קסם הוא מגיפה, מה אם טום רידל היה נולד סקיב?

בעולם מקביל טום רידל נולד ללא כוחות קסם. בעקבות כך הוא מפתח שנאה עמוקה לעולם הקוסמים, טום רידל מאמין בעליונותם של המוגלגים ובין נתיניו האדוקים ביותר נמצאים הדארסלים. כיצד סיפורו של טום רידל והארי פוטר ייראה בעולם שכזה? כדי לדעת המשיכו לקרוא :)

הקדמה -

הוא עמד באמצע הרחוב, מביט על הבניין המכוער מלפניו. לא היה זה מקום בו אנשים רצו להגיע, בית יתומים. לרוב אלו שהגיעו לכאן, היו חסרי מזל, כאלו שננטשו, או שהוריהם פסו מן העולם ולא נותר עוד מי שיגדל את הילדים העזובים. דמבלדור אומנם ידע כי הילד אותו הוא עומד לפגוש היה יתום, אך את מוצאו לא הכיר לעומק. כל שידע הוא שהילד אמור להיות יוצא דופן מחבריו לבית היתומים. אותו ילד היה אמור להיות דומה לאלבוס דמבלדור, הוא היה אמור להיות קוסם.

אלבוס דמבלדור ניחן בכוחות קסם. בניגוד לרוב האנשים, הוא היה מסוגל לבצע מעשים שהיו נראים לאדם הממוצע כבלתי סבירים במקרה הטוב, ובלתי אפשריים במקרה הגרוע. את הכשפים שחולל בשרביטו רבים מעולמו הכירו. הוא היה נחשב לקוסם דגול בעולמו, ואולם, דמבלדור היה בסך הכל מורה. מורה שעמד לצרף לשורות בית הספר שלו, תלמיד חדש, או כך לפחות האמין.
על פי רישומי משרד הקסמים, הילד היה צאצא קסום, אך ללא קרובי משפחה ידועים, ולכן גדל כיתום בבית יתומים. לא היה מדובר במקרה חסר תקדים, אך למרות זאת לא היה מדובר במאורע נפוץ. רבים מן הילדים אשר עתידים ללמוד בבית הספר לקוסמות ולכשפים, הוגוורטס, היו צאצאים של מוגלגים, אנשים חסרי קסם. ברגעים אלו, היה מורה מלווה מגיע למשפחתם מעט לפני גיל אחד עשר, הגיל בו היו קוסמים מתחילים ללמוד, ומסביר להם על עולם הקסמים.
במקרה של קוסם יתום, היה מדובר בנוהל דומה, שכן גם אם היה טהור דם, לא יכל לדעת על עולם הקוסמים.

