יחסים מקצועיים| M, פאנפיק ארוך

[Misery Business]

שם: יחסים מקצועיים
כותבת: זהר
דירוג: PG13 חזק, יכול לגלוש ל-R לפעמים
שיפ: יתגלה בהמשךD:
ויתור זכויות: הדמויות (חוץ מאיימי ואחיה) ועולם הקסם שייך לג'יי. קיי. רולינג בלבד ואין לי שום כוונה להרוויח כלכלית מכתיבת הפיק.
תודות: לפ. סוייר שלי, שקראה ונתנה הערות בונות, לשושאן המדהימה שעזרה לי כשאחת הדמויות נעלמה. תודה לשתיכן^^
אזהרה: הנושא המרכזי של הפיק הוא זנות. אם זה לא מתאים לכם, אתם לא חייבים לקרוא.
כמו כן, כל מה שאני יודעת על חיים של זונה מגיע מהסרט אישה יפה, אז להתייחס בהתאם.

~~~

פרק 1

אין הרבה אור במקום. חוץ מפנס רחוב שאורו הקלוש לא האיר מספיק את הסמטה האפלולית. לא סמטה שנחמד להסתובב בה- המקום מלא בשיכורים שיוצאים מהבר ואנשים מפוקפקים שעושים את העסקאות שלהם בפינות החשוכות. על ערימה של עיתונים ישנים ליד פח הזבל היה מישהו ששכב בדומיה, זקנו הצהוב מרוב לכלוך נוטף משאריות אלכוהול וסביבו שברי בקבוק וכמה מזרקים. יכול להיות שהוא מת, אבל אף אחד לא ממהר לבדוק זאת. דברים כאלה קורים לא פעם בחלקים האלה של העיר. מי שגר שם הוא מי שהדבר האחרון שנשאר לו להפסיד זה את פעימות ליבו- את כל שאר הדברים הוא כבר מכר כדי להשיג לעצמו קצת אוכל או מקום להעביר בו את הלילה.
שני אנשים עמדו ליד דלת שהטפט עליה מתקלף ודיברו אחד עם השנייה בשקט. הגבר, שנראה כמו מישהו שפעם היה חזק וגדול ועכשיו הוא איבד את כוחו נשען על הקיר, ידיו שלובות על חזהו וסיגריה בין אצבעותיו. היו נראה מודאג.
"קדימה," היא אמר לאישה שמולו. "לכי לאחד מהם."
היא סובבה את מבטה אל אנשים שיכורים שהתנדנדו בדרכם החוצה מהבר, ואז הנידה בראשה.
"אני לא מוכנה." היא סירבה בתוקף, מהדקת סביבה מעיל ארוך בצבע אדום שדהה עם השנים.
"איימי!" הוא התרגז. "אנחנו צריכים את הכסף הזה, את מבינה?"
נשמע קול של התנפצות זכוכית. על הקיר שלידם מישהו ניפץ את הבקבוק שלו, וחבורה של גברים בשלהי שנות השלושים לחייהם צחקה כאילו סיפר בדיחה כלשהי.
"אל תכריח אותי." הבחורה ששמה איימי התחננה בפניו. הגבר נאנח ולקח שאיפה מהסיגריה שלו. "אז תציעי דרך אחרת לשלם את כל החובות שאנחנו שקועים בהם עד מעל הראש." הוא אמר.
איימי הסתובבה כשפניה אל הסמטה. "אני אמצא מישהו." היא הבטיחה, מחפשת במבטה מישהו שהוא לא שיכור מידי או מסומם מידי, אם אפשר למצוא אחד כזה במקומות האלה.
איש אחד חצה את הרחוב הצר. פניו היו שקועות בקרקע וידיו תקועות בכיסי מכנסיו. הוא עקף את הבר והתקדם מבלי משים אל שניהם.
"קדימה." הגבר דחק בה, ואיימי הבינה שזו אולי ההזדמנות היחידה שלה.
היא הלכה אליו בצעדים בטוחים, וכשהוא לא הבחין בה הוא העבירה את אצבעותיה על זרועו בקלילות.
הוא הרים את מבטו.
הוא היה בן עשרים, אולי קצת יותר. בחור נאה, מאוד אפילו, שהמון דאגה נשקפה מעיניו האפורות. הוא נראה כמישהו שצריך הסחת דעת.
