שתיקה//ריין

[the faceless old woman]

פגישה ראשונה של דור ודילן! בני עשר בערך
אם אתם לא מכירים את הסיפור שלהם, אתם יכולים לקרוא אותו במדף שלי תחת בקטגוריה שלהם
https://hportal.co.il/index.php?act=ST&f=43...90#entry8005569
אופ אבל זה גרוע
טוב נו
---

הילד החדש הזה, דילן, לא שותק לרגע.
דור לא מחבב אותו. בשבוע הראשון שלו הוא השיג יותר חברים ממה שדור הצליח להשיג בחמש השנים שלו בפנימייה. הילד צנום הגוף מספר בחיוך גדול וידיים מתנופפות על החיים שבחוץ. הוא מספר בעיקר על המשפחה שלו, ואיך הם תרמו מלא כסף לפנימייה בשביל שיוכלו לחנך אותו בעצמם. "אני עומד להיות ראש המשמר של הבית שלנו." הוא מחייך בגאווה.
הוסיפו לילד החדש מיטה בחדר. המטפלים קירבו את שאר המיטות אחת לשנייה כדי שיהיה לה מקום. שמו אותה ליד החלון הגדול, איפה שהמיטה של דור הייתה פעם. לא רק שהוא לא יכל להסתכל על התנודות בין העצים עד שהוא נרדם מאז, הוא גם היה צריך לשמוע את השיחות של דילן עם שאר המחזור עד שהמדריך התורן השתיק אותם כל לילה מחדש.
בערב ההוא דור לא הולך ישר אל החדר. אחת הנערות בחדרי האימונים גירשה אותו, אומרת שהוא צעיר מכדי להיות שם, ושהוא יכול להפגע בטעות. זה מרגיז אותו. הוא לא חלש.
הוא הולך ליער במקום, כי אין שם אנשים, ואם הצבע משתלט עליו בטעות הוא לא יפגע באף אחד. השמש עדיין לא שקעה, מה שמבטיח לדור קצת זמן לבד לפני כיבוי האורות. הוא בועט באבן לאורך שביל האפר המקיף את הפנימייה.
הוא רואה קודם את הצבע, ורק אחר כך שומע את הבכי. הכחול הבהיר מקיף את דילן. זה לא משתולל, כמו שקורה לדור כשהוא עצבני, אלא נע בחוסר סדר מאורגן, כאילו הרוח שוטפת את הצבע סביבו. הוא מרגיש את ההתנגדות, למרות שהוא אפילו לא נוגע בצבע.
הוא צריך ללכת, דור מבין, אבל הוא לא זז. דילן יושב מכווץ והצבע סביבו. הוא בוכה. חזק. דור מעולם לא חשב שילד כמו דילן יכול לבכות.
דור קולט שהוא שם לב אליו. עיניו, הכחולות לחלוטין, מורמות אליו, וגל של פחד מציף אותו. הוא מעולם לא התמודד עם ילד שהצבע השתלט עליו. תמיד המבוגרים היו מטפלים בזה. הוא צועד אחורה, מתכוון לברוח.
עיניו של דילן מתרחבות עוד יותר. הוא מייבב חזק עוד יותר ממקודם, והצבע מתחזק ומעיף את דור לאחור. הוא נופל על האפר, עוצר את הנפילה עם המרפקים ברגע האחרון. חלק ממנו רוצה לצעוק על הילד החדש, אבל כל מה שהוא עושה זה לשפשף את המרפקים שלו ולבהות בדילן.
"בשם לן!" הוא צועק ומתקרב אליו מהר. זו הייתה הפעם הראשונה שדור שם לב שעיניו של דילן ירוקות, אם הצבע לא משתלט עליהן. הוא מושיט לדור יד. "אתה בסדר?"
דור קם ללא העזרה שלו, למרות שהצבע שנשאר סביב דילן כבר לא דוחף אותו. הוא מניח שזה נחלש בגלל הבהלה. הוא מרים מבט לשמים. "אנחנו צריכים לחזור."
דילן מרים מבט גם הוא. "בבית אפשר לראות את כל הצבעים של השקיעה. אדום וורוד וכתום. כאן העצים מסתירים את הכול."
דור לא יודע איך לענות לזה. הוא מעולם לא חשב על איך השקיעה נראית. "בכית." הוא מציין במקום זאת.
דילן משפיל מבט, ונראה כאילו הוא עומד להתחיל לבכות שוב. דור מתחרט שהוא אמר את זה. "אני מתגעגע למשפחה שלי."
"אני לא זוכר את המשפחה שלי.אני לא יודע אם היא קיימת בכלל."
נראה שהתשובה הזאת תופסת את דילן לא מוכן. הוא פותח את פיו אבל שום מילה לא יוצאת.
הם מתחילים לצעוד חזרה, השמש נעלמת בין העצים. דור שם לב שהצבע עדיין מקיף את דילן, וזה גורם לו להרגיש טוב יותר. אז מה אם כולם חושבים שהוא מיוחד, בגלל שגדל מחוץ לפנימייה. דור יודע שזה לא נכון. הוא לא למד איך לשלוט בצבע שלו. הוא חלש יותר מהשאר.
מה שהופך את דור לטוב יותר ממנו.
חיוך חוצה את פניו.

[עוד נשוב לשם]

יאוו זה יפהה

[אם תלחצו פה תקבלו אזהרה]

מושלם

[Shahar-hameiri]

ארוך מדי אני לא קורה את זה

[Izuku Midoriya]

אמג זה ככ יפה???
אני כ"כ אוהב את איך שכתבת
אני לא יכול לכתוב דברים לתיקון כי באמת זה ככ יפה
לא הבנתי ככ את החלק עם הצבע ><
אבל נשמע מגניב!!
תמשיכי לכתוב D: