המדף שלי.
לא מבוטא.

***

התלבטתי קצת האם אני רוצה לפרסם את הקטע הזה, מאחר שהוא פותח את אחד מסיפורי העלילה המורכבים יותר שתיכננתי ב"שחר של עידן חדש" ואני לא משוכנעת שהוא ביסוס טוב לסיפור. אבל בסוף החלטתי לפרסם אותו. אני חושבת שהוא קטע לא רע, ודווקא בגלל שהוא לא משתלב בסיפור הכללי הספציפי המסוים הזה הגיוני שיעמוד בפני עצמו.
עריכה: נופ. בקריאה חוזרת הוא בעצם גרוע כמו שאר הקטעים שפרסמתי בMayNay הידד.


גיבור/ה ראשי/ת: קסטרה אלטאייר.
כמות מילים: 1209.
ז'אנר: פרוזה, פנטזיה.
שירים ששמעתי בזמן הכתיבה: אלבום "Favourite Worst Nightmare", ספציפית את "D is for Dangerous", "Do Me a Favour" ו"The Bad Thing".



שנת 299 למולד הירח הכחול, חודש גארפיאס, ירח חדש.

בשעה שתים עשרה בבוקר הירח החדש צעדו זוג נשים בחיפזון ברחובות עיר הבירה אורטגיה לכיוון טירת הקיסר. הרחובות היו דוממים כמעט לחלוטין, והשקט הצורם הבליט את קולות נקישות מגפיהן על אבני הכחל המרצפות את המדרכה, קולות קבועים ומהירים, טק, טק, טק. חתיכות לבנות פריכות גדולות צנחו מהשמיים בשקט מוחלט, ריפדו את חצרות הבתים ובזקו אבקת סוכר בהירה על הגגות העגולים. השלג עטף את העיר בשמיכה גדולה שרק חידדה את קולות הנקישות.
העיר אורטגיה ישנה. האנשים נחו בעייפות מערב ההילולה שנחגגה אתמול לכבוד מולד הירח החדש. ההילולה והחגיגות הנלוות אליה נמשכו עד לשעות הבוקר המוקדמות, ואז הגיעו שומרי העיר כדי לסלק את האנשים הכמעט מעולפים לביתיהם לישון. הניקיון של העיר יתחיל בשעה קצת יותר מאוחרת, לאחר שיזכו השומרים שסיירו בזמן ההילולה לקצת שינה בעצמם. בינתיים ניכרו סימני ההילולה בכל רחבי העיר; שרשראות אורות קולטי קרני ירח נזרקו במקומות אקראים בסמטאות, ריחות מעורבים מלוחים של אוכל מטוגן עמדו עדיין באוויר ואבקת ירח כחולה זוהרת נצצה על דוכני עץ ריקים.
אחת מהנשים לבושות המדים הביטה בכל הבלגן הזה בקוצר רוח, ומשכה אל מותניה את שולי מעילה הארוך המסתלסל כדי שלא ישתרך בתוך הלכלוך. האישה הזו היתה בעלת עור בהיר וחיוור, שיערה הזהבהב נאסף בצמה קצרה והדוקה ואמרת מעילה הבהיר, חלק קבוע ממדי השומרים, קושטה בסלסול אחד ארוג בחוט כחול כהה, סימן שהבדיל אותה מכל החיילים הרגילים.
היא אכן לא היתה חיילת רגילה. שמה היה קסטרה אלטאייר, והיא היתה תת סגנית מפקדת ואלופה ראשית לעיר אורטגיה, ופירוש הדבר היה שהיא היתה האחראית על כל החיילים באותה עיר בירה עצומה, והאדם השלישי בעל הכי הרבה כוח בהיררכיה הצבאית.
קסטרה אלטאייר נבחרה לתפקיד זה מסיבות רבות, אותן לא נהגה לחלוק עם אנשים. על פי רוב היא לא חיבבה חברת אדם וראתה התגאות בהצלחות כמעשה יהיר וחסר טעם. עם זאת, היתה זו השערה סבירה שאחת מהסיבות לבחירתה היתה הצורך הניכר שלה בסדר וקפדנות בכל נושא ועניין. עיניה חלפו בשאט נפש על הסרטים הזוהרים ופסלי הזכוכית השבורים ותייגו כל סמטה בראשה, כך שתוכל אחר כך לדאוג לכך שהניקיון יעשה במהירות הגבוהה ביותר, ביעילות הגבוהה ביותר, בדרך הטובה ביותר.
