שם הפאנפיק: "המבצר"

שם הכותבת: ליאן

דירוג: PG15 (בואו נגיד שאם אתם מספיק בוגרים לראות את הסדרה, אתם מספיק בוגרים בשביל לקרוא את הפאנפיק הזה).

שיפ: כל השיפים הקאנוניים של הסדרה. ויש הרבה.

ז'אנר: אנגסט, פשע, רומנס, מסתורין.

ויתור זכויות: אלכס פיניה וכל הצוות.

בטא: אהמ, כן.

אזהרה כללית: קללות, אנגסט, סצנות גרפיות שונות (למרות שבסדרה הזו הכל הרבה יותר מפורט, ככה ש... נו באמת). אה, כן, ו*ספוילרים, ספוילרים, ספוילרים*. לא ראיתם את העונה השנייה של 'בית הנייר' ולא מתחשק לכם לחטוף הלם? אל תקראו את הפיק הזה. ספולרים לכל 'בית הנייר' בערך.

תקציר: טעות קטנה של הפרופסור לאחר שחוזר מבית ונפגש עם ראקל, מביאה להתגלגלות אירועים שאותם איש לא ציפה. אבל מה היה קורה אם באותו זמן בו זהותו של מנהיג השודדים התגלתה, טוקיו מצידה הייתה לוקחת החלטה אחרת במקום לשוב למטבעה המלכותית?







לפני עשרים ושבע שנים
בית החולים לילדים בסן חואן
סן סבסטיאן, ספרד:

הנער הצנום, בעל התלתלים הכהים וההבעה העצורה פסע באיטיות במעבר הצר, עושה דרכו אל החדר השמאלי בסוף המסדרון.

אחיות וחולים פסחו על פניו בלי לתת לו תשומת לב מיוחדת. הוא שמח על כך. בעיניו הקפואות הוא קלט ובחן את הסביבה. על קירות המסדרון היו ציורי ילדים, ותמונות פלסטיק של דובונים וארנבות, שניסו להעניק למקום אווירה ביתית ופחות מאיימת.

הנער כמעט נחר בבוז. הציורים והתמונות לא היה די בהן כדי להשכיח את ריח התרופות, חומרי הכימותרפיה ומשככי הכאבים.

בידו האחת אחז הנער מטוס צבוע מנייר שהכין, ובידו השנייה רובוטריק. כשעשה דרכו אל אותו חדר, נעצר לפתע כשבטלוויזיה הקטנה שליד דלפק האחיות הופיע מבזק-

"כן, ליסי," אמר כתב השטח, שנראה עומד ליד מבנה גדול ומאחוריו מהבהבים אורות משטרה, "אנחנו עכשיו מקבלים דווח כי זוהה השודד שנורה על ידי כוחות המשטרה אתמול בבוקר בכניסה לבנק האמריקאי-היספני, ואכן מדובר באותו שודד סדרתי שהשתית אימה על מדריד בחודשים האחרונים. אנחנו יודעים לומר כעת שמדובר בחסוס מרקינה, גבר לבן בשנות הארבעים לחייו, ללא משפחה ובלי עבר פלילי טרם אירועי החודשים האחרונים...-"

השדרנית באולפן הנהנה, מגלגלת את העט שהחזיקה בידה, והוסיפה- "זה עונה בדיוק על השאלה שנשאלה כאן במבזק הקודם. אנחנו יודעים לומר האם השודד פעם לבד או שהיו לו שותפים נוספים?"

"כרגע, ליסי, המשטרה מאמינה שפעל לבדו," עיניו של כתב השטח הצטמצמו כאילו היה מסנוור מדבר מה, אולי עדשות המצלמה שמולו, "נזכיר רק שמרקינה נפצע אנושות בתקרית הירי בבנק המרכזי אתמול, ומצא את מותו על שולחן הניתוחים. מדברי המשטרה ניתן ללמוד שרחובותיה של מדריד שוב בטוחים מאימתו של השודד...-"

שפתיו של הנער נקפצו, אבל אז הוא נאנח בכמעט-רוגז. חסוס מרקינה לא היה חלק מחייו, והוא לא יזיל עליו דמעות נוספות.
הוא המשיך לעשות דרכו במסדרון, ופנה שמאלה בסופו. בחדר הקטן, הפינתי, שכב ילד כבן עשר, כשמכונת IV מחוברת אליו ומסכת חמצן על פניו ואפו. אפשר היה לראות מרחוק כי עיניו בהקו וצלליות אדומות הקיפו אותן. הילד כנראה בכה שעה ארוכה לבדו, מבלי שאיש ייגש אליו.

