ספר האגדות||פעילות רביעית, כאב

כאב
פעילות

שלום משתמשים, וברוכים הבאים לפעילות השלישית ב"ספר האגדות"!! את כל הפרטים על הפרויקט תוכלו למצוא בשלב ההרשמה
זוכרים מה הייתה הפעילות הקודמת? אם אמרתם גורל אתם צודקים. אז אפשר לומר שהפעילות הזאת דומה.. אנלידעת. כי היום נדבר על כאב! קצת משהו עצוב לשמוח בגללו. אוקי. הז׳אנר השלישי זה כאב. הרבה אגדות מסתיימות בכאב. קורה בהם כאב. יש בהם בכללי כאב (שלגייה, רפונזל, בת הים הקטנה) יש אפילו שבאמצע יש כאב (מלך האריות) ויש כאלה שבסוף יש כאב (עמי ותמי). אז היום הכאב יהיה הז׳אנר!!. כאב זאת תכונה שלילית. דיכאון זה סוג של כאב. עצב. נקמה, זעם, חוסר אונים, וכולי. כאב בסוף זו הגדרה מאוד נרחבת. ודברים כאלה קורים הרבה. לכן יש גם אגדות על כאב.

אה- בסדר. המשך?

כןכן אני מייד ממשיכה.
הכאב הוא כוח נורא חזק. בסיפורים, סרטים, ספרים וחדשות בעיקר. אז כמו בכל פעילות יהיו לנו חוקים! +החוק שחייבים שהכאב יצמד לפאנדום. אז החוק הראשון הוא שהסיפור לא יעלה מעל r. החוק השני זה שחייבים כאב מסיבי מתישהו בסיפור (שאני אומרת מסיבי אני מתכוונת לכאב כמו מוות. נטישה, וכולי) והחוק השלישי זה שמי שמת לא יחיה מחדש. מובן?
אחלה! בואו נתחיל!

נו, אז מה התגמול היום?

התגמול הוא כמובן 300 חרמשיםו40 נק בית
טופס:

אני מחרתיים אסגור את הפעילות.
בהצלחה:)

