו בשחצנות. "ממך? בענייני יופי?" החזיר פיניק. "לא ידעתי שיש לך הומור..." "פשוט תתחיל." אמר דראקו. "או שתכנע." "יש לי עיניים יפות." אמר פיניק. "צבע יפה..." "כשהן עצומות אולי..." ענה דראקו. "יש לי עקב יפה. מוצק..." ענה פיניק. "גם לאכילס היה..." "יש לי שוקיים יפות." ענה פיניק. "שוות." "ממש..." גיחך דראקו. "ואני לא לומד כשפומטיקה..." "ברור שלא." הסכים פיניק. "זה לאנשים עם איי קיו." "אם פעם תחליט להתאבד, תקפוץ מהאגו שלך לאיי קיו שלך". החזיר דראקו. "נפילה קטנה." פטר אותו פיניק. "אם אני ארצה להתאבד ולהרוס כזו שלמות... אני מניח שאני אקפוץ מהאיי קיו שלי לאיי קיו שלך..." תיקן אותו פיניק. "התחרות." הזכיר לו מאלפוי בקור. "יש לי חזה מפותח." אמר פיניק ועשה שרירים. "ממש אישה למופת..." לגלגל דראקו. "למה? אתה נמשך אליי?" שאל פיניק. "גם לא תמורת מיליון אוניות ואלף גוזים." סיכם דראקו. "יש לי מפרקים יפים." אמר פיניק. "ושגרון?" דראקו גיחך. "מה מפרקים קשורים לנושא?" "אמרנו איברים בגוף." הזכיר לו פיניק. "יש לי לשון מדהימה. תשאל את כל מי שמכירה אותי." "אני אוותר." אמר דראקו בגועל. "ההפסד כולו שלך..." קרץ פיניק. "יש לי כתפיים מרובעות." "כמוך?" שאל דראקו. "מצחיק מאוד." אמר פיניק בצינה. "יש לי גב יפה. ועצמות מלאות בסידן. ולי, בניגוד אליך יש מוח, ולב. ויש לי גם טחו-" "בלי איבריים פנימיים." קטע אותו דראקו. "אבל עדיין לא הזכרתי את המעי הגס!" מחה פיניק. "אני בטוח שהוא גס." הסכים דראקו. "לפחות כמוך." "יש לי חיוך מלאכי." אמר פיניק והדגים "מלאך מוות." הסכים דראקו ונרתע מעט. "יש לי קול. יפה." נזכר פיניק. "איברים!" התעצבן דראקו. "אתה יודע מה זה איבר?" "כן, פשוט נזכרתי בקול שלי ובכמה שהוא יפה. ככה זה כשיש הרבה מעלות. כשתגדל תבין." אמר פיניק והעיף מבט בדראקו. "בעצם... אתה אולי לא תבין." אמר במחשבה שנייה. "איברים." אמר דראקו בקוצר רוח. "אה! יש לי!" קפץ פיניק. "יש לי ישבן ממש יפה! הוא מאוד-" "עצור!" דראקו קפץ. "בבקשה ממך! תתנהג בהתאם." "אני מביך אותך?" שאל פיניק בחיוך והזיז את אחת הגבות. "איברים..." הזכיר לו דראקו. "כל האיברים בגוף שלי יפים, וגם השילוב ביניהם." "יש לך בעיות בכושר השיפוט." "גם לך!" "אז איך אני אנצח בתחרות אם אתה לא מוכן להודות בתבוסה!" התייאש דראקו. "יש לי רעיון איך נסיים את התחרות. בניצחון שלי, כמובן." אמר פיניק. "אולי נשאל את הבנות הראשונות שנראה עם מי מכל הבנים בעולם הן היו רוצות לצאת. זה בטוח יהיה אני." "בחלומות." אמר דראקו. "אני מוכן." הם התחילו ללכת במסדרון ובמהרה נתקלו באנני ולונה, שהסתובבו יחד כמעט תמיד. "עם מי מכל הגברים בעולם הייתן רוצות לצאת?" שאל פיניק, ועמד בתנוחת דוגמן. "כן, עם מי?" דחף אותו דראקו, ונעמד בתנוחה דומה. לונה ואנני החליפו מבטים. "עם נויל." ענתה לונה. "או עם פוליריוס אורמאנוס, מגלה החדפנים כחולי הרגל." דראקו ופיניק החליפו מבטים. פיניק נאנח. "אתה בהחלט נאה, דראקו." דראקו הניד בראשו. "גם אתה נראה די טוב." 'אבל אני יותר!' חשבו שניהם, והלכו לדרכם, משאירים מאחור את לונה ואנני.
	פורום: פאנדומים אחרים · תצוגה מקדימה: #7967715