הנער האורח נכנס לחדר בלי לומר דבר. כשהבחין בו הילד על המיטה עיניו נפערו, כמעט בבהלה, ואצבעותיו התהדקו סביב השמיכה שהונחה על גופו הרזון.

'מי אתה?' מבטו של הילד כאילו שאל, בחשש מסוים מהול בסקרנות, 'מה אתה עושה בחדר שלי? אני לא מכיר אותך...'

הנער מצמץ פעם אחת, ועיניו הצטמצמו. "אין לך מה לבכות," הוא אמר, לוקח צעד נוסף לעבר המיטה, מתיישב על צידה וגורם לילד החולה לפלוט צליל מופתע. "הדמעות לא יחזירו אותו. השוטרים ירו בו כאילו היה עוף מפוטם לחג המולד. לאף אחד לא אכפת שהשאירו אותך בלי אבא, כך שעדיף שתפסיק לרחם על עצמך... זה לא ישנה כלום."
הילד החולה נראה עוד יותר מדוכא כששמע זאת, והנער משך בכתפיו. "תראה מה הבאתי לך, סרחיו," הוא אמר, ועל מיטת בית החולים הוא הניח את הרובוטריק. "אופטימוס פריים, הגרסה החדשה. יש לו הרבה פיצ'רים שלא היו בקודם."

מבטו של סרחיו השתנה מעט, ובעיניו הופיע ניצוץ מסוים של הוכרת תודה. שפתיו נמתחו לחיוך קטן.
אז הנער אסף את ידו ואחז בה בחוזקה. "אבא שלך לא כאן יותר," הוא אמר, "אבל אל תדאג. אני פה ואני לא אעזוב אותך."

אז שפתיו שלו נמתחו לחיוך שחשף שיניים לבנות, מושלמות, שהסתירו מאחוריהן אופי מסתורי, כריזמטי ופסיכופתי מעט.

"שלום, אח קטן," אמר הנער, מציג את עצמו לראשונה וברשמיות, "קוראים לי אנדרס, ואני אדאג לך מעכשיו."

כיום:

מחשבותיה של טוקיו התרוצצו בראשה במהירות הבזק. בעוד צלילי הסירנות נשמעו במרחק אינסופי באופק, מצדו השני של הקו לא נשמע כל מענה.

השוטרים החלו בדקות אלו בוודאי ב"מבצע כלוב" והמלאך השומר שלה, שהיה אמור לפתוח בפניה את דלתות ההאנגר, לא ענה לטלפון.

"לעזאזל!" טוקיו קראה ברוגז, מבינה מה זה אומר. גם למצב הזה הכינו אותה. אבל היא לא אהבה את הרעיון ואת תכנית הגיבוי. היא הייתה כל כך רגילה בשלב הזה לנוכחותם של חברי הצוות האחרים, שמחשבה על פעילות יחיד מילאה אותה בחשש.

"במידה ואכן אצליח לחלץ אתכם מכוחות המשטרה במהלך הנסיעה לבית המשפט המחוזי," אמר הפרופסור בטון השקט והמכשף שהפך לאחד המאפיינים העיקריים שלו, "אתם תצוידו בטלפון נייד קטן. לטלפון הזה יספיקו שלוש שיחות בדיוק, ותוכלו להתקשר רק אליי," הוא סייר בין שולחנות התלמידים, והחברים הנהנו בהסכמה. "אני אתן לכם את האישור, ואז יהיה עליכם להגיע להאנגר, שם אני אחכה לכם. בשלב הזה במיוחד, במיוחד," הוא פנה להביט בהם ישירות, מצביע בהדגשה, "הזמן הוא קריטי. המשטרה תחל בנוהל מוכר שקרוי 'נוהל כלוב'... נוהל שבמסגרתו ייחסמו הכבישים, משמר הגבול ייכנס לתמונה ותמונות שלכם יציפו את תחנות המשטרה ושדות התעופה המקומיים. יהיה לכם חלון זמן של רבע שעה במקרה הטוב, עד שלא תוכלו להיכנס או לצאת מהעיר בשום צורה. לכן חשוב הקשר המידי בינינו."

