הסוף|אלכס, אתגר חודש הכתיבה

הולי שיט עשיתי את זה
ראשונה בהיסטוריה של האתגר שגם עשתה את כל האתגרים וגם עברה את 10000 אני גאה בעצמי D:
ובכיתי מהקטע גאד דאמיט.

---

ראיין מעולם לא ראה את הגופה.
הוא כן ראה את הדם שהכתים את קירות הכיתה. בטח יהיה מאוד קשה לנקות אותו אחר כך, אחרי שהוא התייבש במשך כל סוף השבוע. תיאודור ממש לא חשב על המנקים באותו הרגע, הא?
ארבע דקירות בחזה, ממש כאילו הוא פספס את המטרה כל פעם מחדש.
ממש כאילו הוא לא באמת רצה למות.
ראיין תהה איך הוא עשה את זה. אף אחד אחר לא דקר אותו, הוא התאבד. איך הוא הצליח למצוא את האומץ הזה לתקוע את הסכין בגוף שלו, ועוד ארבע פעמים? איך הוא לא עצר אחרי הפעם הראשונה? איך הוא לא עצר לפני הפעם הראשונה? היה לתיאודור את כל האומץ שהיה חסר לראיין, אבל הוא השתמש בו לסיבות הלא נכונות.
וזה היה באשמת ראיין.
בבית הספר התחוללה מהומת עולם. חלק מהתלמידים הגיעו מוקדם מספיק בשביל לראות את הגופה. אחד מהם אפילו הביא לו חתיכת נייר מקופלת מוכתמת בדם. מכתב ההתאבדות. ראיין קיווה בכל ליבו שזה לא היה מיועד אליו. הוא לא היה יכול להתמודד עם תחושת האשמה שאכלה אותו, אם הוא יקבל אישור על כך שזאת הייתה אשמתו הוא היה מת מבפנים. זאת תהיה הפעם השניה שהוא אכזב את החברים שלו, ממש לפני שמתו.
אבל בעצם הוא כן קיבל אישור כבר. ברור שזאת הייתה אשמתו. הוא נזכר במה שתיאודור אמר לו, בפעם האחרונה שדיבר איתו, ממש באותו היום שבו התאבד.
"כל מה שיקרה מעכשיו והלאה הוא רק אשמתך."
הלב של ראיין התכווץ כשנזכר בשיחה האחרונה שלהם. הוא הבין בחרדה שהוא כבר לא זוכר את הקול המדויק שלו. הוא לא האמין שהוא הצליח לשכוח אותו כל כך מהר. דמעות עלו בעיניו מכובד ההבנה. הוא הספיק לשכוח את תיאודור רק אחרי שלושה ימים.
ראיין הניח שהלימודים יתבטלו לאותו היום, לאור העובדה שתלמיד מת באחת הכיתות, ובטח גרם לטראומה לכמה תלמידים מסכנים. הוא היה מסוגל לראות את כל הילדים הדומעים, כנראה פחות בגלל שהם הכירו את תיאודור או היו חברים שלו אבל יותר בגלל ההלם. הוא אפילו לא רצה לדעת כמה בית הספר יצטרך לשלם על זה בכלל. ברור שזה אשמתם, הרי. מי לא שם לב לתלמיד שרוצח את עצמו בכיתה?
מה שבטוח, הוא לא התכוון לחכות ולבדוק אם התיאוריה שלו נכונה. הוא לא התכוון להישאר במבנה הזה לעוד שניה אחת בודדה. חוץ מזה, היה מקום שהוא היה צריך לבקר בו.
הוא דחף את המכתב לתיק שלו בלי אפילו להציץ לתוכו בזמן שהלך אל מחוץ לשערי בית הספר.