מתחת לפנס הרחוב תווי פניה הוארו במקצת, וחשפו אור שזוף למדי ושפתיים שנצבעו באדום חזק. גם עיניה אופרו באיפור זול וריסיה הודגשו בשחור. שיערה היה אסוף בזנב סוס מתוח ואת אוזניה קישטו שני עגילי חישוק גדולים במיוחד. היא חייכה אל הבחור כמו שהיא צריכה לעשות.
"אתה נראה מודאג." היא אמרה, אצבעותיה ממשיכות ללטף את זרועו, מטפסות אט אט אל צווארו.
הוא לא ענה, רק נעץ בה מבט ממושך.
"מה דעתך על... המממ..." היא העמידה פני חושבת. "הסחת דעת קטנה? לשכוח קצת מהדאגות? רק ללילה אחד?" אמרה וחשפה, כאילו בטעות, רגל ארוכה וחלקה נעולה במגף ארוך דמוי עור שחור.
הוא הסתכל רגע על רגלה. "כמה את לוקחת?" הוא שאל בקול צרוד מעט, כנראה מחוסר שימוש.
"חמישים. לשעה." היא אמרה.
הוא נראה כאילו הוא שוקל את העניין. "אני אגיד לך מה," אמר לבסוף והחל לחטט בכיסיו. "אני אתן לך... אחד כזה לשעה." הוא הוציא מכיס מעילו מטבע זהובה ושמנה.
"מה זה?"
"זה שווה יותר מחמישים." הוא הבטיח לה. היא לקחה את המטבע מידו ובחנה אותו באור הקלוש של הפנס. היא לא הבינה בדברים האלה, אבל הדבר הזה לא נראה מזויף.
"ואיך אני אדע שזה באמת שווה משהו?"
"אז את יכולה לפנות אל אחד מהם," הוא אמר והצביע בראשו על חבורה של אנשים שהוציאו את כל כספם על אלכוהול ונעצו בהם מבטים.
היא הכניסה את המטבע לכיסה כמאשרת את העסקה.

הדירה שלו לא הייתה גדולה במיוחד. דירת קטנה ורגילה ברחוב קצת יותר רחב ופחות אפל.
"חכי פה שנייה." הוא אמר לה כשנכנסו. היא רצתה להגיד לו שזה לא באמת משנה אם הבית מבולגן או לא, אבל העדיפה לשתוק ולחכות במסדרון הכניסה.
היא נכנסה פנימה לאט.
הדירה הייתה עדין מבולגנת, והוא לא נראה כאילו התחיל לסדר אותה. סתם, דירה רגילה של בנאדם רגיל. על המדפים שעל הקירות הוצבו כמה ספרים מאובקים שלא נראה שמישהו השתמש בהם לאחרונה.
הוא ישב על ספה שהייתה, כנראה, הדבר היחיד בסלון מלבד שולחן קפה קטן ושטיח מרופט ושתה מבקבוק של בירה.
"רוצה גם?" הוא שאל, מרים מעט את הבקבוק.
"בפעם אחרת." היא סירבה ופשטה את מעילה האדום, זורקת אותו בסתמיות על איזה כיסא.
המגפיים שלה הגיעו עד הברך, וכמעט כל הירך הייתה חשופה, מלבד מכנסיים שחורים קצרצרים שכמעט ולא כיסו כלום. היא לבשה חולצת בטן שהיה בה יותר מחשוף מאשר חולצה, ועקרב מקועקע בתחתית גבה בלט לעין כשהיא הסתובבה לרגע כדי לחלוץ את מגפיה.
"המממ..." היא מילמלה והתקרבה אליו, מתיישבת על רגליו כשפניה אליו כאילו הוא לא זר לה כלל. "מה אתה רוצה?" היא שאלה והחלה להפשיט אותו ממעילו.
"מה את מציעה?" הוא החזיר בשאלה כשהתחילה לפתוח את כפתורי חולצתו.
"כל דבר." היא לחשה, נושכת בעדינות את תנוך אוזנו, כמו בכל לילה. זה חלק מעבודתה.

בפארק יש המון משפחות שהחליטו לצאת לפיקניק, כמו בכל יום שבת קיצי.
היא שנאה את המשפחות האלה. הם תמיד הזכירו לה דברים שרצתה לשכוח. כל מיני ימים יפים של שמש עם המשפחה שרצתה למחוק כדי להימנע מהכאב והאכזבה.
היא הידקה אל עצמה את המעיל שכל-כך לא התאים ליום שכזה והמשיכה ללכת, ידה השמאלית משחקת ללא הרף בשלושת המטבעות המוזהבים שבכיסה. לא היה לה מושג מה היא עומדת לעשות איתם.
