אדרה ואליזבט לנצח שתי נשיקות במצחח, עם שוהם

כבר הצגנו את הדמויות כאן אז אני מדלגת על טופס ופשוט נתחיל?

בוקר חדש מפציע על הכפר, שוטף את חדרי באור רך להפליא; סופת האפר של ליל אמש חלפה, והאדמה שוב מכוסה שכבה דקה של שחור. אני מתלבשת בזריזות בבגדי הערפילן שלי, החולצה האפורה והמכנסיים הרחבים, שותה תמיסת ברזל ופותחת את החלון. העולם מחוץ לאחוזת ליסטליאן נראה שליו, משוחרר, ניגוד מוחלט למה שמצפה לי בפנים. אני צריכה אוויר, אני אומרת לעצמי, רק קצת חופש.
אני מטפסת על אדן החלון ושורפת ברזל. קווים כחולים פורצים מתוכי, חושפים בפניי חפצים מתכתיים. אני מתבייתת על שורת היתדות שהמשפחה תקעה עבורי מחוץ לאחוזה כדי שאתאמן על הכוחות שלי, ומושכת את עצמי אליהן. היתדות תקועים חזק באדמה ולא זזים, ואני עפה מאחד לשני לבא אחריו, ציפור בגוף אדם. עד מהרה אני מגיעה ליער.

אליזבט ישבה באוהל המרופט והדק, מנסה להתרגל לקור. הזאב שהיא מטפלת בו כבר כמה חודשים, נח לצידה לאחר שרץ ושיחק. היא נהנתה לשבת ולצפות בנופים של היער ובחיות השוכנות בו. הכל הרגיש כל כך... רגוע. היא חושבת שהיא לא הרגישה ככה כבר זמן רב.
היא באה החוצה לרגע, ולפתע, היא שמעה רעש מהקצה השני של היער...

שורת היתדות מגיעה אל קצה ואני נוחתת ברכות על הקרקע, עדיין לא מוכנה לחזור הביתה. היער העצום פרוש בפניי, ואני מתחילה ללכת בלי יעד מוגדר. היער מלא חיים, אני שומעת את קולות החיות השוכנות בו מכל עבר, ונסחפת כל כך בהתרגשות שאני לא שומעת את הנערה מתקרבת עד שהיא מופיעה מולי.

נבהלתי ממש. תפסתי את החנית שלי והתכוננתי לתקוף. כשראיתי שהנערה לא עושה לי כלום, נרגעתי קצת.
"מי את ומה את עושה פה?"
שאלתי

"אין לי כוונות לפגוע בך," אני ממהרת להבהיר - עם כל הכבוד לנימוסים והליכות, הנערה מכוונת אליי כלי נשק וזאת העדיפות הראשונה שלי. אני לא יודעת למה היא מסוגלת - היא רזה, אבל זה לא בהכרח אומר שהיא חלשה, והיא בבירור מכירה את השטח; יהיה יותר בטוח להרגיע אותה מאשר לתקוף אותה. "שמי אדרה, ובסך הכל רציתי לצאת להליכת בוקר. באתי לבד, ואם זה מה שתרצי, אני אסתובב ואחזור אחורה. בסדר?" פגשתי במבטה, מחפשת אישור בעיניה המשתנות מכחול לירוק.

"מאיפה את?"
שאלתי.
אין לי שום דרך לדעת שזאת לא עוד איזה מישהי ששלחו לתפוס אותי. הייתי חייבת לדעת הרבה יותר פרטים עלייה כדי שארגע. הרגשתי קצת יותר מידי קשוחה באותו רגע, אבל אני באמת לא יכולה לקחת סיכונים.

אני מהססת. רואים עליי שאני אצילה, כמובן - אני גבוהה, ויותר מכך בריאה, מכדי שיחשבו בטעות שאני סקאא. "אָשְוויל," אני עונה, וזה לא שקר - אחוזה בקצה כפר היא עדיין חלק מהכפר, ולא משנה מה ההורים שלי אומרים כדי לשמור לעצמם על האגו.
אני מרגישה בטוחה מספיק כדי לשאול אותה שאלות משל עצמי. "ומה איתך, עלמת יער? אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לך."

"אוקיי... אני אליזבט. גירשו אותי מהמשפחה שלי ואז ברחתי מהבית." באותו רגע הרגשתי ששיתפתי קצת יותר מידי מידע על עצמי, אבל לא יכולתי להגיד משהו אחר.

"אני יכולה להבין אותך," אני אומרת, מחייכת בעצב. "המשפחה שלי רוצים... לנצל אותי. גם אני לא ביחסים טובים במיוחד איתם." לא תכננתי להודות בזה, אבל ברגע שהמילים יוצאות מפי אני מתמלאת הקלה שקשה להסביר. זהו כוחה של האמת, אני מניחה. "אולי טיול הבוקר שלי יהיה ארוך מהרגיל היום," אני אומרת, כאילו מתלבטת בקול, ומחייכת אל אליזבט. "מה דעתך לעשות לי סיור ביער שלך?"

הסכמתי. זאת הפעם הראשונה זה שנים שמישהו מדבר אליי בצורה כל כך רגועה ונחמדה. כל כך התרגשתי לעשות למישהו סיור איפה שאני גרה, ממש כמו שהייתי קטנה הייתי עושה לכל בן אדם חדש שפגשתי סיור בחדר שלי.