•••

ראיין עמד מול דלת הבית של תיאודור ודפק על הדלת. זה כבר לא הבית של תיאודור, הזכיר לעצמו בכאב. הוא כבר לא גר שם, וזאת הייתה לגמרי אשמתו.
לאחר דקה ארוכה הדלת נפתחה לבסוף, ונערה כהת שיער עמדה בפתח, עיניה אדומות מבכי. אמילי בהחלט השתנתה מאז הפעם האחרונה שראיין ראה אותה. היא סיפרה את השיער שלה לקארה והיא גבהה מאוד. אבל לא היה אפשר לטעות בעיניה, ובמיוחד לא בכאב שבהן. הכל היה באשמתו. אם הוא לא היה נכנס לחיים של תיאודור, יש הרבה מאוד סיכוי שתיאודור היה עדיין חי.
"ראיין," היא אמרה בשקט, קולה רועד מעט, "התכוונתי להתקשר אלייך."
ברור שהיא לא התכוונה לעשות את זה. היה ברור לגמרי שאין לה מצב רוח לדבר עם אף אחד. במקום לענות ראיין הוציא את המכתב מהתיק שלו, שעדיין היה תלוי מכתפו, והושיט לה אותו. "זה..." הוא אפילו לא הצליח לסיים את המשפט, אבל היה ברור שהנערה מבינה מה רצה להגיד.
במקום לקחת הנייר, היא תפסה בידו של ראיין ומשכה אותו אל תוך הבית. "נקרא את זה ביחד," אמרה, מנסה לחייך למענו, או אולי אפילו למען עצמה. ראיין הרגיש לא בנוח עם זה, אבל הנהן אליה. הוא לא התכוון לאכזב אותה פעם נוספת. הוא לא התכוון לאכזב אף אחד פעם נוספת.
הם התיישבו אחד ליד השני מול שולחן האוכל. ראיין פתח את הקיפול בידיים רועדות. הוא פחד לגלות מה כתוב שם.
להפתעתו, לא היה כתוב שם כלום חוץ ממשפט אחד. כל השאר היה ציור, הרבה יותר מושקע ממה שראיין היה רגיל מתיאודור. הוא שמע לידו את ההשתנקות המופתעת של אמילי, וכשהרים את מבטו ראה שדמעות מציפות את עיניה. הוא לא היה יכול להאשים אותה, גם הוא לא הצליח לראות את הנייר כמעט מהדמעות שבעיניו שלו.
על הדף היה מצוייר נער אחד בעט אדום, פסים אדומים, דם, זולגים על גופו. השני היה מצויר בעט שחור, וראיין נדהם כשהבין מה מצויר מתחת לכתם הדם. זוג קביים. לא היה קשה להבין את מי הוא צייר שם.
הדבר שהכי שבר את לבו היה המשפט. תיאודור בכלל לא שנא אותו. לא היה נראה שהוא בכלל האשים אותו מההתחלה. הדמעות שזלגו מעיניו הכתימו את הדף ולא הפסיקו לזלוג.
תמשיך לחיות,
ותודה.

•••

ראיין ניסה לקחת חופש מהלימודים, אבל הוא ידע שהוא צריך הסחת דעת מהמחשבות שהתרוצצו בראשו. הוא לא רצה לחשוב על תיאודור יותר מדי. הוא לא רצה לשקוע ברחמים עצמיים, כמו שקרה בפעם הקודמת שמישהו שקרוב אליו מת.
כנראה הוא פשוט לא היה טוב בלבחור חברים.
ביום השלישי לאחר שגילו את הגופה, ראיין כבר היה בדרך לבית הספר. הוא פחד לחזור לשם, אבל הוא פחד עוד יותר להישאר בבית שלו. בחדר שלו.
הוא נזכר במה שאמילי הראתה לו רגע לפני שעזב באותו היום. הציורים של תיאודור, ואחד מהם שהיה בולט יותר מהשאר. ציור של איש קו אדום שמחזיק בסכין שחורה. הדבר המשונה בו היה החיוך הרחב שנמתח על פניו. לאף אחד מהציורים של תיאודור לא היו פנים.
הוא לקח משם את הציור שראה בפעם הראשונה שהלך לביתו. הציור עם האיש שנדרס. הוא תלה אותו מעל המיטה שלו, בשביל שיוכל לראות את הציור הזה כל בוקר, להיזכר בשני החברים הכי טובים שהיו לו אי פעם. הגיע הזמן להתמודד עם הפחדים שלו. הגיע הזמן לנצח אותם.
כשנכנס בשערי בית הספר הוא שמע קול יבבה קרוב אליו. הוא הביט סביבו וראה את הנערה הזאת, קייטי, יושבת מתחת לאחד העצים ומכסה את פניה, כתפיה רועדות מבכי. הוא לא היה צריך לנחש למה היא בוכה. היא הייתה מאוד קרובה לתיאודור, לפחות ממה שראיין הבין.
הוא שקל את האפשרות ללכת אליה. הוא לא ידע מה לעשות גם אם ילך. הוא לא ידע לנחם מישהו, וזה גם לא ישנה כלום אם ינסה. תיאודור עדיין יהיה מת. הם לא יכלו להחזיר את הזמן אחורה.
אחרי דקה ארוכה החליט סוף סוף, ולמרות הכל הוא כן צעד בכיוונה בצעד החלטי.
הגיע הזמן להפסיק להיות אנוכי.
הגיע הזמן ללמוד מהטעויות שלו ולהשתנות.
למען שני האנשים היחידים שבאמת אהב בחייו.

