לחזור לחיים חדשים|| יעל שרה, סיפור בהמשכים, נאנו 2023

בס"ד
"בסוף כשהכל נשכח, מה ישאר?"
מכיוון שכבר התחלתי את הפרק הרביעי זה כנראה לא ינטש במהרה:)
כרגיל אמצע הלילה ואני לא ישנה.
אשמח מאוד לתבים.
עוד לא החלטתי בנוגע לדירוג הסופי אבל אני יודעת שאני לא אעבור את PG13.
אזהרת טריגר- מוות ודיכאונות.
אני לא מבינה בזה רפואית אז אל תקחו את זה בתור מידע אמין, ואם אתם רואים טעיות תכתבו לי.
ואני לא ממש סגורה על השם הזה.
ותודה ממש לוריאן שעזר לי מלא.

פרק ראשון

במחברת הזאת כתובים כל חייה.
המחברת הזאת היא חייה.
בשבילה, היא הדבר הכי יקר בעולם.
למען האמת, זאת לא מחברת אחת, אלה מגירה מלאה בעשרות מחברות. אבל מבחינתה מדובר במחברת אחת, ארוכה, מלאה כולה בכתב ידה, מתפרשת על פני עשר שנים.
ויש כמובן את המחברת בה היא כותבת עכשיו, היא מסתובבת איתה בתיק לכל מקום.
אסור לאיש, מלבדה, לקרוא בהן, או אפילו לגעת.
אילו הייתה לה אפשרות להציל דבר אחד מביתה במקרה של שריפה זאת הייתה המגירה הזאת, על כל תכולתה.

***

היא מעוררת בחדר לבן, מיטתה היא לא היחידה בחדר ועל ידה ארונית ועליה פלאפון, בקבוק מים, כמה דפים ולחצן חירום. היא יודעת איפה היא, בבית חולים. היא לא יודעת למה הגיעה לשם ומה קרה לפני שהתעוררה. מה קרה לפני יומיים, שבועיים, שנתיים.
הראש כואב, וגם הרגל. היא ששמה לב ששניהם עטופים בתחבושות.
היא בוחנת את שאר המיטות, במיטה שלצידה שוכבת נערה צעירה ובזאת שאחריה אישה שנראת כבת חמישים. שתיהן ישנות, או משהו יותר גרוע.
אין לה מושג מי הן.
אין לה מושג מי היא.
איך קוראים לה.
בת כמה היא.
מה קרה במשך השנים האלו.
היא מנסה לקום אבל בסוף עוצרת בתנוחה שבין ישיבה לשכיבה, יותר מזה היא לא מצליחה.
אחות נכנסת לחדר ורואה אותה.
"יופי שהתעוררת"
עושה את מה שהיא צריכה לעשות ויוצאת.
וחוזרת. עם רופא.
יש לה אלפי שאלות וכולן מתרכזות בשאלה הבודדת שהיא שואלת.
"מה קרה?"
"הייתה תאונה, רכב התנגש בכן ונפצעתן. אל תדאגי, אמא שלך ואחותך יהיו בסדר." והחווה לעבר הנשים ששכבו במיטות.
אמא שלה ואחותה.
"אני..."
הרופא הבין
"איך קוראים לך?"
"לא יודעת"
"תאריך לידה?"
"לא יודעת"
"אנחנו בירושלים, עיר הבירה של..."
"ישראל"
"איפה את גרה?"
"לא יודעת"
"כמה אחים יש לך?"
"לא יודעת"
"כמה זה ארבע ועוד שלוש?"
"שבע"
"אצל מי למדת נהיגה?"
"לא יודעת"
"כשאת רוצה לפנות, מה את צריכה לעשות?"
"לאותת"
הוא כותב משהו
"ככה חשבתי, אני חושש שאיבדת את הזיכרון ואינני יודע אם ומתי הוא יחזור. החפצים האישיים שהיו בתוך המכונית בזמן התאונה בארונית, לפחות אלה שלא נפגעו, אני ממליץ לך להסתכל עליהם קצת."
הוא יוצא והיא פותחת את הארונית. תיק צד שצבעו נמחק באפר, כמעט שרוף כליל במקומות מסוימים, אך ניכר שהיה יפה פעם, חיכה שם. היא פותחת אותו ורואה באלגן של עטים, פלסטרים, פתקים, נשנושים שכנראה עדיף לא לאכול, דפי טישו שהיו פעם באריזה אחת, תחבושות, ארנק, יומן שנתי ומחברת. היא מוציאה את הארנק ופותחת את הפלאפון, על הצג נראתה תמונה של אמה, אחותה, גבר מבוגר שהניחה שהוא אביה, בחור צעיר שהניחה שהוא אחיה ועוד בחורה כבת עשרים, היא. היא לא מזהה את עצמה, אבל היא שמה לה שהיא מאוד דומה לאחותה.
היא מנסה להיכנס אבל הפלאפון מבקש סיסמא, ואין למה מושג מהי.
אז היא פותחת את הארנק, הוא במצב יותר טוב מהתיק וכל הדברים היו במקומם. כרטיסי אשראי, קופת חולים, מתנות, תעודת זהות וספח ועוד כרטיסים שונים.
ככה היא מבינה שקוראים לה אור (אוריה) גולן, היא בת עשרים, תאריך הלידה שלה הוא יא' סיוון התשס"ג, 12\6\2003. יש לה אח ואחות צעירים ממנה להוריה קוראים עודד והדסה.
גם אחרי שקיבלה מושג כלשהו מהחיים שלה נותרה מבולבלת. היא נסתה להתעמק במה שהיה לפני התאונה, לא יכול להיות שהחיים שלה יתחלו בגיל עשרים, קרו לה דברים עד עכשיו, עשרים שנים של חיים, חמש עשרה שנים של זכרונות, לפחות ככה היא מניחה, שפשוט נמחקים. זה לא הגיוני. אבל מתברר שזה הגיוני, כי כשהיא מנסה להיזכר היא נתקלת בכלום, מרחבים שלמים בתודעה שלה שהיו מלאים ומשהו רוקן אותם, הקובץ שהיה במחשב הכי משוכלל שלה נמחק, ונותר לה רק לקוות שהוא עוד קיים בסל המחזור, אבל היא לא מאמינה שזה כך.
אבל היו שאלות שהיא כן הצליחה לענות עליהם, וכשהיא מנסה לבדוק על איזה סוגי שאלות היא ענתה ואיזה לא היא מגיעה למסקנה שאומנם היא לא יודעת מי הייתה המורה שלה בכיתה ז' אבל היא יודעת מה זה משוואות, ואיך פותרים אותן.
התיק נשאר פתוח על יד המיטה והיא רואה את המחברת, היא לוקחת אותה בידיה ולפני שהיא מבינה מה היא עושה העט כבר בידיה והמחברת פתוחה בעמוד ריק. הכתיבה כל כך טבועה בנשמתה שהיא הפכה לאינסטינקט שלעולם לא תוכל לשכוח.
בהמשך האחות תבוא ותסביר לה מה שהיא צריכה לדעת, ואבא שלה ואחיה יבואו לבקר, והיא לא תזהה אותם אז יהיה להם קצת קשה אבל בסוף הם יצליחו לפתח שיחה והיא תוכל רוחת ערב ויחליפו לה תחבושות ועם הזמן היא תלמד את שגרת בית החולים ואמא שלה ואחותה התעוררו, בלי שיאבדו את הזיכרון והם ינסו להתרגל למציאות החדשה ויהיה להן הרבה זמן לדבר כי היא עומדת להישאר שם עוד שבועות ארוכים.
אבל עכשיו רק היא והמחברת.
וזה מה שחשוב.