עיניה של טוקיו הצטמצמו, והיא יכלה כמעט לראות במבטו של הפרופסור את הציפייה. הוא חיכה שתישאל השאלה הגורלית... והרי היא ידעה לקרוא אותו יותר טוב מכולם...

"מה עלינו לעשות במקרה ולא נצליח ליצור קשר?"

הפרופסור נשען לאחור על שולחן הכתיבה בדרמטיות. "במקרה הזה," הוא אמר, קולו יורד בעוצמתו לכמעט לחישה- "במקרה הזה, עליכם יהיה לפעול לפי תכנית 'זאב בודד'".

זאב בודד.

תכנית שאף אחד לא רצה, ולא חשב באמת שיהיה צורך להפעיל. החבורה הייתה אפילו משתעשעת בינה ובין עצמה, למי הסיכוי הגדול ביותר ליפול לפח ה"זאב הבודד". היא אישית הימרה על דנוור. הו, דנוור אמנם בחור טוב, אבל הוא לא היה מצליח למצוא מים גם אם היו דוחפים אותו מסירה בלב ים. טיפש לחלוטין בלי עצמאות מינימלית.

כמה אירוני שדווקא היא זו שצריכה להיות הזאבה.

"ומה התוכנית הזו אומרת, בעצם?" שאל מוסקבה בקולו הצרוד, מצחו מתקמט בבלבול.

הפרופסור שילב זרועותיו על חזהו, ורכן מעט קדימה. "תראו," הוא אמר, דוחף מעלה את משקפיו באצבעו, "אנחנו מדברים על מקרה בו, גם אם אצליח לשחרר אתכם מהמשטרה, אתם לא תהיו באמת חופשיים. יתחיל אחריכם מרדף. זה ברור לכם. ברגע הזה שבו תבינו שאתם כבר לא אזוקים ובדרך לבית המשפט או חזרה לתא המאסר, אתם לא תחושו שום הקלה. הדבר היחיד שתרגישו זה ייאוש. פחד. תסכול. סביר להניח שתאמינו בשלב הזה שהמדינה כולה סוגרת עליכם ואין באמת לאן לברוח. ברגע הזה, אתם יודעים מה יקרה?" הוא שאל את הכיתה, ו'תלמידיו' הנידו ראשיהם לשלילה.

"ברגע הזה, אינסטינקטיבית, הדחף יורה לכם לחזור למקום שבו הרגשתם בטוחים בימים האחרונים, למקום שבו לא הייתם לבד. באותו הרגע, עד כמה שזה יישמע מטורף, תרצו רק לחזור למטבעה המלכותית," הוא הצביע על המבנה עשוי הנייר שעל השולחן המרוחק, והתלמידים החליפו מבטים. מי המשוגע שירצה לחזור לשם אחרי שייתפס?!

"כרגע זה נשמע לכם דמיוני, אני יודע," הפרופסור חייך חיוך קטן, "אבל זה אכן מה שיקרה באותו רגע; וכשזה אכן יקרה, כשכל המאמצים שלכם יופנו לכוון הזה, אתם צריכים לזכור שמדובר בדחף הישרדותי בלבד, ולהתנגד לו. כי ברגע שתצאו מהמטבעה המקום הזה כבר לא יהיה בטוח עבורכם. הוא יהפוך למלכודת דבש. אם תבחרו לחזור לשם, למקום המאובטח ביותר בספרד, ובעולם כולו בנקודת הזמן הנוכחות- אתם תסכנו את עצמכם, את החברים שלכם, ואת כל מה שעמלנו עליו במשך חודשים. בכל מקרה שלא יהיה, אסור לכם בשום אופן לחזור למטבעה אם נתפסתם. האזור כולו יהפוך לשדה קרב, וכל דם שיישפך מאותו רגע יהיה על הידיים שלכם." את דבריו אלו הוא סיים בקול דרמטי וחמור.

שתיקה של שניות ארוכות הציפה את הכיתה, כשעיכלו את חומרת העניין. הפרופסור הנהן כשהבין שהצליח להעביר את המסר.

"אז מה כן?" הוא שאל, "כפי שאמרתי, בשלב הזה תהפכו ל'זאבים בודדים'. מכוון ששוב, מה שתירצו באותו הרגע הוא לחזור למקום מוכר ובטוח, זה בדיוק מה שיהיה עליכם לעשות...." בשלב הזה הוא חייך חיוך קטן, "פשוט תחזרו הביתה..." זרועותיו נפרשו ועיניו סקרו את החדר.

זה נשמע לכאורה הדבר הפשוט ביותר בעולם. לחזור הביתה.

הפרופסור סיפר להם שבנקודת זמן מסוימת, וכדי להרוויח זמן נוסף, הוא מתכוון להוביל את כוחות המשטרה לבית בטולדו ולהציף את המקום בטביעות אצבעות וד.נ.א שגויות כדי לסבך את הבלשים עם עצמם וליצור לולאה גדולה של חוסר וודאות, כזו שתגרום לכוחות לחזור תמיד לאותה נקודה ולא להתקדם בחקירה.

ברגע שהשוטרים יבינו שהפרופסור משתעשע בהם, וזה בסופו של דבר יקרה, הבית בטולדו יהפוך מאקדח מעשן, מאגר הראיות היקר ביותר שלהם- לסתם מבנה נטוש שאין בו כלום ושום דבר. הם יסמנו אותו במקרה וירצו לחזור אליו לאחר סיום השוד (כדי להרגיש שהם עדיין מנסים לפצח אותו, כמובן), אבל מבחינה ראייתית לא יהיה בו שום ערך, ואנשי המז"פ כבר לא ישובו אליו.

מה שכוחות המשטרה והביטחון לא ידעו, הוא שהבית בטולדו היה הרבה יותר מאחוזה נטושה. הוא היה מפלט וחדר מלחמה בפני עצמו. עוד בטרם הסרבים החלו לעבוד על חפירת המנהרה שתוביל מהמטבעה להאנגר, שם במרכז מדריד, הם סייעו לפרופסור להפוך את הבית בטולדו למקום המוגן ביותר לשודדים. מתחת לחדר המרכזי בבית, חפורה מתחת לקורות העץ, הייתה דלת נוספת. דלת זו הובילה לגרם מדרגות תחתי, שחבר למסדרון תת קרקעי שבסופו חדר ביטחון. חדר זה הכיל מספר מיטות, כיסאות, מקררים ושירותים מאולתרים. הוא היה מתואם לשהייה ממושכת, משום שצויד גם במערכת אוורור וחשמל.

השוטרים לא גילו ולא יגלו את מקומו של החדר משום שהם לא נוטים לחשוב מחוץ לקופסא ולהביט מעבר למה שהאף מורה להם. ברגע שטוקיו הייתה חוזרת לבית בטולדו, היה עליה להסתתר במקלט, להמשיך להתעדכן בטלוויזיה על המתרחש וכך לדעת כיצד להפעיל תוכנית הזאב הבודד.

פרטי התוכנית עצמה? את אלו הייתה מגלה רק ברגע שהייתה מגיעה בפועל לחדר המסתור. הרעיון היה שהשודד לא יתפתה לאלתר ושיעקוב אחר ההוראות רק ברגע שיגיע לשם פיזית.

הפרופסור הרי חשב על הכל.

טוקיו סיננה קללה מתחת לאפה, לחצה שוב על דוושת הגז, והאופנוע שב להותיר אבק על שביל האפר.

הקולונל הורסיו פרייטו הסתובב באוהל כמו ארי בסוגר. בקצהו הרחוק של האוהל, סוארס וגומז עדכנו זה את זה המנהרה שהמשיכה להיחפר מצד השודדים, ונראה שהם היו כולם במרוץ נגד הזמן.

פרייטו חש במעט השערות שעוד נותרו על ראשו המקריח מלבינות גם הן, ופניו הזדעפו עוד יותר בכל שעה שעוברת. 'לעזאזל כל התיק הזה,' הוא חשב לעצמו. 'לעזאזל הקונסוליה הבריטית, לעזאזל הזאטוטה הקטנה הזו שדווקא במשמרת שלי הייתה צריכה למצוא את עצמה בתוך המטבעה המלכותית, ולעזאזל כל חסרי התועלת שמעדיפים לשבת על התחת ולגרבץ במקום לעוט על המקום הזה'!

"ויז'אפניה!" הוא קרא לסגנית שלו, לאחר שראה ששני השוטרים לא באמת מקשיבים לו, אלא לעצמם, "המפקחת, איפה היא?"