שם+כינוי: שמנדריק 41
הסוג כאב שיקרה: בגידה
הסיפור:
אז סיפורנו היום מתרחש בכפר הסקיבים בצפון אפריקה הקסומה לשם זונקו וחבריו, בזוקה וזרנוק, התגלגלו בחיפושיהם אחר תעלולים חדשים ומפתיעים.
כפר הסקיבים היה עיירה קטנה וקודרת בה כל התושבים היו, איך לא, סקיבים דחויים שהוגלו או ברחו מביתם עקב שונותם וחוסר היכולת לעשות קסמים.
כשזונקו וחבריו הגיעו לכפר זרנוק מייד שאל עובר אורח אחד 'היי חבר, איפה אנחנו מוצאים מישהו שיכול לעולל תעלולים שישרפו את השפם שאין לנו?"
עובר האורח סינן לעברם "תמשיכו ישר, בקצה הכפר מתגורר לו זקן אחד שהיה בעברו קוסם מוגלגי עד שהוא גילה שהוא סקיב ומאז הוא עבר אלינו והוא מתעניין מאד בתעלולים."
כעבור כרבע שעה דפקו זונקו וחבורתו על דלת הבית הזעיר שניצב בקצה הכפר. את הדלת פתח להם אדם מבוגר בעל זקן לבן, שיער שיבה בצדדים המחפה על קרחת עגולה וחיוך טוב לב רווי בקמטים "בואו, בואו כנסו חברים." הוא הושיט להם את ידו.
"אז אתם רוצים לשמוע על תעלולים ומתיחות?" צחק הזקן ברוגע "בשמחה. מייד אראה לכם את אחד מתעלולי המוכרים ביותר!"
"לא! לא!" קטעה אותו בזוקה בעיניים נוצצות "בבקשה, אנחנו רוצים לראות תעלול נדיר ומסוכן שאין כמוהו בכל העולם!"
הזקן הביט בהם וחכך בדעתו מה לעשות איתם לבסוף אמר "נו בסדר, בואו איתי למעבדה שלי..."
הזקן הלך לכורסה שבקצה החדר התיישב עליה ונעלם. זונקו, בזוקה וזרנוק מיהרו לעשות כמוהו.
כשקמו מהכורסה הם מצאו את עצמם עומדים במעבדה עטורת מדפים ועליהם שיקויים ומבחנות וכן צנצנות בכל הגדלים המכילים בתוכם כדורים זוהרים.
הזקן ניגש בזהירות לאחד המדפים והוסיף כמה חומרים לשיקוי אחר שביעבע בפינת החדר. כאשר השיקוי קיבל צבע כתום בוהק הוא הושיט אותו לפניהם ואמר בקול רך "זה שיקוי פוליצימי, ההמצאה הגדולה ביותר שלי. הוא מסוגל להלביש אותך בדמותו של אדם אחר. השיקוי הזה סודי מאד, אם הוא יתפרסם הוא יוביל לנזק רציני בעולם הקוסמים. תחשבו על זה! כל פושע עלוב יוכל לשתות פוליצמי וללכת לשדוד מגרינגטוס את הספל של הלגה הפלפאף!"
"זה מדהים" ענה זונקו ועיניו הבריקו "ניסית אותו פעם?"
"פעם אחת" ענה בשקט "שהיא למעשה עכשיו." הזקן נאנח ולפתע הפך לדמות הכי מפורסמת באותו זמן
"גרינדלוולד!" צעק זרנוק בתדהמה עצורה
"כן זה אני." אמר גרינדלוולד ברשעות "הכיצד לא תהיתם לעצמכם איך כל הכפר הזה הפך לסקיבים? בזכותי! אחרי שהמצאתי את הפוליצימי הוספתי לו את צמח האספניולה שסופג מכל מי ששותה ממנו את הקסם ואז מכרתי אותו לאנשים. כל האנשים הקנאים שרצו להפוך להיות אנשים אחרים וקנו את שיקוי הפוליצימי שלי הפכו לסקיבים וכעת הגיע תורכם." גרינדלוולד הטיל על זונקו אמפריוס והכריח אותו לשתות את השיקוי, זונקו שינה את צורתו לצורה של אדם אחר, ילד בעל שיער גי'נגי' ומבט של טמבל. אך כעת זונקו היה סקיב, נטול כוחות קסם לחלוטין.
בזמן שבזוקה שתתה את השיקוי זונקו חשב על כך שזה הדבר הכי נורא שקרה לו מעודו, הוא סקיב! סקיב! הוא לא יוכל לעשות עוד קסמים ולרקוח שיקויים והא יצטרך להישאר בכפר הזה לנצח! זונקו התיישב על הארץ עד שלפתע הוא ראה את הדבר הכי מחריד שראה בחייו.
זרנוק חשף את ידו הבהירה ועליה היה מוטבע האות האפל של גרינדלוולד בצורת גרזן מעוקל ומחודד בסופו "הנה אדון, הבאתי אותם אליך. את זוג הילדים הצעירים האלה. זונקו, הוא הילד שסיביל טרלוני נבאה לך שיחזיר את השמחה לעולם. עכשיו הוא נראה עצוב בעצמו..."
ולפתע בלי שום התראה זרנוק, החבר הכי טוב של זונקו מאז שהוא זכר את עצמו, הפך לקוסם גבוה, בעל עצמות לחיים צרות ומבט איום.
לאבד את כוחות הקסם שלך זה דבר עצוב, אבל לאבד את החבר הכי טוב שלך זה הדבר הכי כואב שיכול להיות.
זונקו לבסוף הצליח להשתחרר מהקללה של גרינדלוולד, אבל זו מעשייה לפעם אחרת, הוא אפילו הצליח להפיץ בעולם את השיקוי הפוליצימי ולמכור כמויות גדולות שלו בחנות הממתקים שלו אך הוא לעולם לא יפסיק להיזכר בגעגוע בזרנוק החייכן והמתוק שבגד בו.
0COLOR=CadetBlue]הערות\הצעות\כאב:[/COLOR] בכי קורע לב...