היא לא הייתה בטוחה מה ערכם ובריאן יהרוג אותה כשיראה שזה מה שקיבלה לאחר שנשארה שם במשך לילה שלם. הוא ייתן לה הרצאה על זה שהיא צריכה לדרוש את הכסף ושזה לא ייתכן שהוא יושב כל היום בכיכר המרכזית ומנגן והיא לא עושה דבר. הוא יודע שזה לא נכון, אבל הוא צריך להוציא את התסכול שלו איכשהו, ואיימי אף פעם לא מנסה לעצור אותו.
זה לא שהיו לה הרבה ברירות. היא יכלה לבחור באדם הפיכח עם המטבעות המשונים או באדם השתוי שאולי ולא ישלם לה כלל, כפי שכבר קרה פעם או פעמיים.
בפינת הרחוב יש חנות אחת, היא נזכרה פתאום. אתה יכול להביא לו חפצים שאין לך צורך בהם והוא יגיד לך כמה הם שווים פחות או יותר, אולי אפילו יקנה אם תבקש. היא לא תפסיד שום דבר אם תלך אליו. גם אם יגיד לה שהמטבעות מזויפים ולא שווים הרבה, היא תוכל לבקש ממנו את הכסף שהם כן שווים תמורתם, וזה עדיף מכלום.
החנות הזו קטנה ואפלולית. קרן אור אחת מצליחה להשתחל לשם דרך חלון קטן שנמצא מעל הדלפק, מאירה באור חלש את המקום הקטן והגדוש בחפצים משונים. כל מיני ארונות מעץ ישן ופמוטים מזהב, שטיחים מאובקים, תמונות עתיקות וספרים שאיש לא נגע בהם שנים מונחים על מדף בסדר אקראי לגמרי.
מאחורי הדלפק ישב אדם קטן מידות וניקה את משקפיו העבים בעזרת מטלית מאובקת למדי. כשהדלת נפתחה וציריה חרקו הוא הרים את ראשו.
"שלום לך." אמר בקול גבוה למדי ויצא מאחורי הדלפק, מרכיב את משקפיו תוך כדי. "במה אפשר לעזור לך, עלמתי הצעירה?" הוא חייך אליה בחביבות.
איימי הכניסה את ידיה אל תוך כיסה והוציאה משם את שלושת המטבעות. "אני רוצה לדעת כמה הם שווים." היא אמרה והושיטה אותם לאיש הקטן. הוא לקח אחד מהם בידו השנייה ובחן אותו בקרן האור שחדרה לחדר.
"מעניין," הוא מילמל לעצמו. "מעולם לא נתקלתי בכאלה. מאיפה השגת אותם?"
"מצאתי אותם." היא שיקרה.
"מאוד מעניין." הוא המשיך למלמל ונכנס שוב מאחורי הדלפק. הוא התכופף ואז יצא שוב עם העינית הקטנה והמשונה הזו שיש תמיד לצורפים, והחל לבחון את המטבע.
"איפה אמרת שמצאת אותם? הוא שאל.
"בכמה תקנה אחד?" היא שאלה, מתחמקת משאלתו. היא הייתה צריכה לדעת עכשיו כמה המטבעות האלו שווים.
"המממ..." הוא חשב לרגע. "מאה חמישים, מאה שבעים פאונד," הוא אמר והניח את המטבע שבידו על משקל ישן. "תלוי כמה כל אחד מהם שוקל."
היא הביטה בו בתדהמה. מאה חמישים. זה אומר שיהיו לה לפחות ארבע מאות חמישים. בריאן יהיה כל-כך מרוצה.
הוא מדד אותם אחד אחר השני, וקבע כי כולם שוקלים אותו הדבר בדיוק.
"מאה חמישים לכל אחד, ארבע מאות חמישים בסך הכל." הוא אמר בחיוך והושיט לה את הכסף. "אני חייב לחקור את אלה," הוא מילמל לעצמו, מסובב את אחד המטבעות בין אצבעותיו. "תבואי אליי אם יהיו לך עוד כאלה!" הוא קרא אל איימי שיצאה מהחנות.
אור היום שבחוץ סינוור אותה והיא מצמצה בעיניה כמה פעמים בכדי להתרגל אליו.
ארבע מאות חמישים. לכל הלילה. ארבע מאות חמישים. היא לא קיבלה סכום גבוה כל-כך מעולם. למען האמת, זה אפילו יותר ממה שבריאן מצליח להשיג ביום שלם.