חלל ריק//סאני

סאני	פורסם ב: Jan 15 2020, 22:11 PM
תגובות: 0 צפיות: 366	טעיתי, חשבתי שאני יודעת מה אני עושה אבל התברר שלא היה לי מושג. אפילו לא קרוב. לא היו לי שום ספקות מעולם. תמיד בחרתי את הצד שלך ותמכתי בך בכל פיצוץ. והיה לי הרבה מה להפסיד. למעשה, בגללך הפסדתי המון. כי לא ידעתי לאהוב אף אחד אחר. אז כשהלכת נשארתי לבד. הייתי צריכה להרוויח מחדש את המקום שלי. להתחנן לאנשים שויתרו עליי מזמן שרק יתנו לי סיכוי. שרק יסתכלו עליי. וכבר לא היה מי שיאמין בי. שיחבק אותי חזק שלא אתפרק. לכן התפרקתי. ואספרתי את השברים של עצמי רק כי לא הייתה ברירה. כי אין אף אחד אחר שיעשה זאת. ונפלתי שוב ושוב ושוב. ובכל פעם היה קשה יותר לקום. כי התחלתי להתמלא ספקות. הרי האמנתי באמת ובתמים שאתה אוהב אותי. זו הייתה עובדה. אבל אם אהבת איך עזבת? איך עזבת בכזו קלות? איך לא הסתכלת לאחור אפילו לרגע? אז הבנתי שאין שום דבר שאני מבינה באמת. לפעמים קשה לי לתת לאנשים להיכנס. לפעמים אני לא מאמינה שאצליח לזהות מה נכון ומה לא, כי איתך פיספסתי בענק. כל התמרורים היו שם. איך פיספסתי? היתה אווירה של סיום. אמרתי לך בדמעות שאני תמיד אהיה שם בשבילך בזמן שנסענו הביתה. אתה לא אמרת כלום. כבר אז ידעת שהסוף קרוב? הרי קנית כרטיס טיסה. ארזת מזוודה. החלטת הכל מראש. עשית הכל חוץ מלומר לי שלום. נתת לי להבטיח שאהיה שם בשבילך שאתה לרגע לא תכננת להיות שם בשבילי. כל ההחלטות הדפוקות שאני מקבלת בחיים המקוללים שלי הן בגללך. בגללך אני לא מביאה לאף אחד סיכוי. אני תמיד אהיה הראשונה לעזוב. קל הרבה יותר לפגוע באחרים מאשר להיפגע בעצמך. בעיקר כשאתה לא מרגיש כלפיהם כלום. זה היה המקרה גם בשבילך? חשבת עליי אחרי שעזבת? אם היית יכול לחזור לאחור יש משהו שהייתה עושה אחרת? יכלת לומר לי שזו לא הייתה אשמתי. שתדע שאני עדיין חושבת כך לפעמים. אני מרגישה אשמה. האמת היא שהאשמה כולה שלי. לפעמים קל לי יותר להאשים אותך בהכל. זה לא שהיית חייב לי שום דבר. לכל אדם יש את הזכות לבחור את הבחירות שלו. פגעת בי מאוד אבל הייתי שבורה גם לפני. פשוט כשעזבת הרגשתי כאילו אני נשאבת לחור שחור ולא חשבתי על כלום. שמתי את עצמי על טייס אוטומטי כדי לא להרגיש כלום וזה עבד. אבל המחיר היה ששכחתי המון. כל כך התאמצתי לא לחשוב על דברים, ועכשיו אני לא מצליחה להיזכר בהם כמעט. אתה עדיין יקר לי. בזכות כל מה שהיית בשבילי. למרות שעכשיו אתה כמעט זר. אם הייתי יכולה הייתי עוזרת לך. הייתי מצילה אותך, אבל אתה עלול לפגוע בי אפילו יותר. מקווה שתצליח להבין שאני מעדיפה להתמקד בלהציל את עצמי. אתה בחרת לעזוב. פעמיים. ולא למדי את הלקח. אתה הרעל שלי ואסור לי להתפתות. אם אענה לך אפילו להודעה אחת. אם אצור איתך איזשהו קשר, אתה תזדחל לי שוב לתוך הלב. ולפני שאשים לב אהיה שוב תלויה בך. ואז תעזוב, כי זה מה שאתה תמיד עושה. ואני ארגיש טיפשה כי לא למדתי את הלקח. איך הגענו למצב הזה? כתבת לי ברכת יום הולדת וכתבת "אוהב תמיד". פעם בכמה זמן אני מוציאה אותה מהמגירה. רק כדי לוודא שזה כתוב. שלא דמיינתי. רק כדי להיזכר איך זה מרגיש כשיש מישהו שאוהב אותך. בתקופה שבה אפילו אני לא אוהבת את עצמי.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #7892208

מילה אחת//סאני

סאני	פורסם ב: Nov 26 2018, 00:43 AM
תגובות: 1 צפיות: 562	כתבתי כל כך הרבה מילים. שורות על גבי שורות. דפים על גבי דפים. מטאפורות, דימויים. אמיתות מוסוות. כתבתי הכל בלי לכתוב כלום. כתבתי במחברות, בפתקים, ועל כל דף פנוי שהצלחתי למצוא. אפילו כתבתי לעצמי על הזרועות כשלא היה דף קרוב והמילים התחילו לעלות. אבל למרות כל המילים שכתבתי יש רק מילה אחת שרציתי להגיד. לא להגיד, לצעוק. לצרוח. היא ממלאת את כולי וחוץ ממנה אין בי כלום. אבל דווקא את המילה הזו כבר אין לי סיבה להגיד. אז אני ממציאה לי תירוצים. מספרת בדיחות כדי שתהיה הצדקה לומר את המילה הזו. מילה אחת קטנה. רק לוודא שהיא עוד לא נעלמה לי, בניגוד אליו. אני עונה "כמו אבא שלי" למי שאומר שהאוטובוס ברח לו, או שמתלונן כמה גרועים החיים. רק אני צוחקת, כמובן. לפעמים הם לא שומעים את הבדיחה. לפעמים הם לא מבינים. וגם מי שיודעים כבר לא צוחקים מזה. הם לא הבינו שאני לא מנסה להצחיק, רק נאחזת באפשרות לומר אבא. כי אם לא אני אתפוצץ. אני ריקה מבפנים וכל כולי רק מחשבות עליו. ועל עצמי- מי הייתי אם הוא לא היה עוזב. כמה רחוק הייתי מגיעה אם לא הייתי עסוקה חצי מהזמן להעמיד פנים שאני מאושרת ובחצי השני להסתיר שאני לא. וכל הזמן לשמור בפנים את המילה היחידה שכבר אין לי למי לומר. אבא. אבא. אבא. איך יכלת לעזוב כל כך בקלות? הסתכלת לאחור? למה לא יכלתי להיות מספיק בשבילך? כדי שתישאר או כדי שתיקח גם אותי או אפילו כדי שפשוט תגיד שלום? אתה יודע כמה דמעות בכיתי עליך? וכמה שקרים לבנים? אני ילדה של אבא. תמיד הייתי. וכשהלכת ניסיתי להפסיק, כי קשה להיות ילדה של אבא כשאין לי אבא שאוכל להיות שלו. אז אני מחפשת דמות אב בכל בחור שאני מכירה. בכל חבר בכל ידיד בכל מנהל בכל מרצה בכל אחד. וזה אף פעם לא הדדי. וזה אף פעם לא שובר לי את הלב, כי הוא שבור ממילא. אבא אבא אבא אבא אבא אבא. גם אם תחזור זה לא יהיה אותו דבר. כלום לא יכול לתקן את איך שאני מרגישה. אני רק יכולה לנסות להוציא אותך מהמערכת פעם בכמה זמן ולחכות.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #7625838

