כפרה || להב

[Lord Gray]

כשמארג פרחיי מלבלב בשנית, אני כורע אליו על ברכיי;
אני מושיט ידי ומלטף בחיבה כל עלה כותרת - מוחה את כל טיפות הטל שהצטברו עת ליל - ומרים לתפארת ראשי פרחים נפולים.
בשכבר הימים, עת פרחה גינתי לראשונה, היו מגפיי כבדים ורשלניים, כפות ידיי מחוספסות ונטולות עצבים רגישים, ומוחי אץ ורץ לשווא.
בצורתי הגולמית, הייתי מגשש דרכי דרך שדה הפרחים הכחולים-סגולים, רומס בלי משים, מועד, קוטם, מרכין ראשים.

בלכתו של האביב, בחודשי הקיץ מערפלי השפיות, נפלתי אל מול גינתי העירומה— מבטי המטושטש מתחנן רק ליצור אשליות צבעוניות אל מול העצמות היבשות שנותרו מפרחיי היקרים; אך דווקא דרך עיניים ערלות, סיפרו לי העצמות מזמור. בגבן הכפוף, בשריטות על קליפתן, בכאב ובענווה, הן זימרו אגדה: אגדה על לבבות שניצתים מהר, על תקווה, על הבטחות, על ייאוש, על תחינה, על להבה שבוערת לכלותה.
הן זימרו את האגדה שלהן.

ולכן אני כורע אל מול הירוקים והכחולים והסגולים ששבו אליי. לכן אני מרים את ראשם ומברך אותם לשלום, וחובק אותם בחיבה— ובלבד שלא ידעו עוד צער שכזה.

[יעל שרה]

כלו המילים לתאר, זה פשוט יפה.
הזכיר לי מאוד את חזון העצמות היבשות, אבל אני לא יודעת עד כמה אתה מכיר אותו.
אני קוראת כמה פעמים, כמו כל יצירה שלך, פשוט כי אהבתי.