הדרך מהחנות לכיכר המרכזית לא ארוכה במיוחד. רק כמה דקות הליכה והגעת. המון אנשים עוברים שם- חלקם ממהרים בדרך לרכבת התחתית, חלקם באמצע שיחת טלפון חשובה, חלקם מחכים למישהו וחלקם סתם מסתובבים בדרך לאיפה שזה לא יהיה. תמיד בדרך לאנשהו. אף אחד לא בא לשם במיוחד, אף אחד שיש לו עבודה ודברים לעשות.
העבודה של בריאן נמצאת שם, אם אפשר לקרוא לזה עבודה.
כבר מהצד השני של הכביש איימי רואה את אחיה שר ומנגן על גיטרה ישנה שקיבל ליום הולדתו החמש עשרה, לפני כמעט עשר שנים. זו הדרך שלו להרוויח כסף.
גם איימי רצתה לנגן בכיכרות, אבל בריאן הבהיר לה יפה מאוד שהכישרון היחיד שלה הוא יופייה הרב, ושאין לו כסף לקנות עוד גיטרה וזמן כדי ללמד גם אותה לנגן.
הכיכר הייתה הומה יחסית לשעה כזאת. המו אנשים חלפו שם בדרכם לאן שזה לא יהיה. אישה זקנה וחביבה ניסתה להאכיל את היונים והעורבים הרבים במקום, וכלב אחד שחור וגדול שכב על הרצפה כשראשו מונח על רגליו והוא מביט אל עברו השני של הרחוב בעייפות.
היא פילסה את דרכה בין ההמון אל אחיה, מחביאה את הכסף בכיסה.
"נחש כמה יש לי ביד." היא אמרה ונעמדה מולו. הוא הרים את מבטו בהפתעה והפסיק את השיר באמצע.
"שלום גם לך." הוא אמר.
"נו, תנחש." היא דחקה בו, מקפצת מעט במקומה מרוב התרגשות.
"מאה?" הוא ניסה.
"יותר."
"מאתיים?"
"יותר."
"כמה הרווחת?" הוא שאל, חיוכו מתרחב בחוסר סבלנות.
"ארבע מאות חמישים!" היא קראה בחדווה והושיטה לו את הכסף. הוא הביט בשטרות הרבים בפליאה.
"אני לא מאמין." מילמל בעודו סופר את הכסף. "אלוהים..."
"אני יודעת!" היא חייכה והתיישבה לידו.
"אין כמוך, איימ." הוא אמר והביט בה.
"תמיד שמחה לעזור." היא אמרה וקדה קידה תיאטרלית למדי. בריאן צחק מעט והציץ שוב בכסף שבידו.
"את רעבה?" הוא שאל את אחותו.
"קצת." היא הודתה.
הוא הוציא כמה שטרות מהחפיסה שבידו. "קחי." הוא אמר והושיט לה אותם. "תקני לנו משהו לאכול, ואל – "
"תוציאי יותר מידי, אני יודעת." היא מילמלה וקמה. מעבר לכביש יש דוכן של תפוחי אדמה. אלוהים יודע מה גורם להם לאכול תפוחי אדמה, אבל זה הדבר הראשון והזול ביותר שהיא רואה.
היא יודעת בדיוק איך בריאן אוהב את שלו- הם אוכלים את זה כל-כך הרבה פעמים שהיא יכולה לדקלם את זה מתוך שינה. זה זמין וזה זול וזה בדיוק מה שהם צריכים.
שניהם אוכלים את זה בכיכר. זה לא שיש להם מקום אחר ללכת אליו, ובריאן צריך להמשיך לנגן אחר-כך.
הכלב השחור הגדול שנח לידם ועד עכשיו בהה בנקודה לא ברורה איפשהו מלפניו, הפנה את מבטו אליהם כשאיימי חזרה עם האוכל.
בהתחלה היא חשבה שהוא סתם רוצה קצת אוכל, אבל הכלב השיך להסתכל בהם גם שהאוכל כבר נגמר. לא נזל לו ריר והוא לא כשכש בזנבו. הוא פשוט נעץ בהם מבטים. הם היו כל-כך אנושיים שזה הפחיד אותה.
"אני הולכת מכאן," היא מילמלה לעבר בריאן. "הכלב מלחיץ אותי."
זה לא היה סוד שאיימי מפחדת מכלבים. הנביחות והקפיצות שלהם הלחיצו אותה, והשערות שהם משאירים בכל מקום, והפרעושים... ועכשיו, הם גם נועצים מבטים. כלבים לא אמורים לעשות את זה.
היא הלכה משם במהירות, מרגישה כאילו המבט של הכלב עוקב אחריה.
כמה שהיא שונאת כלבים.