הודעה זו נערכה ע"י יעל שרה ב Nov 5 2023, 19:07 PM

זה מעניין, הוא כתוב בצורה ממש מרתקת.
אני אישית הייתי ממליצה לך לחקור קצת יותר על הנושא לפני שתתחילי לכתוב, אבל גם בלי קשר לזה, מדובר בסיפור מעניין שהייתי רוצה לדעת לאן יוביל.

בס"ד
אם ההתחלה דוסית לכם מדי, היא לא חובה.
ובכל מקרה הסיפור מדבר על נושאים קצת רגישים של העולמות הדתיים והחילוניים, שימו לב שזה מסופר מנקודת מבט מסוימת של בחורה אחת. אבל אם יש לכם במקרה חוויית יציאה בשאלה אשמח שתשתפו אותי (אני מכירה דתלשים אבל כמה שאשמע יותר נקודות מבט אוכל לכתוב יותר נכון.
ובכל מקרה אשמח לתבים.

פרק שני

419 מילים

"...איזה שבת מרוממת זאת היתה. וואו
היה מדהים, ממש אווירה של קדושה באוויר, שירים, ריקודים, סעודות שבת שבהן האוכל היה טעים מהרגיל ודיברי תורה עמוקים. אחרי סד"ש עשינו מעגל שירי נשמה, זה היה כל כך יפה, אין מילים לתאר..."
לאחר שהשתחררה מבית החולים היא גרה חודשיים אצל ההורים שלה לפני שחזרה לדירתה, שם הפער היה בולט, וגם שהיא לא מבינה כלום. במשך התקופה הזאת היא הבינה שההורים שלה רואים את אובדן הזיכרון שלה גם כשהזדמנות להחזיר אותה לחיק היהדות, לא שהיו לה כוונות כאלה, זה היה נראה לה כאוסף של הוראות וסיפורים, מעניינים אומנם, אבל לא מושך במיוחד. זה קצת הפתיע אותה שהיא שכחה את כל מה שידעה על היהדות, כי זה היה בעיקר מידע יבש.
אבל אז הבינה שהושקע במידע הזה כל כך הרבה רגש בעברה מכדי שזה יישאר מידע יבש מבחינתה, בין עם רגשות טובים בילדותה ובין אם רגשות שעלו בה בתהליך היציאה בשאלה.
כשהרופא הגיע עם הממצאים כל מה שהבינה היה הסיכום, היא שכחה כל זיכרון שעבר דרך האזור האחראי על הרגשות, אבל כל מידע כללי שאספה בחייה נשמר.
כלומר, היא שכחה את כל החוויות שעברה במהלך חייה אבל זוכרת את כל הידע שצברה איתן.
הרופא הסביר למה זה קרה אבל זה לא עניין אותה, את ההורים שלה זה כן, אם תרצה תמיד תוכל לשאול אותם.
כשהגיעה לדירתה היא לא הייתה מוכרת, אמה באה כדי לראות שהיא מסתדרת, והיא באמת הסתדרה, אבל המקום היה נראה לה זר כל כך.
היא הסתובבה קצת, נוגעת בקירות, בחפצים, במיטה החשופה, אביה הוריד את המצעים כשבא לארגן את הדירה לחוסר שהות ממושכת.
היא פתחה ארונות ומגירות באופן אקראי, מנסה להבין איך הכלל מסודר ואז פתחה את המגירה בה היו כל המחברות וכשהסתכלה בהן הבינה שמצאה את כל חייה, כמעט.
שבועיים שבהן ניסתה להתרגל מחדש לחייה. פתחה את המחברת, דפדפה בה וסגרה, לא מסוגלת לקרוא.
ואז התחילה לקרוא.
היא קראה את כל המחברות של השנתיים הראשונות בהם כתבה, לא היה בהן משהו מיוחד. כלומר, היו דברים קשים וסערות, והיו שמחות וימים טובים והייתה את בת המצווה שלה.
היא למדה הרבה דברים על החיים שלה באותה תקופה, על האישיות שלה, מחשבות, חוויות. אבל לא היה שום אירוע חשוב, שום דבר שהרגישה שהכרחי שתדע, לא היו תשובות לשאלות שלה.

וואו, זה מהמם.
הכתב הגדול קצת הפריע לי אבל חוץ מזה בערך זה כתוב מקסים

ממש אהבתי את הפרק, זה מעניין לחשוב על זה בהפרדה של מידע יבש ורגש. השאלה היא, האם לא כדאי שבחורה שסובלת משכחת כל העבר הרגשי שלה תישאר בבית ההורים שלה ו*לא* תחזור לדירה שלנ, להיות לבדה ובלי זכרונות?

Shall we begin?

נקודה במקום פסיק.

בהן. כלומר, אני מניחה שבהן. אסור לאף אדם מלבדה לגעת?

מתעוררת, לא מעוררת. נקודה במקום הפסיק הראשון. ומה זה בדיוק לחצן חירום?

מה מה? זה אמור כאילו להביע שהיא לא זוכרת כמה זמן עבר? למה זה בזוגות? על כל פנים, שאלות מסיימים עם סימן שאלה.

נקודה במקום הפסיק הראשון.

נקודה במקום הפסיק.

1) גם בדיאלוג, מסיימים משפטים בנקודה. מחוץ לסגירה מרכאות או בתוך, החלטה שלך.
2) למה ירידת שורה?
3) היא עושה את מה שהיא צריכה.

חשבתי שאנחנו בגוף הווה.

1) עברת לגוף עבר משום מה.
2) למה ירדת שורה?
3) לסיים בנקודה משפטים.

נקודה.

נקודה.

נקודה.

נקודה.

נקודה.

נקודה.

נקודה.

נקודה.

נקודה.

נקודה במקום הפסיק הראשון והשלישי.

חזרנו לעבר?

בלגן. וגם פלפון, אגב, למרות שזה לא חובה.

נקודה במקום הפסיק הראשון, מניחה ולא הניחה, כי זה זמן הווה.

אה, מה?

נקודה במקום הפסיק, והחלפת זמנים. (היו).

היה לה קופת חולים בארנק? וספח? מה זה ספח בכלל?

צעירים, בלי ממנה, ופסיק ו/או ו"ו בקישור בין האחים להורים. (צעירים, ולהוריה).

ניסתה זה עם יו"ד, אבל זה גם ככה בגוף עבר אז גם תצטרכי לשנות את המילה. להחליף את הפסיקים הראשון, השני השלישי והרביעי בנקודות. חתחילו זה עם שני יו"ד, ונמחקו במקום נמחקים. הייתי גם מחליפה את הפסיק האחרון במקף, ואז אפשר להחליף את הנקודה הקודמת בפסיק שהיה שם במקור.

להחליף את הפסיקים השני, השלישי והחמישי בנקודות. חוץ מזה, "זה כך"? אולי "זה מצב".

ארוחת ערב.

יתעוררו. זה כתוב בעתיד.

הן.



לפרק השני:

איזו, ולסיים משפט בנקודה.

מה?

נקודה.

פסיק בין "שלה" ל"לפני", להחליף את הפסיק השני בנקודה, ומה זה לעזאזל "וגם שהיא לא מבינה כלום"?

כשהזדמנות=כהזדמנות
זה היה נראה=זה נראה

בנוסף, להחליף את הפסיק השני בנקודה.

כל כך הרבה רגש בעברה?
מכדי שזה ישאר מידע יבש מבחינתה? ניסוח קצת מסורבל.
בין עם=בין אם
בין עם רגשות טובים בילדותה ובין אם רגשות שעלו בה בתהליך היציאה בשאלה? מה? מה?

להחליף את הפסיק הראשון בנקודה.

להחליף את הפסיק הראשון בנקודה.

להחליף את הפסיק בנקודה.

להחליף את הפסיק בנקודה.

הכלל=הכול (אם הכל, אני לא ממש זוכרת).

שבועיים שבהן?

השנתיים=בשנתיים
שבהם=שבהן
פסיק=כלום
בהן=כלום



ולביקורת עצמה:

אני אודה מראש שקצת התקשתי לעקוב אחרי הסיפור. היו לך הרבה טעויות וניסוחים מסורבליים וזה בלבל אותי ודרש ממני לחזור שוב ושוב על אותו משפט. אני ממליצה לך לקחת בטא/ית, במיוחד, אם את מתכוונת לפרסם פרק כל יום ואין לך זמן לערוך את עצמך.
בהתייחסות ישירה יותר לתוכן עצמו, זה נראה כמו סיפור מעניין. אני אוהבת את הפתיחה (המחברת) ואת האופן המקוטע שבו כתוב הפרק הראשון. מצד שני, הפרק השני פחות עניין אותי, ולא הרגשתי שהיתה בו התקדמות ממשית. בנוסף, במהלך כל הפרק היתה תחושה כללית של מעין "ריחוף באוויר", כשאנחנו לא עוקבים אחרי נרטיב כנרולוגי ברור אלא מקבלים סדרה של מקטעים שהסדר ביניהם לא בהכרח לינארי, ועשית שם הרבה tell ולא הרבה show. זה לא היה בהכרח פרק רע, אלא יותר פרק מעבר, וזה דבר בעייתי כפרק שני לסיפור, כשאת עוד צריכה לתפוס את הקוראים שלך. אם כי, כאמור, זה לא היה הפרק הרע, והייתי טורפת עכשיו בכיף עוד פרק.
בסכ"ה, זה היה סיפור די טוב. פתיחה מוצלחת. אני לא אכתוב שעפתי, אבל זו רק הפתיחה, ואני מרגישה שיש כאן פוטנציאל, אז אמתין לקרוא את הפרקים הבאים.

טוב קלישה, את צודקת. אין פה הרבה עלילה וממש לא היה לי זמן לעבור על הקטע הזה (יש לציין שהיו הערות שלך שהייתי בטוחה שתיקנתי או כתבתי איך שאמרת... כמובן שאם הייתי עוברת על הפרק זה היה הרבה יותר טוב, אם תרצי לבטא לי אותו אשמח אבל אני כבר מתקדמת וכנראה שלא אתקן אותו.
בנוגע לפרק הזה קצת התלבטתי, הוא היה צריך הרבה תיקונים ושינויים משמעותיים בעלילה, אני מקווה שיצא בסדר, ועליו אני דווקא כן אעבור. וכרגיל, מיהרתי קצת בסוף.
ובנוגע לקטעי כתבה בהתחלה, שימו לב שהגיוני שהם יהיו ברמת כתיבה נמוכה מאוד ועם שגיאות (קלישה, זה שכתוב איזה ולא איזו זה בכוונה, ככה ילדה כותבת.)
ותמיד אשמח לתבים.

פרק שלישי

581 מילים

"...אני שונאת את הבית ספר הזה.
שונאת שונאת שונאת!
אף אחד לא מבין אותי, אפילו לא מנסים להבין אותי, עושים את עצמם מקשיבים אבל באמת שלא אכפת להם!!!
נמאס לי
אני נשארת בו רק בגלל החברות שלי הן הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
הבעיה היא שהבית ספר הוא הדבר הכי רע!!!!!..."
בכיתה ז' היה לה קשה.
במשך שבועיים אור קוראת על על זה במידה שמספיקה לה להבין כמה רע היה לה שם. בית הספר גרם לה לסבל.
הקושי לא פגע בה מבחינה לימודית, אלא מבחינה רגשית. זה סחט ממנה הרבה אנרגיות. הייתה לה שנה קשה.
בשנה הזאת היא גמרה את אותן כמות מחברות שהספיקה לכל השנים הקודמות. היא הייתה כותבת מתוך סערת רגשות כמה פעמים ביום.
אבל מבחינה חברתית היא פרחה; היא אהבה אותן מאוד. גם זה היה בולט. חברותיה היו מוזכרות שם לא מעט, במיוחד אחת מהן, רוני. על פי מה שהבינה היא הייתה חברה ממש טובה שלה; הן בילו יחד מלא. ולקרוא את זה מעלה בה מחשבות.
כי אומנם היא החליטה שהיא לא חוזרת עדיין לקשר עם חברותיה. אבל יש חברה אחת שבכל זאת מתעקשת לשלוח לה הודעות, להתקשר ולבקש להיפגש, זה קצת מוזר וגם מציק.
לקרוא את המחברות שלה זה לא הדבר היחיד שהיא עושה. היא מטיילת הרבה, בהתחלה אלה היו טיולים רגליים בשכונה ועכשיו היא כבר בוחרת מקום שנראה לה מעניין ונוסעת אליו. היא אוהבת את זה, לגלות מחדש מקומות שהכירה. בפעם הראשונה שראתה את הכנרת זה הפעים אותה כל כך שעצרה בצד הכביש והסתכלה עליה עד שהחליטה שיהיה יותר כיף להכנס אליה.
היא גם נפגשת הרבה עם המשפחה שלה, יושבת בבית קפה שאמא שלה טוענת שהיה המקום הקבוע בו היו מדברות ומנסה להשלים עם אמה ואחותה את כל מה שהפסידה.
אבל כשהיא מנסה להבין למה היה לה כל כך קשה בבית הספר, הרי מהמקרים שכתבה שקרו לה, לא היה נראה שזה היה דברים נוראיים. יותר כאילו היא התעצבנה על כל דבר קטן שבית הספר עשה לא נכון לדעתה, היא לא מצליחה להבין את עצמה, היא רוצה לדעת מה גרם לה לעשות מה שעשתה.
והמשפחה שלה לא יכולים לעזור לה ולענות על שאלות בגלל שרוב הדברים קרו בבית הספר, וקשה להאמין שהם יודעים על זה מספיק בשביל לעזור לה.
אם ככה, אין ברירה אלא להסכים להיפגש עם רוני, בסופו של דבר, מי תדע יותר מהחברה הכי טובה שלה?
היא שולחת לה הודעה והן קובעות להיפגש למחרת.
הזמן עבר מהר מדי והיא כבר במכונית בדרך למקום בו הן נפגשות, היא קצת חוששת מהפגישה. היכרות מחודשת עם מישהי שמכירה אותה יותר טוב מעצמה. גם עם המשפחה שלה זה היה קשה אבל הם היו איתה מהרגע הראשון והם קרובים אליה כל כך. רוני לא יודעת את כל הסיפור.
היא חונה ויוצאת מהרכב, מחפשת אותה בעיניים. היא הסתכלה לא מעט בתמונת הפרופיל שלה כדי לזכור איך היא נראת, תלתלים חומים, עניים בהירות. היא מוצאת אותה ומתקרבת.
"שלום, אור."
"שלום, רוני."
היא כבר מזהה שלרוני יש הרבה אנרגיה, היא קופצנית כמו התלתלים שלה, לא מסוגלת לשבת לרגע, ואור לא מבינה איך היא הצליחה ללמוד ככה.
"היו לך שאלות, נכון?"
היא נאנחת, מתיישבת ומתחלה לשאול אותה על הכיתה, על הבעיות והקשיים שהיו לה ועל הסיבה להן. היא רואה שרוני מתאמצת לעזור לה להבין ולעשות לה הרגשה טובה אבל קשה לה עם העובדה שהיא זקוקה כל כך לעזרה מבחוץ רק בשביל להבין את מה שעשתה והרגישה בעבר.
בסוף היא מבינה מה הייתה הבעיה שלה: היא התקשתה לקבל מרות. הא לא אהבה שדרשו ממנה דברים ללא הסבר, לא נהגה לקבל החלטות של מורות שלא היו נראות לה הגיוניות והגבילו אותה. וזה הוביל אותה לצרות.
אולי זה לא כל כך נורא לקבל את העזרה הזאת.

אהבתי מאוד, אני שמחה שסוף סוף פוגשים את רוני. די התלהבתי מהדמות שלה בטופס יצירת דמויות.
אז... תמשיכי מהר! אני רוצה לדעת מה קורה!
וחוץ מזה, אני מזדהה עם הקטע שבו בדיעבד אני מבינה שלקחתי דברים באופן מוגזם. במיוחד בכיתה ז'.

אה, זה קטעים מתוך המחברת? אני חייבת להיות ממש מבריקה, כי עד שלא כתבת את זה בכלל לא הבנתי את זה!
מערות טכניות:

נקודה במקום פסיק.

נקודה במקום פסיק.

נקודה במקום פסיק.

במקום פסיק נקודה/פסיק נקודה.

במקום פסיק נקודה/פסיק נקודה.

במקום פסיק נקודה/פסיק נקודה.

פסיק אחרי חברותיה. ואני מניחה שאת מתכוונת מילולית ל"לא חוזרת לקשר" ולא ל"לא חוזרת לתקשר"?

נקודה במקום פסיק.

לקרוא, לא לקורא.

להיכנס אליה.

אני לא מתלהבת מהניסוח הזה באופן כללי, אבל על כל פנים:

אבל כשניסתה להבין למה היה לה כל כך קשה - הרי מהמקרים שכתבה לא נראה היה שמדובר בדברים כל כך נוראיים, יותר כאילו היא התעצבנה על כל דבר קטן שבית הספר עשה לא נכון לדעתה - היא לא מצליחה להבין את עצמה. היא רוצה לדעת מה גרם לה לעשות מה שעשתה.

קרו, לא קראו.

נקודה במקום פסיק.

במקום פסיק נקודה/פסיק נקודה.

וואו, איך החיים שלה התדרדרו, הא?

נראית במקום נראית, ונקודתיים במקום הפסיק הראשון.

פסיקים.
"שלום, אור."
"שלום, רוני."

במקום פסיק נקודה/פסיק נקודה.

במקום פסיק נקודתיים.


על כל פנים, פרק מוצלח. יפה לראות שאת כבר נכנסת סיפור ולא מתמהמהת באקספוזיציה, והנרטיב כבר מתחיל לקבל צורה כללית ברורה, ואחת שמאוד מוצאת חן בעיני. אני אוהבת סיפורים שעוסקים במחקר פסיכולוגי של הדמויות הראשיות, וזו פתיחה מעניינת. אני אוהבת את הרעיון הבסיסי שהוצג, אני אוהבת את האופן שבו אור הנוכחית מסתכלת בעיניים רעננות ואולי לא לגמרי מבינות את אור בעבר, ואיך זה עוזר לה לקבל פרספקטיבה חדשה על עצמה.
מחכה להמשך.

אני יודעת שמלא זמן לא פרסמתי פרק חדש וזה קצת בעייתי. לכן הפרק הזה ארוך במיוחד.
התלבטי הרבה בנוגע אליו, דחיתי שתי גרסאות שהיו נראות לי מתקדמות מדי, וגם אחרי שהחלטתי על מה הוא מדבר התלבתטי הרבה על שדברים שונים בו.
התחלתי אותו בדף ועברתי למחשב, תגידו לי אם יש צורך לערוך.
אשמח לתבים:)

פרק רביעי

979 מילים

"...איך אני אוהבת את סוכות, זה כזה חג יפה, לראות איך תוך שלושה ימים מצטרף חדר חדש לבית, החדר הכי חשוב בבית. להוציא את כל הקישוטים ששרדו עוד מהגן ולהכין חדשים, אחרי זה להעצב את כל הסוכה איתם. זה מרגש. זה ממש כיף לצאת למשך שבוע לדירת ארעי שלנו, אני אוהבת אותה מאוד. גם את של סבא וסבתא.
זה גם חג של טיולים, הוא סוגר את עונת הטיולים, אבל פחות מפסח, הפותח שלה, כי בכל זאת הבנים צריכים לאכול גם מזונות..."
זה מזכיר לה חג אחר שמתקרב, חנוכה. אומנם בעניין הטיולים היא לא השתנתה אבל בעניין החגים היא כן.
כמובן שחנוכה וסוכות הם שונים. חנוכה הוא חג משפחתי וביתי יותר, בניגוד לשאר החגים שנמשכים שבוע, חנוכה הוא בחורף ולרוב קר מדי בשביל לצאת ולטייל. לכן נשארים בבית וזאת הזדמנות לגיבוש משפחתי.
לפחות זה מה שאמא שלה אמרה לה כשניסתה לשכנע אותה להתארח אצלם. היה לה ממש חשוב שכל המשפחה תהיה ואור במיוחד, רק לחלק מהימים או לשבת.
ואור התלבטה. היא לא אוהבת שבתות אצל ההורים שלה. השבת כל כל שונה והיא פוחדת להתבלבל ולעשות טעויות. לשבת היא לא תבוא אבל לשאר הימים אולי כן. אבל עד שיש לה שבוע חופשי היא יכולה לבלות בו עם עצמה, וכנראה גם עם העבר שלה.
בחוץ העולם נשטף בגשם אבל זה לא מונע ממנה לצאת. היא שמה מעיל, לוקחת את התיק וממהרת לרכב. המנוע פולט כמה שיעולים, מתחמם ומתניע. אומרים שלאחר תאונה כדאי לחזור לסוע מהר ככל האפשר, כדי להשתחרר מהפחד. אור לא הייתה צריכה את זה, היא לא זכרה את התאונה, היא לא זכרה למה היא צריכה לפחד. אבל בימים גשומים כאלה היא ידעה שזה מסוכן והקפידה על נהיגה זהירה, היא עדיין לא ידעה לאיפה היא נוסעת, היא צריכה מקום שיהיה יפה גם בגשמים ושלא תצטרך לצאת מהרכב, אבל הכי חשוב, מקום שתוכל לחשוב בו.
לבסוף עצרה לעד חוף כלשהו והסתכלה על הים, הוא סער. המפגש בין המים מלמעלה למים שלמטה גרם לרעש גדול. או שאולי דווקא שמפגש זה היה כרוך בירידה גרם לכך, כי הרי כאשר המים מתאדים ועולים מתעלה הם עושים זאת בשקט וללא סערות.
באופן מוזר דווקא הסערה הביאה לה שלווה ושקט והיא חזרה הביתה רגועה יותר.
הימים נשארו גשומים גם כאשר הגיע חג חנוכה ואור שלא רצתה להשאר לבד בדירה עם הפסקות חשמל מזדמנות, ארזה ונסעה לבית הוריה. כאשר יצאה החליטה שלא לארוז את המחברות, אבל כאשר לא חשבה על העבר גילתה שהיא חושבת על העתיד, הרי לא תוכל לנצח לחיות רק עם עצמה ולעבוד באותה עבודה שהיא בה עכשיו, לאחר שהתפטרה מהעבודה שלפני התאונה. כל כך עסוקה הייתה במחשבות עד ששחכה לעדכן את אמא שלה שהיא באה וכשנכנסה הופתעה כל משפחתה. הם היו באמצע לאכול סופגניות אבל בגלל שלא הודיעה להם שהיא מגיעה לא קנו לה גם.
"אבל יש עוד מעט לביבות."
אור הנהנה והניחה את המזוודה בחדר של אחותה, אשר נהפך גם לחדרה כשאר התארחה למשך תקופה ממושכת.
"הכל בסדר? הגעת מאוד בפתאומיות."
"בטח, פשוט לא רציתי להיות לבד ולא יכולתי לצאת."
"אוקי, את יודעת לכמה זמן את כאן?"
"עוד לא."
אחותה פתחה משחק קופסא כלשהו.
"קטאן, רוצה להצטרף?"
אור החליטה שלא אבל מיד אחיה ואבא שלה הצטרפו במקומה. אמה עדיין טיגנה לביבות ואור קמה לעזור לה.
"את בטוחה שהכל בסדר? את נראת קצת-"
"כן, אני בסדר. אני פשוט חושבת על הרבה דברים."
משפחתה היא תא מאוחד שפעם הייתה חלק ממנו, שהיה חלק ממנה. עכשיו היא צריכה למצוא מחדש את מקומה בו. היא מרגישה שזה יותר מכך, היא צריכה למצוא שוב את מקומה בעולם.
נרות החנוכיה הביטו אליה מהחלון. אבל אור, כמובן, הייתה צריכה יסביאו לה מה הם אומרים ואת כל סיפור החג. היא הרגישה מאוד לא בנוח מכך שהיא לא יודעת דברים בסיסיים כל כך. בארוחת הערב ההרגשה חזרה שוב, היא הייתה צריכה שיסבירו לה הרבה דברים וכל פעם שמדברים על משהו מהעבר היא מרגישה לא שייכת; היא מניחה שההרגשה הזאת לא תעבור עוד הרבה זמן.
בלילה היא נרדמה מהר, היא תמיד נרדמת מהר. אבל בבוקר לא קמה ישר כשהתעוררה אלא נשארה במיטה, מהורהרת, עד שאחותה קמה והדליקה בטעות את האור, מתוך הרגל. הגשם פסק אך השמיים נשארו אפורים וקודרים והיה סיכוי שירד שוב בהמשך היום. נרות החנוכיה כבו, אך ידלקו שוב אחרי השקיעה, עם עוד נר אחד, לפרסם את הנס שהיה לישראל בתקופת בית חשמונאי. אור תמיד למדה מהר.
בארוחת הבוקר נוצרת המולה משפחתית שבה כולם, חוץ מאור, יודעים את תפקידם. בסופה יש על השולחן לחמניות, חביתות, סלט וגבינות. היא מתיישבת מיד לאכול אבל שוכחת שיש למשפחתה עוד שלב לפני ומחכה להם שייסימו ליטול ידיים.
במשך היום הם עושים פעיליות מגוונות ומשפחתיות ממשחקים, לפעמים היא מצטרפת למשחק, בחלק היא גם נהנת, ועד ערב סרט, שאחותה ממש ביקשה והוריה הסכימו.
כמובן שקודם צריך להדליק נרות, כל המשפחה יוצאת לבחוץ, אביה מדליק בזהירות את הנרות לאחר מכן שרים שירים שלא הכירה. היא מביטה בנרות, הם נשארו שלווים בתוך הביתם על אף כל הרוחות שבחוץ. כמה היא רוצה להיות כמוהם, היא תוהה אם זה אפשרי, היא לא מאמינה בניסים.
למחרת יש יום הולדת לאחותה, הוא בת חמש עשרה וצריך לעשות לה הפתעה, את המתנה קנו מראש ואת העוגה הכינו בלילה, כשישנה. עכשיו רק צריך למצוא דרך להוציא אותה מהבית, לזה אור מתנדבת. במשך כל הביקור ניסתה להשוות בין אחותה, לבין היא בעבר. למרות שעדיין לא הגיעה לתקופת הגיל שלה. זאת יכולה להיות דרך מעולה לשמוע סיפורים על העבר שלהם, למרות שאמרה שהיא לא מתעסקת בעבר במשך החג.
"תמר רוצה לצאת לסיבוב?"
"לאן את רוצה לסוע?"
"לא למקום ספציפי, סתם לנקות את הראש. בואי."
תמר מהנהת ובאה.
הן מדברות הרבה ובאור מתחזקת ההרגשה שאומנם הן דומות אך גם מאוד שונות והיא לא יודעת אם זה טוב או רע, כשהייתה בערך בגילה היא הייתה במקום אחר, שונה. קינאה מתיישבת בליבה, תמר יודעת מה היא רוצה מעצמה, לאן היא רוצה להגיע, אור לא. וגם במחברות שלה היא רואה שלא היו לא.
ההפתעה מוכנה, הן צריכות לחזור.
דווקא בזמן החגיגה, למרות התחושות המציקות, היא מצליחה לשמוח ומרגישה, לראשונה, ממש חלק ממנה, כנראה כי באמת עשתה משהו בשבילה.
כשהסתכלה בערב על הנרות החליטה שמחר תחזור לדירה ותעסוק גם במה שהיא רוצה שיהיה בעתיד ולא רק במה שהיה בעבר. כי אולי לא צריך נס בשביל שדברים כאלה ישתנו, צריך שהיא בעצמה תשנה.