"כמה לכלוך," ציינה האישה שהלכה מאחוריה כשחיוך משועשע מרחף על שפתיה. היא חייכה כי היא הכירה את קסטרה וידעה כמה הלכלוך מטריד אותה, והיא הכירה אותה כיוון שהיא היתה העוזרת האישית שלה מזה ארבע שנים, על אף שעוזרת אישית לא היה תפקיד צבאי והאישה הזו באה לעיר בכוונה לשרת בצבא. שמה היה וגה מינטאקה, ולהגיד שהיא וקסטרה נראו דומות אחת לשניה היה הגיוני כמו להגיד שהשמש החיוורת, הקטנה והקלושה שבשמיים, דומה לירח הכחול הגדול והראוותני שיעלה בלילה.
וגה ניחנה בשיעור עורב שחור־כחול שופע ומלא, שנאסף באותו הרגע תחת מכבנה עם עיטור חרוט בצורת ירח חצי מלא. היא היתה כהת עור, והמדים הצחורים־כסופים של חיילי העיר הלמו אותה והשתלבו בחינניות עם המגפיים הלבנים שנעלה, שהגיעו עד לברכיה. עיניה היו חומות ומלאות חיים, שפתיה מלאות והיא הצליחה כמעט להדביק את קצב הצעדים על הגבול העל אנושי של גבירתה, תת סגנית המפקדת קסטרה, שלא האטה אף לרגע קט.
קסטרה היתה בכושר מצוין כמעט תמיד. וגה, שליוותה את את גבירתה כמעט לאורך כל יומה, ידעה שהיא עשתה הקפה סביב העיר כל יום לקראת ערב, התאמנה בכל נשק שעתיים בכל יום ושעה בתמרוני לחימה. לא היתה לה זיקה טבעית אל לחימה ולכן נאלצה לעבוד קשה יותר מרוב הלוחמים במעמדה, אבל היא עשתה זאת בלי תלונות או חפיפות. קסטרה אף פעם לא התלוננה או חיפפה בעבודתה. כך היה גם מראה החיצוני - מקצועי וקפדני להפליא במידת הסדר שלו, אם כי לא נאה, יש להודות. ייתכן וקסטרה יכלה להראות אישה יפה לחלק מהדעות, לו היתה עושה מאמצים לכך - והיא הרי הצליחה בכל מה שעשתה, שהרי עבדה תמיד קשה ובחריצות; אבל היא חשבה שזה חסר טעם.
וגה היתה אישה נאה, בלשון המעטה, ויפהפה יוצאת דופן, בלשון כנה. תווי פניה היו מעוגלים וחלקים, שיערה גולש ומלא ברק ותנועות גופה חינניות ומלאות מודעות. היא היתה נוחה למראה, והיתה לה גם אישיות מקסימה, ששבתה אנשים רבים. אנשים העריכו אותה על היכולת המופלאה שלה להתחבר לכל אדם שפגשה. אנשים רבים העריכו גם את קסטרה, אבל היתה זו הערכה שנובעת מיראה ולעיתים נדירות מתוך חיבה של ממש.
"אכן." הסכימה קסטרה ושפתיה החיוורות נקפצו מעט, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, סימן לחוסר שביעות רצונה. "האנשים התפרעו היטב בהילולה של אתמול."
"כרגיל." אמרה וגה בהטיית ראש.
"לא." התנגדה קסטרה. "בצורה יוצאת מגדר הרגיל."
"אם כן, נקווה שחודש זה יהיה יוצא מגדר." וגה אמרה זאת בחיוך, שכן צפתה את תגובתה של גבירתה, שנשפה אוויר בזלזול.
"הנקיונות יארכו יותר זמן מהרגיל." העירה קסטרה באותו מבט לא שבע רצון.
"זו תוצאת לוואי סבירה לחגיגה שהתרחשה אתמול." אמרה וגה בהגיון.
"היא יכלה להיות מרוסנת יותר."
אף שדבריה של קסטרה היו יכולים להישמע תמימים לאדם מהצד, נחבאו בהן רמיזות שלא היו מתקבלות בעין יפה במקומות מסוימים. קסטרה לא היתה אומרת דברים מסוג אלה לכל אדם אחר; היתה לה שליטה עצמית ואיפוק מן המעלה הגבוהה ביותר והיא היתה אדם שקט ולא דעתן לרוב. אבל בין וגה ולבין קסטרה שרר דבר מה יוצא דופן - אמון - שגרם לה לומר זאת באוזניה.