~~~~

תגובות בונות יתקבלו בברכהD:

[FAG HAG]

אני אתחיל מהחלק הטוב. זה כתוב זורם, זה מעניין, זה גרם לי לנסות לקרוא בין השורות ולחפש מי זה האיש, המטבעות, הכלב, ואיך בכלל כל זה מתקשר להארי פוטר. אני חושבת שהבנתי, אבל אני אשמור את זה לעצמי (:
מה הפריע לי? קודם כל, התיאורים המוגזמים. כתבת כאילו זה דוחה אותך - וכמובן, כן, זנות זה דוחה, אבל קשה לקרוא יצירה כשהכותב עצמו נגעל ממה שהוא כותב. אני צריכה שתתחברי לזה, שתציגי לי את האקספוזיציה כמובן מאליו בשבילך. צריך להיות מתוחכם כדי להראות בכתיבה שזו שגרה ואלו החיים, ותוך כדי לגרום לי להיגעל ולרחם על איימי בלי שאני ארגיש שזה הכוונה שלך, את מבינה? שימי לב אל הפסקה הראשונה: "אין הרבה אור במקום (מתחיל משליליות, חוסר אור). חוץ מפנס רחוב שאורו הקלוש לא האיר מספיק את הסמטה האפלולית (משפט אחד, ושתי מילות תיאור שליליות - אפלולי וקלוש, ועוד מילת חוסר - מספיק.). לא סמטה שנחמד להסתובב בה (הכותבת נרתעת)- המקום מלא בשיכורים שיוצאים מהבר ואנשים מפוקפקים שעושים את העסקאות שלהם בפינות החשוכות. על ערימה של עיתונים ישנים ליד פח הזבל היה מישהו ששכב בדומיה, זקנו הצהוב מרוב לכלוך נוטף משאריות אלכוהול וסביבו שברי בקבוק וכמה מזרקים."
שימי לב למילים המסומנות: הפאנפיק בקושי התחיל, וכבר תיארת לי מקום מגעיל, דוחה ומלוכלך. זה טוב, כי המקום דוחה אותי, אבל עשית את זה מוגזם. יותר מדי תיאורי חוסר אור ואפלוליות, יותר מדי אלכוהול וטיפוסים מפוקפקים, מהר מדי ולא צפוי. לא מתחילים ככה פאנפיק, זוהר. אין דבר רע בלתאר מקום בצורה שלילית, אבל גם התיאורים צריכים לבוא בדרך מעודנת ולא לדחוף כמה שיותר דברים שליליים לתוך פסקה אחת. ודבר שני, אל תתייחסי אל זה את בגועל. את לא נותנת לנו לקרוא בין השורות, את כותבת הכל חד וחלק על הנייר! אני לא רוצה שתגידי לי שהטיפוסים מפוקפקים. אני רוצה להבין את זה לבד. אני לא רוצה שתגידי לי שהסמטה אפלולית, אני רוצה שתתארי לי את החושך הבלתי חדיר ושתספרי לי שלא ניתן היה לראות את נצנוצי הכוכבים מבעד לאדי האלכוהול המצחינים, ואני אבין בעצמי שהסמטה אפלולית. תני לקורא לעשות את שלו ואל תהפכי אותו לאדיוט.

את יודעת מה אני חושבת עליך ועל הכתיבה שלך, ולמרות שאמרתי את זה המון פעמים אני אגיד את זה שוב: זו תגובה בונה, ואני מגיבה לך אותה בלי לנסות לצנזר את עצמי או לדבר במילים רכות כי אני יודעת שתקחי את זה לתשומת ליבך ותכתבי את ההמשך מתוך שימת לב למה שהערתי, וכך תשתפרי מפרק לפרק. אני סומכת עליך, ואני יודעת שאת יכולה יותר, ואני בהחלט מתכוונת לעקוב ^^

[Jar of Hearts]

אני אשתדל לעשות את זה קצר ולעניין.
לדעתי התיאורים לא מוגזמים בכלל (במחילה מזו שכתבה שמעליי), הם דווקא ממש נחוצים ועוזרים להיכנס לאווירה. תפיסת הצד של הכותב הכרחית לטעמי, במקרים מסויימים, ופה היא השתלבה טוב מאוד בכתיבה, שגם היא, טובה מאוד וזורמת. הצלחת לסקרן אותי - מה שבדרך כלל לא קורה, אני חייבת לציין - וכבר יש לי כמה וכמה השערות, אבל אותן אני אשמור לעצמי. (:
בהצלחה.

[Misery Business]

המטרה הייתה להכניס את הקורא למקום אפלולי ומגעיל ולהדגיש את העוני שבו איימי ובריאן חיים.
יכול להיות שזה נראה לך קצת יותר מידי, אבל ככה זה היה נראה לי הכי מתאים לעשות את זה. בקריאה שנייה אני כן רואה שיש אולי משפט או שניים מיותרים, אבל חוץ מזה הכל בדיוק כמו שניסיתי להעביר.

תודה רבה בכל מקרה3>

[Dr. Grey]

האהא, אני קראתי את זה לפני כולכם3>
זהו נושא ללא כל ספק קשה לכתיבה והצלחת להציג אותו בצורה הכי טובה שאפשר, הכתיבה שלך ברמה גבוהה, תיאורים יפים - תמלול מעולה להבעות שלה והמחשבות שלה, אף על פי שאינן מוצגות בסרט, באישה יפה.
כל הכבוד. אהבתי מאד3>

[nestta]

זה נחמד, אהבתי. יפה שאת מצליחה לעדן את כול הנושא - להבהיר לנו כמה היא באמת מסכנה וכמה החיים קשים, ומצד שני לא לגרום לנו לשקוע בדיכאון. יש לכולנו את אותה ההשערה, או לפחות ככה אני חושבת. בוא נסכם את זה למי שלא הבין:
1. עיניים אפורות.
2. מטבעות משונים.
3. כלב שהולך אחריה לכול מקום.
4. זה בפאנדום הארי פוטר.
בהצלחה לכל מי שלא הבין עד עכשיו ^ ^

[Fragile]

נחמד.
פיק שעוסק בזנות בפאנדום הארי פוטר, קראתי רק פעם אחת, ככה שזה מעניין.
בעניין של התיאורים, אני נוטה להסכים עם BoysLikeGirls.
אני חושבת שהבנתי כמה דברים, אבל כדי לא לצאת מפגרת אם אני טועה, אני אשמור אותם לעצמי. OO
אני בהחלט אחכה להמשך.

[Misery Business]

פרק 2

הבית שבו גרים איימי ובריאן הוא פחות מסתם פשוט או קטן. כל מה שיש שם זה סלון ומטבח באותו חדר ומקלחת קטנה ועבשה.
אין שם הרבה רהיטים. ספה נפתחת אחת, שרפרף שמשמש אותם כשולחן וכמה כלי אוכל. במטבח יש גם תנור ומקרר וכיריים והכל, אבל רק הכיריים עובדים כמו שצריך. התנור התקלקל לפני כמה חודשים והמקרר עובד רק בקושי. גם ככה הוא לא מכיל יותר מלחם וחלב. את רוב הארוחות הם מעדיפים לאכול בחוץ.
אין להם הרבה חפצים אישיים או יותר מידי בגדים. רק מה שהם צריכים ולא יותר. אולי אפילו פחות. זה כבר מזמן לא משנה להם.
אבל תמונה אחת יש על המדפים המאובקים שמטבח, ובה נראים אמא ואבא, בן ובת בני עשר לכל היותר, וכולם מחובקים וצוחקים. התמונה צולמה לפני כמעט עשר שנים. כל-כך הרבה קרה מאז.
הדירה חשוכה כבר בשעות המוקדמות של הערב, כי החשמל נותק לפני כמה ימים. זה משרה אווירה אפלולית למדי, אבל הם גם ככה לא נמצאים הרבה בבית.
"קדימה," בריאן אמר לאחותו כשהיא יוצאת מחדר המקלחת כשהיא עטופה במעילה האדום. "רדי לבר."
"אמרתי לך שאני לא הולכת לשם." היא אמרה בעקשנות. "השיכורים מפחידים אותי."
"אז לאן את רוצה ללכת?" הוא שאל את אחותו, והיא השתתקה בבת אחת.
"לכי לשם." הוא אמר והתיישב על הספה ששימשה להם כמיטה.
"לא." היא התעקשה. אנשים שיכורים הפחידו אותה.
"רדי לשם!" קולו של בריאן היה קרוב לצעקה, זיק של טירוף עלה בעיניו, ואיימי מיהרה לעשות כדבריו. הרי אנשים שיכורים מפחידים אותה.
היה קל להעמיד פנים במשך היום שבעיית השתייה שלו לא קיימת ושאין כמה בקבוקים של אלכוהול זול בארון שמתחת לכיור, אבל בדרך כלל כשהייתה חוזרת לקראת הערב הביתה הוא כבר שתה כמה כוסות, והיא העדיפה לא להמרות את פיו. המכות שקיבלה בפעם הראשונה לימדו אותה את הלקח.