וכך דמבלדור נכנס אל בית היתומים שברחוב, להוט להכיר את התלמיד החדש בבית הספר בו הוא מלמד.
"אחר צהריים טובים לך. באתי לפגישה עם גברת קול. סבורני שהיא אם הבית פה."
הנערה שאותה פגש דמבלדור קראה לגברת קול , והם המתינו לבואה.
דמבלדור הביט בפנים הבניין, שהיה אף עלוב יותר מחזית הבית החיצונית. היה זה מקום עגום מאוד לגדול בו.
דמבלדור חייך לבואה של אישה רזה וטרודה למראה והושיט יד ללחיצה. גברת קול הביטה בו אך לא עשתה דבר.
" שלום לך. שמי הוא אלבוס דמבלדור. שלחתי לך מכתב ובו ביקשתי להיפגש עימך." אמר דמבלדור קצרות והביט בה בסבלנות. גברת קול הנהנה , "כן, בוא אחריי למשרד שלי."
כאשר נכנסו למשרד הקטן והמעופש של גברת קול, שניהם התיישבו זה מול זה וגברת קול כחכחה בגרונה. "אם כן, אני מבינה שאתה מעוניין באחד החוסים שלנו."
"אכן, טום רידל כמדומני. אני מורה בבית ספר פרטי בשם הוגוורטס. לטום כמו לתלמידים רבים אחרים, נשמר מקום בבית ספר זה עוד כאשר הם נולדו." אמר דמבלדור, מבלי להרחיב עוד.
גברת קול הביטה בו בחשד. "חלה כאן טעות לדעתי. לילד בשם טום רידל אין כאמור אף קרוב משפחה חי. אימו הגיעה לכאן , כורעת ללדת, ילדה את בנה ומתה כמה דקות לאחר מכן. כל שהיא אמרה שהיא רוצה לקרוא לו טום על שם אביו, וואנדורולו על שם אביה, ולאחר מכן נפחה את נשמתה. מעולם לא שמעתי על שם כמו וואנדרולו. אני מניחה שהיא ממוצא זר, למרות שהייתי בטוחה שהיא בריטית. "
דמבלדור הביט בסקרנות בגברת קול.
"הוא ילד מוזר."
"כן, זה לא מפתיע אותי."
"הוא .. אפשר לומר שהוא בריון. האם המקום שלו יישמר בבית הספר ?"
"בהחלט. שום דבר לא ימנע זאת."
"ובכן, כל הילדים מפחדים ממנו. הוא משליט טרור. למשל , הוא העלים את הארנב של בילי סטאבז. לא מצאנו אותו מעולם. הוא גם הכניס שניים מהילדים שלנו לתוך איזו מערה בטיול שנתי, או כך לפחות הם טוענים. אבל אין לנו מושג מה קרה שם. הם פחדו פחד מוות לומר מה קרה שם. בכל מקרה, אם אתה רוצה לראות אותו, אני יכולה לקחת אותך אליו."
"אשמח על כך מאוד."
דמבלדור וגברת קול יצאו ממשרדה ונכנסו לאחד החדרים. בחדר , ישב ילד על מיטה בודדה וקרא ספר. מלבדה היה בחדר גם ארונית בגדים וכיסא. הילד היה גבוה , כהה שיער וחיוור, אך עם זאת נאה מאוד.
" טום זה מר..." התחילה גברת קול לומר, איך נראה שלא זכרה את שמו הארוך של אלבוס דמבלדור, "דמבלדור." השלים בשבילה. "נעים להכיר טום, אני פרופסור דמבלדור מטעם בית ספר פרטי, ואשמח שתצטרף אליו.
"פרופסור? זה כמו דוקטור? היא הזמינה אותך לבדוק אותי?" הוא הצביע על הדלת שממנו יצאה גברת קול.
"לא, לא" אמר דמבלדור בחיוך.
"אני לא מאמין לך, דבר אמת!" אמר טום את שתי המילים האחרונות בעוצמה מצלצלת ומסמרת שיער. זו הייתה פקודה, דבר שניכר כי הילד רגיל לתת. דמבלדור הביט בעיניו של טום. לא היו בהן פחד. היה בהן משהו אחר... אבל לא ייתכן כי מדובר בשנאה? חשב אלבוס בחשש.
" כבר אמרתי לך. אני מורה בבית ספר הוגוורטס. אתה מוזמן כמובן ללמוד אצלנו אם תבחר בכך.
" לא תצליח לעבוד עליי, "פרופסור." אני לא משוגע, לא תיקח אותי לשום מוסד סגור!" אמר טום ושילב את ידיו.
"למה שלא תיתן לי להסביר לך?" שאל דמבלדור ברוך. לא היה זו הפעם הראשונה שנתקל בתגובה כזו. מי שלא הכיר את הוגוורטס , בדרך כלל חשש כאשר הציג את עצמו. אך הפעם לא היה צריך לשכנע זוג הורים כי הילד שלהם קוסם. דמבלדור שמח מהשינוי המרענן.
"הוגוורטס, הוא בית ספר לקוסמים." אמר דמבלדור , וטום הביט בו בפה פעור.
"קוסמים?" הוא חזר , כאילו לא היה בטוח ששמע נכון."
"כן. הוגוורטס הוא בית ספר לקוסמים בו לומדים לבצע קסמים."
הוא חייך אל טום, ודאי כעת תחלחל ההבנה כי הסיבה שהוא שונה, הסיבה שדברים מוזרים קורים דווקא לו הם בגלל שהוא..
אבל טום צחק בקול גדול והביט בדמבלדור כאילו הוא זה שצריך להיכנס למוסד סגור.
"אין דבר כזה , "קוסמים"! אלא אם אתה מדבר על האנשים המאוסים ששולפים שפן מן הכובע, וכולם יודעים שמדובר באחיזת עיניים! אמרתי לך כבר, דבר אמת!".
דמבלדור היסס. לא זו התגובה שציפה לה, בדרך כלל ילד אשר ניחן בכוחות קסם אומנם מופתע, אולי מסרב להאמין לרגע אבל אז בבלבול מתחיל לשאול שאלות, משהו כאן שונה... חריג.
"טום... האם אתה רוצה לומר לי שמעולם לא הרגשת שאתה שונה, מיוחד?" שאל דמבלדור בנימוס.
" אני? מיוחד? ברור שאני מיוחד, אני קוסם ואני יודע לירוק אש מהפה ולהפוך ילדים לצפרדעים!" אמר טום והתגלגל כעת מצחוק. היה משהו מוזר בצחוק הזה. לא היה מדובר בצחוק שנובע משעשוע, היה מדובר בצחוק נוטף בוז, היה ברור כי הילד לא נותן ולו פיסה של אמון בו.
" אין דבר כזה קסמים." שב ואמר טום, "כעת, הסתלק מכאן. בזבזת את זמני מספיק." אמר טום וחזר לקרוא את הספר שלו.
ההבנה כעת נפלה על דמבלדור. זו כנראה הסיבה. אך לפני שיחליט באופן סופי, הוא חייב לגלות. בהינף שרביט, דמבלדור ביצע קסם ללא מילים. היה זהו קסם קדום, אשר ידע לגלות עקבות של קסמים קודמים. לדאבונו, הקסם כשל. לא היו שום עקבות של קסם, אף לא קסם אקראי שילד ברגע של להט מבצע. הילד , כך ידע דמבלדור, אינו ניחן באף כוח קסם. הוא שמט את כתפיו, לא זו הייתה הסיבה שלשמה הגיע לבית היתומים. אך, אם מדובר בצאצא לקוסמים, ודמבלדור ידע כי משרד הקסמים איננו טועה, אין זה הוגן כי ישאיר את הילד מגשש באפילה. ולכן, דמבלדור עשה מעשה אותו מעטים הקוסמים עושים. דמבלדור ביצע קסם בפניו עיניו של אדם שאיננו ניחן בכוחות קסם, בפניו של מוגל. אך טום רידל לא היה מוגל רגיל, לא... טום רידל היה סקיב.
ארונו של טום רידל עלה לפתע באש, משהו בתוך הארון שלו רעד בפראות. טום הביט בארונו באימה, וודאי כל עולמו היה שם. טום הביט בדמבלדור, לאחר מכן בשרביט אותו אחז, ואז בארון העולה באש.
" מה גנבת , טום?" שאל דמבלדור בסקרנות את הילד, שרץ אחוז אימה לארון, אוחז בתיבה פשוטה שרעדה בתוך הארון. הוא פתח את התיבה, וחפצים יומיומיים קפצו ממנו והתפזרו לכל עבר, צועדים כאילו ניחנו ברגליים. טום כעת הביט בדמבלדור שוב, אך כעת בצורה אחרת, בפליאה. הוא ידע ששום אחיזת עיניים לא מסוגלת לבצע תרגיל שכזה.
"האם השתגעתי?" טום שאל, מסרב להאמין למראה עיניו.
"לא. זהו קסם. אני קוסם." אמר דמבלדור בפשטות.
"למד אותי לבצע את הקסם הזה." דרש טום, אך דמבלדור הביט בטום רידל בעצב. "חוששני שלא אוכל לעשות זאת טום. אני מצטער מעומק ליבי. אך לא תוכל ללמוד בסופו של דבר בבית הספר שלנו."
" אבל אתה אמרת! אתה שיקרת לי!"
" לא שיקרתי. אך בית הספר נועד לקוסמים. ולצערי טום, אתה איננו קוסם. אין בך את היכולת לבצע קסמים. אתה, מה שנקרא בעולמנו, סקיב. אדם שנולד לצאצא קסום, אך איננו ניחן בכוחות קסם. למרבה האירוניה, זה הופך אותך לשונה ומיוחד. אין סקיבים רבים בעולמנו.
טום הביט בדמבלדור ועיניו ברקו. לא זאת התגובה שציפה לה דמבלדור, שוב. הוא היה בטוח כי הילד התאכזב, אך משום מה הוא כעת חייך חיוך רחב.
"אני מיוחד, אתה אומר? ברור... הרי כל מה שעשית, זה מעשה טאבו, זה נוגד את הטבע... פשע , כן, זה מה שזה , פשע!" אמר טום בניצחון.
"מזל שאינני סוטה כמוך, לא הייתי רוצה לבצע סטיות כמו שאנשים מסוגך מבצעים."
"אני מצטער שכך אתה חושב טום. במקרים רגילים אנו הקוסמים מחויבים למחוק את זיכרונם של מוגלגים , כיוון שעולם הקוסמים הוא סוד ואין אנו אמורים לגלות אותו לאנשים ללא יכולות קסם. אך סקיבים הם שונים. הם נולדים לצאצאים קסומים ולכן אין אנו פוגעים בהם או במשפחותיהם ומתערבים בזיכרונותיהם. אנחנו סומכים כי הם יכבדו את סודיותנו. כך גם אני מצפה ממך טום."
אך טום ירק כעת והסתכל בדמבלדור בלגלוג. "כאילו שמישהו יאמין לי. הסתלק מכאן, יצור." אמר טום, ודמבלדור הושיט פיסת קלף לטום, שנראה כאילו הציעו לו פיגיון מגואל בדם.
"אם אי פעם תרצה קשר לעולמנו או אליי, אמור את שמי ואני אדע. לא מגיע לאף סקיב להיות מנותק מעולמנו, אך אני מכבד את החלטתך."
לרגע טום נראה כאילו הוא הוא מעוניין לזרוק את פיסת הקלף אל תוך הארון הבוער, אך משהו עצר בו.
"הכרת את אימא שלי, או אבא שלי? הם היו סוטים כמוך?" אמר טום, אך דמבלדור הניד בראשו. "לצערי לא, איננו מכיר את הוריך. כל שידוע לי הוא שאתה נצר לאדם קסום, אך אינני יודע מי."
טום התלבט, והכניס את הקלף לכיסו. כנראה שהחליט כי על אף סלידתו העמוקה מדמבלדור, אולי יכול להפיק תועלת מכך בעתיד. דמבלדור בהחלט היה מופתע מהתנהגותו של טום רידל. הוא היה בהחלט שונה מכל ילד אחר בגילו, קוסם או מוגל.
"להתראות, אם כן טום רידל." אמר דמבלדור ובהינף שרביט כיבה את הארון הבוער שבחדר. טום הביט בהקלה כאשר ראה כי לא נעשה אף נזק לדבריו.
"הדבר הזה , קסם שאתה קורא לו..." אמר טום והביט במבט מלא תיעוב בדמבלדור כאשר פנה לצאת. "הוא מגעיל... הוא... הוא מגיפה." אמר טום וטרק את דלת חדרו, משאיר את דמבלדור שקוע במחשבות על הילד עימו נפגש זה עתה.