הן צעדו ביחד, קסטרה בצעדיה הנמרצים והמהירים באופן כמעט על אנושי, וגה מדביקה אותה בקושי. טירת הקיסר (השלישית בגודלה) כבר התחילה להציץ באופק, וכך ידעו השתיים שהן מתקרבות ליעדן.
"האם יש לך השערה מדוע זימנו אותנו לכאן בפתאומיות כזאת בשעות האור?" שאלה וגה את גבירתה.
"אני מעדיפה לא להניח הנחות חסרות בסיס," אמרה קסטרה. "אם כי ככל הנראה מדובר בעניין דחוף למדי אם לא יכלו להמתין עד ללילה."
וגה נאנחה קלות.
"האם מזמנים אותך לעיתים קרובות בשעות יום לעבוד?"
"מדי פעם."
"כיצד את מסוגלת לעבוד כרגיל כששעות השינה המעטות ממילא שלך נגזלות ממך - נשגב מבינתי." וגה העירה בחיוך קל. היא היתה חובבת שינה גדולה וזמן מנוחתה היה יקר לה. מסיבה זאת, לא יצא לה לראות את העיר אורטגיה תחת אור יום כמעט אף פעם, מלבד מבעד זגוגית חלונה או במקרים יוצאי הדופן שבהם לקחה אותה קסטרה איתה אל משימה מיוחדת. ברוב המקרים קסטרה לא טרחה לפנות אליה בענייני עבודה אחרי שעות הזריחה; וגה לא היתה בטוחה האם זה היה בגלל מקצועיות מצדה - והלוא וגה נשכרה לעשות עבודה של שמונה שעות לילה - בגלל שאהבה לעבוד לבד - עובדה שעליה לא ערערה וגה כלל - או בגלל שידעה כמה היא שונאת להתעורר מוקדם.
וגה העבירה קווצת שיער סוררת אל מאחורי תנוך אוזניה. "העיר נראית שונה תחת אור יום."
"הכול נראה שונה כך." אמרה קסטרה. "השמש מעניקה לנוף גוון בהיר חולני."
"האם גוונו הכחול עמוק של הלילה עדיף?" השיבה וגה.
"אולי." היתה תשובתה הלא מחייבת של קסטרה.
הן צעדו מספר דקות בשתיקה. קסטרה עיינה בדפים שאחזה תוך כדי הליכה, ווגה הביטה בסקרנות, בעיניים מצומצמות, על העיר, שנצבעה בגווני דבש בהירים.
"ביקשת חופשה בעוד שבוע וחצי?" העירה קסטרה באגביות.
"כן, זה… היום שלי בחודש." אמרה וגה בחוסר ריכוז.
"אינך יכולה לעשות זאת בשלישי, כרגיל?" שאלה קסטרה בחוסר שביעות רצון.
"בעוד שבועיים צפויה אשמורת אמצעית," הזכירה וגה. "מאחר שסייעתי לך באותה בעיית משמעת בחודש שעבר לא הספקתי… כן."
שפתה הקפוצה של קסטה הפגינה את אי הנחת שלה מהשיחה.
"אם כך אני אחראית לכך. אסמן את יום החופש על שמי." היא העבירה דף. "אה, ואם את מעבירה את כל היום ב"התחדשות" אני מצפה שביום שלאחר מכן תסייעי בחקירות."
"זו דרישה הגיונית." הודתה וגה באנחה.
"אני מקבלת את זה כאישור." היא סימנה דבר מה בדפיה ואז הרימה את מבטה. "תראי מה זה. הגענו." היא קיפלה את דפיה והעיפה מבט אחרון אל וגה. "תכתבי לי תזכורת לערב לסכם את ההתרחשות במזכר. אה, ולישון."

שנה לאחר מכן קברו את גופותיהן. קברו אותן בסמוך זו לזו, כיוון שלא היו להן קרובי משפחה. מילותיהן האחרונות לא ידועות.

אזזז
לאחר מלחמה ארוכת-טווח מול העצלנת שלי (מלחמה אנושה שתוקפת בעיקר בני גילי). בכל אופן, זה קטע נהדר ממש. אהבתי את הניגודים הרבים בין וגה וקסטרה כמו גם הניגודים בין אור היום ללילה. אני באמת לא יודעת מה לומר כדי לא להישמע קלישאתית וחוזרת על עצמה אבל מתמודדים עם מה שיש.
מאוד מרענן לראות סיפור מעולם של ''שחר'' בייחוד משום שכבר הרבה זמן לא פגשנו דמויות חדשות ומקום חדש.
אני רוצה לדעת איך שתיהן מתו אבל אני מניחה שפשוט אצטרך להתאזר בסבלנות ולחכות שתפרסמי את הקטע הבא :)