הסגנית משכה בכתפיה, ואיש התקשוב שלידה נידב לומר ש-"היא יצאה לפני שעה וחצי, עדיין לא חזרה, ואין תשובה בנייד שלה."

'ברור שלא,' פרייטו כמעט נחר בבוז, 'היא אף פעם לא עונה כשזה חשוב באמת.'

מחשבותיו נקטעו כשלפתע אחד ממכשירי הקשר הפנימיים התעורר לחיים. "הניצב סאנצ'ס! יש לנו נוכחות של מז"פ כאן. המפקח אלברטו ויקוניה מתקרב לאוהל."

גבותיו של פרייטו נסקו מעלה. ויקוניה? מה יש לו לחפש שם? אלא אם כן התגלה משהו חדש בבדיקות הפורנזיות?
"זה בסדר, תכניסו אותו."

פרייטו הסתובב לכוון כניסת האוהל, וראה שגם תשומת לבם של שני השוטרים הייתה על המתרחש. אלברטו נכנס אז במהירות. עיניו סרקו את האוהל, חיפשו את המפקחת אולי, לפני שהבינו שהיא (הפלא ופלא) לא נמצאת, ונחתו על הקולונל.

"פרייטו," הוא אמר, והנהן לכוון שני השוטרים, שנתנו בו מבט חשדני.

"ויקוניה," פרייטו השיב בהנהון ראש בודד. "לא ציפינו לך. אני מניח שאם הגעת עד פה יש לך במה לעדכן אותנו."

"ראקל לא כאן, אני מבין?"

"לא."

ויקוניה נחר בבוז. "משום מה זה לא מפתיע אותי."

גבותיו של פרייטו התכווצו. לא היה לו זמן לשטויות מטופשות. "מה הסיפור, אלברטו?" הוא שאל בחוסר סבלנות. "מצאת ראיות שיוכלו לעזור לזהות את החשוד שלנו?"

על פניו של המפקח נמתח חיוך זדוני, מרוצה מעצמו. "הו, לא. מצאתי משהו הרבה יותר טוב. את זהותו של הבחור שלכם."

גבותיו של פרייטו טסו לירח; נראה היה שכל האוהל שמע את הדברים האלה, והשתתק לפתע. הזמן כאילו עצר מלכת.

"אתה יודע מי עוזר להם מבחוץ?" פרייטו שאל בהשתאות, כמעט בעלבון. איך יכול להיות שהאיש הזה עלה על הבחור לפניו?

"קשה לא לדעת, כשאני עוד יכול להרגיש את האצבעות של הבנזונה על הגרון שלי," קולו של אלברטו נטף שנאה, והוא הגיש לפרייטו שקית עם דבר מה. זה נראה היה כמו מגשית פלסטיק אפורה. "קוראים לחרא הקטן 'סלבדור מרטין'," אלברטו נחר בבוז, "אבל זה כנראה שם מזויף. אולי ראקל יודעת את השם האמתי שלו."

"ולמה שהמפקחת תדע את השם של האיש הזה?" מאחוריהם, סוארס שילב זרועות על חזהו בחשדנות. מאחוריו, גומז נראה בעיקר מבולבל.

אלברטו נראה זחוח לחלוטין כשענה- "אולי בגלל שהיא הייתה במערכת יחסים מאד אינטימית עם הבחור בימים האחרונים. זה לא יפליא אותי בכלל אם הם העבירו אחד לשני מידע לגבי מה שקורה שם במטבעה. הם עבדו עלינו בעיניים, פרייטו," הוא פנה לאיש המודיעין, שפניו החלו מאדימות מזעם, "ואסור לך לתת לזה להימשך."

גלגלי האופנוע חרקו כשטוקיו לחצה בחוזקה על דוושת הגז, מאיצה קדימה, יודעת שכל שניה שעוברת חושפת אותה יותר למשטרה שברגעים אלה דולקת אחריה. היא קיוותה שאכן בפלומאקה תמצא שקט נפשי למספר שעות, ושתכניתו של הפרופסור לגביה מעכשיו תהיה ברת ביצוע.

היא עברה את הכביש המוביל לעיירה, ושדרות הגבעות והעצים המוכרים העניקו לה שלווה למספר שניות, שעה שכמעט יכלה לחוש בריח המנחם של הבית.

