1. האי.

כשהיא רק החלה להתקיים, הדבר הראשון שהיא זכרה היו צרחות. הצרחות היו חזקות, רועשות, אפילו קצת צורמות - צרחות שהרגישו לה כל כך לא אמיתיות שהיא לא ידעה אם הן חיוביות או לא. היא למדה, אז, לשיר. היא עדיין זוכרת מילה במילה את המילים ששרה אז, על האי המלא בעוד אינספור שהיו כמוה. היא עדיין זוכרת, גם אם במעומעם, שבהתחלה היא לא ידעה מה קורה כשהיא שרה. עברו כמה שנים עד שהיא הבינה את הדפוס - היא שרה, כל מי שהיו על האי שרו ביחד איתה, והגיע להם אוכל דרך הים. היא הבינה - אחרי שראתה חיות צדות אחת את השנייה על האי באחד מהימים שלא היה תורה לאכול - שבדרך כלל האוכל לא היה מגיע מרצון לטורפים. בדרך כלל - ככה לפחות היא ראתה על האי - האוכל ניסה לברוח. היא ניסתה להבין, אז, למה האוכל שלה מגיע מרצון. היא זוכרת שהיא שרה על זה עם אחת הבנות, כשהגיע אליהן משלוח טעים במיוחד, שאחרי הסעודה שזללו אותה בחורה סיפרה לה את הסיפור. הן סירנות, והן טורפות בני אדם. הן סירנות, והקול שלהן שרות לבדו מספיק כדי להפנט בני אדם עד שיבואו אליהן.

השנים חלפו, ולמרות שהיא וחברותיה הסירנות המשיכו לשיר ולאכול בשר אדם, כולן הרגישו שהסוף קרב. הן ידעו, גם אם ללא כל הצדקה, שיום יבוא ויקרה להן משהו רע. ואכן, יום אחד, באמצע הלילה, נשמעו צרחות. מי שהיה אז תורן לאכול - ביניהן כמה מחברותיה הקרובות - נמצאו מתות על החוף. היו בגופן חורים, מהם ירד דם כסוף, וריח של עשן היה באוויר. בעודן מתאבלות, היא החליטה לסרוק את האי. היא אף פעם לא התעניינה יותר מדי בסנטימנטליות - מי שמתה, מתה; מי שלא, צריכה לוודא שהיא נשארת בחיים. היא עברה אז ליד אחת מערות הסלע - לשם נהגו לזרוק חלק מהעצמות, אחרי שניקו אותן מבשר - ואמרה לעצמה שאולי תבדוק אם יש שם הסבר.

2. החדר.

הדבר הבא שהיא ראתה היה חושך. גם כשהיא פתחה את העיניים, היה חושך. היא הרגישה ישובה על משהו - בהחלט לא אבן, ובהחלט לא חול. היא ניסתה להזיז את הידיים ואת הרגליים, לפתוח את הפה, אבל לשווא. למרות כל אלה, ולמרות החשכה שמעולם לא ראתה כמותה, היא ידעה שהיא ערה. היא ניסתה להוציא צליל, וכל מה שיצא הייתה צרחה מעומעמת. היא תהתה אם היא נשמעת לטורפיה כמו שבני האדם נשמעו לאוזניה. היא המשיכה לשבת שם, בדממה ובשתיקה, ובהבזק של רגע הכל סביבה הואר. היא לא הבינה מה קורה, איזה סוג של מערה כלאו אותה בה, כשהבינה שלגופה נמצא בד והיא כלואה בין מה שנראה כמו ארבעה סלעים ישרים בצורה מוזרה, שמעליהם עוד סלע ישר שחוסם את אור השמש. התאורה - כך היא הבינה, מטלטול מזערי שהצליחה להשיג של ראשה - נבעה מחור, כנראה באותו סלע שנמצא מעל ראשה.

נשמע אז צליל מימינה, ולמרות שניסתה להזיז את ראשה ולראות מה גורם לרעש הזה, ראשה נשאר במקום. כשניסתה להזיז אותו, הבינה שסביב צווארה יש חבל. הוא לא היה הדוק מספיק כדי לחנוק אותה, אבל הדוק מספיק להכאיב אם תרצה לזוז. ברגע שתהתה איזה יצורים ייתכן שרוצים לאכול אותה, הופיע מולה אדם. הוא לא נראה כמו אלה שנהגה לאכול - הוא היה רזה מדי, כולו עצמות ובלי שום שומן. הוא דיבר אליה במילים שחצי הבינה מאותן צרחות שתמיד שמעה באי. כשהוא רכן אליה, היא רצתה לשאול אם הוא מתכנן לאכול אותה, או איפה הם על האי, או מה קרה לכל שאר הסירנות - אבל כשתלש מפיה את מה שחסם אותה מלדבר (דבר שהיה דביק עם ריח חזק של פלסטיק שתמיד נתקע לה בניבים), כל מה שיצא היה שיר. הגבר - אותו גבר שבכל נסיבות אחרות לעולם לא הייתה טורחת לשיר בשבילו - שחרר אותה מכבליה ונעמד דום בעודה תולשת ממנו את העור ומתענגת על מעט הבשר שמצאה. כשהבינה איך נכנס לאותו כלא שיצר לה - משטח עץ, שהיה צמוד בכל קצוותיו לחור מאוד מסודר בקיר - פרצה את דרכה החוצה.

