חלום||ריין

אני עוצם עיניים.
חשיכה.
אני יודע שאני
מתכרבל בתוך מיטה.
אבל לכמה רגעים
זה מרגיש כאילו לא.

לפתע אני נמצא
באמצע מגרש חנייה שומם.
ידיי קשורות ואיני מסוגל להתרומם.
מנסה לצרוח אבל לא מסוגל.
מולי עומד מישהו מתולתל.
"אתה דפוק." הוא אומר,
קולו מהדהד בין הקירות.
הוא חודר לתוך ראשי,
מפיח בו גם קולות.
"א-"
חבטה והבזק של מתכת.
מרגיש דם זולג מהקרקפת.
"אני-"
הכאב לא באמת פיזי אבל הוא קיים.
כמו שאני לא באמת שומע את הקול אבל הוא בהחלט שם.
שריטות אדומות ושטוחות בידיים.
חתכים עמוקים ברגליים.
"אני יו-"
"חה!" צחוקו צורם לי באוזניים.
אני מרים מבט.
"אתה דפוק." הדמות חוזרת.
אני מתכווץ מעט.
"אתה לא יודע כלום. כמעט שום דבר."
אני פותח את פי.
תוך שנייה הוא נסגר.
"אידיוט!" הוא צורח, ואז צוחק.
"אתה אידיוט שאתה לא יודע איך לשחק.
יש משחק, קוראים לו החיים.
חלק ממשיכים, חלק נכנעים.
אבל אתה? אתה כל כך גרוע שאתה צריך לוותר.
אתה צריך לפרוש, להעלם."
אני שותק, בוהה בו בעיניים פעורות.
הוא חובט בחזי, ולוחש בפעם האחרונה,
מילים שקטות, שנלחשות במהרה,
"אתה דפוק."

אני פותח את עיניי.
עדיין חשיכה.
הפעם מודע קצת יותר
לקיום המיטה.
בשקט בשקט,
בלי שאף אחד ידע.
אני לוקח מספריים,
מתיישר לישיבה.
מסתכל על הלהב ואז על היד,
ולוחש,
"אני יודע."

מקפיצה בשביל לתבב

אני לא ממש יודעת מה לומר על שירים אבל כקוראת שלא מבינה בשירים זה ממש הרגיש לי שיר זורם ועם חרוזים טובים. אני גם אוהבת פואמות שמספרות משהו והצלחת להכניס את העלילה לתוך החרוזים והמבנה בלי להפוך אותה ללא הגיונית או לא ברורה.
מה שכן, היו לך בכמה מקומות חזרות על אותה מילה שורה אחרי שורה (נגיד מסוגל) וזה יוצא קצת מסיח דעת כי אתה פתאום לא בטוח אם אתה בשורה הנכונה והזרימה של הקריאה נעצרת.
אהבתי את זה שהכנסת את מה שהוא אומר כך שזה לא יהיה באותה זרימה של השיר, זה יצר תחושה שהדובר חווה את השיר ומנסה לעצור אותו אבל במקום זה מישהו כל הזמן קוטע אותו. זה יצר כוח לדיאלוג כי הוא בוטא גם במבנה.
אהבתי את שתי השורות האלו:

אחלה של דימוי לדעתי :)
בקיצר, שיר מוצלח, מחכה לקטעים ושירים נוספים.