וואו זה מדהים מדהיםם
אהבתי מאוד ומחכה לפרק הראשון
דרך אגב תתמיין לאחד מ4 הבתים, אם אתה רוצה להתמיין לחץ כאן https://hportal.co.il/index.php?act=sort

התמיינתי עכשיו לסליתרין - שזה מצחיק כי בפוטרמור אני רייבנקלו

טוב אני מחכה שמישהו יגיב כדי לפרסם את הפרק הבא. אז אם אף אחד לא יגיב אין פרק

פרק הבא!!!!!!!!!!!!!!!!!

פרק 1 - מוצא אחרון

בפרק זה, טום רידל נדחק לפינה. עליו לפנות אל האדם האחרון אותו רצה לפגוש. האם טום רידל יצליח להיחלץ מן הצרה אליה נכנס?

פרק 1-

עברו חמש שנים מאז אותו מפגש בין טום לאיש המוזר ההוא שקרא לעצמו פרופסור. החיים בבית היתומים לא השתפרו, להפך. טום גדל וגבה והפך לנער יפה תואר, אך עם זאת, הוא המשיך להשליט טרור בבית היתומים, כאשר עתה כשכבר גדל, גם הסגל פחד מפניו. לטום לא היה רצון לחוות עוד שנתיים שלמות של שעמום וסבל, ולבזבז את חייו על לימודים משמימים שלא מועילים לו בדבר. אך לטום לא היה לאן ללכת, עד הלילה. הוא לא תיכנן זאת, אך בדרך כלל דברים כמו מה שקרה עכשיו התרחשו במקרה. טום יצא לשיטוט לילי ברחובות לונדון, דבר שעשה בשנה האחרונה מדי לילה כמעט. הוא לא היה מסוגל עוד לשהות בין כותלי הכלא אותו כינה בית בעל כורחו. טום אהב לשוטט ברחובות העיר, ולתת למחשבותיו לנדוד. בדמיונו, היה איש חשוב, עדת מעריצים מאחוריו עושה כל שאמר, בעוד הוא צובר עוד ועוד כוח. אך במציאות , הוא היה נער יתום חסר חשיבות או שם. למרות זאת, הוא למד לנצל את מראהו הנאה למען טובתו האישית. כך היה משיג אלכוהול למרות גילו הצעיר , סמים , סיגריות ואף נשק. לטום לא היה צורך להשתמש בחומרים שונים על מנת לאבד שליטה. אך הם היו אמצעי יעיל לשלוט בבית היתומים. הנערים הגדולים היו תלויים בו ובסחורה שהשיג, וכך צבר חברים , בריונים כמוהו שעזרו לו להפוך לאדם המסוכן ביותר בבית היתומים. טום אהב את התחושה המשכרת של הכוח שהשיג, אך לדאבונו, התחושה הייתה דהויה , איננה מספקת. טום רידל היה זקוק לעוד כוח. הלילה חשב, ייתכן שייאלץ לעשות את מה שעד לפני כמה חודשים היה דוחה בביטול.
הוא הביט בגופה הצעירה שנחה לרגליו, מתבוססת בדמה. היה זה הרצח הראשון שלו. היה משהו מבדר בלראות כיצד העיניים של האדם השוכב מולו בוהות בו בחוסר חיים, לראות כיצד נשימותיו הלכו ודעכו.
טום סובב את הלהב שאחז בידו הימנית, נותן לדם שעל הלהב לטפטף על המדרכה. הוא לא תכנן להרוג אותו, למען האמת. אך הנער התחצף וחשב שיוכל לגנוב ממנו. כולם יודעים מה השווי של הרואין ברחוב. אבל הנער העשיר והמפונק החליט לגנוב ממנו, ולטום לא הייתה ברירה.
הוא הביט סביב הזירה בה עמד. הרצח התרחש בסמטה הסמוכה לרחוב הראשי, והיה מספיק שעובר אורח יביט ימינה ויראה את המתרחש. דם זלג על נעליו , והמאבק שהתרחש בסמטה לא הותיר לטום הרבה ברירות. הוא לא ידע להסתיר את עקבותיו, לא ידע כיצד לברוח מן חוקרי המשטרה שיגיעו לחקור את הרצח. הוא אומנם היה יתום וחסר חשיבות, אבל טום ידע שהחוקרים מכירים את המקום בו התגורר, הם יגיעו בסופו של דבר לבית היתומים ויגלו מי מנהל את העניינים, מי סוחר בנשק וסמים. לא, לטום לא הייתה שום כוונה להפוך לאסיר.
הוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו ומישש את פיסת הקלף שהייתה בתוכו. עם השנים לא הבין למה עדיין הקפיד לשמור אותה, ולהקפיד להעביר אותה מבגד לבגד על מנת שלא ייהרס כאשר קלרה הזקנה הייתה מכבסת את בגדיו.
כעת הבין כי שמר על מגילת הקלף לרגע זה ממש. היה זה כרטיס הכניסה שלו לעולם אותו לא רצה לבקר מעולם. העולם שאביו חי בו, אביו שסטה מן דרך הטבע. הוא החליט תוך זמן קצר לאחר אותו מפגש עם דמבלדור כי לא ייתכן כי אימו הייתה מכשפה. אם לאימו היו כוחות קסם, היא לא הייתה מתה בלידה. היא יכלה להציל את עצמה. אם כן זה ברור שאביו שעל שמו הוא נקרא, היה קוסם. עובדה זו גרמה לו להצטמרר. כבר זמן רב הוא משתעשע ברעיון להחליף את שמו לשם אחר. שם שיבדיל אותו מאביו, שם שיגרום לו להיות שונה מכל השאר.
טום נאנח, ניגב את להב הסכין בבגדי קורבנו והכניס אותה אל תוך גרבו הימנית. לאחר מכן צעד בביטחון מאותה סמטה אל עבר הרחוב הראשי. לאחר הליכה קצרה הגיע אל אחת מנקודות הציון אותן הכיר. היה זה רחוב צ'רינג קרוס בו שכנה מסבאה קטנה וחסרת ייחוד, אל מול חנות קטנה שתמיד הייתה סגורה. על אף שהיה קטין, בעזרת קסמו האישי נכנס טום כמעט תמיד והביט בעניין באנשים השוהים במקום.
כמו תמיד הוא בחר בשולחן שהיה צמוד לפינה , התיישב על שרפרף העץ הרעוע ושלף את הקלף:

'אם אי פעם תזדקק לעצה או שתרצה כל קשר לעולם הקסמים, פשוט אמור את המילה בבקשה.