פאזל||סאני

סאני	פורסם ב: Jul 22 2018, 20:10 PM
תגובות: 1 צפיות: 618	לא הייתי צריכה לתת להם ללכת. לא הייתי צריכה לסמוך עליהם שיפתרו את כל הבעיות. לא הייתי שם כשהיו צריכים אותי ולא נתתי להם להיות שם בשבילי. בגלל שבחרתי בכל ההחלטות הלא נכונות, איבדתי את כולם. אפילו את עצמי. ובגללם אני לא מסוגלת לתת לאף אחד להתקרב מספיק בשביל לפצוע, אבל גם לא מספיק בשביל לרפא. אז זה בכלל באשמתי. זה תמיד היה, פשוט לא רציתי לראות איך הכל מתפרק לי בידיים, גם עבור מי שאהבתי. יש ערמת שברים, כמו הפאזלים שפעם ידעתי להרכיב כשהציור כלפי מטה, והיום אני לא מצליחה לחבר אפילו חלק אחד. אולי כי אני לא באמת רוצה לתקן. אולי אני בעצם רוצה פאזל חדש, שירכיב תמונה אחרת, במקום תמונה שבה אני כבר לא מאמינה. אבל אני לא יכולה לקום וללכת כשהם עוד מאמינים שיש לזה סיכוי. אז הם מנסים להרכיב את השברים בידיים חשופות ולב מדמם, ואני איתם, אבל לא שם באמת. כלפי חוץ מנסה לתקן, אבל בפנים הלב שלי כבר מזמן הפך לאבן, כי רק כך הוא עדיין שלם. סודות ושקרים הם הדבק היחיד שהצלחתי למצוא. אם אי פעם אשיג לי פאזל חדש, עם תמונה של סוף טוב, אולי הדבק הזה יהרוס לי הכל. אבל אולי למדתי ואני לא אטעה שנית.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #7445638

היא רק רצתה//סאני

סאני	פורסם ב: Aug 17 2017, 01:31 AM
תגובות: 3 צפיות: 579	היא רק רצתה להיות מושלמת. היא ניסתה בכל כוחה. בכל דבר שעשתה היא נתנה את הכל. אבל זה אף פעם לא הספיק. והיא לא באמת היתה מושלמת. היא רק רצתה להיות מאושרת. לכן היא כל הזמן חייכה, וניסתה לגרום להאמין שהכל טוב אצלה בפנים. אבל היא לא באמת היתה מאושרת. היא רק רצתה להיות. כי לא נשאר לה שום דבר. היא כבר לא קיוותה שהכל ישתנה. היא לא רצתה לוותר, אבל היא כבר לא באמת רצתה להיות. היא רק רצתה, אבל זה לא שינה דבר.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #6968909