אני אוהבת את זה, הפרק הכי טוב שלך, עד כה :)
אני כל כך אשמח לקרוא את ההמשך!

תודה לנטע וקלישה, הקוראות והמתבבות שלי, אני מעריכה את זה מאוד.

פרק חמישי
1,000 מילים

"...אני לחוצה ברמות. יש לי כמויות של דברים לעשות, וזה נראה שזה לא נגמר, סיימתי את כל המשימות שלי להיום אבל מחר יש לי עוד מלא! אני עמוסה ממש וצריכה לסדר את הראש. לחץ לחץ לחץ לחץ. כבר אין לי זמן לעשות דברים שאני אוהבת, אין לי שעות פנאי. מה ישי לי זה מלא דברים על הראש. אני רק מחכה שהתקופה העמוסה והלחוצה הזאת תיגמר, אני לא יכולה ככה.
בכל מקרה, המשימות שלי למחר הן:.."
כיתה ח' הסתמנה לבינתיים כשנה לחוצה, היא מספיקה לקרוא עד סוף מחצית א' ומקווה מאוד שהמחצית הבאה תהיה יותר רגועה. כשחזרו לבית הספר, לאחר חופש מלא בחוויות, היה נראה שהשנה הזאת תהיה קצת יותר טובה מהקודמת. זה לא שהקשיים והבעיות שהיו נפתרו אלא שהיא החליטה שהיא מוציאה עליהם פחות אנרגיות. אבל מהר מאוד הבינה שהשנה תהיה קשה מסיבה אחרת, היה להם עומס גדול של משימות ומבחנים. דרשו מהם הרבה, או שהיא דרשה מעצמה הרבה. כמובן שהבעיות שהיו לה תרמו מאוד לתחושת הלחץ, כי היא לא סמכה על המערכת ועל כך שהיא רוצה בטובתה.
חנוכה היה שבוע הפסקה מהשגרה ולאחריו הכל חוזר כרגיל, כמו כלום לא השתנה. אבל בשביל אור הרבה השתנה, היא הבינה בו דברים שלא ראתה עד עכשיו. היא צריכה להתחיל לחשוב על העתיד שלה. על מה שהיא רוצה שיהיה, במה היא רוצה לעסוק, האם ומתי היא רוצה להתחתן, אלה היו שאלות חשובות וכמה שתמהר לענות עליהן יותר טוב. הבעיה היא שהיא לא יודעת את התשובות, בשביל לדעת אותן היא צריכה לדעת מי היא, והיא לא מכירה את עצמה. היא קודם צריכה לדעת מי הייתה לפני שתחליט מי תהיה. לכן היא ממשיכה במה שעשתה קודם, לקרוא במחברות הישנות שלה. אם כך, אולי באמת כלום לא השתנה. הכל בראש.
בניגוד לאותה תקופה בכיתה ח' היא לא לחוצה. טוב לה בשגרה. כל יום כולל עבודה, קריאה במחברת ושעות פנאי אותן היא ממלאה בדברים שהיא נהנת לעשות. יש לה את השעות האלה.
היא שמה לב לכמה דברים בנוגע למה שקראה. התקופות הלחוצות ביותר התאפיינו בפרוייקט כלשהו שהשתתפה בו, למשל חודש ארגון, שדרש ממנה הרבה זמן והשקעה, יחד עם לימודים, בהם מאוד התאמצה להצליח. גם תקופות מבחנים היו עמוסות. הבעיה היא שתמיד היה או פרוייקט כלשהו או תקופת מבחנים כך שרמת הלחץ תמיד הייתה גבוהה, ההבדל הוא רק עד כמה גבוהה.
זה מעלה בה שאלות. האם לכולן כיתה ח', או יותר נכון, מחצית ראשונה של כיתה ח' כל כך לחוצה? אם כן, זאת בעיה שצריכה טיפול במערכת. ואם לא, אז למה ר היא ככה?
יש שתי בנות שאיתן היא רוצה לדבר על הנושא. היא קובעת עם רוני ותמר.
רוני הייתה איתה בכיתה, היא בטח יודעת על זה, כמו שידעה לספר לה על כיתה ז'. היא תוכל להסביר לה מה קרה אז. למרות שאור לא כל כך אהבה להיעזר בה. למען האמת, היא לא כל כך אהבה להיעזר באופן כללי, אבל לאחר התאונה היא ידעה כל כך מעט יחסית לאחרים כך שלא היו הרבה ברירות.
והיא גם רוצה לדבר עם תמר. כדי לדעת איך היה לה בכיתה ח'. אם הדברים ישתנו במשך השנים ובאופן כללי בשביל להשוות בניהן. היא משווה הרבה בינה לבין אחותה, יותר מדי. ולא תמיד יוצא מזה טוב, הרי הן לא אותה נערה וזה לא מועיל. יש לה תחושה שגם אחותה משווה בניהן, רק בכיוון ההפוך. כאילו אור היא מן מודל לחיקוי, אבל רק בתחומים מסוימים. אור לא ידעה מה היא מרגישה בנוגע לזה אבל ידעה שזה לא נכון.
בערב היא נכנסת לרכב וכרגיל אינה יודעת עדיין מה היעד שלה. המכונית דוהרת על הכביש ואור מחליטה לנסוע לכיוון הדרום, היא לא מטיילת שם הרבה. לבסוף היא עוצרת במכתש רמון, היא לא באמת רוצה ללכת, בוודאי לא בחושך כזה, לכן היא פורשת שמיכה דקה על האדמה ומסתכלת לשמיים. מעולם לא ראתה כל כך הרבה כוכבים, או שאולי כן, היא לא יודעת. עוד תחילת החודש העברי והירח עוד לא הגיע למחצית מגודלו, מה שגורם לנו לראות את הכוכבים יותר טוב. בחנוכה אח שלה, שמסתבר שמתעניין בנושא, הסביר לה על מערכות כוכבים וגרמי השמים, אולי בגלל זה החליטה לנסוע דווקא למקום הזה.
השמיים כל כך יפים והיא מהר מאוד נרגעת ומתמלאת בשלווה. הכוכבים מנצנצים לה מרחוק והיא חושבת על כך שבסופו של דבר כל אחד מהם, מלבד כוכבי הלכת של המערכת שלהם, הוא שמש גדולה. אבל בשביל בני האדם רק שמש אחת חשובה, רק כוכבים אחדים משפיעים עליהם, כל היקום האינסופי גדול עליהם מדי, גדול גם עליה. היא שוכבת מול השמיים על שהיא חוששת שתהיה עייפה מדי בנהיגה, תאונה אחת הספיקה לה.
למחרת כשהיא ורוני נפגשות היא מזהה אותה מיד. התלתלים שלה חומים וקופצניים כתמיד, כרמז לאישיות מלאת האנרגיה שלה. וכשהן מדברות היא מעדיפה לעמוד על פני לשבת מה שגורם למעט אי נוחות כי אור מעדיפה ההפך.
היא שואלת אותה את כל השאלות שהיו לה על העומס והלחץ. רוני מסבירה לה על כל מה שקרה במשך השנה כולה ומה שקרה לה באופן אישי. מתברר שהיא שיתפה אותה הרבה בעבר, כיאה לחברות טובות.
והיא היחידה שהעומס השפיע עליה בצורה כל כך קיצונית. לכולן הייתה שנה עמוסה יחסית למה שהיו רגילות עד אז אבל הן יתמודדו עם זה בצורה יותר טובה. ההבנה שהבעיה היא בה ולא במערכת לא נעימה בכלל והיא זקוקה לפסק זמן לחשוב על הדברים לפני שתדבר על זה עם אחותה. על פי מה שהבינה, העניין הוא שדרשה מעצמה הרבה יותר מכפי שיכלה להחזיק וגם לא סידרה את זמנה בצורה הנכונה. לא היו לה שום סדרי עדיפויות, היא ניסתה להצליח בלימודים בזמן שהיא משקיעה את כל כוחה בפורייקט כל שהו וזה היה יותר מכפי יכולתה. היא תהתה האם זה אומר שהיא פרפרקציוניסטית. היא לא ניסתה לרצות מישהו אחר אלא את עצמה בלבד, או שאולי כן. זה לא מספיק ברור לה.
הפגישה עם אחותה לא התנהלה כפי שרצתה. היא הייתה מלאת השוואות הדדיות, שהורגשו באוויר גם אם לא נאמרו בקול ובסופו של דבר לשמוע חוויות של אחותה מכיתה ח' אומנם עוזר לה להכיר אותה אבל לא את עצמה. המסקנה הייתה שהיה לה דווקא קל יחסית, היא השקיעה מאוד בלימודים ובקושי בדברים אחרים כך שלא הרגישה יותר מדי עומס והצליחה. לשמוע את זה רק גרם לאור לקנא ולא יותר מזה. ההבנה נשארה.
הבעיה הייתה בה ולא באף אחד אחר. עכשיו השאלה היא, האם השאיפה לשלמות התמתנה במשך השנים או שעדיין קיימת? ובשביל זה היא צריכה להמשיך לקרוא.
כאילו כלום לא השתנה.

מהמםם
זה ממש מעניין ואני ממליצה להוסיף נגיד שהיא מדברת עם מישהו אז זה יותר מפורט,
כאילו שיש "...."
מקווה שהסברתי טוב
מחכה להמשך!!

אני אוהבת את ההבדל בין העבר והווה ובין מה שהיא יודעת לבין מה שהיא יודעת שהיא אמורה לזכור
בקיצור, אהבתי מאוד :)

תהילה- גם אני חשבתי על זה אבל לא הסתדר לי.. בכל מקרה הוספתי פה.
נטע- תודה על התגובה והעקביות!
אשמח לתבים כמובן.

פרק שישי
1111 מילים

"...מחר החתונה של נועם! אני חושבת שעוד לא קלטתי את זה. אני ממש ממש ממש מתרגשת. זה כזה מדהים, אבל גם מוזר, כי הוא יהיה בעל משפחה וכל זה. באופן כללי זה מוזר שבן דוד מתחתן. אני מניחה שאח שתחתן זה יותר מוזר אבל עד כה לא יצא לי לחוות את זה, ועד שזה יקרה אני כבר כנראה אהיה כבר נשואה. ואני מתרגשת, וואו אני מתרגשת. זה אחד הדברים בטובים שקרו עד עכשיו השנה, והלוואי שהשנה תמשיך ככה ולא תחזור למה שהיה. למרות שגם זה קצת לחוץ, חתונה זה תמיד לחץ וכמה שהאדם במעגל יותר קרוב זה מלחיץ יותר. כל המשפחה המורחבת נכנסה למעט לחץ. ונמאס לי להלחץ...."
גם לה יש חתונה בקרוב, גם כן של בן דוד. למרות שהיא לא מתרגשת או נלחצת בגללה, אבל זה כן מוזר לה. מחצית ב' התחילה רגוע יותר, המורות נתנו פחות עבודה ובכיתה הייתה אווירה יותר קלילה. בסופו של דבר, הן השקיען בתעודה שלהן בעיקר בגלל שתעודה טובה תתן להן יותר סיכוי להתקבל לאולפנה שהן רוצות, ועד שתיגמר השנה כבר ישלחו תוצאות. התעודה של מחצית ב' לא הייתה כל כך חשובה להן. אור לא בטוחה שכך זה צריך להתנהל, היא מחליטה לשאול את אחותה אם זה עדיין עובד ככה. למען האמת, גם זה הוסיף ללחץ במחצית הראשונה, הרי היא הייתה צריכה להשלים את החומר שהפסידה בימים הפתוחים והראיונות. עכשיו אור ציפתה לתיאורי שגרה ויום יום, והלוואי שרגועים יותר. לזה היא לא ציפתה. היא מניחה שאם לא הייתה לה חתונה כל כך דומה בקרוב לא הייתה שמה לב לזה וזה היה נבלע בשטף הקריאה כמו האירוסין שלו. הרי זאת חוויה אחת בודדת מתוך תקופה שלמה.
אתמול אמא שלה התקשרה אליה וביקשה ממנה לבוא לחתונה למרות שזה בטח לא יתאים לה. וזה אכן לא התאים, המחשבה על לבוא למקום בוא היא אמורה להכיר את האנשים שבו, לפחות את חלקם והיא לא תכיר אף אחד בשילוב העניין שהיא לא זוכרת אף חתונה ולא תדע מה לעשות בכל רגע ורגע ובוודאי שלא תרגיש בנוח שם.
היא הסבירה את כל זה לאמא שלה, היא אמרה שהיא מבינה אבל שזה מאוד חשוב לה. ושהיא תביא לה בגדים, כי כמובן הבגדים שה לא מתאימים. בנוגע לזה לא היה לה אכפת, במילא לא היה לה מושג מה היא אמורה ללבוש לחתונה של בן דוד שהכירה בעבר והיום כבר לא.
היא רצה בעינייה על השורות במחברת ונעצרת רק כשהיא מגיעה לנושא הבא עלין כתבה. מחליטה שהיא לא ממשיכה לקרוא עד שחתונה תעבור. היא לא רוצה לחשוב על העבר כי זה גורם לה לחשוב גם על העתיד, שנכון שצריך שתחשוב עליו והיא הרי קוראת את המחבאות בעיקר בשביל זה אבל החתונה מעלה בה מספיק מחשבות כאלה. במיוחד מחשבות על משפחה עתידית אפשרית. היא אינה יודעת על העולם הזה בכלל ויותר מכך, האם הייתה בקשר זוגי בעבר? אולי זה לא משנה ואולי היא לא רוצה לדעת מה התשובה. היא לא רוצה לנסוע והטיול הרגלי שהיא עושה בשכונה לא עוזר לה.
הפלאפון שלה מצלצל, זאת רוני, היא מתקשרת הרבה.
"הי, מה קורה?"
"אני בסדר."
אחרי שיחת חולין קצרה, כמו שהן מקיימות בעל פעם אור מספרת לה על החתונה ועל כך שהיא לא רוצה לבוא.
"את רוצה שאני אבוא איתך?"
אור לא מבינה איך זה יעזור "לא, תודה. רק רציתי לשתף."
"אה, אוקי. אם את צריכה משהו אשמח לעזור תמיד." היא חותמת את השיחה.
היא מחליטה להתקשר לאמא שלה.