3. הרחוב.

המקום שהיא יצאה אליו - בריצה, יש לציין, משום שהייתה לה אנרגיה וגם תחושה מוזרה שלאותו מקום היא לא רוצה לחזור - הוביל אותה למקום עוד יותר מבלבל. היא לא יכלה להתחיל לתאר את השוני בכל המתרחש סביבה, אלא רק להבין שהיא נמצאת בין אינספור אנשים. חלק מהם הסתכלו עליה מוזר, חלק ברחמים, חלק בכלל לא שמו לב אליה. היא לא הייתה מאוד רעבה - הגבר הרזה ההוא, באופן די מפתיע, השביע אותה מספיק - אבל היא לא ידעה מה עליה לעשות. היא חיפשה משהו מוכר בתוך כל הכאוס המשורטט שהיה סביבה - חיפשה אגם, או נחל, או אפילו חורשה - ואותו פארק קטן שמצאה בסוף לא היה אף אחד מאלה, אבל הסלע הגדול שהיה בו היה מספיק דומה לסלע אמיתי שהיא הרשתה לעצמה לשבת שם. לא היה לה עוד מה לעשות, והיא ידעה שעליה לחפש את אחיותיה - ולכן התחילה לשיר. היא לא שרה חזק מדי - היא ידעה שאם אחיותיה יימצאו בקרבת מקום, הן ישמעו אותה - אבל השירה שלה קיבצה סביבה בני אדם רבים. היא לא ידעה איך להגיד להם שיחזרו אחר כך, שעכשיו היא לא רעבה, אבל הם זרקו לעברה חלקי מתכת עגולים קטנים והם נאספו למרגלותיה.

ככה היא המשיכה, ליד אותו סלע באותו פארק נטוש, מקווה שאחיותיה ישימו לב לשירתה. לפעמים היא שרה בקול, לפעמים בלחישה - אבל כל הזמן המשיכו להשליך עליה חלקי מתכת עגולים קטנים. בזמן הזה היא הספיקה ללמוד גם קצת מהשפה. לא מספיק כדי לתקשר, אבל מספיק כדי להבין. היא שנאה את המקום הזה, אבל מצאה בו בית - ובכל מקרה, מאחורי האבן בלילה היה קל להשתיק את הצרחות. יום אחד, כששרה להנאתה, התקרב אליה גבר בביגוד מוזר. הוא התחיל לדבר אליה, בצורה שלא כל כך הבינה, אבל היא הבינה מה הוא רוצה - שתבוא איתו. למרות שהיה לה מאוד נוח עם הסלע שלה והמטבעות שהחלו להצטבר לרגליה, היא החליטה ללכת אחריו ואמרה לעצמה שאם תהיה רעבה פשוט תאכל אותו ותחזור לבית שיצרה לעצמה. הוא לקח אותה לעוד מקום סגור - היא פשוט שנאה כאלה, והתחיל לדבר במילים שלא הבינה.

4. הסטודיו.

הוא דיבר בהתלהבות על חוזים, ועל קול, ועל שירה ועל מילים. היא רצתה להגיד לו שכל מה שהיא רוצה זה לאכול ולדעת ששאר הסירנות בסדר, אבל לא הייתה לו אפשרות להשחיל מילה. ובכל מקרה, היא חשבה שלא יזיק לעשות מה שהוא אומר. היא אוהבת לשיר, ואם תהיה לה דרך יותר טובה לעשות את זה, למה שיהיה לה אכפת? היא לא מפסידה אוכל. אותו גבר אמר לה, אז, שהיא לא תוכל לשיר את השירים שלה. הוא מלמל משהו על קול טוב, ועוד כמה מילים שלא כל כך הבינה מה המשמעות שלהן, אבל שיש אנשים שלא אוהבים קולות אקזוטיים, אז הוא יכתוב לה שירים בשפתו. אותם, כך הבטיח, תוכל לשיר לפי ראות עיניה. היא שוב לא הבינה מה הוא רוצה, אבל הסכימה. היא חשבה שהיא עדיין יכולה להשיג אוכל גם בלי השפה שלה. ואם לא - היא תמיד יכולה לאכול אותו ולחזור לסלע שלה בפארק. כשהוא הציע לה מיקרופון, והסביר לה איך להשתמש בו, ונתן לה מילים ולימד אותה לקרוא - היא שרה.