אך כל זה פסק לפתע, ותחושה קשה של עצם כבד המכה בראשה הציפה אותה, כשקלטה מהאופק רכב חונה ליד הבית. רכב זר.

טוקיו לחצה בחוזקה על הבלמים. עיניה הצטמצמו בכעס. מה לכל הרוחות...

היה זה רכב אדום מסוג פיג'ו, דגם שנראה די חדיש. המחשבות החלו להתרוצץ במוחה של טוקיו... משהו ברכב הזה נראה לה מוכר.

היא נזכרה לפתע באירועים שהתרחשו שעות קודם לכן. ברלין מסגיר אותה לשוטרים, שהחלו גוררים אותה לאמבולנס ומשם לחקירה מפרכת שממנה לא הוציאו הרבה... משבר האמונה שהחל לכרסם בה לאט לאט, והשאלות ללא סוף שהמשיכו לשאול אותה. שניים, או אולי יותר, אחיזתם קשה על זרועותיה ואין בהם טיפת כבוד. ואז היא, האישה, עם הסימפטיה המזויפת שלה, זו שהפרופסור הציג בפני החבורה כאחראית משא ומתן פוטנציאלית. היו שלושה באותו המחוז עם מוניטין גבוה, אבל היא, החוקרת מוריליו, ממנה היה צריך להיזהר באמת. היא אישה, הפרופסור הזכיר להם אז, כך שהיא עצמה וניירובי, בתור הנשים בחבורה, עליהן היה להיזהר ממנה באופן מיוחד. סביר להניח שאם היו נתפסות היא הייתה פונה ישירות אל הרחם שלהן, אל הרגישות והאינטואיציה הנשית, כדי לנסות לגרום להן להיכנע.
הפרופסור ידע כמובן על מה הוא מדבר.

זה גם מה שהביא את טוקיו להיזכר שוב במפקחת, היוצאת ונכנסת מהאוהל, מסתובבת ברחבת המטבעה כמו מלכת הדבורים שכל הכוורת בשליטתה.

טוקיו זכרה היטב את מבט הניצחון הזחוח שהיה נסוך על פני המפקחת כשטוקיו נגררה לניידת. את דמותה של מוריליו עומדת, שמחה לאיד, ליד רכב אדום, גדול.

ייתכן שמסוג פיג'ו.

אז שפתיה התכווצו בזעם, היא לחצה בחוזקה על הבלמים, שוקלת את הצעד הבא שלה.

עשרות קילומטרים משם, במרכז מדריד, המתין אנדרס דה פונולוסה בסבלנות.

מחוגי השעון טקטקו, וכל שניה שעברה גרמה לסף המתח של ברלין לעלות.

שעון החול התקדם, אך הטלפון האדום נותר דומם, שותק, כאילו לועג לו. בכל שנייה שעברה רף הדאגה של ברלין המשך לנסוק, מזכיר לו שוב ושוב כי הזמן מתקצר והוא טרם שמע מאחיו בשורה מרגיעה.

אות, סימן, או מילה שתסביר מדוע לא ניתן להשיג אותו, חדשות שיסבירו שהכל בסדר ואין ממה לחשוש.
אבל לא... הטלפון נותר דומם.

וברקע נקישות הפטיש, קידוח הבראונינג וקולותיהם הקשיחים של הלסינקי וניירובי, ברלין הגיע למסקנה כי הפעלת 'תוכנית צ'רנוביל' היא בלתי נמנעת, כנראה.

ראקל מיהרה לצאת מהבית הנטוש, נשימתה מואצת ולבה הולם כפטישים. הדמעות הציפו את עיניה, גורמות לראייתה להטשטש, בדיוק כשהחלה לחשוב שהצליחה להתגבר על הכאב.

אלוהים, איך היא יכלה להיות כזו מטומטמת? היא הייתה צריכה לעלות על זה מהרגע הראשון.

החיוך התמים לכאורה שלו, הסימפטיה והקול השקט, המהפנט... הם אלו שגרמו לה לשכוח את כל מה שהחיים לימדו אותה עד עכשיו? או אולי החלומות הטפשיים שהבטיח להגשים לה, עד שלרגע לא חשדה שמאחורי החזות העדינה, האוהבת והמעט מגושמת שלו מסתתר אדם פסיכופת וסדיסט?