וואו אוקיי, גם אני בכיתי מהקטע הזה
אני אתחיל בממש ממש כל הכבוד על ההתמדה והעמידה באתגר! באמת, אני גאה בך ממש, אני יודעת שלא היה קל, אבל בסופו של דבר יותר מצלחת את האתגר.
אמנם לא הספקתי לקרוא את כל הקטעים שפרסמת החודש (אני אשתדל להשלים בהזדמנות, אבל מה לעשות שאני לא עומדת בקצב. לול), אבל כן קראתי את הראשון והאחרון - ובהחלט אפשר לראות שיפור, בכתיבה עצמה ובהיכרות שלך עם הדמויות ובמורכבות של הדמויות ופשוט באופן כללי.
אין לי ממש הערות מסוימות על הקטע. יש דברים בניסוח שהייתי ממליצה לשנות, כן, אבל זה יותר עניין של עריכה לשונית ואני לא רואה סיבה להעיר עכשיו דבר דבר (אם תרצי בהזדמנות אני יכולה לנסות לערוך לך את הקטע מבחינת ניסוחים וזה).
אה, ואני ממש שמחה שהוא החליט ללכת לנחם את קייטי בסוף כי ממש רציתי שהוא יעשה את זה. האמת שקצת עצוב לי שלא הכנסת את השיחה / מפגש ביניהם גם, אבל מצד שני אני חושבת שסגרת את הקטע בצורה מצוינת ואולי הכנסה של השיחה לא הייתה מאפשרת לך את זה.
הו, אבל נראה לי שאני בכל זאת כן אעיר על הניסוח במשפט האחרון, כי שם אני חושבת שזה כן משמעותי יותר:

לפי מה שאת מתארת, נשמע שהוא עדיין אוהב אותם, גם אחרי המוות שלהם. לכן, אני חושבת ש'בעבר' לא ממש מתאים כאן מבחינת המשמעות. אני חושבת שהמילים 'אי פעם' או 'בחייו' יכולות להתאים יותר, או שאולי את יכולה אפילו להוסיף משפט קצר של 'שני היחידים שהוא אוהב עדיין'. סומכת עלייך שתמצאי את הפתרון המתאים, רק רציתי להסב את תשומת לבך כי אני חושבת שבמקרה הזה כן די חשוב שתשני.
אגב, אני חושבת שאפילוג כלשהו יכול ממש להתאים בסיפור הזה, יכול להיות נחמד אם תכתבי. מן אפילוג של החיים אחרי, עם קפיצת זמן מסוימת.
בכל מקרה, באמת מדהים לראות את השיפור ושוב, הצלחת לגרום לי לבכות קצת. לא חושבת שיצא לי לבכות מקטעים שלך בעבר, נראה לי שזה כבר מראה את השיפור כי זה אומר שאפשרת לי להתחבר מספיק לדמויות שלך כדי להיות עצובה.
שוב, באמת כל הכבוד על החודש הזה, אני גאה בך מאוד!
מצטערת אם פגעתי כמובן, ומחכה לקטעים נוספים שלך (למרות שנראה לי שיש לי לא מעט חומר לקריאה עכשיו).