שם+כינוי:
הסוג כאב שיקרה: אכזבה
הסיפור:
ביום הולדתו האחת עשרה, צ'ארלי ליאמו קיבל מכתב מסתורי.
על המכתב היה ציור מוזר, של מין צורה מחולקת לארבעה חלקים: חלק ירוק עם נחש ירוק, חלק אדום עם אריה אדום, חלק צהוב עם גירית צהובה וחלק כחול עם נשר כחול.
צ'ארלי קרא לאמו, כי לא הבין ממי המכתב נשלח. ''אמא, מה זה המכתב הזה שהגיע בדואר? ממי הוא?''
אמו של צ'ארלי הגיעה לחדרו. היא לקחה מידיו את המכתב, וחיוך התפשט בפניה. ''זה מכתב מהוגוורטס.''
''הוגוורטס?''
''כן. זה בית ספר לקוסמים. אני אסביר הכל -'' היא הוסיפה במהירות כשצ'ארלי איבד את הצבע מפניו -''אלה חדשות טובות. אל תדאג. אני מצטערת שלא סיפרנו לך עד היום, אבל אנחנו משפחה של קוסמים.''
''קוסמים?!''
''כן, כולנו התחלנו ללמוד בהוגוורטס בגיל 11. אני אקח אותך 'להוגסמיד', מרכז הקניון של הקוסמים. נרכוש לך שם שרביט, חיה וגלימה. לאחר מכן נלך לרציף 9 ושלושה רבעים כדי לעלות על ה -''
''- 9 ושלושה רבעים? אמא, אין דבר כזה.''
''אתה עוד תראה.'' היא חייכה חיוך ערמומי. ''בוא נצא, אני אסביר לך בדרך.''
בדרך להוגסמיד, מרכז הקניון של הקוסמים, שהיה בלונדון, מקום שהיה די רחוק מביתו של צ'ארלי, אמו הסבירה לו על הוגוורטס. היא הסבירה לו על השיעורים ועל המורים, והיא הסבירה לו שיש ארבעה בתים: גריפינדור, על שם גודריק גריפינדור, הפלפאף, על שם הלגה הפלפאף, רייבנקלו, על שם רוונה רייבנקלו, וסלית'רין על שם סלאזר סלית'רין. היא אמרה שכל המשפחה שלו מוינו לגריפינדור, בית האמיצים, אבל זה בסדר גם אם הוא ימוין ברייבנקלו, בית החכמים. צ'ארלי הנהן לשמע דבריה, למרות שחשב בליבו שהוא לא היה אמיץ ולא חכם במיוחד.
הם הגיעו להוגסמיד ורכשו חתולה שחורה, גלימה מגונדרת, ושרביט באורך 29 סנטימטרים משערת חד קרן. צ'ארלי מאוד התלהב מכל הרכישות - חוץ מספרי הלימוד - ותהה למה יצטרך את זה בבית הספר. אמו הובילה אותו לשני רציפי רכבת, 9 ו-10. ביניהם היה קיר לבנים שצ'ארלי פחד לעבור דרכו, אבל עם עזרה של אמו הוא עבר וגילה את רציף 9 ושלושה רבעים העמוס. הוא נפרד מאמו ונכנס לרכבת מעלת הקיטור, ונכנס לקרון הפנוי הראשון שראה. נכנסה לשם ילדה בשם לונה תומיליה, והם שוחחו והתחברו בזמן הנסיעה הארוכה. כשהגיעו לבית הספר אדם גבוה ורחב הוביל אותם לכניסה, וכולם נכנסו לאולם מאוד גדול, שם הם עמדו בשורות וחיכו שמכשפה שעמדה על במה קטנה והחזיקה כובע ישן תקרא בשמם.
באולם היו ארבעה שולחנות, כל אחד לבית אחר. הוא הביט אל השולחן של גריפינדור, ואל השולחן הצמוד אליו - רייבנקלו. הוא קיווה שהוא ייזכה לשבת באחד מהם עם חברי הבית שלו.
אחרי כמה שמות שנקראו, המכשפה עם הכובע קראה, ''תומיליה, לונה!''
צ'ארלי נופף לחברתו וראה את המכשפה מניחה על ראשה את הכובע הישן. פנים נראו בקיפולי הכובע, והפנים התחילו להשמיע קול ולהזיז את שפתיהן.
''הממ...'' אמר קול נמוך שבקע מהכובע הישן. ''בואו נחשוב... חכמה את מאוד, זה אפשר לראות. אך נראה לי שהבית שיתאים לך ביותר הוא... גריפינדור!''
תלמידי שולחן גריפינדור מחאו כפיים ולונה התיישבה לידם. צ'ארלי הסתכל לעברה, וקיווה שייזכה לשבת במקום הפנוי שלידה.
לאחר כמה דקות שהרגישו לצ'ארלי כמו נצח, קראו בשמו. המקום ליד לונה נתפס מזמן, ורק ילדים אחדים עמדו ליד צ'ארלי, מחכים לתורם. המכשפה הניחה על ראשו את הכובע, שהיה גדול על צ'ארלי בכמה מידות וכיסה את עיניו. הקול הנמוך שבקע מהכובע נשמע עכשיו לצ'ארלי הרבה יותר חזק. ''נחמד... יש פה התלבטות קלה. אתה מאוד אמיץ, כן, למרות שאתה לא מאמין בכך. אוכל לשים אותך בבית האמיצים, גריפינדור...''
צ'ארלי התפלל שהכובע יפסיק למשוך זמן וישים אותו בגריפינדור.
''אבל,'' הוא אמר והדגיש את המילה, ''ויש אבל גדול... אתה מאוד מתאים גם להפלפאף, בית טובי הלב. כן, אני יכול לראות את זה... ההפלפאפי האמיץ. תסתדר נפלא בחברת טובי לב כמוך.''
'לא! שים אותי בגריפינדור!' התפלל צ'ארלי בראשו. 'גריפינדור... גריפינדור... בבקשה... גריפינדור...'
''גריפינדור?'' קרא הכובע בקול, כך שכל האולם שמע אותו. ''למה דווקא גריפינדור? הפלפאף יישב עלייך מצוין. אתה צריך ללמוד להסתדר עם מה שיש! אני אשים אותך ב... הפלפאף!''
לעומת כל שאר התלמידים, קריאות שמחה ועידוד לא נשמו בשולחן של הפלפאף. מבטי זלזול ואכזבה ליוו את צ'ארלי לשולחנו. למה הכובע בחר דווקא בהפלפאף? ולמה הוא הקריא את מחשבותיו של צ'ארלי מול כל האולם, כאילו היה ספר?
צ'ארלי קיווה להשתלב בימים הקרובים, אבל זה לא קרה. עברו שבועות, ומבטים מאוכזבים המשיכו ללוות אותו. אבל זה לא מה שהפריע לו הכי הרבה, מה שהפריע לו בעיקר היה המכתב שקיבל מאמא שלו ביום השני בבית הספר.
בארוחת הבוקר, תנשמת לבנה עפה אל צ'ארלי במהירות. היא הניחה מכתב ליד הצלחת שלו, וכשצ'ארלי פתח אותו קרה דבר מאוד מוזר: הדף התקפל לצורה של פה והתחיל לדבר.
''שמעתי שמוינת להפלפאף.'' נשמע קולה של אמו. ''למרות כל מה שאמרתי לך בדרך. כנראה שלא ירשת ממני או מאביך את חוכמתינו, או אומץ ליבנו.''
צ'ארלי פתח את פיו לענות לה, אבל לפי הצחקוקים ששמע מסביבו, היא לא תשמע אותו.
''אל תרגיש רע. תהנה לך בהפלפאף. אבל בקשה אחת: אל תחזור הביתה בחופשת חג המולד. אן בחופשת הקיץ. או בכלל. אני לא מוכנה שיהיה לי בן הפלפאפי.''
COLOR=CadetBlue]]הערות\הצעות\כאב:[/COLOR]

שם+כינוי: אמיר, Back to Black
הסוג כאב שיקרה: תפוח האדמה האהוב על המכשפה הטובה מת
הסיפור: היה הייתה מכשפה נוראה ושמה מכשפופה. מכשפופה הייתה מכשפה כל כך נוראה, שנהגה לאכול ילדים לארוחת בוקר. מכשפופה הייתה כל כך נוראה, שכל הסיפורים המוכרים על המכשפות הנוראות היו מבוססים עליה. מכשפופה הייתה כל כך נוראה- טוב, הבנתם את הקטע. היא הייתה נוראה.
למכשפופה היה גם תפוח אדמה נורא ומרושע. תפוח האדמה הזה היה כל כך מרושע, שהוא נהג לאכול תפוחוני אדמה קטנים לארוחת בוקר. תפוח האדמה היה כל כך מרושע שכל הסיפורים המוכרים על תפוחי האדמה הנוראים היו מבוססים עליו.
יום אחד המכשפה ותפוח האדמה שלה החליטו שהם מחליטים שהם החליטו שהם מתחילים להיות אנשים טובים, ולא לאכול דברים איומים לארוחת בוקר. הם החליטו שמהיום כל מה שהם יעשו זה לתרום כסף לעמותות שעוסקות במטרה נעלה, כמו גידול ברוקולי נרחב.
הם תרמו לעשרות עמותות- מעמותת תנו חשיש לקשיש, ועד עמותת דיי לגירוד בקרקפות. הם תרמו, ותרמו, וזה הסב להם סיפוק עצום. עד שיום אחד, המכשפה ותפוח האדמה שלה הלכו להם ברחוב להנאתם וניסו למצוא עוד עמותות לתרום להן, ולפתע עשרות אנשים ותפוחי אדמה התאספו סביבם.
"זו המכשפה שאכלה את הילד שלי!" צעק איש אחד.
"זה תפוח האדמה שאכל את תפוחון האדמה שלי!" צעק תפוח אדמה אחר".
"בואו נרביץ להם מכות!" צעקו כולם.
תפוח האדמה המבוהל נעמד לפני המכשפה כדי להגן עליה, אך תפוח האדמה שצעק קודם לכן התקרב אליו ונתן לו אגרוף חזק מאין כמוהו ב... אמ... בטן שלו?
המכשפה המבוהלת תפסה את תפוח האדמה שלה וברחה איתו משם. היא הגיעה במהרה לביתה, וניסתה לטפל בתפוח האדמה שלה אך כבר היה מאוחר מדיי. דמעות עלו בעיניה כשהוא מת בידיה.
הכאב של המכשפה היה כל כך עז, שכשקברה את תפוח האדמה שלה בחצרה היא נשבעה שלא תעשה יותר מעשים טובים לעולם ותחזור להיות מכשפה איומה כמקודם.
הסוף
הערות\הצעות\כאב:

שם+כינוי:ריבנקלו .....
הסוג כאב שיקרה: התעללות,אכזבה
הסיפור: אי שם במקום מרוחק היו שתי ילדות תאומות בנות 10 לילי וליזה. בגיל 9 וחצי אבא שלהן מת מתאונה ואמא שלהן חלתה מרוב צער ולבסוף מתה. הייתה להן שכנה טובה שלקחה אותן לביתה וגידלו אותם כאילו היו בנותיה. לשכנה לא היו ילדים כלל היה לה בעל שרוב שעות היום עבד ורק בלילה היה חוזר הבתה לאכול ולישון. היא גידלה אותן חצי שנה ואז נפטרה ממחלה חשוכת מרפא.והבעל לא ידע איך לגדל ילדים אז הוא הביא את לילי וליזה לבית יתומים בבריטניה.אם הבית הייתה אישה קשת יום ומפחידה מאוד.התחביבים שלה זה לצרוח על ילדות, ולקחת אותן ולענות אותם, יום אחרי שהגיעו לילי וליזה היא לקחה אותן והרביצה להן מכות נמרצות והכריחה אותן לצחצח את הנעליים שלה ולנקות את השרותים בלי כפפות וכל טעות הכי קטנה שלהן היא לקחה סכין ודקרה אותן. לפני שהם הלכו ליזה השפריצה מים על הגברת בטעות ומיד אם הבית לקחה סכין ואמרה ש"כמה פעמים צריך להגיד לך לא להשפריץ? אני חייבת ללמד אותך לקח" וחתכה לה ביד "טינופת" ואז היא היא אמרה ש"מכיון שאתם תאומות הדין שלכם בדיוק אותו דבר" וחתכה גם ללילי ביד טינופת.וכך הן חיו בבית יתומים אומללות ואם הרבה פצעים. והלימודים היו ברמה של תיכון וזה לא היה מותאם לגילן אז הלימודים היו קשים מנשוא. בגיל 11 הן קיבלו מכתב הזמנה להוגוורטס והן הבינו שהם מכשפות.ואם הבית אמרה שהן יכולות ללכת להוגוורטס. הן התרגשו נורא וב1 בספטמבר אם הבית הגיעה לחדר שלהן וצחקה ואמרה "שמה חשבתן שאני באמת ייתן לכן ללכת? אתם תישארו פה לתמיד ואני גם ינסה להוציא ממכן את הקסם שיש בכן"
הערות\הצעות\כאב:ואוו זה ארוךך

ננעלוש:)