היא חשפה בפניו את הסודות העמוקים ביותר שלה, סיפרה לו על חודשים של מכות, השפלות ונאיביות שלא נראתה מעולם, ובעוד הוא נראה כמסיר את המלח מהפצעים ומציע במקומם נשיקות, במקום זה הוא תכנן, בשקט בשקט, איך יביס ויהרוס אותה סופית.

אפילו בזמן שהטיחה בו את האמת הבלתי מתפשרת שגלתה עליו, הוא המשיך לשקר לה, המשיך באותה מסכת הונאות שרק עכשיו היא הבינה כמה הייתה עבה ומקובעת.

הוא טען שהוא 'הפרופסור', אבל היא כבר ידעה שהוא שקרן מקצועי, ויכול להיות שהוא רק מחפה עליו כמו כל חברי השוד הארורים האלה... הוא טען שהוא התאהב בה באמת, ורק המחשבה על כך גרמה לה לנחור בבוז ולהשתנק כשדמעות נוספות חנקו את גרונה.
באמת הוא חשב שהיא תמשיך להאמין לאיזושהי מילה שיוצאת לו מהפה?!

שקרן.

נוכל.

רמאי.

מנוול.

ראקל המשיכה לצעוד אל הרכב כששלל קללות נוספות ממלאות את ראשה. אבל לא, הוא לא יעבוד עליה שוב. היא תוציא ממנו את האמת, ולאחר מכן תמצא דרך להכאיב לו כל כך, עד שיפול על ברכיו ויתחנן לסליחתה; ואחר כך... אחר כך היא תגרור אותו לתחנת המשטרה, ותצפה בעונג מעורב בייסורים איך מובילים אותו לתא קטן עם מעט אוויר, ששם ישהה בתקווה שנים ארוכות, עד שתוכל לשכוח שאי פעם נתקלה בבן-זונה הזה.

היא הוציאה את מפתחות הרכב, לחצה על אחד הכפתורים ושניה אחר כך פתחה את הדלת, נכנסת למושב הנהג וטורקת אותה אחריה.

אך לפני שהספיקה לחשוב על התנעת הפיג'ו, נשימתה נעתקה כששמעה רחש מאחוריה, מתוך הרכב עצמו, ושניה לאחר מכן דבר מה מטאלי ונוצץ הוצמד לראשה.

"שלום, המפקחת מוריליו," קול קטיפתי, צעיר וארסי נשמע לצד אזנה הימנית. עיניה של המפקחת נפערו כשמבעד למראה האחורית ראתה את פניה של סילאן אוליברה, לבושה מדי שוטר, שערה סתור ועיניה אחוזות טירוף.

ידיה חיפשו את הנשק שלה, אבל סילאן הייתה חכמה. "צסקק...צסקק...", היא הנידה ראשה לשלילה, לוחצת את קנה הנשק, אותו קיבלה מדארקו, עמוק יותר לעצם הרקה של המפקחת. "אני ממש לא חושבת שזה רעיון חכם," עיניה של השודדת ריצדו. "שימי ידיים על ההגה. אל תנסי להתחכם, או שאתקע לך כדור בראש כאן ועכשיו... כבר שפכתי דם, אני לא מפחדת לעשות את זה שוב."

ראקל ידעה שסילאן מתכוונת לזה. באיטיות, היא הרימה ידיים והניחה אותן על ההגה, מבטה מלא שנאה.

"יפה מאד," סילאן התעלמה מהמסר שיכלה לקרוא חזק וברור בפניה של המפקחת. כמה גדולה שלא תהיה הסלידה שלה מהם, היא לא מתקרבת לעצמת האיבה שחשה סילאן עצמה כשחשבה על הרוצחים במדים. סילאן הייתה כמו לביאה פצועה, וזו תהיה טעות פטאלית להתגרות בה.

"ככה זה יעבוד, המפקחת. אנחנו נהיה פרקטיות," קולה של סילאן הקניט את ראקל, כשחזרה על דבריה מלפני כמה שעות, כשסילאן הייתה כלואה באוהל, נחקרת ללא רחמים. "אני אשאל, ואת תעני..." מבטה של השודדת נדד לכוון הבית עצמו, שניה לפני שדרשה לדעת בקול קשה ומאיים-

"איפה הפרופסור?"