הבר היה ריק יותר מאתמול, ועם זאת עדין מלא מספיק באנשים ממורמרים.
איימי התיישבה על הבר, רגליה משולבות כשהעליונה חשופה לעיני כולם. כמו שצריך. היא לקחה איתה כמה מטבעות בודדים, כדי שתוכל להיראות כאילו היא באמת עושה משהו. היא הזמינה משהו לשתות והביטה סביבה.
לידה ישב בחור אחד, ראשו מורכן וכוס ריקה בידו.
"עוד אחד?" שאל אותו הברמן, והוא הנהן. הכוס התרוקנה לגמרי ברגע שמילא אותה מחדש.
"אתה נראה מדוכא." היא מילמלה ולגמה מהכוס שלה. הוא הביט בה בבילבול.
זה היה הוא. אותו אדם עם המטבעות המשונים מהלילה הקודם. הלחיים שלה האדימו במקצת כשהבינה זאת. היא שנאה להיפגש עם הלקוחות שלה פעם שנייה.
"שוב את." הוא גיחך לעצמו. "הכסף מהפעם הקודמת לא הספיק?"
היא השתדלה להעמיד פנים שלא נעלבה. "הוא אף פעם לא מספיק." הסבירה. "אז למה אתה פה?"
"למה לא?" הוא רוקן את כוסו מחדש, למרות שלא ראתה אותה מתמלאת בכלל.
"יש דברים אחרים שאפשר לעשות." היא ניסתה.
צחוק מריר נפלט מפיו. "כמו מה?" הוא שאל והניח את כוסו בצד. "ללכת איתך?"
המילים שלו פגעו בה בחוזקה. היא מצמצה בעיניה כמה פעמים בעלבון, כמו מנסה להבין למה אמר את מה שאמר, ואז קמה ממקומה ופנתה ללכת. זה היה רעיון גרוע לבוא לכאן מלכתחילה.
"היי, חכי רגע." הוא קרא אחריה.
"בשביל מה?" היא שאלה. "כדי שתוכל להמשיך להוציא עליי את הכעס שלך?"
הוא נאנח. "איך קוראים לך?" הוא שאל אותה.
"מה זה עניינך?"
"אני רוצה לדעת."
"איימי." היא נכנעה.
"תראי, איימי," הוא אמר, תופס בידה פתאום. "אני מצטער, בסדר? יש לי יותר מידי על הראש בזמן האחרון, ואני לא מסתדר טוב עם דברים כאלה."
"מה שתגיד." היא מילמלה וניסתה לשחרר את ידה מאחיזתו.
"תחזרי לשבת איתי?" הוא ביקש. "לא תזיק לי קצת חברה."
היא לא ציפתה לזה. שהאיש הזר שפגשה אותו רק פעם אחת בחייה יציע לה לבוא ולשתות איתו. היא לא הצליחה לסרב לו.
"אגב," הוא אמר כשהתיישבו שוב ליד הבר. "אני סיריוס."
הוא הזמין לשניהם משקה, ואיימי סיימה את שלה במהירות.
הבר התמלא אט אט בגברים ונשים שבאו לחגוג או להשתכר עד אובדן חושים. ובכל זאת, אף אחד לא פנה אל האישה במעיל האדום שישבה ליד הבר. היא כבר לא שידרה את המסר הנכון.
"בריאן יהרוג אותי." היא מילמלה כשרוקנה את הכוס הרביעית. "אין סיכויי שמישהו יבוא עכשיו."
"את חייבת לעשות את זה כל לילה?" סיריוס שאל.
"כל עוד זה תלוי באחי, כן." היא אמרה באנחה.
"לא הלילה." הוא אמר, חצי לעצמו, והברמן הושיט להם עוד שתי כוסות.

איזה כאב ראש נוראי.
היא הצליחה לפתוח את עיני רק בקושי. היא לא הייתה בבית שלה, וההבנה הזו גרמה לקום במהירות כזו שהראש שלה הסתחרר עוד יותר ממקודם.
היא הייתה בחדר שינה של מישהו. לא חדר גדול במיוחד, משהו די קטן, שלא היה בו כלום חוץ מהמיטה עליה ישנה ושידה קטנה ליד.
היא הייתה שם לבד לגמרי.
לא זכור לה שעשתה איזו עסקה בלילה שעבר, ובכל זאת כעס נמלא בה על האידיוט שהלך בלי לתת לה את הכסף.
היא הסתובבה במיטה והופתעה לגלות שהיא עדין לבושה במעיל שלה. יותר מזה, כל בגדיה היו על גופה במקום בו היו כשיצאה אתמול לבר.
רק העגילים שלה היו מונחים על השידה ליד תמונה שפניה הופנו כלפי מטה. היא לקחה אותם וענדה אותם חזרה על אוזניה. התמונה עוררה את סקרנותה, והיא הרימה אותה חזרה.
היו שם ארבעה בנים מחובקים אחד עם השני. אחד בעל שיער כהה ופרוע ומשקפיים עגולות, אחד חיוור, אחד בעל מראה עכברי ואחד שהיה מוכר מידי. והיא יכלה להישבע שהם זזו. היא עצמה את עיניה והשכיבה את התמונה חזרה על השידה.
זה צריך להיות הנגאובר רציני אם היא רואה אנשים זזים בתמונה.
איימי יצאה מהמיטה. למרות שהיה כבר קיץ הרצפה הייתה קפואה, והמגפיים שלה לא נראו בסביבה. היא יצאה מהחדר בהססנות, לא בטוחה מה יחכה לה בחוץ.
אבל מחוץ לחדר הייתה סתם דירה פשוטה וצנועה שכבר הייתה בה פעם, ואיש שכבר פגשה פעמיים ישב ליד שולחן קטן שעמד באמצע המטבח וכתב משהו.
"ישנתי על הספה," סיריוס אמר כשאיימי נכנסה. הוא אפילו לא הרים את הראש.
"מה?"
"היית שיכורה מידי בשביל להגיד לי איפה את גרה, אז הבאתי אותך אליי." הוא אמר. "אבל אל תדאגי, ישנתי על הספה." הוא אמר שוב.
"נשמע הגיוני." היא מילמלה. "איפה המגפיים שלי?" שאלה.
"ליד הדלת." הוא הרים את ראשו. "את רוצה ללכת?" הקול שלו היה מופתע מידי.
"זה נראה לי הדבר ההגיוני ביותר לעשות." היא ענתה, לוקחת את המגפיים הגדולות שלה שנשענו על המשקוף של הכניסה לבית.
הבטן שלה השמיעה קרקור מביך של רעב.
"את יכולה לאכול משהו אם את רוצה." סיריוס אמר, מחייך לעצמו, והיא התיישבה ליד השולחן בפנים אדומות. לסרב להצעה כזו היא לא יכלה. כך לא תצטרך לקנות לעצמה אוכל כשתחזור אל בריאן.
"קחי לעצמך משהו מהמקרר." הוא אמר וקם ממקומו בלי להסתכל עליה. "אני הולך רגע." והוא נעלם מאחורי דלת המקלחת.
לא היו יותר מידי דברים במקרר שלו, ולבסוף היא מצאה איזה יוגורט אחד בטעם תות.
בזמן שחיפשה כפית באחת המגירות, נשמעה נקישה על החלון.
צעקה נפלטה מפיה והיא קפצה מטר או שניים לאחור.
"מה קרה?" קרא סיריוס בבהלה ורכס את מכנסיו בדרכו אל המטבח. כשראה את איימי הקפואה ואת הינשוף על אדן החלון הוא התחיל לצחוק.
"זה לא מצחיק." איימי מילמלה.
"מזה נבהלת?" הוא שאל אותה ופתח לינשוף את החלון. הוא נכנס פנימה והתיישב על השולחן. לרגלו היה קשור עיתון מגולגל, וארנק קטן מעור.
סיריוס לקח את העיתון, הכניס לתוך הארנק של הינשוף מטבע קטן מנחושת ושלח אותו לדרכו.
"תגיד לי שלא ראיתי את זה עכשיו," איימי אמרה, מתלבטת אם לצחוק או אם לבכות.
"ראית מה?" הוא שאל אותה ופרש את העיתון על השולחן.
"את הינשוף." היא ענתה.
"איזה ינשוף?"
"זה שהביא לך את העיתון!"
"אין לי מושג על מה את מדברת. את בטוחה שאת מרגישה טוב?" הרצינות שבדבריו גרמה לה להרגיש מטומטמת.
היא עמדה במקומה כמה רגעים, המוח שלה היה מבולבל מידי כדי להחליט מה באמת קרה שם כרגע.
"נראה לי שאלך." היא החליטה ויצאה מהדירה, לוקחת איתה את היוגורט. היא יכלה להישבע ששמעה צחוק מבפנים אחרי שסגרה את הדלת.

[Dr. Grey]

בריאן
בריאן
בריאן

אני אוהבת את בריאן3>
ואת איימי3>
ואת סיריוס3>
ואת מר, אבל היא לא קשורה

[Misery Business]

מר ממש לא קשורה

[Dr. Grey]

אבל תודי שזה היה דורש לתקוע אותה גם
בכ"מ - אחלה פרקD:"
נדמה לי שקראתי את הפרק הראשון, אבל הוא היה עם סוף אחר, או שזה היה כבר הפרק הבא.

[Fragile]

ידעתי שזה היה סיריוס, כנראה שאני לא כ"כ מפגרת.
אין לי הערות, אהבתי את הפרק מאוד.

[Into The Night]

אהבתי, זה ממש יפה
מחכה להמשך

[ומפייר]

תמשיכי!!!!

[Eponine]

זה ממשממש טוב, ואף פעם לא קראתי רעיון כזה.
בכל מיק, לסיריוס אין עיניים אפורות אלא חומות, וחשבתי שזה מאלפוי בגלל הצבע עיניים XD

סקרנית ומחכה להמשך P: