ז'אנרים בספרות


סוגה ספרותית (ז'אנר) היא קבוצה של יצירות ספרותיות שלהן מאפיינים משותפים: מטרה משותפת, תוכן משותף, סגנון כתיבה משותף או מאפיינים משותפים אחרים.
תחום הספרות הוא תחום נרחב ועצום, אשר במהלך השנים התפתח לסוגות שונות ומסועפות, חלקן כתוצאה מאבולוציה פנימית בספרות עצמה (למשל, צמיחתו של הרומן הריאליסטי מתוך הרומאנס של ימי הביניים), וחלקן הן תוצאה של עבודת חוקרים, המנסים למפות את הז'אנרים הקיימים (למשל, הגדרת חלק מהחוקרים את הספרות של אמריקה הלטינית כספרות מז'אנר ריאליזם מאגי). הספרות נחלקת מעיקרה לשלושה מודלים עקרוניים: סיפורת, דרמה ושירה. כל מודל כזה מכיל בתוכו ז'אנרים דומיננטיים, כאשר במבט נרחב ניתן לראות את 'עלייתם ונפילתם' של ז'אנרים שונים במהלך ההיסטוריה.
עצם הגדרתו של ז'אנר איננה דבר פשוט. במחקר נהוג לסמן את היצירה שבה מתקיימים כל מאפייני הז'אנר אותו באים להגדיר, ועל פיה ניתן לשפוט יצירות נוספות האם הן עומדות בהגדרת הז'אנר. פעולה זו בעייתית כשם שהיא נשמעת, שכן קשה למצוא בעולם שני ספרים אשר מכילים בדיוק אותם מאפיינים. לרוב, יצירות מכילות בתוכן חלק מתכונות הז'אנר שהן נכתבות בו; חלקן מכילות מאפיינים של יותר מז'אנר אחד. כלומר, ניסיון להגדיר ז'אנרית יצירה הוא תהליך רדוקציוני, אשר לעולם אין הוא מושלם. ובכל זאת: החלוקה הז'אנרית קיימת במחקר, ועל כן יש לתת עליה את הדעת, ולו רק כנקודת מוצא בניסיון למפות את עולם היצירה הספרותי.


חלוקה לפי אורך


מיניסאגה
מיניסגה, מיניסאגה אוֹ מיני־סאגה (Minisaga) הוא סיפור קצר המבוסס על סיפור ארוך. הוא אמור להכיל 50 מילים בדיוק, בתוספת כותרת של עד 15 תווים. עם זאת, דרישת הכותרת לא תמיד נאכפת ולעיתים בוטלה כליל. מיני־סאגות ידועות לסירוגין בשם מיקרו־סיפורים, סיפורים קצרים במיוחד, או סיפורים של חמישים מילים.
את הטופס המציא הסופר ג'וליאן סימדג'ונטאק והעיתון הדיילי טלגרף, שערכה כמה תחרויות מיניסגה, וכך גם רדיו BBC 4.
מיני־סאגות משמשים בעסקים, ככלי חינוכי, פורקן יצירתי ומקור בידור. הם אינם שירים, אלא "שיעורים נוגסים לכל החיים ולעסקים". הם משמשים לעתים קרובות כדי לעורר יצירתיות, למתוח את החשיבה, לקבוע את האלמנטים החיוניים של סיפור או להגביר את המשמעת בכתיבה. לעתים קרובות הם מנסים להצחיק או להפתיע.
קיים שוק פרסום מוגבל למיני־סאגות, אך לעתים מתקיימות תחרויות מיניסאגה על ידי מפרסמים או אתרים שונים, ושוק ייעודי ל"סיפורי 50 מילים "קיים FiftyWordStories.com, עם תשלומים זמינים עבור הסיפור החזק ביותר בכל חודש.

סיפורת בזק
סיפורת בזק (flash fiction) היא סוגה ספרותית של סיפורים קצרים במיוחד. כיוון שאבחנתו כסגנון נבדל היא חדשה יחסית, אין הסכמה מקובלת לשמו בעברית, ויש המכנים אותו גם "קטע" או "סיפור".
סיפורת הבזק החלה את דרכה עוד במשלי איזופוס. המפורסמים שבכותביה הם אנטון צ'כוב, קפקא, ה.פ. לאבקרפט, ארנסט המינגוויי, ארתור סי. קלארק, קורט וונגוט ועוד. סיפורת הבזק החלה לתפוס תאוצה רק בעידן הפוסט מודרני בעיקר בגלל האינטרנט ודרישתו לטקסטים קצרים ותמציתיים. מגזינים וירטואליים היו הראשונים ש"הדפיסו" את הסיפורים החדשים. סיפורת בזק פורסמה גם במגזינים מודפסים. פרס המיקרו שנוצר לראשונה בשנת 2007, הוא הפרס הראשון המוקדש אך ורק לסיפורת בזק.
בישראל מעטים הסופרים שהוציאו לאור ספרים המורכבים מסיפורת בזק. אחד מהם הוא אתגר קרת המפורסם ברחבי העולם.
ההבדל בין סיפורת בזק לסיפור קצר או מספר, הוא שאף על פי שסיפורת בזק כוללת בתוכה אלמנטים קלאסיים של סיפור – דמות ראשית, קונפליקט, מכשולים, סיבוכים וסיום - מספר המילים המוגבל בה מאלץ את הכותב לעיתים קרובות להשאיר חלק מהאלמנטים הללו בלתי כתובים - מוחבאים או מובנים בתוך הסיפור עצמו. ניתן לראות עיקרון זה בשיאו בסיפור בן שש מילים: “למכירה, נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו." הסיפור הזה הגיע למקום השני בתחרות הסיפור עד 140 תווים.
סיפור הבזק "הדינוזאור" של אאוגוסטו מונטרוסו: "כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם". סיפור בזק של פרדריק בראון: "האיש האחרון בעולם ישב לבדו בחדר. לפתע נשמעה דפיקה בדלת.".

סיפור קצר
סיפור קצר הוא ז'אנר ספרותי, שבו היצירות הספרותיות הן בעלות היקף מצומצם - סיפור כזה ניתן לקרוא, לרוב, במשך פחות משעה. מאפיינים מובהקים של הסיפור הקצר הם אחדות הזמן, אחדות המקום ואחדות העלילה. סיפור קצר הוא בין 2,000 ל-7,500 מילים (בין 5 ל-25 עמודים).
סוגת הסיפור הקצר התחילה בימי הביניים, אולם רוב הסיפורים היו אנונימיים. הם גם נחשבו לחסרי חן אלא אם כן רבים מהם אוגדו בספר אחד בעל סיפור מסגרת (כגון סיפורי אלף לילה ולילה). רק במאה ה-14 באיטליה, ניתן למצוא סיפורים קצרים עם שם היוצר. ג'ובאני בוקאצ'ו, מחברו של "דקאמרון", קובץ המכיל 100 סיפורים קצרים, נחשב בעיני רבים לאבי הסיפור הקצר. סיפורו "הבז", מתוך דקאמרון, הוא סיפור קצר קלאסי המשלב את המאפיינים של הז'אנר בתמציתיות ובענייניות רבה. כמו הסיפור העיוורת.
מאפייניו העיקריים של הסיפור הקצר:

מוטיב מנחה (leitmotiv) - מוטיב מרכזי ביצירה המאגד סביבו את שאר המוטיבים. בסיפור הקצר ניתן לזהות בקלות את המוטיב המנחה משום שבדרך כלל הוא מופיע בשם הסיפור.
מוטיב רעיון - אלמנט, מילה מסוימת שחוזרת על עצמה מספר פעמים ביצירה והיא בעלת משמעות.
פואנטה - נקודת חוד, השיא של הסיפור. נקודה שמפתיעה אותנו בתור הקוראים. השיא נמצא בסוף הסיפור או לקראת הסוף. לא כל סיפור קצר הוא סיפור פואנטה, יש סיפורים שיש בהם נקודת שיא אך ללא פואנטה.
צמצום - בסיפור קצר אין זמן להתפרש על כמה מקומות, צמצום במספר דברים:
זמן - בדרך כלל הסיפור מתרחש במהלך זמן קצר, מספר שעות, יממה, שבוע או בדילוגים.
מקום - היכן המקום המרכזי שבו מסופר הסיפור.
העלילה - בסיפור הקצר יש בדרך כלל עלילה אחת. מבנה העלילה: מבוא (אקספוזיציה) - פעולה עולה - הסתבכות - שיא - פעולה יורדת (התרת ההסתבכות) - סיום (פתוח, סגור, מעגלי או פואנטה).
הדמויות (הנפשות הפועלות בסיפור) - הדמויות בסיפור הקצר מעטות יחסית לסיפורים שונים. בדרך כלל יש דמות ראשית אחת ודמויות משנה. הדמויות בסיפור הקצר אינן עגולות אלא דמויות שטוחות.
תיאורים - הלשון בסיפור הקצר נוטה להיות חסכנית. כל תיאור הוא הכרחי ומשמעותי ביותר.

המבנה הקלאסי של הסיפור הקצר הוא פירמידה שבראשה נמצאת נקודת השיא. השלבים במבנה הם:

אקספוזיציה - המבוא לסיפור הקצר. רקע קצר על הזמן והמקום של התרחשות העלילה.
הסתבכות - השלב העלילתי שבו מופר המצב המאוזן ששרר לפני שהסתבכה העלילה.
נקודת שיא - המקום בו הסיבוך מגיע לשיאו או המקום ה"מותח" ביותר בעלילה.
נקודת מפנה - כשהתנועה העלילתית משנה את כיוונה. מפנה יכול להתרחש לפני השיא או אחרי השיא. לעיתים הוא השיא עצמו.
סיום - שלב המציג את פתרון הבעיה העלילתית שהעמיד הסיבוך.

בשנת 2015 ייסדה הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר את תחרות הסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון, במסגרתה יצאו לאור שתי אסופות בשם "עשרים סיפורים קצרים".

נובלה
נוֹבֵלָה (באיטלקית: Novella) היא סוגה ספרותית מרכזית בספרות, החובקת סיפורים קצרים יחסית, שעלילתם מתרכזת במקום אחד, נמשכת לאורך תקופה קצרה וסובבת ציר רעיוני או עלילתי אחד. לעיתים מוגדרת נובלה גם על־פי אורכה: ארוכה מסיפור קצר וקצרה מרומן.
התפתחות הנובלה כז'אנר ספרותי החלה בימיה הראשונים של תקופת הרנסאנס באירופה, בידי סופרים צרפתים ואיטלקים. הבולט מביניהם היה ג'ובאני בוקאצ'ו, שספרו הדקאמרון הכיל כ-100 יצירות ספרותיות שונות הנחשבות כאבות היסוד של הסוגה. בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 החלו להיווצר קווים וחוקים סגנונים קבועים לטיב הנובלה, בעיקר בספרות הגרמנית.
נובלות משמשות לעיתים כבסיס ליצירות ארוכות ומפותחות יותר, בעיקר בתחומי המדע הבדיוני והפנטזיה. לדוגמה אפשר למנות את יצירתה של ננסי קרס, "קבצנים בספרד", שפורסם בהתחלה כנובלה ולאחר מכן הורחב לרומן. דוגמאות נוספות לטכניקה זו אפשר למצוא אצל רוג'ר זילאזני, אורסולה לה-גווין, אן מק'קפרי ועוד. אחת הנובלות הטובות ביותר לדעת אנשים רבים, נכתבה על ידי טולסטוי ב-1889 בשם "סונאטת קרויצר" אשר הסעירה בזמנו את הרוחות ברוסיה ונחשבה בפי רבים לשערורייתית ממש.
בספרות העברית אחד מכותבי הנובלות המפורסמים ביותר הוא ש"י עגנון, שמספר רב מיצירותיו נחשבות לנובלות, ביניהן "והיה העקוב למישור" ו"תהלה".

רומן
רומן הוא סוגה ספרותית. בימינו מקובל לכנות בשם "רומן" כל יצירת סיפורת בפרוזה שהיא רחבת היקף דיה; סיפורת מצומצמת יותר מכונה סיפור קצר, נובלטה או נובלה, לרוב בהתאם לכמות המילים שהסיפור מכיל. יש הטוענים שהרומן התפתח באירופה מתוך האפוס (שהוא עלילתי באופיו, שלא כמו יתר סוגי השירה) והרומנס, אבל הרומנים הראשונים התפתחו בנפרד מהשירה האפית. סוג נודע זה שהוא בעל היקף נרחב ומשתרע לעיתים על מספר כרכים עבר גלגולים רבים.
מקור המילה רומן ככל הנראה בגרמנית שבה מכונה הסוגה roman. בכמה שפות אירופאיות אחרות נעשה שימוש במונח נוֹבֵל, אשר מקורו במילה הצרפתית nouvelle ("חדש").
הרומנים הראשונים בעולם המערבי, ובכלל, נכתבו ביוונית עתיקה ובלטינית בין המאה הראשונה לפני הספירה למאה הרביעית לספירה. ידועים לפחות עשרים רומנים כאלה, כשהמוקדם בהם הוא ככל הנראה קלירואה מאת כריטון. בין הרומנים האלה, שחלקם שרדו בשלמותם או כמעט בשלמותם, ניתן למנות את דפניס וכלואה מאת לונגוס, סטיריקון מאת פטרוניוס (רק חלק קטן ממנו שרד), חמור הזהב מאת אפוליוס, סיפור אתיופי מאת הליודורוס, ועוד.
עם זאת מקובל לראות בדון קישוט של מיגל דה סרוואנטס את הרומן האירופאי הראשון, אם כי יש המקדימים וכוללים כבר את גרגנטואה ופנטגרואל של פרנסואה רבלה במסגרת סוגה זו. הספר "מעשה גנז'י" של הסופרת היפנית מורסקי שיקיבו נחשב גם הוא לרומן, אף שהקדים את הרומנים האירופאים בכ-500 שנה. אונורה דה בלזק נחשב בעיני רבים לאבי הרומן המודרני.
עד למאה ה-18 התייחס המונח לספרים המתארים עלילות רומנטיות (רומן רומנטי), אך כיום המונח מקיף את כל תחום יצירת הסיפורת רחבת ההיקף בפרוזה. לעיתים קרובות מאופיין הרומן בעלילה מורכבת ורבת-רבדים, או אף בכמה עלילות מקבילות, וכן בריבוי מקומות, זמנים ודמויות מורכבות (עגולות). המבנה עשוי לכלול אקספוזיציה, הסתבכות העלילה, נקודת מפנה, נקודת שיא, התרה וסיום. אין הסכמה גורפת על הגדרת הרומן, וחוקרים אחדים עשויים לחלוק על האמור לעיל. יחד עם זה, האמור לעיל משקף את הדעות הרווחות ביותר וכן את השימוש היומיומי במילה רומן.


חלוקה לפי תוכן

אפוס
שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה של שירה פולקלוריסטית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. 'עלילות גילגמש' הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה. דוגמאות קלאסיות נוספות לשירה אפית הן האיליאדה והאודיסיאה מאת הומרוס. כיום השימוש בסוגה קלאסית זו אינו נפוץ, אך המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית, ודוגמה מובהקת לכך היא האיניאדה הרוֹמִית מאת המשורר ורגיליוס, שמְחקה את הסגנון ואת הנושא של הומרוס.
גם במקרא ישנם קטעים המזוהים בחקר המקרא כשירה אפית כדוגמת ספר איוב ושירת דבורה. לטענת הפרופ' משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב.

רומן ריאלסטי
רומן ריאליסטי הוא רומן השואף ליצור בקורא את הרושם שהאירועים המתוארים ביצירה יכולים היו להתרחש במציאות. גם כשהוא מעצב עולם בדיוני, הוא חותר להציג אותו כבן דמותו של העולם הממשי, או כאילו היה המשכו הדמיוני. הרומן הריאליסטי מנסה ליצור בקורא את הרושם כאילו דברים אלו היו עשויים להתרחש, בהיותם מתיישבים עם תפיסת המציאות שבנה לעצמו הקורא על סמך ניסיונו.
הרומן הריאליסטי שלט באירופה בזמן השליש השני של המאה ה-19, תחילה בצרפת ואחר כך ברוסיה, באנגליה ובשאר ארצות אירופה. רומנים ריאליסטים מייצגים של התקופה הם "אבא גוריו" של בלזאק, "אנה קארנינה" של טולסטוי ועוד.

מאפייני הרומן הריאליסטי אינם מופיעים בכל רומן המוגדר "ריאליסטי", אך ניתן לראות בהם אמצעי זיהוי כלליים:

1) הרומן הריאליסטי מתאר את הבדוי על רקע המציאות הממשית. הדמויות והאירועים הבדיוניים ממוקמים במקומות ממשיים ובתקופה ספציפית (למשל התקופה של מלחמות נפוליאון ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי).
2) העלילה הבדיונית, האירועים המתרחשים בה, והתנהגות הדמויות המאכלסות את היצירה הספרותית, ניתנים להסברים סיבתיים. אין מקום ברומן הריאליסטי לאירועים מופלאים החורגים ממושגיו של הקורא על העולם. אין בו מקום למעשי נסים, למופלא ולעל טבעי. (כמו שקיימים, למשל, בספרים של גבריאל גארסיה מארקס, מאיר שלו ופול אוסטר).
3) הרומן הריאליסטי מציג את העולם הבדיוני בצורה מלאה ומפורטת - תיאור הדמויות, חיצוניותן ואופיין ותיאור הסביבה החיצונית והעולם החברתי האופייני לזמן ולמרחב של העלילה.
4) הרומן הריאליסטי מציג את המציאות כמו שהיא ואינו מייפה אותה. הוא יכול להתמקד גם בנושאים "נמוכים" (אלימות, פשע, סטיות מיניות וכו').
הסופר הריאליסטי מבקש לחזק את אשליית המציאות על ידי יצירת עלילה טבעית וספונטניות (רומן הרפתקאות שבו הגיבור תמיד ניצל לוקה בחסך ריאליסטי).

רומן היסטורי
רומן היסטורי הוא רומן, שעלילתו מתרחשת בתקופה שקדמה לזמן חיבורו. לעיתים עומדים אירועים היסטוריים ידועים במוקד העלילה, שגיבוריה הראשיים הם דמויות היסטוריות ממשיות (דוגמה לכך היא הרומן מלך בשר ודם של משה שמיר, העוסק בחיי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי). במקרים אחרים הדמויות בדיוניות, והמאורעות ההיסטוריים עומדים ברקע העלילה (כזה הוא למשל הרומן בין שתי ערים מאת צ'ארלס דיקנס, המתרחש על רקע המהפכה הצרפתית). יש רומנים היסטוריים שבהם נעשה מאמץ לדייק ככל האפשר בעובדות ההיסטוריות, אך סופרים אחרים מעדיפים לוותר על הדיוק ההיסטורי לטובת מטרות אמנותיות.
סוגה ספרותית זו הייתה מקובלת במאה ה-19. סופרים בולטים בסוגת הרומן ההיסטורי: וולטר סקוט, אלכסנדר דיומא, רפאל סבטיני וג'יימס מיצ'נר. במחצית הראשונה של המאה ה-20 זכתה הסוגה לתחייה מחודשת, וכללה רומנים של סופרים כגון ליון פויכטוונגר (היהודי זיס, הטרילוגיה יוספוס), ליאו פרוץ ("הכדור השלישי", "המרקיז דה בוליבר", "הפרש השוודי") ואלפרד דבלין (ולנשטיין).

רומן אוטוביוגרפי
רומן אוטוביוגרפי הוא סוג של רומן באמצעות טכניקות אוטומטיות של מיזוג אלמנטים אוטוביוגרפיים ופיקטיביים. הטכניקה הספרותית מובחנת מאוטוביוגרפיה או זיכרונות על ידי הקביעה להיות סיפורת. מכיוון שרומן אוטוביוגרפי הוא בדיוני חלקי, המחבר אינו מבקש מהקורא לצפות מהטקסט שיגשים את "הברית האוטוביוגרפית". שמות ומיקומים משתנים לעתים קרובות והאירועים משוחזרים כדי להפוך אותם לדרמטיים יותר, אך הסיפור עדיין דומה מאוד לחייו של המחבר. בזמן שמספרים את אירועי חייו של המחבר, אין שום העמדת פנים לאמת מדויקת. אירועים עשויים להיות מוגזמים או להשתנות למטרות אמנותיות או נושאיות.
רומנים המתארים הגדרות ו / או סיטואציות שהמחבר מכיר אינם בהכרח אוטוביוגרפיים. גם רומנים הכוללים היבטים השואבים מחייו של המחבר כפרטי עלילה מינוריים. כדי להיחשב לרומן אוטוביוגרפי על פי רוב הסטנדרטים, חייב להיות גיבור על פי המחבר ועלילתית מרכזית המשקפת אירועים בחייו.
רומנים שאינם עומדים במלואם בדרישות אלה או מרוחקים עוד יותר מאירועים אמיתיים מכונים לפעמים רומנים חצי-אוטוביוגרפיים.
רומנים רבים על חוויות עזות ופרטיות כגון מלחמה , משפחה סכסוך או מין , נכתבים כרומנים אוטוביוגרפיים.
עבודות מסוימות מתייחסות לעצמם בגלוי כ" רומנים ספרי עיון". ההגדרה של יצירות כאלה נותרת מעורפלת. המונח היה בשימוש נרחב לראשונה בהתייחס ל בדם קר הלא-אוטוביוגרפי על ידי טרומן קפוטה אך מאז נקשר למגוון עבודות השואבות בגלוי מאוטוביוגרפיה. הדגש הוא על יצירת יצירה שהיא אמיתית במהותה, לרוב במסגרת חקירת ערכים או היבט אחר של המציאות. הספרים זן ואומנות תחזוקת האופנוע מאת רוברט מ. פירסיג ו הטאו של מוחמד עלי מאת דייוויס מילר נפתחים בהצהרות מודה בכמה בדיוני של אירועים אך מצהיר שהם אמיתיים 'במהותם'.

רומן בלשי
ספרות בלשית היא ענף ספרותי שהתפתח מאמצע המאה ה-19 והגיע לשיא שגשוגו בעשורים הראשונים של המאה העשרים. בענף ספרותי זה מתוארים סיפורי פשעים - בעיקר רצח - בצורת תעלומה, שבלש (בלש משטרה, חוקר פרטי או בלש מטעם עצמו), גיבור הספר, פותר לקראת סיום הספר באמצעות הגיונו החריף ועל פי רמזים ועקבות השזורים לכל אורך הספר. חלק מספרי הבלשים הם סדרתיים ובהם דמות קבועה של בלש הפותר בכל ספר תעלומה אחרת.
הספרות הבלשית צמחה במקביל לאורבניזציה המואצת של החברה האנושית ולעליית תנועת הנאורות, שגרסה כי האדם יכול בכוח שכלו בלבד לפענח את העולם סביבו ולפתור את מצוקותיו.
סוגה ספרותית זו קרובה לספרי ריגול, סיפורי פעולה ובמידת מה לספרות אימה. חלק מספרים אלה הוסרטו כסרטי קולנוע.
בתרבות המערבית ישנם מופעים מוקדמים של סיפורים עם מאפייני בילוש, כגון המחזה "אדיפוס המלך" לסופוקלס, משפט שלמה, סיפור שושנה שבתוספות לספר דניאל, וסיפור שלושת התפוחים במחרוזת סיפורי אלף לילה ולילה. בניגוד למופעים נדירים אלה במערב, סוגה בלשית עשירה התפתחה בסין, החל מהמאה ה-14.

מעבר לתבנית הקבועה של גיבור-בלש וספר הסובב סביב פתרונה של תעלומת פשע, יש מספר סוגות משנה המסתעפות מן הספרות הבלשית:

"מי עשה זאת" (Whodunit) בו נמצא מספר מוגבל של גיבורים במקום מבודד, וכל אחד ואחד מהם הוא בעל מניעים והזדמנות לבצע רצח. הסופרת אגאתה כריסטי התמחתה בסוג זה, המופיע למשל בספרה "רצח באוריינט אקספרס".
"הבלש האפל", המתמחה בתיאור דמויות של בלש פרטי (private eye), הפועל בתחום האפור של החוק, כאשר הוא מודרך על ידי קוד מוסרי משלו. שנות הארבעים של המאה העשרים באמריקה הביאו לשיא את תת-הסוגה הזו. הפליא לגלם דמויות אלו בקולנוע השחקן המפרי בוגארט.
"הבלש המשפטי", העוסק בפתרון תעלומה אגב תיאור הליכים בבתי המשפט (וזאת להבדיל מספרים כגון ספריו של ג'ון גרישם העוסקים בתיאור ההווי המשפטי, ופחות בפתרון תעלומה בלשית, ומהווים סוגה בפני עצמה). דוגמה לכך היא סדרת "פרי מייסון" של ארל סטנלי גרדנר.
"הבלש ההיסטורי", המתאר תעלומה בלשית על רקע היסטורי. לסוגה זו ניתן לשייך את הספר "שם הוורד" מאת אומברטו אקו המתאר תעלומה בלשית במנזר בימי הביניים אם כי ראוי לציין כי הספר גם מכיל רעיונות דתים ופילוסופים רבים בשל מחברו אומברטו אקו, וכן סדרת "תיבת פנדורין" מאת בוריס אקונין.
"מותחן האימה" (Thriller), הנמצא על הגבול שבין ספרות האימה לבין הספרות הבלשית, מערב סיפור מתח בלשי עם אלמנטים על-טבעיים או אלמנטים של מדע בדיוני, כגון ספריו של איירה לוין מחברם של "תינוקה של רוזמרי", ו"הנערים מברזיל".
"הילד הבלש" - סוגה לילדים ונוער, המתארת ילד או חבורת ילדים הפותרים תעלומות בלשיות. לעיתים מדובר בתעלומות "ילדותיות" ולעיתים בתעלומות פשע של ממש. בולטים בסוגה - "השביעייה הסודית", "דני ידעני", "ננסי דרו" והסדרות הישראליות "ג'ינג'י" ו"חבורת כוח-המוח".
"החדר הנעול", בו הבלש פותר תעלומות רצח בלתי אפשריות לכאורה, וכביכול לא הייתה אפשרות לרוצח להיכנס ולצאת מזירת הפשע. ג'ון דיקסון קאר נחשב מגדולי הכותבים של סגנון זה.

רומן רומנטי
רומן רומנטי מוגדר על ידי ארגון ה-RWA (איגוד מחברי הרומן הרומנטי בארצות הברית) כספר אשר עוסק בשני אנשים אשר מתפתחת ביניהם אהבה רומנטית ואשר מנסים לבנות מערכת יחסים יחדיו. מערכת היחסים בין הגיבורים תהיה הציר העיקרי של העלילה. תיאור של יחסים אלו במקביל לאירועים היסטוריים או ביחס למערכות יחסים אחרות יכול להתקיים, כל עוד אלו לא יהוו את מוקד העלילה. מערכת היחסים הרומנטית בין גיבורי הספר תסתיים באופן טוב או לפחות אופטימי - בדרך כלל חתונה. ספר אשר עוסק בתיאור אהבתם של שני אנשים אך מסתיים בפרידה, במות אחד הגיבורים או בחוסר בהירות בנוגע לעתידם המשותף לא יסווג בדרך כלל כרומן רומנטי.
הז'אנר מחולק לרוב לספרים היוצאים בסדרות (קטגוריות) של מוציאים לאור, ובהם מגבלות לגבי אופי העלילה ומספר המילים, לצד ספרים העומדים בפני עצמם ואשר בהם הכתיבה חופשית יותר. בנוסף מחולק הז'אנר לקטגוריות משנה הקשורות באופי העלילה ומקום או זמן התרחשותה, ביניהן רומן רומנטי היסטורי, רומן רומנטי עתידני, רומן אירוטי, רומן רומנטי עם עלילת מתח, ורומן רומנטי מבוסס פנטזיה אשר יכלול מרכיבים על-טבעיים או שבין דמויותיו יהיו יצורים כגון ערפדים או אנשי זאב.
אחת הנוסחאות הוותיקות ברומן רומנטי מציגה כגיבורה צעירה הגונה, מוכשרת, נבונה וטובת לב, ולרוב גם יפה. הגיבור יהיה לרוב מבוגר ממנה, בעל אמצעים, אשר אינו נותן אמון באנשים עד אשר הוא פוגש את הגיבורה. לעיתים קרובות יתחילו היחסים ביניהם על רגל שמאל, אך עם הזמן הם יתאהבו. ברקע היחסים יופיעו דמויות משנה אוהדות לשני הצדדים, שישתדלו לרפד את דרכם אל האושר, לצד דמויות מרושעות אשר ינסו לחבל באהבתם הגוברת. יצוין כי עלילה זו נפוצה אך ודאי אינה היחידה בז'אנר.
בקרב חוקריו מחוץ לארץ נקראים הספרים בז'אנר Romance Novels. לעיתים קרובות ישנה התייחסות מפורשת לז'אנר כמזוהה עם הוצאות הספרים Harlequin הקנדית ו- Mills & Boon הבריטית. שתי הוצאות ספרים אלו חולשות על רוב ההוצאה לאור של ספרות זו בעולם.
השם 'רומן רומנטי' ניתן בישראל לסדרה מתורגמת של ספרי כיס אשר ראו אור מאז אמצע שנות השבעים של המאה העשרים. השם רומן רומנטי נטבע בתודעת הציבור, והפך כינוי לספרות מלודרמטית בעלת ערך אסתטי מועט.
הרומן הרומנטי התפתח בנישת ספרי הכיס, אלו בעלי הכריכה הצבעונית הרכה אשר מכילים כ-150 עמודים ו-50,000 מילים. הפורמט האחיד נבע משיקולי ייצור, שיווק והפצה אך גם ממסורת, והוא הפך סימן זיהוי ובסיס לציפיות בלב הקורא. בהוצאה הישראלית היו במשך שנים שני פורמטים קבועים - מצומצם ומורחב - והמתרגמות התבקשו לקצץ בעלילה או להוסיף לה על פי דרישות ההוצאה, שלא היה להן דבר וחצי דבר עם תוכנו המסוים של ספר זה או אחר.
על פי ארגון "הסופרים הרומנטיים של אמריקה" (RWA), יצירות שעוסקות בתקופה החל משנות ה-50 של המאה ה-20 מסווגות כרומן רומנטי עכשווי.

רומן דיקטטורי
רומן דיקטטורי (בספרדית: novela del dictador) הוא סוגה של ספרות לטינו-אמריקאית, המאתגרת את תפקיד הדיקטטור בחברה הלטינו-אמריקאית. התמה של משטר הקאודיליו (caudillismo) המתאפיין במנהיג פוליטי כריזמטי וחזק, נבחנת בסיפורת זו מבעד למערכות היחסים שבין כוח, דיקטטורה, וכתיבה. יתרה מזאת, הרומן הדיקטטורי הוא לרוב אלגוריה לתפקיד הסופר בחברה הלטינו-אמריקאית. אף על פי שהיא קשורה בעיקר לבום הלטינו-אמריקני של שנות ה-60 וה-70, יש לסוגה זו שורשים ביצירה הלא-בדיונית בת המאה התשע-עשרה פקונדו (Facundo ;1845), פרי עטו של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו. בהציגו ביקורת עקיפה על המשטר הדיקטטורי של חואן מנואל דה רוסאס בארגנטינה, פקונדו הוא מבשר סוגת הרומן הדיקטטורי; וכל אלו שיבואו לאחר מכן קשובים לו. כפי שנקבע על ידי סרמיינטו, סוגה זו לא באה לנתח את שלטונם של דיקטטורים מסוימים, או להתמקד ברמת דיוק היסטורית, אלא נועדה לבחון את אופיים המופשט של דמויות סמכותיות ושל סמכותיות בכלל.
על מנת להיחשב כרומן דיקטטורי, צריך הסיפור לכלול נושאים פוליטיים חזקים שמקורם בהיסטוריה, בחינה ביקורתית של כוחו של הדיקטטור, "הקאודיליו", וכמה הרהורים כלליים על אופי הסמכותיות .אף שרומנים דיקטטורים מסוימים מתרכזים בדיקטטור היסטורי אחד (גם אם במסווה בדיוני), הם אינם מנתחים את הכלכלה, הפוליטיקה ואופן ממשל המשטר כפי שעשוי להיות בספר היסטוריה. ז'אנר הרומן הדיקטטורי כולל את "אני, העליון" (1974; Yo, el supremo), מאת אוגוסטו רואה באסטוס, המתייחס לעריץ ד"ר פרנסיה מפרגוואי ואת "חגיגת התיש" (2000), מאת מריו ורגס יוסה, הנקשר לרפאל לאונידס טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית. לחלופין, הסופר עשוי ליצור דיקטטור בדיוני כדי להשיג את אותו סיפור עלילתי, כמו ב"מניעיה של המדינה" (1974: "El Recurso del método"), מאת אלחו קרפנטייר, שבו הדיקטטור הוא אדם מורכב שדמותו קובצה ממאפיינים של כמה דיקטטורים היסטוריים. ז'אנר הרומן הדיקטטורי השפיע רבות מאוד על התפתחות מסורת הספרות הלטינו-אמריקאית, מכיוון שרבים מהסופרים דחו טכניקות סיפור מסורתיות, ליניאריות, ופיתחו סגנונות עלילתיים שיטשטשו את ההבחנות בין הקורא, המספר, העלילה, הדמויות והסיפור. בבחינת סמכות המנהיגות בחנו הסופרים את תפקידם החברתי כמפיצי חוכמה פטרנליסטים, כמו זו של הקאודיליו שאת משטרו אתגרו ברומנים הדיקטטורים שלהם.
מבקר הספרות רוברטו גונזלס אצ'ברייה טוען כי הרומן הדיקטטורי הוא "המסורת הנושאית הילידית המובהקת ביותר בספרות אמריקה הלטינית", ומתחקה לאחור אחר התפתחות הנושא הזה "עד לסיפוריהם של הקונקיסטאדור ברנאל דיז קסטילו וההיסטוריון בן התקופה פרנסיסקו לופז דה גומרה אודות כיבוש מקסיקו בהובלת הרנן קורטז." במאה התשע-עשרה כבר ניכרו הרהורים ספרותיים משמעותיים על הכוח הפוליטי, אם כי כללית, הרומן הדיקטטורי קשור בבום הלטינו-אמריקאי, התנועה הספרותית של שנות ה -60 וה -70 של המאה העשרים. למבקר ג'רלד מרטין, הרומן הדיקטטורי מציין את סוף הבום ואפילו (כפי שהוא מעיד על אני, העליון של אוגוסטו רואה באסטוס) "סופו של עידן שלם בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, עידן שהחל בפקונדו (Facundo) של סרמיאנטו ב־1845 ." בשנות השבעים, רומנים דיקטטורים רבים התמקדו בדמותו "של הדיקטטור המזדקן, שהפך טרף לשעמום הכוח חסר הגבולות עד כדי שהוא חש על סף אובדן."

רומן דיקטטורי
רומן דיקטטורי (בספרדית: novela del dictador) הוא סוגה של ספרות לטינו-אמריקאית, המאתגרת את תפקיד הדיקטטור בחברה הלטינו-אמריקאית. התמה של משטר הקאודיליו (caudillismo) המתאפיין במנהיג פוליטי כריזמטי וחזק, נבחנת בסיפורת זו מבעד למערכות היחסים שבין כוח, דיקטטורה, וכתיבה. יתרה מזאת, הרומן הדיקטטורי הוא לרוב אלגוריה לתפקיד הסופר בחברה הלטינו-אמריקאית. אף על פי שהיא קשורה בעיקר לבום הלטינו-אמריקני של שנות ה-60 וה-70, יש לסוגה זו שורשים ביצירה הלא-בדיונית בת המאה התשע-עשרה פקונדו (Facundo ;1845), פרי עטו של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו. בהציגו ביקורת עקיפה על המשטר הדיקטטורי של חואן מנואל דה רוסאס בארגנטינה, פקונדו הוא מבשר סוגת הרומן הדיקטטורי; וכל אלו שיבואו לאחר מכן קשובים לו. כפי שנקבע על ידי סרמיינטו, סוגה זו לא באה לנתח את שלטונם של דיקטטורים מסוימים, או להתמקד ברמת דיוק היסטורית, אלא נועדה לבחון את אופיים המופשט של דמויות סמכותיות ושל סמכותיות בכלל.
על מנת להיחשב כרומן דיקטטורי, צריך הסיפור לכלול נושאים פוליטיים חזקים שמקורם בהיסטוריה, בחינה ביקורתית של כוחו של הדיקטטור, "הקאודיליו", וכמה הרהורים כלליים על אופי הסמכותיות .אף שרומנים דיקטטורים מסוימים מתרכזים בדיקטטור היסטורי אחד (גם אם במסווה בדיוני), הם אינם מנתחים את הכלכלה, הפוליטיקה ואופן ממשל המשטר כפי שעשוי להיות בספר היסטוריה. ז'אנר הרומן הדיקטטורי כולל את "אני, העליון" (1974; Yo, el supremo), מאת אוגוסטו רואה באסטוס, המתייחס לעריץ ד"ר פרנסיה מפרגוואי ואת "חגיגת התיש" (2000), מאת מריו ורגס יוסה, הנקשר לרפאל לאונידס טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית. לחלופין, הסופר עשוי ליצור דיקטטור בדיוני כדי להשיג את אותו סיפור עלילתי, כמו ב"מניעיה של המדינה" (1974: "El Recurso del método"), מאת אלחו קרפנטייר, שבו הדיקטטור הוא אדם מורכב שדמותו קובצה ממאפיינים של כמה דיקטטורים היסטוריים. ז'אנר הרומן הדיקטטורי השפיע רבות מאוד על התפתחות מסורת הספרות הלטינו-אמריקאית, מכיוון שרבים מהסופרים דחו טכניקות סיפור מסורתיות, ליניאריות, ופיתחו סגנונות עלילתיים שיטשטשו את ההבחנות בין הקורא, המספר, העלילה, הדמויות והסיפור. בבחינת סמכות המנהיגות בחנו הסופרים את תפקידם החברתי כמפיצי חוכמה פטרנליסטים, כמו זו של הקאודיליו שאת משטרו אתגרו ברומנים הדיקטטורים שלהם.
מבקר הספרות רוברטו גונזלס אצ'ברייה טוען כי הרומן הדיקטטורי הוא "המסורת הנושאית הילידית המובהקת ביותר בספרות אמריקה הלטינית", ומתחקה לאחור אחר התפתחות הנושא הזה "עד לסיפוריהם של הקונקיסטאדור ברנאל דיז קסטילו וההיסטוריון בן התקופה פרנסיסקו לופז דה גומרה אודות כיבוש מקסיקו בהובלת הרנן קורטז." במאה התשע-עשרה כבר ניכרו הרהורים ספרותיים משמעותיים על הכוח הפוליטי, אם כי כללית, הרומן הדיקטטורי קשור בבום הלטינו-אמריקאי, התנועה הספרותית של שנות ה -60 וה -70 של המאה העשרים. למבקר ג'רלד מרטין, הרומן הדיקטטורי מציין את סוף הבום ואפילו (כפי שהוא מעיד על אני, העליון של אוגוסטו רואה באסטוס) "סופו של עידן שלם בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, עידן שהחל בפקונדו (Facundo) של סרמיאנטו ב־1845 ." בשנות השבעים, רומנים דיקטטורים רבים התמקדו בדמותו "של הדיקטטור המזדקן, שהפך טרף לשעמום הכוח חסר הגבולות עד כדי שהוא חש על סף אובדן."

מותחן
מוֹתחן (Thriller) הוא סוגה המיושמת בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה. הוא כולל מספר רב של תת-סוגות. המותחן מאופיין בשימוש בפעולה ובמקצב גבוה, ובדמות הגיבור או הפרוטגוניסט שהוא בעל תושייה וצריך לסכל את מזימותיו של נבל המצוי מצדו הבלתי מוסרי של המתרס, ולרוב גם בעל כוח או ממון רב יותר. בנוסף, יש שימוש באמצעים ספרותיים רבים כמו מתח, גורמי הסחה שונים וקליף האנגרים.
מותחנים לעיתים מתרחשים בתפאורות חוץ: ערים, מדבריות, אזורי הקוטב או ימים ואוקיינוסים. הגיבורים ברוב סוגי המותחנים הם טיפוסים "קשוחים" שרגילים לסכנה. לרוב שוטרים, מרגלים, אנשי ים או טייסים, ולעיתים גם אזרחים רגילים שנקלעו למוקד הסכנה בטעות. לרוב גברים ולעיתים נשים.
לעיתים המותחנים חופפים לסיפורי מסתורין, כאשר הייחוד שבהם נובע מעלילתם הסבוכה. במותחן, הגיבור צריך לסכל את תוכניותיהם העתידיות של אויביו, ולא לפתור פשעים שכבר ארעו. לרוב סיפורי המותחנים מתרחשים בסדר גודל רחב: הפשעים שיש צורך בעצירתם הם מקרי רצח בשרשרת, מעשי טרור, התנקשויות, או הפלת הממשל. מוטיב הסכנה וכן עימותים אלימים הם אלמנטים עלילתיים תכופים. בשעה שסיפורי מסתורין מגיעים לשיאם בפתירת התעלומה, במותחנים נקודת השיא היא כאשר הגיבור מביס לבסוף את אויבו ובכך מציל את חייו או את חיי אחרים. במותחנים השאובים מסגנונות פילם נואר וטרגדיה, הגיבור מת במהלך הסיפור.
קיימות מספר הבחנות המבדילות את המותחנים מתת הסוגות האחרים כהרפתקאות, ריגול, מלחמה וכיוצא בזה. ראשית, מדובר בגישתם כלפי הנושא העלילתי ולא בעיסוק הבלעדי בו. הרבה מותחנים עוסקים במרגלים ובמעשי ריגול, אך לא כל סיפורי הריגול הם מותחנים. כך למשל, נובלות הריגול של ג'ון לה קארה דוחות את מוסכמות המותחן. שנית, מותחנים מצטלבים עם תת-סוגות אחרים שבדרך כלל לא קיים בהם אלמנט המתח: הסופר אליסטר מקלין הוא בין המוכרים שבסופרי המותחנים, אולם במרבית ספריו הוא מתעסק במלחמה שבין אדם לטבע.

מותחן פוליטי
מותחן פוליטי הוא מותחן קולנועי או ספרותי שעוסק במאבקי כוחות פוליטיים. במותחנים פוליטיים משולבות לרב מספר תוכניות, בדרך כלל לא חוקיות, שמטרתן להעניק למישהו כוח פוליטי, בעוד יריביו מנסים למנוע ממנו את קבלת הכח. מותחנים כאלה יכולים לכלול תרחישים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים כאחד. הבחירות לנשיאות ארצות הברית ומלחמת העולם השנייה חוזרים במותחנים פוליטיים רבים.
המותחן פוליטי שונה ממותחנים אחרים משום שהעלילה שלו עוסקת באירועים בסדר גודל ארצי: פיגועי טרור, ריגול, פעילויות שונות של מוסדות המדינה וכו'. האירועים במותחן פוליטי בדיוניים לרב, אך מתרחשים במדינות אמיתיות ובדיוניות. לפעמים האירועים מתקשרים לאירועים אמיתיים מהעבר.
בביקורתו לסרט מזימות זרות מנסה המבקר אריק לנדגארד לספק תשובה לשאלה "מה בונה מותחן פוליטי?":

"בבסיס העלילה עומד אדם פשוט שגורם בטעות לגל של שחיתות. השחיתות צריכה להיות פוליטית או ממשלתית בטבעה."

מדע בדיוני
מדע בדיוני (בראשי תיבות: מד"ב) הוא סוגה ספרותית רחבה הכלולה בסוגת העל "ספרות ספקולטיבית", העוסקת לרוב בתיאור עלילות עתידיות בדיוניות באמצעות פיתוח של רעיונות ומגמות קיימים בתחומי המדע, הטכנולוגיה, הכלכלה והאמנות והשלכותיהם על עתיד האנושות. סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין הגדיר את המדע הבדיוני בקצרה:
השערה מציאותית על אירועים עתידיים אפשריים, המבוססת בצורה מוצקה על ידע והכרה של העולם האמיתי, עבר והווה, ותוך הבנה של הטבע וחשיבות השיטה המדעית.

— רוברט היינליין
רבים נוטים לבלבל בין מדע בדיוני ובין פנטזיה או להתייחס אל שתי הסוגות כאל מקשה אחת, אולם השתיים נבדלות זו מזו, בעיקר בבסיס העלילה: המדע הבדיוני מבוסס על חוקים מדעיים או מציאות היסטורית קיימת שפותחו לאפיקים דמיוניים, בעוד שהפנטזיה מתרחשת כולה בעולם דמיוני מיסודו. עם זאת, ישנן יצירות שסיווגן אינו מובהק לאחת הסוגות.

קיימות מספר טעויות נפוצות באשר למדע הבדיוני:
מדע בדיוני אינו כלי לחיזוי העתיד - הוא עוסק הן בהתפתחויות עתידיות אפשריות והן באלו שאינן אפשריות; היתכנותו של העולם המתואר ביצירת מדע בדיוני אינה רלוונטית כלל, בדיוק כמקובל לגבי כל יצירת ספרות או אמנות אחרת.
מדע בדיוני, על אף שמו, אינו מחויב לדיוק מדעי ואינו נמדד לפי קנה מידה זה[2].
מדע בדיוני אינו מוגבל לנושאים שעמם הוא מזוהה לעיתים - חוצנים, חלליות, מסע בזמן, מוטנטים וכדומה - אלא מתפרס על תחום רחב יותר.
בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 החלה זליגה בין המדע הבדיוני לבין ספרות הזרם המרכזי ומאז נכתבים יותר ספרים הכוללים נושאים השאולים מהמדע הבדיוני אך לא כתובים ולא ממותגים כמדע בדיוני. עם הספרים מסוג זה שתורגמו לעברית נמנים "אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר, "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ו"איגוד השוטרים היידים" מאת מייקל שייבון.
המדע הבדיוני אינו מוגבל רק לספרות הכתובה ונפוץ מאוד גם כסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, תסכיתי רדיו וקומיקס. מגמה זו התגברה במיוחד לאור התפתחות טכנולוגיות האפקטים המיוחדים.

מדע בדיוני רך
מדע בדיוני רך הוא תת-סוגה של מדע בדיוני שבה הדגש הוא על תהליכים סוציאליים. בספרות מסוג זה ההסברים המדעיים לטכנולוגיה הם בעלי חשיבות והיקף קטנים יחסית, או לחלופין כמעט ולא קיימת התייחסות למדע עתידני, וההתייחסות היא לכיצד חברה עלולה להיראות בעתיד.

ההגדרה של מדע בדיוני רך כוללת בתוכה שתי הגדרות שונות:

1) סיפורת בתחומי מדע "רך", במיוחד מדעי החברה (לדוגמה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה או פסיכולוגיה), יותר מאשר מדע "קשה" (לדוגמה, פיזיקה, אסטרונומיה או כימיה)
2) מדע בדיוני שאינו מתבסס על אפשרות מדעית מדויקת.
המונח הופיע לראשונה בסוף שנות ה-70 והוא מיוחס לחוקר הספרות האוסטרלי פיטר ניקולס. המונח המשלים הוא מדע בדיוני קשה.

מדע בדיוני קשה
מדע בדיוני קשה או מדע בדיוני טכנולוגי (Hard science fiction) הוא תת-סוגה של ספרות מדע בדיוני המאופיינת בדגש על הפרטים המדעיים או טכניים ובניסיון לתאר בצורה מפורטת את הטכנולוגיה בסיפור. המונח הוטבע לראשונה ב-1957 על ידי פ. סקיילר מילר בביקורת הספר "איי החלל" מאת ג'ון וו. קמפבל. המונח המשלים הוא מדע בדיוני רך, שהופיע לראשונה בסוף שנות השבעים כדרך לתאר את הסיפורת שבה הדגש הוא על תהליכים סוציאליים והסברים מדעיים לטכנולוגיה הם בעלי חשיבות והיקף קטנים יחסית.
לרוב לא יהיו במדע בדיוני קשה ספינות חלל הטסות במהירות האור ודברים דומים אשר מופיעים הרבה פעמים במדע בדיוני כמו במלחמת הכוכבים אך לא אפשריים מבחינה מדעית.

מדע בדיוני צבאי
מדע בדיוני צבאי הוא תת-סוגה של ספרות, סרטים ומשחקי מחשב מדע בדיוני העוסקים בעיקר בטכנולוגיה עתידנית בדיונית של כלי נשק למטרות מלחמה ובדמויות שלרוב נמנות כחברים בארגון צבאי פעיל, כגון צבא, צי חלל או ארגון גרילה. הלחימה נעשית לרוב מחוץ לכדור הארץ, בחלל או בעולמות אחרים.
ספרים מתת-סוגה זו עוסקים לרוב בתיאור עימותים צבאיים, מלחמות, טקטיקות מלחמה, טכנולוגיית הנשק ותיאור מהלך השירות הצבאי בעיני הדמויות. לסיפורים לרוב מאפיינים מקבילים לעימותים מההווה או העבר של כדור הארץ כך שמדינות מוחלפות בכוכבי לכת וספינות קרב בספינות חלל. לעיתים כוללים ספרים אלה עימותים עם חייזרים.
עם הספרים הידועים בתת-סוגה זו נמנים "לוחמי החלל" מאת רוברט היינליין, "המשחק של אנדר" מאת אורסון סקוט קארד ו"מלחמת האדם הזקן" מאת ג'ון סקאלזי. בנוסף לכך, ניתן לשייך גם את זיכיון סטארגייט לז'אנר זה.

אפוקליפסה ופוסט-אפוקליפסה
אפוקליפסה בדיונית היא תת-סוגה של מדע בדיוני ואימה אשר מתארת את קץ הציוויליזציה. אפוקליפסה זו מוצגת בדרך כלל כתוצאה מאסון שעלול להיות סיכון קיומי כגון אפוקליפסת זומבים, מלחמה גרעינית, מגפה, פלישת חייזרים, אירוע פגיעת אסטרואיד, השתלטות רובוטים, סינגולריות טכנולוגית, אירוע על-טבעי, אסכטולוגיה, שינויי אקלים קיצוניים, דלדול משאבים, קריסה אקולוגית או אסון אחר.
פוסט-אפוקליפסה בדיונית מתקיימת בעולם או ציוויליזציה לאחר שאסון הרס את העולם. מסגרת הזמן עשויה להיות מידית לאחר האסון, בהתמקדות בתלאות הניצולים, או בזמן מאוחר יותר, לעיתים לאחר שכבר שכחו את הציוויליזציה שהתקיימה קודם לאסון. סיפורים פוסט-אפוקליפטיים מתארים לרוב עולם עתידי שאינו טכנולוגי, או עולם שבו נותרו רק שרידי טכנולוגיה. העולם הפוסט-אפוקליפטי מתואר לרוב כדיסטופיה בה התושבים חיים בתנאי מחסור קשים ובפחד מתמיד מטרור ושודדים אלימים בעולם חרב ומזוהם.
הסוגה צברה פופולריות לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר האפשרות למלחמה גרעינית הגיעה לתודעת הציבור. יחד עם זאת, רומנים אפוקליפטיים היו קיימים כבר בתחילת המאה ה-19, כאשר מרי שלי פרסמה את "האדם האחרון" (אנ').

סייברפאנק
סייברפאנק או פאנקיברנטי היא תת-סוגה בספרות המדע בדיוני המבוססת על תרבות השוליים של שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים ובעיקר על הפאנק. מקור השם הוא הלחם של קיברנטיקה ופאנק.
ספרות סייברפאנק מתארת עתיד דיסטופי קרוב יחסית המאופיין על ידי חברה מנוכרת וטכנולוגיה שועטת קדימה. שתלים ביוניים, הנדסה גנטית בקנה מידה רחב, שימוש בסמים וממשקי אדם-מכונה, כמו גם תאגידי-על וערי-ענק הם בין סממני העלילה בספרות המשתייכת לזרם. עלילת הסייברפאנק הקלאסית מציגה אנטי-גיבור שנאלץ להילחם כנגד המערכת ולרוב מנצח אותה בסופו של דבר.
בעוד שזרם המדע הבדיוני המקובל והמרכזי מתאר עתיד רחוק, סייברפאנק עוסק לעיתים קרובות לעבר עולם מקביל, או עתיד קרוב ביותר, שהוא הקצנה ברורה ומוצהרת של מנת יתר טכנולוגית. לגוף האדם תפיסה "מכנית" יותר בז'אנר זה - את הגוף אפשר להחליף, להשתיל איברים, לאחות עצבים ולהנדס מחדש את ה-DNA. בספר "נוירומנסר", מתוארת אחת הדמויות במילים האלה: "... כיעורו היה כמו מתוך אגדה, בעידן שבו היה היופי מצרך שווה לכל נפש, הייתה בהיעדרו של זה מידה של הפגנת אצילות...".
ויליאם גיבסון וברוס סטרלינג הם שניים מסופרי הסייברפאנק המפורסמים. בטלוויזיה יש מעט סדרות מזרם זה, כאשר הסדרה של ג'יימס קמרון "מלאך שחור" מהווה דוגמה טובה. משחקי תפקידים רבים כוללים אלמנטים של סייברפאנק - החל בסייברפאנק 2077, דרך סייברספייס ומרוצללים, וכלה במערכות רב-תחומיות כגון GURPS ו- FUDGE המאפשרות יצירת עולמות ודמויות בסגנון זה.
סרטי סייברפאנק נוצרו בעיקר בשנות השמונים - בלייד ראנר, שליחות קטלנית, רובוקופ, הנוסע השמיני והמשכיו, מקס הזועם ואפילו המטריקס, החדש יחסית (סוף שנות ה-90 של המאה ה-20), הוא דוגמה לסרט סייברפאנק, ויש הטוענים שהושפע רבות מנוירומנסר של גיבסון.
בתחום זה ניתן למצוא גם משחקי מחשב ווידאו רבים (רובם משנות התשעים), בייחוד Cyberpunk 2077 Syndicate, Deus Ex ו-System Shock.

סטימפאנק
סטימפאנק ("פאנק הקיטור"; באנגלית: Steampunk) הוא תת-סוגה של מדע בדיוני שמציגה עולם המבוסס טכנולוגית על מכניקה ומנועי קיטור. בדרך כלל, סטימפאנק מציג גרסה אלטרנטיבית של התפתחות העולם עם דמיון כללי לתקופה הוויקטוריאנית בריטית או "המערב הפרוע" האמריקאית (החצי השני של המאה ה-19). קיימים בו גם אלמנטים של פנטזיה ואימה.
בז'אנר הסטימפאנק מתואר עולם חלופי בו לא התפתחו טכנולוגיות כגון אלקטרוניקה ספרתית ומנוע הדיזל ובמקומן שגשגו טכנולוגיות שמבוססות על מכניקה ומנועי קיטור, בו נפגשים הישן והמודרני.
הרכיב ה"פאנק" מתייחס לדגש מסוים על טבעו האמיתי של האדם, המונע על ידי יצרים נמוכים - תאווה, כעס, יהירות, חמדנות וקנאה. הסגנון הכללי של סטימפאנק נראה לעיתים קרובות ציני, פסימי ודיסטופי, אבל הודות לאפשרויות הקומיות של סגנון הרטרו, התפתחו גם מוטיבים של הומור ופרודיה. עם זאת, יש יצירות רבות שהסגנון בהן הפוך - רומנטיקה, דרמה של רגשות גבוהים, אפילו אלמנטים של אוטופיה.
הרקע בסגנון סטימפאנק מורכב ממכוניות, קטרים, טלפונים וחפצים אחרים שנראים מיושנים. הם בנויים באופן אנכרוניסטי בסביבה "וינטאג'ית". ספינות מעופפות, רובוטים מכניים, כל אלה הוכנסו במכוון לאגדות או אפילו סיפורי ילדים.
מתוך ספרות הסטימפאנק צמחו סגנונות אמנותיים, אופנה, עיצוב, קולנוע ומוזיקה. סגנון סטימפאנק מתפשט יותר ויותר לגרפיקה, איורים, פיסול ואף למשחקי מחשב. יש אומרים שסטימפאנק התפתח להיות תת-תרבות של ממש.
המאפיינים העיקריים של סטימפאנק כוללים:
ספינות וקטרי קיטור, ספינות אוויר, כדורים פורחים, נשק מתקופת המהפכה התעשייתית, שעונים מכניים, מכשירי טלפון כבדים. סגנון בגדים מזכיר את אנגליה של מאה ה-19: כובעי צילינדר, מעילים ארוכים וחולצות תחרה, מחוכים וחצאיות עם קרינולינה עם דגש על סגנון הגותי.
בעולם בדיוני זה לא קיימים חומרים סינתטיים אך יש הרבה נחושת, עור ועץ. האביזר הטיפוסי הוא גלגל שיניים.

פנטזיה
פנטזיה (מאנגלית: Fantasy – דמיון, דמיוני, בעברית קרויה היזיון) היא סוגה ספרותית, שבה העלילה תלויה בקיומם של דברים שמקובל במדע המודרני לראותם כבלתי-אפשריים או כבלתי-קיימים, כמו שדים, קסמים, דרקונים, חדי קרן וכיוצא בזה. מקורותיה של הפנטזיה באגדות, בפולקלור ובמיתולוגיה ליצירת הרקע שעליו מתבססת העלילה. סוגה זו קרובה למדע הבדיוני ולסיפורי אימה, וישנן יצירות אשר סיווגן איננו מובהק לאחד מן הז'אנרים האלו.
נטזיה מתאפיינת בראש ובראשונה בעלילה המתרחשת כולה או מקצתה בעולם בדיוני. לעיתים קרובות נעשה שימוש בקסמים וביצורים בדיוניים. כמו כן, לעיתים קרובות העולם שבו מתרחשת העלילה נמצא בתקופה הדומה לימי הביניים הכוללת מלכים ואבירים, טירות ומבצרים, וכלי הנשק כוללים חליפות שריון, חרבות וחץ וקשת. מאפיין נוסף שמשותף לסוגה זו ולסוגות אחרות הוא המאבק בין טוב לרע. העלילה מתמקדת, לא אחת, בכוחות הטוב ואילו הרוע לרוב מתואר, לעיתים, כאויב ערטילאי, רב עוצמה ביותר ומעורר אימה.
לעיתים נדירות מתמקדים סיפורי הפנטזיה בתיאור ריאליסטי של חיי היום יום בעולמות הפנטזיה, כשלרוב הם משמשים כרקע בלבד לסיפור שהוא בבסיסו סיפור הרפתקאות. לעיתים קרובות הגיבורים המייצגים את הטוב נקלעים להרפתקה ללא כוונה של ממש; במקרים רבים הבחירה אינה נתונה בידם מאחר שהם כבר נבחרו בידי כוח עליון כלשהו ויש פעמים שהם יוצאים להרפתקה מבחירה.
פעמים רבות, ניתן לראות בסיפור הפנטזיה אלגוריות על המתרחש בעולמנו שלנו. למשל, ספרי "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט מהווים בבירור סאטירה על החברה שלנו לא פחות מאשר הם מהווים סאטירה על ז'אנר הפנטזיה עצמו. לעומת זאת, לעיתים חיפוש הקבלות יכול להיות שגוי או שנוי במחלוקת. למשל, ג'.ר.ר. טולקין התנגד בצורה נחרצת לניסיונות לראות ב"שר הטבעות" אלגוריה למלחמת העולם השנייה.
המדע הבדיוני פתח בפני סופרי הפנטזיה אפיקים חדשים של מסע לחלל, רובוטים ואנדרואידים, חייזרים טובים ורעים, מחלות ומחולליהן. כל אלו שימשו ומשמשים כר לפנטזיות הנכתבות במחצית השנייה של המאה ה-20 ובמאה ה-21, חלקן מבוססות רק על חומרי המדע הבדיוני וחלקן משלבות לחשים וקסמים, יצורי אופל ושאר מרכיבי פנטזיות מקובלים.

פנטזיה אפית
פנטזיה אפית היא סוגה ספרותית, המשתייכת לז'אנר הפנטזיה, ומתרחשת בעולמות אחרים או עולמות מקבילים.
הפנטזיה האפית החלה את דרכה עם יצירותיהם של סופרים כק. ס. לואיס וג'.ר.ר. טולקין, שהתפרסמו בשנות ה-50 של המאה ה-20. אף על פי שהיא איננה נחשבת לתת-הז'אנר הוותיק מבין מגוון תתי-הז'אנר של ספרות הפנטזיה, הפנטזיה האפית נחשבת לפופולרית מביניהם ומשויכת לרוב לצד חרב וכושפות כאחת משני תתי-הז'אנר העיקריים ששמם נרדף למושג הכללי "פנטזיה".
עיבודים קולנועיים עכשוויים של יצירות כטרילוגיית סרטי שר הטבעות, הארי פוטר, משחקי הכס ונרניה תרמו לפופולריות הרבה של הסוגה.
היצירות המובאות בתת-הז'אנר של הפנטזיה האפית הן בדרך כלל רציניות בטון המתאפיין בהם וכן לעיתים אפיים בגודלם, שדנים בנושאים כמאבק ממושך כנגד כוחות רוע על-טבעיים. מספר אפיונים בפנטזיה האפית כוללים אלמנטים פנטסטיים כאלפים, פיות, גמדים, קסם, כישוף, קוסמים, מסעות, שפות מומצאות, תמות של תהליכי התבגרות, ועלילה המשתרעת על-פני מספר כרכים.
הפנטזיה האפית היא תת-ז'אנר מבוסס היטב בעל אפיונים קבועים מראש. ביצירות מסוימות, גיבור עכשווי מ"העולם האמיתי" נופל לתוך העולם הדמיוני, לעיתים כתוצאה משימוש בשערים בין-ממדיים או אף מסעות תת-הכרתיים. העולם הדמיוני מתבסס לרוב על העולם האמיתי, אך גם על זה המבוסס על אגדות כמיתולוגיה קלטית.
כאשר נקודות הדמיון ביניהם חזקות, תת-ז'אנר הפנטזיה האפית לעיתים חופף עם היסטוריה מקבילה, ואילו כאשר הסיפור הוא פחות אפי ויותר על מאבקו האישי של הגיבור תוך מטרה כלשהי נגד כוחות הרוע, הפנטזיה האפית חופפת עם תת-ז'אנר חרב וכושפות.
מוטיב "הטוב נגד הרע" הוא מושג שגור בפנטזיה האפית, ודמויות הרוע הן חלק חשוב ביצירה (דוגמת האורקים בספרי שר הטבעות). ההבחנה בין טוב לרע היא גורם מכריע כאשר באים להבדיל בין תת-הז'אנר של הפנטזיה האפית לבין זה של חרב וכושפות.

פנטזיה אורבנית
פנטזיה אורבנית היא תת-ז'אנר של פנטזיה המוגדרת על ידי מקום; הסיפור הפנטסטי מתרחש בסביבה עירונית. פנטזיה אורבנית ממוקמת בקצה אחד של קשת ספרות הפנטזיה, הרחק מפנטזיה אפית, המתרחשת בעולם מדומיין לחלוטין. הרבה מספרי הפנטזיה האורבנית מתרחשים בתקופה הנוכחית ומכילים אלמנטים על-טבעיים. עם זאת, הסיפורים יכולים להתרחש בתקופה היסטורית, מודרנית או עתידנית, ועיצוב הסביבה עשוי לכלול אלמנטים בדיוניים. תנאי מוקדם בסוגה הזו הוא כי העלילה חייבת בעיקרה להתרחש בעיר.
פנטזיה אורבנית היא יצירה המתרחשת בעיקר בעולם האמיתי ומכילה היבטים של פנטזיה. היבטים אלה עשויים להיות הגעתם של גזעים חייזרים, גילוי יצורים מיתולוגיים, חיים משותפים של בני אדם ויצורים על-טבעיים וקונפליקטים בין בני אדם ובין ישויות על-טבעיות זדוניות.
למרות שהרבה סיפורים מתרחשים בסביבה עכשווית, מאפיין זה אינו הכרחי כדי להחשיב יצירה לפנטזיה אורבנית, שכן יצירות בז'אנר הזה יכולות להתרחש גם בסביבה היסטורית או עתידנית, אמיתית או מדומה. המחברת מארי ברנן השתמשה בתקופה האליזבתנית בלונדון בספריה, ואילו הסופר צ'ארלס דה לינט השתמש בכתיבתו בסביבת העיר הדמיונית ניופורד.

צ'יק ליט
יק ליט (Chick lit / Chick literature) היא סוגה ספרותית, שנכתבת על ידי נשים, אודות נשים וכדי שנשים יקראו אותה. ספרים בסוגה זו עוסקים בדרך כלל בעניינים שנחשבים רלוונטיים לנשים עירוניות צעירות: יחסים רומנטיים, ידידות ועניינים שקשורים במקומות עבודה. נימת הכתיבה בסוגה ספרותית זו היא קלילה והומוריסטית ברובה. חשיבותה של סוגה זו נובעת מההקשר הסוציולוגי והתרבותי ומהקשר שלה לרומנים כגון גאווה ודעה קדומה.
משמעות המונח: צ'יק בסלנג אמריקאי משמעו "אשה צעירה". ליט הוא קיצור של המילה literature ספרות.
סגנון הכתיבה הזה נוצר באמצע שנות התשעים של המאה העשרים ונהוג לזהות את תחילתו עם הרומן הראשון של הלן פילדינג, ברידג'ט ג'ונס ועם סדרת הטלוויזיה סקס והעיר הגדולה.
הספרים שנכללים בסוגה זו עוסקים במיניות, פמיניזם, אופנה וזהות עצמית. ומאופיינים בגישה קלילה והומוריסטית.

טרגדיה
הטרגדיה (מיוונית: Τραγωδία) היא מחזה - יצירה ספרותית בעלת עלילה, אירועים וחוויות עזות. הטרגדיה התפתחה ביוון הקדומה מן המזמורים שבהם ליוו את קורבן התיש בחגו של דיוניסוס. שני הסוגים הספרותיים העיקריים בדרמה היוונית הם הקומדיה והטרגדיה, שמהוות ניגוד אחת לשנייה.
הטרגדיה דנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מה הם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק? הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כגון: גאווה, תשוקה ושנאה. הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש, ועלילתה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים.
הטרגדיה שואבת את נושאיה מן האגדה וההיסטוריה ועלילתה רבת עניין.
הטרגדיות מתחלקות לשתי קבוצות: הטרגדיה הקלאסית והטרגדיה המודרנית. בטרגדיה הקלאסית הדמויות הן בדרך כלל מבני המעמדות העליונים בחברה, לעומת הטרגדיה המודרנית שבה הגיבורים הם בני אדם מהשורה.
שורשי הטרגדיה בפולחנים לאלים היוונים בעת העתיקה. היא נוצרה כענף משנה של הדרמה, יחד עם הקומדיה.

קומדיה
קומדיה היא יצירה דרמטית עם שימוש בהומור בספרות. המונח משמש גם לתיאור הופעה הנשענת ברובה על הומור. מאפייניה הבולטים הם: שימוש בדמויות בעלי התנהגות פחותה, בעלות חוסר אינטליגנציה וחוסר מודעות, או כשלים פיזיים או לשוניים בולטים ובשילוב אווירה של קלות דעת, סלחנות לנזקים והיתר.