"אמא, אם אני מגיעה אני צריכה לדעת מה אני צריכה לעשות מתי. ובכל מקרה חשבתי אולי לבוא אליכם לשבת ולהישאר עד יום שני." זה היום בו החתונה מתוכננת.
היא יודעת שהפתיעה את אמה, היא יודעת שאור לא אוהבת לבוא בשבתות, אבל עכשיו היא מרגישה שהיא צריכה קצת זמן עם המשפחה שלה. בנוגע לעבודה שלה, היא מניחה שיתנו לה לקחת יום חופש, דבר שלא עשתה עד כה וביום שני כבר הודיעה מראש שיכול להיות שלא תוכל לבוא. אמה מסכימה, כמובן. וביום שישי בבוקר היא נוסעת להוריה.
השבת אצל ההורים שלה שונה תמיד, אבל הפעם יש משהו אחר מבדרך כלל כשהיא אצלם. אולי כי זה הגיע מרצונה ולא מבקשת הוריה. היא מצליחה להרגיש מעט מהנחת שהיא רואה תמיד אצל שאר המשפחה, נהנת לשחק באמת ותחושת שייכות קלה מתגנבת לליבה, דבר שלא הרגישה הרבה זמן. השבת מרגישה קצרה מדי לכולם אבל אור לא יכולה שלא להרגיש קצת הקלה כשהיא יוצאת. התחושות הסותרות מבלבלות אותה והיא נרדמת מהורהרת.
יום ראשון היה יחסית שקט, בית הוריה היה נראה ריק לפתע. כאשר משפחתה בעבודה ובלימודים. האחים שלה החליטו ללכת לבית הספר ולחזור בערב בטרמפים במקום להשאר בפנימיה. יום שני הם לא מתכוינים ללכת ויום שלישי כנראה יקומו מאוחר. זה לא היה שונה יותר מהדירה שלה, מלבד העובדה שהיא נמצאת יום שלם. היא אהבה את העובדה שיש לה יום שלם פנוי לעצמה בלבד. בערב הסבירו לה מה שהייתה צריכה לדעת על חתונה ועל מה שקורה בה.
"את לא חייבת לרקוד אם את לא רוצה, מה שנוח לך."
אור הייתה בטוחה ששום דבר לא יהיה נוח לה.
ביום שני כל מה שהם עשו היה להתארגן לחתונה, שזה לא לקח הרבה זמן. ברגע שאור ראתה את השמלה היא הופתעה, זה ממש לא היה הסגנון שלה, אבל היא החליטה שלא להתעכב על זה וגם נתנה לאחותה לסדר לה את השיער כרצונה.
מהרגע הראשון אור לא יודעת מה לעשות עם עצמה. היא עומדת בשקט לעד אחותה בכיסא כלה כששרים שירים שהיא לא זוכרת ועושים טקסים שהיא לא מבינה. באופן כללי היא נצמדהת לאחותה כל הזמן. בחופה היא מביטה בסקנות וחושבת האם גם היא תצטרך לעשות את זה אם תחליט להתחתן, היא מניחה שכן, בשביל ההורים שלה. ואז הגיע זמן האוכל, היא פשוט מתיישבת עם המשפחה שלה, צופה בהם מדברים עם אנשים שהיא אמורה לזהות ושניסו לדבר גם איתה, לרוב ההורים שלה מסבירים את העניין וחוזרים ואומרים שכבר סיפרו את זה. כל האנשים נעלבים מכך שהיא לא זכרה אותם.
"אין סיכוי שהיא לא זוכרת אותי, הרי אני ה..." הוא משפט שחוזר על עצמו פעם אחרי פעם והוריה אמרו שאפילו אותם לא זכרה. הרגע הכי מביך הוא כאשר הם מדברים עם מי שמסתבר שהיא סבתא שלה והיא מנסה לחבק אותה, ואור, שלא מבינה מה היא רוצה לא משתפת פעולה וזה פוגע בסבתא מאוד. היא בורחת משם נבוכה. דווקא האוכל עצמו היה טעים, הוא היה הדבר היחיד שנהנתה בו בחתונה.
זמן הריקודים הוא הגרוע ביותר, היא עומדת בחוץ, מחייכת בנימוס לכל מי שמנסה לפנות אליה, מנסה להבין מה היא אמורה לעשות. אולי חבל שאמרה לרוני שלא תבוא, היא הייתה יכולה לפחות לתת לה תחושה פחות מביכה ותירוץ למה לא לדבר עם אנשים. מישהי שהיא מכירה ושתעזור לה ותהיה איתה כל הזמן. היא מתקשרת אליה אבל באופן מפתיע היא לא עונה, כנראה שתחזור אליה מחר בבוקר, כשזה כבר לא יעזור. לבסוף היא נכנסת לריקודים, לפחות שם אף אחד לא מדבר איתה. היא עוצרת רק כשהיא כבר לא יכולה לנשום ומחליטה לחכת הביתה, מזל שזכרה לסוע עם הרכב שלה כדי שלא תצטרך לחזור לבית של ההורים שלה. היא נפרדת מהמשפחה שלה, אמה מאוכזבת שהיא הולכת כל כך מהר אבל מבינה.
במיטה היא חושבת על כמה החתונה הייתה כשלון חרוץ מבחינתה ונרדמת מיד. זה התיש אותה.