שלך,
פרופסור אלבוס דמבלדור'

טום עיקם את אפיו. ההודעה הסתומה לא עזרה לא במאומה. כיצד הוא אמור ליידע את אותו אדם נאלח כי הוא מעוניין ליצור עימו קשר?
טום הביט ימינה ושמאלה, אף אחד לא שם לב אליו, כפי שאהב. הוא הביט בקלף בו אחז, כחכח בגרונו ואמר, "בבקשה."
דבר לא קרה, כפי שחשב. טום נאנח, הוא ייאלץ לברוח מלונדון, כעת זה היה ברור לו.
לפתע שמע צעקה מכיוון הרחוב, טום הביט בסקרנות מן החלון שהשקיף אל הרחוב וראה כי פנסי הרחוב כבו, דבר שהיה נראה לו לא תקין. אם הייתה הפסקת חשמל, גם האור הקלוש מאותה מסבאה בה ישב היה אמור להיכבות, הלא כן? זה היה חריג...
"לא ייתכן..." אמר לעצמו וקם ממושבו. הוא החליט לבדוק את המתרחש ויצא לכיוון הרחוב החשוך.
בעוד הוא החל לצעוד במורד הרחוב, לפתע ראה מימינו כי פנס רחוב ברחוב הצדדי כבה גם הוא. הוא החליט לבדוק ופנה אל אותו רחוב. בדיוק באותו הרגע בו רגלה דרכה אל תוך הרחוב הצדדי, הפנס החשוך חזר לבהוק מחדש. מתחתיו, עמד אותו אדם אשר פגש לפני חמש שנים. אלבוס דמבלדור הביט בטום רידל בסקרנות.
"לעולם לא חשבתי שתבקש לפגוש אותי שוב." אמר דמבלדור בנימה לא ברורה. "אני חייב להודות, שלאחר חמש שנים לקבל ממך בקשה להיפגש הייתה... הפתעה."
טום החליט כי לא יסגיר שום רגש כלפי אותו אדם שקרא לעצמו אלבוס דמבלדור.
"אני מודה שהמפגש הראשון שלנו לא היה ידידותי." אמר טום בפנים חתומות. "כעסתי, כמובן , שגרמת לי לחשוב שתעזור לי לצאת מהמקום אותו מכריחים לי לכנות בית. לא היה לי שום רצון להיות בקשר עם עולמך."
"מובן מאליו, טום... מובן מאליו..."
"אבל הבנתי. אם אי פעם ארצה לדעת מי היו הוריי, מי היה..." הוא השתהה, "קוסם," אמר, מנסה להסוות את הגועל שחש כאשר אמר את המילה, "אזדקק לעזרתך."
"עזור לי לצאת מהמקום הארור הזה, אני לא יכול לשהות יותר בבית היתומים." אמר טום, מסווה מבט של תחינה בפניו של דמבלדור. הוא שמח לראות על פי הבעת פניו של דמבלדור, כי הוא ריחם עליו, מרגיש אשמה כי נטע בו תקוות שווא כאשר פגש אותו לפני מספר שנים.
"למען האמת... אני חושב שישנה דרך לעזור לך לגלות על הוריך, ובו זמנית תוכל להתגורר הרחק מבית היתומים. אך תאלץ לשהות לצידם של הקוסמים אותם תיעבת כאשר היית ילד." אמר דמבלדור בפשטות.
"לאחרונה שומר הקרקעות בבית הספר שלנו פרש. מה דעתך לעבוד כשומר הקרקעות בבית הספר הוגוורטס?"

יפה תמשיך

פרק 2- אל תוך הקסם

בפרק הבא טום רידל מגלה את עולם הקסמים, ומספר דמויות חדשות.

הם ישבו בפונדק בו טום מעולם לא ישב קודם. הסיבה גרמה לו להתחלחל, אם כי לא הראה זאת לדמבלדור. החנות הסגורה שהכיר בפעמים הרבות כאשר הביט דרך החלון במסבאה בו ישב, כולל בלילה זה, הייתה בעצם פונדק "הקלחת הרותחת". מסתבר כי מוגלגים, מונח המתאר אנשים חסרי קסם על פי דמבלדור, לא יכולים לראות אותו.
"אם כי סקיבים יכולים לראות מבעד לאשליה כי מדובר במקום סגור." אמר דמבלדור וחייך אליו. "אני חולף סביב האזור כבר יותר משנה. אם הייתי מסוגל לראות את המקום הזה, " אמר טום והחווה אל המקום המצחין בעיניו, " הייתי יודע זאת."
"אה, אבל זה עצם העניין. הבטת אל המקום בעיניים מוגלגיות. ייקח לך עוד זמן מה להתרגל להביט בעיניים של קוסמים. עם הזמן, אתה תלמד להבדיל מתי מדובר באחיזת עיניים שנועדה להחביא את עולמנו מפני המוגלגים, לעומת האמת עצמה."
דבריו של דמבלדור הכעיסו את טום רידל. מהיכן התעוזה לשקר כך לאנשים כה רבים? האם עצם העובדה שאדם נולד ללא קסם נותנת להם רשות לשקר ולעוות את המציאות ככה? טום כבר ידע שהוא מתעב כל דבר הקשור לקסמים. אבל כדי לשרוד, הוא חייב לשחק את המשחק, הוא חייב לגלות את האמת על הוריו. כדי לעשות זאת, הוא חייב להיטמע בעולם החוצני שכעת נכנס אליו.
הוא הביט במשקה המוזר שרכש למענו דמבלדור. הוא הרים את הספל בחשש, והחליט ללגום ממנו. כל חושיו הזהירו אותו כי מדובר ברעל, ואולם, הטעם לא היה כה נורא.
"בירצפת. טעם נרכש, אך משקה אהוב במיוחד על קוסמים."
טום כבר החליט כי הוא שונא את המשקה הזה, אך לא היה זה הזמן לחשוף את האמת בפני השוטה הזקן. "תודה רבה טום, על משקה נהדר, כמו תמיד." אמר דמבלדור אל בעל הפונדק, שגם לו קראו טום. עובדה זו לא שימחה את טום רידל. לחלוק את שמו עם קוסם... הוא איננו מוכן שישוו אותו לאחרים. קל וחומר לסוטים אשר מחוללים את טבעו של עולם.
"מדוע הבאת אותי לכאן, פרופסור?" אמר טום, מתאמץ להסוות את הבוז במילה האחרונה. "חשבתי שאנו נוסעים לבית הספר שלך." אמר טום רידל והביט אל עבר החלון שהשקיף לרחוב. ניידת משטרה עברה ברחוב, נראה שמישהו גילה את הגופה אותה השאיר. הוא לא חשש כמובן. השוטרים לעולם לא יוכלו למצוא אותו תחת מעטה הקסמים. נראה שיהיה שימושי להשתמש בעולמם, חשב טום.
"נכון מאוד. אולם לפני שתוכל לחיות בעולמנו, עליי לעזור לך להשתלב בו. לא תוכל להסתדר ללא כסף של קוסמים, אני חושש." אמר דמבלדור.
לאחר שסיימו את המשקה, דמבלדור שילם בפני טום על חדר ללילה לכל אחד מהם. עם בוא הבוקר, פנו השניים אל עבר היציאה האחורית של הפונדק, מולם נחשף קיר לבנים. דמבלדור חייך אל טום ולאחר תנועה מהירה בשרביט שלו, קיר הלבנים נעלם ונחשף רחוב שלם בפני טום.
טום רידל נחרד. הרחוב היה כה... קסום. מכל עבר נראו חנויות מוזרות אשר מרכוליותיהן היו זרות לו. הוא ראה חנות בה נמכרו גלימות ארוכות וכובעים מחודדים, חנות בה נמכרו חיות, אך לא חיות מחמד שאדם רגיל מצפה לראות , חיות כמו עטלפים, צפרדעים, ינשופים וגיריות. בחנות אחרת ראה כי מוכרים צנצנות המכילות איברים פנימיים של בעלי חיים או עשבים מוזרים. "שיקויים." אמר דמבלדור. טום רידל התחלחל, איך ייתכן שרחוב מלא בכל כך הרבה גועל נחבא בפני עולם שלם? זה היה פשע, ללא ספק.
"בוא, נלך לגרינגוטס, בנק הקוסמים." אמר דמבלדור , וטום השתרך אחריו באי חשק. "אין לי כסף." אמר טום, ודמבלדור חייך אליו. "לעת עתה. כשתתחיל לעבוד כשומר הקרקעות, תקבל בכל חודש שכר. בינתיים, אני אפתח לך קרן הדומה לקרן אותה מקבלים תלמידים בני מוגלגים."
טום רידל נעצר. "אתה רוצה להגיד לי, שישנם קוסמים שנולדים למוגלגים?" אמר טום רידל בהפתעה גמורה.
"אכן. הרבה מאוד קוסמים נולדים למוגלגים. תופעה מרתקת שלא נמצאה לה תשובה עדיין. כנראה הקסם חבוי בדמם."
טום לא ידע מה לחשוב על כך. מוגלגים הם כמובן הנורמה, דרך הטבע. אך שתיוולד סטייה שכזו למוגלגים... איך ייתכן שהם יקבלו צאצא נאלח שכזה?
"האם המוגלגים האלו גם זוכים לאותו יחס משפיל, בו מוחקים את זכרונותיהם בגסות?" שאל טום שלא יכל להתאפק.
"כמובן שלא, זו זכותם המלאה לדעת שבנם הוא קוסם או ביתם היא מכשפה. כמובן כי מצופה גם מהם לכבד את סודיותנו."
טום הניד בראשו בחוסר אמון, אם היה לו צאצא סוטה שכזה , כמובן שהיה רוצח אותו מיד. אך טום מעולם לא חשק בצאצא. היה זה בזבוז זמן מבחינתו.
הם הגיעו אל בניין עצום ומרשים בסוף הרחוב.
"ברוך הבא לגרינגוטס." אמר דמבלדור, והם עלו בגרם המדרגות הרחב שהוביל אל כניסה מפוארת. כאשר נכנסו, הזדעזע טום לראות יצורים מכוערים ונמוכים בעלי אף מעוקם מכל עבר.
"מה אלה?" שאל טום בחרדה.
"גובלינים. הם אחראים על בנק הקוסמים."
טום לא ידע מה לחשוב על כך שישנם יצורים תבוניים נוספים מלבד בני אדם. מצד אחד הם לא היו קוסמים, אך מצד שני, הם כן חיו בעולם קסום.
"לגובלינים ולקוסמים היסטוריה ארוכה. מלחמות, מרד , שביתת נשק. הגובלינים חשדניים מאוד כלפי קוסמים, ובעלי גאווה עצומה."
טום חייך לעצמו, ייתכן כי הגובלינים יועילו לו ביום מן הימים, אם הם לא מחבבים קוסמים.
דמבלדור ניגש אל אחד הגובלינים ושוחח עימו. טום ניצל את ההזדמנות להביט בגרינגוטס. הבניין היה עצום, ולא היה הגיוני שיצליחו להחביא מבנה ענק שכזה מפני עיניים כה רבות. "פשוט מבחיל." אמר טום בקול בשעה שנתקע במשהו. הוא הביט מטה וראה כי מדובר בגובלין המביט בו בעיניים כעוסות.
"הסתכל לאן אתה הולך, קוסם." אמר הגובלין בזעם.
טום ירק בכעס, "לעולם אל תקרא לי קוסם, יצור."
הגובלין בתגובה פער את פיו בהפתעה. "אינך קוסם? אך אם כן מה מעשיך פה?"
" הוא," אמר טום והצביע אל דמבלדור, "החליט להעסיק אותי כשומר הקרקעות בהוגוורטס." היה זה תורו של הגובלין כעת לירוק בכעס, "בני האדם מלמדים במשך מאות שנים את סודות הקסם, ומסרבים להעביר את הידע אלינו הגובלינים."
טום הביט בו כעת בעניין, "הם חושבים את עצמם, הלא כן?" הגובלין הנהן. "אתה טוען שאינך קוסם, מה אתה אם כן?"
"על פי דבריו, אני נקרא סקיב. אדם ללא קסם שנולד לקוסמים." אמר טום ומשך בכתפיו. "מבחינתי לא משנה איך תקרא לי, כל עוד אין אני יכול לעוות את הטבע בעזרת איזה מקל, אני מרוצה."
הגובלין כעת חייך, נראה שדבריו סיפקו אותו. "אתה לא דומה לשאר בני מינך. אתה מזכיר קצת בהתנהגותך גובלין. זה דבר טוב." הוא אמר והושיט את ידו הקטנה ללחיצת יד. טום התלבט ולבסוף החליט ללחוץ את ידו בחזרה. לרכוש חברים שיוכלו לעזור לו בעתיד בכל דבר שיחליט יועילו לו אחרי הכול. הוא עדיין לא החליט מה דעתו על היצורים שנקראו גובלינים, אך אי חיבתם לקוסמים ללא ספק תוכל להועיל לו בעתיד.
"טום רידל, אדוני." אמר בנימוס וקד קלות בפני הגובלין. כפי שחשב, המחווה מצאה חן מאוד בעיניי הגובלין, " קוגקרס. בניגוד לחברך הקסום, אני בהחלט אשמח לראותך שוב ביום מן הימים."
טום חייך אל הגובלין, הוא מצא כי חיוכו ידע לעשות פלאים, בין אם מדובר בבן אדם או בגובלין.
"ובכן, הכל חתום וגמור. פתחתי לך את הקרן, כעת נוכל להתחיל במסענו אל הוגוורטס. הו ואיזו הפתעה נעימה!" קרא לפתע אלבוס דמבלדור בשמחה והביט אל מאחורי גבו של טום. דמבלדור ניגש אל עבר אישה גבוהה ואמידה למראה , בעלת חזות מתנשאת למדי. "מגדלנה! כמה טוב לראות אותך!" קרא דמבלדור ונשק קלות על ידה של אותה גברת. "טום, הכר בבקשה את מגדלנה פילץ'. מגדלנה היא אחת מחברי הוועד המנהל של בית הספר." האישה הביטה בטום כאילו לא מדובר ביותר מתולעת. הוא לפתע ראה מאחוריה שני נערים. בעוד האחד הביט אל עבר דמבלדור בחיוך קל, השני שילב ידיו והביט ברצפה בכעס. "מה שלומך הוליסטר?" דמבלדור שאל את הנער החייכן. "הוליסטר הוא תלמיד בבית ספרנו בשנה הרביעית. "ומי זה הנער השני, אותו אני לא מכיר?" שאל דמבלדור את מגדלנה.
"ארגוס. אחיו התאום. לא פלא שאינך מכיר אותו, הוא בסך הכל סקיב." אמרה מגדלנה בנימה של גועל.

המשך!

פרק 3- שומר הקרקעות

בפרק 3 טום רידל מתחיל את עבודתו כשומר הקרקעות של הוגוורטס. דמויות חדשות נפגשות עם טום רידל, וגם כמה שמות מוכרים.

המפגש עם ארגוס פילץ', סקיב כמוהו, היה מעניין, לכל הפחות. היה ניכר שאימו המכשפה מתעבת את בנה. הוא מצד שני, היה נראה בדיוק כמו האדם שהייתה תועלת להתחבר עימו. אדם שגדל בעולם הקסמים, מכיר את העולם ואת מנהגיו, ומצד שני , אין בו כוחות קסם. טום לא הספיק לדבר רבות עם ארגוס, אך ארגוס בהחלט שמח להכיר סקיב נוסף. בין רגע מבטו הקודר וחזותו הקרירה הפשירה כאשר טום הכיר את עצמו בפניו. הסתבר כי ארגוס קטן ממנו בכשנתיים, והוא לומד לימודים מוגלגיים בביתו , על ידי מורה מוגל הנשוי למכשפה. טום לא ידע כמה רחוק הוגוורטס מביתו של ארגוס, ולכן לא חשב כי יזכה להיכרות מעמיקה איתו. עד מהרה הבין כי ארגוס אומלל. לחיות בצילו של קוסם, הבן המועדף ולקבל יחס של מצורע מאימו- הוא נפל לידיו כפרי בשל. אך טום נתקל במכשול. לארגוס היו יחסים מצוינים עם אחיו התאום הוליסטר. למרות שאחיו היה קוסם, ארגוס לא נראה כמי ששונא את אחיו. אם טום ירצה לדחוף את ארגוס למטרותיו שעוד לא גיבש, יהיה עליו להסיט אותו כנגד אחיו. הוא ידע כי האם מגדלנה היא המפתח, והוא יעשה בה שימוש. לאחר שנפרדו ממשפחת פילץ', פנה דמבלדור אל טום ואמר לו כי הגיע הזמן להגיע להוגוורטס. " כיצד נעשה זאת?" שאל טום. הוא לא ראה שום כלי תחבורה נראה לעין שבו יוכלו להשתמש. דמבלדור חייך אליו והושיט את זרועו אל עבר טום, מעשה שהביך אותו, אך למרות זאת הושיט את זרועו בחזרה.
"זה יהיה לא נעים, אבל זו הדרך המהירה ביותר." אמר דמבלדור בסתמיות. לפתע הכל חשך סביב טום, הוא הרגיש כאילו העולם הלך ונסגר עליו, כאילו הוא נמחץ תחת כבידה בלתי נראית, וכי גופו עובר דרך צינור צר. טום נאבק לנשום, והיה בטוח כי הוא עומד למות מחנק. בדיוק באותו רגע השתחרר הלחץ והוא ראה כי הם עומדים בליבה של עיירה קטנה.
" ברוך הבא להוגסמיד." אמר דמבלדור, וטום הסתכל באי אמון על סביבתו.
"מה קרה בדיוק?" שאל טום, ודמבלדור צחק בשעשוע, דבר שגרם לכעסו של טום להתגבר. השוטה הזקן מתנשא מעליו, וכיצד הוא מעז, סוטה שכמוהו?
"אני התעתקתי. כמובן שאתה לא תוכל להתעתק בכוחות עצמך, אך התעתקות צד אל צד אפשרית אם המתעתק הוא בעל כוחות קסם. בדרך כלל אנשים חסרי קסם לא חווים התעתקות צד אל צד. אני חושב שאתה די בר מזל." אמר דמבלדור וחייך אל טום. טום לא חייך בחזרה. המחשבה כי זה עתה חווה קסם גרמה לו זעזוע עמוק. היה זה חילול הטבע, אך לטום לא הייתה ברירה אלא להעמיד פנים כי אותה התעתקות גרמה לו להתרגשות. "כשומר הקרקעות, תוכל לבוא להוגסמיד כאוות נפשך. הוגסמיד אומנם עיירת קוסמים, אך סקיבים מוזמנים אליה תמיד. גם חברך החדש, ארגוס, גר כאן. הידיעה הזו לעומת זאת ריגשה את טום. אם ארגוס הסקיב מתגורר בסמיכות אל הוגוורטס, יוכל להשתמש בו לגילוי על עולם הקוסמים, והוא בהחלט מתכוון לעשות זאת.
ההליכה אל בית הספר לא נערכה זמן רב. טום ניצל אותה על מנת לבחון את סביבתו. נראה שבית הספר הוגוורטס שוכן באזור מיוער למחצה, הוא הצליח להבחין ביער גדול מכיוון מזרח, הרים גבוהים באופק, ומרחבים גדולים של דשא ושיחים נמוכים מבין צדדי השביל. טום נעצר. מול עיניו ראה חורבות נטושות, ושלט גדול המכריז כי מסוכן להתקרב לאזור.
"אני חושב שטעית בדרך, פרופסור." אמר טום ודמבלדור הביט בו. "הו לא, לא טעיתי."
"אבל ראה , 'סכנה, אין מעבר!' השלט בהחלט מתריע מלהמשיך לצעוד כאן."
עיניו של דמבלדור התרחבו לרגע, "כמובן! אבל זכור מה אמרתי לך טום, עליך להתרגל להפסיק להביט בעיניים מוגלגיות." דמבלדור אמר והניף את שרביטו. השלט והחורבות נעלמו, במקומם ניצב מולם שער גדול, ושני פסלים של חזירי בר מכונפים משני צדדיו ניצבו. מאחורי השער היה שביל רחב שהוביל אל עבר טירה ענקית.
טום הזעיף פנים, שוב הקוסמים הנאלחים עשו כל שביכולתם לשקר למוגלגים. הוא כבר ידע שהוא הולך לשנוא את המקום הזה.
"הינך בגיל תלמידי השנה השישית טום. לעומתם, אינך מוגבל בשיטוט בשעות הטירה, והינך מוזמן לסייר ברחבי בית הספר , לקרוא ספרים מן הספרייה שלנו, וכמובן, לטבול באגם." אמר דמבלדור וחייך בנועם אל עבר טום.
המחשבה על הספרייה עוררה בו עניין. אולי דרכה יוכל ללמוד על מוצא הוריו, ועל סודות הקסם. הוא כבר למד כי תמיד טוב לשמור על אויביו קרוב, השהייה במקום הקסום הזה אומנם עוררה בו רצון לשסף את גרונו, אך היא הכרחית, הוא ידע.
"בוא, אראה לך את הבקתה בה תתגורר." אמר דמבלדור. הוא הוביל אותו דרך מדשאות בית הספר , טום לא יכול היה להתרשם מגודלה של הטירה, במיוחד בהשוואה לבית היתומים העלוב בו התגורר.
הם הגיעו אל עבר בקתה לא גדולה במיוחד. טום לא היה מרוצה מחוסר הייחוד שלה, אך לעת עתה היא תספיק.
"אסביר לך על עבודתך כשומר הקרקעות, אם כן." אמר דמבלדור.
" כשומר הקרקעות כמובן באחריותך לטפל בגנים ברחבי בית הספר, לעשות משימות מיוחדות על ידי המנהל או המורים, לטפל בחיות הקסם שברחבי בית הספר.." טום קטע אותו, "חיות קסם?"
"הו כן. ישנן חיות קסומות רבות שצריכות.."
"אבל אני לא קוסם, איך בדיוק אני אמור לטפל בהן?"
"אל דאגה. טיפול ברוב החיות הקסומות לא דורשות בהכרח שרביט. אני בטוח שנוכל להסתדר. ואם אי פעם תזדקק לעזרה קסומה, סגל המורים ישמח לעזור. כמובן שתעבוד בצמוד למורה לטיפול בחיות הקסם פרופסור סטון."
טום נחר בבוז. לעולם לא יבקש עזרה מקוסם.
"בשבוע הבא תחל שנת הלימודים ותזכה להכיר חברים חדשים, אני בטוח. הרי שאתה בגיל הקרוב לתלמידנו. אני בטוח שהם ישמחו להכיר את שומר הקרקעות החדש."
טום סירב להאמין לדבריו.
בשבוע החולף, טום ניצל את רחבי בית הספר הריק, מלבד הסגל, ולחרדתו, רוחות רפאים, כדי להכיר טוב יותר את הטירה. הוא כבר ידע להגיע להיכל הגדול, בו התלמידים יסעדו את ארוחותיהם, אל החממות, הכניסה ליער האסור (אך לא לו, שכן הוא הוא שומר הקרקעות), את הכניסה למרתפים, וכמובן, את הספרייה.
הספרנית, מדאם אלקטרה, הייתה מכשפה הגדולה ממנו רק בכמה שנים, אך כבר נשבתה בקסמו האישי של טום. בכל פעם שנכנס לספרייה והנהן לעברה, הסמיקה קשות והפילה ספר או עט נוצה שהיו בידה. טום כבר ידע שינצל זאת לטובתו בעתיד. הוא הספיק ללמוד לא מעט על העולם הדוחה אליו חדר. מסתבר כי הקוסמים לא תמיד חיו בסתר מפני האנשים הנורמליים. עד סוף המאה ה-17 הקוסמים חיו לצידם של המוגלגים, דבר שכמובן הביא לחיכוך רב, ציד מכשפות וניסיון למגר את המגיפה הקסומה. לדאבונו, הקוסמים הבינו כי ידם על התחתונה והחליטו לפרוש אל תוך חיים של עורמה , מתחבאים מפני שאר האנושות כעכברושי ביבים. טום הביט בספר אותו אחז. האנושות לא הצליחה לסיים את מה שהחלה , ועם השנים הפכו הקוסמים להיות אגדות וסיפורי עם. לא פלא שחשב שהם לא קיימים. הקוסמים ניצחו, והוא ידע שאם אי פעם ירצה לשנות את ההיסטוריה, עליו יהיה לשכנע את שאר האנושות שהסטייה הזו חיה לצידם, ומשתמשת בתכסיסים ומניפולציות כנגדם. זאת לא הולכת להיות משימה פשוטה, ידע.
הוא נזכר בגובלין שפגש בגרינגוטס. קוגקרס שמו. הוא היה סקרן לדעת אם שאר בני מינו דומים לו. בספרי ההיסטוריה ראה כי היו מספר מרידות של גובלינים כנגד הקוסמים, וברובם ככולם הם הפסידו. לגובלינים היה כישרון רב ביצירת כלי נשק קסומים , וקוסמים החליטו כי הם יכולים לגנוב את חפציהם היקרים ולהשתמש בהם כשלהם. הטינה של הגובלינים כלפי הקוסמים אומנם שככה במרוצת השנים, אך לא נשכחה כליל. מעניין יהיה לבדוק האם הגובלינים יסכימו לתת אמון בבני אדם חסרי קסם. קוגקרס היווה הוכחה כי זאת אפשרות מעשית, אך הוא לא הכיר את שאר הגובלינים, ולא ידע אם היה יוצא דופן או שהיווה דוגמה לכלל. טום סגר את הספר ונאנח. הוא בכלל לא ידע מה דעתו לגבי יצורים תבוניים שאינם בני אדם. מצד אחד רצה לשנוא אותם ומצד שני האם גם הם סטייה של הטבע? לא זאת הייתה אשמתם כי נשכחו על ידי האנושות ונהפכו לסיפורי מעשיות. הם נעלמו מתיעוד בעקבות המניפולציה של הקוסמים.
טום הציץ בשעונו, הערב התקרב. המנהל דיפט קרא לו למשרדו באותו בוקר ומסר לו כי במסגרת תפקידו כשומר הקרקעות, עליו להוביל את התלמידים החדשים אל עבר הטירה באמצעות סירות. טום התרומם ממושבו, החזיר את הספר אל המקום בו היה שייך, ואמר שלום ביציאה למדאם אלקטרה , שחייכה בביישנות כשיצא.
טום הנהן בנימוס אל סגל המורים שהתאסף ליד האולם הגדול. רוב סגל המורים חיבב את טום רידל, אך פרופסור דמבלדור, על אף המחווה שביצע, היה נראה כאילו הוא עדיין תוהה על קנקנו. הוא לא שכח את המפגש שהיה ביניהם לפני חמש שנים, הו לא. טום ידע שהוא חשף באותו מפגש יותר ממה שרצה לגבי העולם הקסום, וטום ידע כי גברת קול סיפרה לדמבלדור כיצד למד להשליט טרור בבית היתומים.
טום יצא מן הטירה אל עבר האגם, בו שכנו הסירות שיובילו את התלמידים החדשים אל תוך הטירה. בדרכו אל האגם הוא הביט בכרכרות שאליהם רתומות יצורים אפלים ודוחים שנראו כמו סוסים מתים. כשראה אותם לראשונה נחרד מחזותם המאיימת והכה על טבעית. פרופסור סטון, המורה לטיפול בחיות הקסם, הסביר לו כי מדובר בת'סטראלים. "רק מי שראה אדם מת לנגד עיניו יכול לראות אותם." אמר פרופסור סטון והביט בטום בסקרנות. הוא ידע שהוא מתעניין את מי טום ראה מת לנגד עיניו. אך טום לא יספר לו כי רצח מישהו ולכן הוא מסוגל לראות אותם. למזלו, פרופסור סטון היה מנומס דיו לא לשאול את השאלה הזו.
טום עמד בקצה האגם וחיכה בחוסר סבלנות לתלמידים החדשים. לאחר כחצי שעה , שמע במרחק את קולה של רכבת קיטור המתקרבת במהירות. הוא כבר ידע כי כך מגיעים התלמידים הרבים אל בית הספר, באמצעות רכבת שגם אותה הקוסמים מחביאים מפני האנשים הרגילים.
כשירדו התלמידים מהרכבת, קרא טום בקול הלבבי ביותר שהצליח לאמץ, "תלמידים חדשים לכאן! תלמידים חדשים לכאן!"
מספר תלמידים וותיקים יותר הביטו בטום בסקרנות בשעה שהמשיכו לצעוד אל עבר הקרקעות. "שומר קרקעות חדש?" שאל תלמיד גבוה בסקרנות, " הוא נראה בגילנו!"
"טוב, עוג פרש בשנה שעברה, זה הגיוני לא?" ענה לו חברו.
"אבל אם הוא בגילנו למה הוא לא לומד בהוגוורטס?" שאלה תלמידה שצעיף ירוק היה כרוך לצווארה.
"הוא בטח כל כך גרוע שהעיפו אותו מבית הספר!" ענתה חברתה ושתיהן צחקו.
"אולי הוא סקיב!" ענה מישהו מאחוריהם, והחבורה התגלגלה מצחוק.
טום הביט בהם במרחק, עיניו ריצדו בזעם. הוא עוד יטפל בחבורה העלובה הזו.
מעט אחריהם השתרך הנער הגדול שראה מימיו. שיער עבות ופרוע על ראשו השתלב עם הזקן שהחל לגדל.
"האגריד, בוא כבר!" קראה תלמידה עם צעיף אדום שעקפה אותו בעודה הולכת במהירות אל עבר כרכרה אחרת, "שלא ניתקע עם הסלית'רינים!"
הנערה הייתה יפה, ללא ספק, חשב טום.
טום הסיט את ראשו מן התלמידים הבוגרים והביט כעת בחבורה הצעירה שנעמדה מלפניו. ילדים שנראו מבוישים או מפוחדים, חיכו למוצא פיו.
"קדימה, אל הסירות. אני אקח אתכם אל עבר הטירה, שם תשובצו לבתיכם." אמר טום בנועם. בתוך תוכו חש בחילה. הנה עוד סוטים שהולכים ללמוד לעוות את הטבע.
" מה שמך?" שאל ילד בעל עיניים כחולות בהתלהבות.
"טום רידל. ומה שמך?" שאל אותו חזרה.
"סטפנוס קווירל!" ענה הנער בשמחה.