מחר//סאני

סאני	פורסם ב: Jun 4 2017, 22:54 PM
תגובות: 1 צפיות: 557	עוד מעט יהיה לך טוב. רק תחזיקי מעמד עוד קצת ותראי. אני תמיד אומר לך את זה, ואת כבר לא מאמינה לי. אבל אני חייב להמשיך להזכיר לך, שעוד מעט זה יעבור. שעוד מעט יהיה לך טוב, הפעם באמת. אני ממשיך להבטיח כי אני יודע שאם תדעי כמה קשיים יגיעו לפני שיהיה לך טוב את תוותרי ולעולם לא תגיעי לשם. אני משכנע אותך להאמין כדי שתוכלי להמשיך, גם אם בקושי. שלא תוותרי לעצמך גם כשאת מרגישה שכולם כבר ויתרו עליך. רק עוד צעד קטן. רק עוד יום אחד. חיוך מזויף אחרון כי מחר הוא יהיה חיוך אמיתי. זה עוד שקר, כמובן. אם תדעי כמה עוד נשאר לך לחכות את תישברי והפעם לתמיד. השקרים הקטנים עוזרים לך לקום.את לא תוותרי בגלל הסיכוי הקלוש שהפעם צדקתי, שזה באמת הסוף לסבל שלך ושבבוקר כבר תיהי מאושרת. זה לא יהיה מחר וגם לא בעוד שנה, ולמרות שכבר קשה לך ונמאס לך באמת, אני יכול להבטיח, והפעם בלי לשקר, שאם רק תצליחי להמשיך כמה זמן שצריך, בסוף באמת תיהי מאושרת. ואז, כשתביטי לאחור ותראי את כל מה שעברת עד שהגעת למקום שאליו שאפת תמיד, את תיהי מאושרת אפילו יותר. כי תראי שכלום לא הפיל אותך ועל הכל התגברת ויצאת מחוזקת. אבל בינתיים בואי נעמיד פנים שמחר הוא היום לו חיכית. אני מבטיח, מחר יהיה לך טוב.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #6864707

הרבה זמן//סאני

סאני	פורסם ב: Dec 5 2016, 01:03 AM
תגובות: 1 צפיות: 440	כבר הרבה זמן שלא כתבתי. הייתי עסוקה בלבכות על הילדה שפעם הייתי, ועל מי שחלמתי להיות. כבר הרבה זמן שלא קיוויתי. נמאס לי סתם לחכות שדברים טובים יקרו לי, או דברים לא רעים, לפחות. כבר הרבה זמן שלא חשבתי מה אני מרגישה באמת. כנראה שעמוק בפנים פחדתי שהלב שלי מזמן כבר מת.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #6620589

מצאתי את עצמי//סאני

סאני	פורסם ב: Mar 28 2016, 23:25 PM
תגובות: 1 צפיות: 531	מצאתי את עצמי נלחמת על דברים שלא רציתי להשיג. נותנת הכל. עובדת, לומדת, לא רואה את הבית. וזה קשה. והקרב הוא בעיקר עם עצמי. לא מוותרת לעצמי בגלל הסיכוי שאולי פעם יהיה לי טוב, למרות שכל כך רע לי מפנים. לפעמים אני מרגישה כמו קליפה ריקה. כאילו מה שהיה בתוכי פעם מת כבר מזמן. ויש בקרים שאני מתעוררת בקלות ובכל זאת לא רוצה לצאת מהמיטה, כי מה הטעם? ורציתי לבקש עזרה. באמת שרציתי. אבל לא ידעתי מה לומר. למי לפנות. קיוויתי שיראו לבד, אם אעשה משהו שישאיר סימנים. אבל נבהלתי, וגם כשראו שיקרתי טוב מידי. שהכל מושלם. פחדתי לבקש עזרה כי אני לא יודעת מה יותר גרוע. לגלות שבאמת יש בעיה או לגלות שהכל רק בראש שלי. אז בינתיים אני נאבקת לבד. אבל זו הנפש שלי שאני לאט לאט רוצחת, אז למי אכפת? רק עכשיו כשגיליתי שגם לך כואב. שגם את לא רואה שום עתיד אז הכל לחינם. רק עכשיו הבנתי שעם הכאב שלי לא אכפת לי להתמודד. אבל על העתיד שלך אני באמת לא מוכנה לוותר. ובגלל שאני יודעת איך את מרגישה אני לא יודעת מה לומר. כי אם על עצמי אני כל יום מחדש חושבת לוותר, איך אוכל לא לתת לך להרים ידיים?
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #6132236

איך? ||סאני

סאני	פורסם ב: Jan 26 2016, 22:19 PM
תגובות: 1 צפיות: 566	איך לא סיפרו לי, שכל יום הוא מאבק. לצאת מהמיטה. לשחק את המשחק. איך לא אמרו לי, שאין כלל מטרה. יום רודף יום ואם לא- לא נורא. איך הם לא הזהירו שאין שום משמעות. שהחיים הם שגרה של טעות אחרי טעות. איך הם שיקרו לי, אמרו שיהיה טוב. איך כמעט האמנתי, אבל הצלחתי רק לכאוב.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #6042798

לפעמים||סאני

סאני	פורסם ב: Jan 3 2016, 04:18 AM
תגובות: 1 צפיות: 536	לפעמים אני אוהבת, לפני שאני יוצאת מהבית לא להביט במראה. פשוט לצאת, לדמיין שאני יפה. ובגלל שלא בדקתי אני מצליחה להאמין. ולחייך חיוך שלם, כמעט לחלוטין. לפעמים אני מצליחה, כשאני מהבית יוצאת, לשכוח מעט מהחיים. להעמיד פנים שטוב לי מבפנים. ובגלל שלא חשבתי, אני מצליחה. לצאת בלי לזכור, שגם כשאחזור- בבית לא יחכו לי ערים. לפעמים אני אוהבת ללכת רחוק. אבל תמיד אני חייבת לחזור. וכשאני חוזרת המציאות מכה. והבחורה שמתבוננת בי מהמראה, היא לא יפה. ממש לא. היא מכוערת וטיפשית. שרק שמה מסכות. כאילו שמשהו יכול להסתיר. והיא כזאת טיפשה. שהיא חושבת שיש לה סיכוי. ולמה נדמה לה שמגיע לה להיות מאושרת. כזאת טיפשה. כזאת מיותרת.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #6020278

פעילות - האחד בספטמבר.

סאני	פורסם ב: Sep 11 2014, 22:17 PM
תגובות: 5 צפיות: 783	שם: יולה כינוי: סאני קישור :h portal.co.il/index.php?showtopic=102548
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #5194127

האחד בספטמבר- סיפור לפעילות//סאני

סאני	פורסם ב: Sep 11 2014, 22:11 PM
תגובות: 1 צפיות: 630	זה היה היום הראשון של השנה האחרונה. הגעתי מוקדם ותפסתי לי מקום בשורה הראשונה על יד החלון. כבר לפני שנים גיליתי שזה המקום בו הכי קל לחלום. הנחתי את התיק על השולחן והשענתי עליו את ראשי, נחושה להרוויח כמה דקות שינה לפני שיגיעו חברותי לכיתה ויתחילו צווחות ההתרגשות וקריאות השמחה. כפי שאכן החל לקרות תוך זמן קצר. גלגלתי את עיני והתחלתי לשרבט על השולחן עם עיפרון, כפי שעשיתי כל שנה,כל השנה. כאשר המורה, אדית, נכנסה לכיתה היא התעקשה לעשות את אותו סבב קבוע בו כל אחת מספרת מה עשתה בחופש, למרות שזה לא משנה לאף אחת, מלבדה כמובן. כשהיא נקבה בשמי סיפרתי לכולן שאני והוריי טסנו לחודש לשוויץ וכמה כיף היה לנו שם. ובנות כיתתי נראו נלהבות אז המצאתי כמה פרטים נוספים, ליפות את הסיפור שלי. תיארתי להן את הנופים, האנשים והריחות. מה זה משנה כמה שקרים נוספים בסיפור שבדיתי מליבי. אני לא שקרנית, פשוט לא יכלתי להודות בפניהן, וגם לא ביני לבין עצמי, שבקיץ הכל התפוצץ. הרי לא יכלתי להגיד בקול את האמת כשעיניהן התמימות, המאושרות, מביטות אליי ומחכות לסיפור המאושר שלי. לרגע אפילו לא שקלתי לחלוק איתן את הרגו בו אמא גילתה על החברה התורנית של אבא כשהוא שכח בפזיזות בבית את הפלאפון יום אחד. הוא כמובן כעס שאין לו פרטיות ולמה היא נגעה לו בנייד בכלל, אבל היא לא טרחה לענות. רק זרקה עליו צלחת. ואז ספל. ואת שאר הריב לא שמעתי כי נעלתי את עצמי בחדר והדלקתי את הרדיו חזק כל כך שהצעקות נשמעו רק בקושי. וכשהכל נרגע והיה שקט כיביתי את הרדיו ויצאתי מהחדר, מגלה שאבא עזב והשאיר אחריו רק שברי כלים מנופצים ואת אמא, יושבת ובוכה באמצע כל הבלאגן. אז שוויץ נשמע כמו רעיון טוב הרבה יותר, ופחות כאב לי להמציא כמה פרטים על מקום שמעולם לא ביקרתי בו מאשר לומר את האמת. שנה אחת זה בין כה וכה לא זמן כה רב להעמיד פנים. הבטתי מהחלון על העץ הירוק מידי על רקע השמיים הכחולים מידי. בינתיים ברקע דנה סיפרה על אח שלה שהתגייס ונוגה סיפרה שאמא שלה שוב בהריון וגליה הודיעה שהיא עברה דירה וכולנו מוזמנות. אז נשמתי עמוק והבטחתי לעצמי שרק עוד שנה אחת קשה ואז באמת אטוס לשוויץ ואחיה את השקר שלי, רחוק מכל מה שמכאיב.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #5194119

הוא היה צריך למות// סאני

סאני	פורסם ב: Aug 2 2014, 20:34 PM
תגובות: 0 צפיות: 464	הוא היה צריך למות. אולי במלחמה. אליה נשלח בעל כורחו. כדי שאולי יבוא יום בו אחיה בבטחון. הוא היה אמור לחשוב עליי בקרב האחרון. והייתי בוכה נחלים של דמעות כשהארון היה נטמן. בוכה אך גאה. אהבה שמהולה בגעגוע. או אולי בעצם בתאונת דרכים. הגוף שלו נמחץ ונשבר. מתפרק.הוא היה ממהר להגיע הביתה, אליי. ואז מתרחק לתמיד. מבלי יכולת לשנות. בלי זכות בחירה. ואני הייתי מזילה דמעה על האדם שלא אראה שוב כי הוא נלקח בטרם עת. לפני זמנו. אולי לוקמיה. או כל מחלה אחרת. העיקר שקטלנית. וכשהרופאים היו מבשרים את הנורא מכל הייתי יושבת לידו עד שהיה נרדם לנצח. הוא אמור היה להישאר. אבל הוא בחר לעזוב.הוא היה צריך למות ואז הייתי יכולה להאמין שהוא אהב ולזכור לו רק את הטוב. הלוואי שהוא ימות.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #5114785

האיש האפור// סאני

סאני	פורסם ב: Jul 18 2014, 11:45 AM
תגובות: 0 צפיות: 426	האיש האפור היה קם כל בוקר עוד לפני הזריחה. הוא היה לוקח כדור נגד כאב הראש. לפעמים אפילו שניים. הוא היה מסדר מעט את הבית. מנקה את האבק. קורא עיתון עם הקפה של הבוקר. ואז הוא היה נוסע לעבודה. שם הוא היה נשאר כמעט עד הערב. כי בעבודה הוא לא היה צריך לחשוב. כי שם היה לו קל יותר להעמיד פנים שכלום לא השתנה. ואחרי העבודה האיש האפור היה נוסע לבית הקברות ומניח פרחים על מצבה אפורה כמותו. והוא לא היה נשאר הרבה זמן. רק אומר לילה טוב, לוסי. התגעגעתי. תחכי לי כי יום יבוא ואמצא את הדרך אליך. ואז האיש האפור היה נוסע הביתה. ואוכל ארוחת ערב. ומתקלח. ומחליף בגדים לטרנינג אפור. ואז הוא היה שותה כוס יין. ואז את מה שנשאר בבקבוק. וכשסיים היה הולך לחדר השינה כי שם לוסי היתה. היא חייכה אליו כשנכנס. ונשקה למצחו וליטפה את שערו כשהשעין ראש על ברכיה. והיא הייתה שואלת איך היה בעבודה. והוא היה מספר לה. והיא שאלה אם הוא התגעגע. והוא ענה שבכל יום מחדש. ואז היא הייתה עונה שהיא מצטערת. ושהיא לא התכוונה ללכת ולהשאיר אותו לבד. והוא אמר שהוא מצטער. ושהוא רק רצה שהיא תיהיה מאושרת. והיא ענתה לו שעכשיו היא מאושרת. אז הוא בכה. והיא שתקה. כי הם ידעו שהיא מאושרת רק בלעדיו. אני מצטער. אמר שוב האיש האפור. כי הוא באמת הצטער. כי הוא אהב אותה כל כך. אז הוא חיבק אותה והיא לחשה לו שהוא כל מה שהיא אי פעם רצתה. והוא היה נרדם חבוק בזרועותיה. ואז הוא קם, עוד לפני הזריחה. ולוסי כבר לא היתה שם. אז הוא לקח כדור נגד כאב ראש. וניקה קצת. עד שהכדור התחיל להשפיע. ובזמן ששתה את הקפה הוא קרא בעיתון על עוד בעל שרצח את אישתו. והיה כתוב שם שהוא היה בעל מכה. והאיש האפור ידע שזה לא אותו הדבר. כי הוא עשה זאת רק בשביל לוסי. כי הוא רצה שהיא תהיה מאושרת.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #5091640

געגועים// סאני

סאני	פורסם ב: Jul 9 2014, 20:20 PM
תגובות: 1 צפיות: 468	געגועים. געגועים זה לאהוב מישהו כל כך עד שגם כשהוא איננו הוא איתך. זה להגיד לעצמך שאתה שונא אותו כי הוא עזב אבל לדעת שלמרות זאת כשהוא יחזור תקבלו בזרועות פתוחות. להתגעגע זה לראות אותו בכל פעם שהעינים נעצמות. זה לחשוב על החיוך שלו או לדמיין את החיבוק שלו פשוט כדי לעבור את היום. להתגעגע זה להיות לא שלם. זה להיות עם חור. געגועים זה כאב שכל מי שאוהב חווה. אז התרופה היא לא לאהוב. כי מי שלא אוהב לא מתגעגע. כי מי שלא אוהב לא נפגע. אבל קשה להפסיק לאהוב מישהו סתם כך. ועל הגעגוע אי אפשר לעבוד. אז צריך להרים ראש ולעבור את הימים, שמתארכים לשבועות. ואז מתרגלים לבדידות. מתרגלים לתחושה שאין למי לפנות. שאני אולי אהבתי את האנשים הלא נכונים- אלה שלא מסתכלים עליי באותה הצורה. מתרגלים לשיחות עם עצמי כי אין עוד מי שיקשיב. מתרגלים לחבק את הכרית כי רק היא שם. מתרגלים לדמעות לתוך הלילה כי רק הוא לא ישפוט. מתרגלים להכל. חוץ מלגעגוע. אז אני אמשיך להתגעגע. ולהרגיש טיפשה.
	פורום: סיפורת ושירה · תצוגה מקדימה: #5080568