עם הכסף - כך קוראים למטבעות האלה, היא הבינה, כסף - שהשיג לה מאותו ״אלבום נהדר״ שמציג את ״הקול הנפלא שלה״ הוא דאג לה לבית. היא לא אהבה אותו, ותמיד ישנה על סף החלון הפתוח, אבל עדיין אמרה תודה. בזמן הזה היא המשיכה לזמזם שירים ברחוב ולתפוס את אותם חסרי מזל ששמעו אותה ולזלול אותם עד העצמות. יום אחד, כשישבה באותו חדר - שלדעתה קראו לו סטודיו - וניסתה לנקות את הניבים עם חתיכת עץ זעירה ומשוייפת, נכנס אותו גבר שעדיין לא אכלה בהתלהבות וסיפר לה שקבע לה הופעה. הוא הסביר לה איך הופעות נראות, כמה כסף הן מכניסות, כמה אנשים אוהבים את המוזיקה שלה, ולמרות שהיא רצתה להגיד לו שכל מה שהיא רוצה זה לחזור לאי שלה, היא הסכימה להופיע.

5. הבמה.

הוא התעקש על בגדים צמודים, למרות שתמיד היה לה נוח להיות עם הבד הרפוי. למעשה, היא לא אהבה בגדים בכלל, אבל אם היא חייבת - היא מעדיפה כמה שפחות נוכח. הבגדים האלה היו נוראיים וכל הזמן הסיחו את דעתה, גירדו במקומות הלא נכונים והיו צמודים מדי במפרקים, אבל היא הסכימה לזה, אז היא הכריחה את עצמה לשתף פעולה. אולי, היא חשבה לעצמה, אם יהיה לה מספיק מהכסף הזה שכולם מדברים עליו, היא תוכל למצוא את אחיותיה. למען האמת, בשלב הזה היא לא האמינה שהיא עוד תמצא אותן, אבל התקווה נשארה בתוכה. כשעלתה על אותו משטח מוגבה, היא חיפשה בקהל האנושי הענקי פרצוף מוכר. כשהיא שרה, גם אם באנגלית, היא קיוותה שהן אולי ישמעו אותה.

למרות שהשירה שלה הייתה בשפת אנוש, היא ראתה איך בני האדם מהופנטים מהקול שלה. הם צרחו, ולרגע היא חזרה לאותו אי בו גדלה, לאותן צרחות ששמעה עוד כשנוצרה - צרחות כל כך חזקות, כל כך צורמות, שלא היה ברור איזה רגש הן מבטאות. עבר בה אז זץ של גאווה - למרות הבד לגופה וההגברה האנושית, למרות החיים המתועשים והאכילה בסתר, היא עדיין סירנה. בסוף ההופעה היא הייתה כל כך רעבה, שאפילו לא פנתה לאותו גבר והלכה היישר למאחורי הקלעים. הוא הבטיח לה שיחכו לה שם מספר מעריצים מושבעים, אנשים שמכירים את כל השירים שלה בעל פה ורק מחכים לדבר איתה ביחידות. היא התחילה לשיר ברגע שמאחוריה נסגרה הדלת לחדר הקטן בו היו שלושת האנשים ההם - חזרה למילים שאיתן גדלה, למנגינות שבנו אותה בכל שלב בחייה. הם צרחו אז - מאושר או מכאב, היא כבר לא ידעה להבדיל - וכשהיא יצאה מהחדר, משאירה מאחורה כמה עצמות וריח שמזכיר מאוד את אותם מטבעות כסף, היא נשבעה לעצמה שהיא הולכת לחזור הביתה.

--

1509 מילים, לא עבר ביטוא פשוט כי אין לי כוח לעשות ריריד. עבר המון זמן מאז שכתבתי משהו שהוא לא הWIP הנוכחי (נראה לי שמנובמבר כתבתי אך ורק לWIP הנוכחי) אז תהיו עדינים 3> הרעיון נבע מזה שראיתי פוסט בטאמבלר על זה שבטוח שפרדי מרקורי היה סירנה ואמרתי לעצמי ״בואנה אולי באמת״. קיצר, מוקדש לריין (נראה לי לפחות שזה היה ריין) שביקש שאני אחזור לכתוב פה. אפס הבטחות שאני אשאר, אבל לפחות זה משהו :)