המשך

בפרק 4, טום רידל מגלה כי עולם הקוסמים איננו אחיד, וגם בו ישנן מעמדות. האם המפגש הראשון שלו עם קוסמים טהורי דם, ייגמר בטוב?

פרק 4- טהורי הדם
סטפנוס קווירל לא הפסיק לדבר בדרכם אל הטירה. הוא פטפט ופטפט וטום אפילו לא טרח לנסות להקשיב לו. הילד היה מעיק, בלתי נסבל. היה גבול לכמה יכול היה להעמיד פנים שהוא מנומס. "ובכל מקרה אין לי אחים ואחיות.. אני חצוי דם אז אתה.."
"סטפנוס. שתוק." פקד טום רידל בקור וסטפנוס השתתק מיד, כתפיו שמוטות. כאשר הגיעו אל הטירה, טום עזב את התלמידים הצעירים ונכנס אל תוך האולם הגדול. הילדים צעדו אל עבר דמבלדור שחיכה להם בחיוך רחב. מיד ייספר להם על הליך טקס מצנפת המיון. טום רידל כמובן כבר קרא על הטקס בהוגוורטס תולדות, אך עדיין היה סקרן לראות כיצד יתבצע. היה בזה משהו כה שטחי ופרמיטיבי , לקבוע את הבית שאליו תשויך בבית הספר על פי תכונותיך. לא ייתכן כי כל מי שאמיץ יהיה גריפינדור, וכל מי שששאפתן יהיה סלית'רין. טום לא הצליח לעמוד בפיתוי ותהה לעצמו לאיזה בית היה משתייך אם היה מתמיין אל בית הספר. המחשבה על להיות תלמיד בהאפלפף העבירה בו חלחלה. לעולם לא יוכל להתמיין לבית כה נחות. הוא אומנם לא היה פחדן, ובוודאי שלא היה טיפש, אך טום האמין שסלית'רין הוא כנראה הבית הטוב ביותר להתמיין אליו. מיד ניער את ראשו בכעס. מחשבות שכאלו לא יועילו לו. אין זה משנה לאיזה בית משתייך כל קוסם. כולם היו גרועים באותה מידה. טום הביט באולם הגדול המלא כעת בתלמידים. הוא נחרד לראות כמה קוסמים צעירים קיימים אך ורק בבריטניה. הוא כבר קרא בספרים וגילה כי עולם הקסם , הנגע הקסום מפוזר בכל רחבי תבל. אך לקרוא על כך ולראות זאת במו עיניו לא היה אותו דבר. נכון, לעומת האנושות התקינה כמות הקוסמים הייתה מזערית, ועדיין, לא היה יכול להקל ראש בכמות רבה כל כך של סוטים כמו הילד שלא ידע לסתום את פיו לרגע. טום התפתה לבצע רצח נוסף אך שלל זאת כמובן מיד. הוא לא חמום מוח, הוא יודע לשלוט ביצר הרצחני שלו... הוא יודע להתנהג בהתאם לסביבה שלו...
הוא הביט אל עבר השולחן המלא בתלמידים לבושים גלימות אדומות. עיניו נחו על גבי התלמיד המגודל, הנקרא האגריד על פי אותה תלמידה יפה. היא ישבה לידו ושוחחה עימו. עיניו המשיכו לשוטט אל עבר השולחנות הנוספים. לאחר חיפוש קל מצא את הוליסטר פילץ', אחיו של ארגוס. הוא לבש צעיף צהוב ושוחח עם חבריו לבית האפלפף. הוא גיחך, היה צריך להבין מיד כי הוא משתייך לשם. כנראה שלהיות הבן של חברת וועד מנהל עשירה ומתנשאת לא היה מספיק על מנת להשתייך אל הטובים ביותר. היה בזה משהו מנחם, לדעת כי קוסמים, עשירים ככל שיהיו, לא יכולים להשפיע על דברים פשוטים כמו אופי או כישרון. עיניו שוטטו אל עבר השולחן הגדוש בכחול, רייבנקלו. הוא לא ראה אף פרצוף מוכר. הוא המשיך אל עבר השולחן האחרון מימין, בית סלית'רין. עיניו נחו אל החבורה שחלפה על פניו בדרך לטירה. הם היו ארבעה ושוחחו בעיניהם. הוא לא אהב את היחס שלהם כלפיו. אם יעזו להתגרות בו, הם עוד יצטערו על כך, נשבע.
טום פיהק בשעמום כאשר המנהל דיפט נאם את נאומו. על פי פרופסור בינס, המורה להיסטוריה של הקסם, הנאום היה דומה בכל שנה ושנה. בינס היה מורה במשך עשרות שנים, גם לאחר מותו כאשר הפך לרוח רפאים. משום מה, בינס היה אחד מאנשי הסגל שטום חש הכי בנוח לשוחח עימם – ייתכן והעובדה כי לא יכל לבצע קסמים עוד הייתה אחת מהסיבות לכך. פרופסור בינס, לעומת זאת, התרשם מאוד מטום ומהרצון שלו ללמוד על עולם הקסמים, ועל ההיסטוריה שלו. הוא אף הסכים להעניק לו שיעורים פרטיים בהיסטוריה של הקסם, על אף שלא היה תלמיד רשמי של בית הספר. טום כבר החליט שהוא חייב להכיר את ההיסטוריה של העולם שהוא כה שנא, להבין אותו טוב יותר, כדי לדעת איך לשרוד בו.
דיפט סיים את נאומו באזהרה כי על התלמידים אסור להיכנס אל תוך היער האסור. "וכעת , נתחיל בטקס המיון!" קרא פרופסור דיפט והקהל צהל בשמחה.
טום רידל הביט בעניין כאשר התלמיד הראשון, פיליפ אברהמס, ילד קטן וצנום התיישב על שרפרף בודד. דיפט הניח את המצנפת המוזרה בעלת פרצוף מעוות על ראשו. המצנפת חשבה למשך דקה ולבסוף צעקה, "גריפינדור!" התלמידים האדומים ובראשם האגריד שאגו בשמחה.
טום התאכזב, הוא ציפה כי המצנפת לכל הפחות תסביר את החלטתה למנות אותו לגריפינדור. אך מה ציפה מחפץ מכושף וטיפשי כמו מצנפת?
התלמידים המשיכו להתמיין לבתים השונים. בין השמות ששם לב אליהם היו אריאנוס פילוסוף שהתמיין לסלית'רין, והתיישב לא רחוק מהחבורה המתנשאת. גם סטפנוס קווירל התמיין, לבית רייבנקלו, והתיישב ליד נערה מכוערת בעלת משקפיים גדולות. היא נראתה אומללה ובודדה, ולכן כשסטפנוס שוחח עימה היא נהפכה למאושרת, כאילו היתה זו הפעם הראשונה שמישהו התעניין בה.
בנוסף לכך התמיינו מתילדה דולוחוב לסלית'רין, ג'ון קריק לגריפינדור , ששוחח עם האגריד, ונייתן שאקלבוט להאפלפף, והתיישב אל מול הוליסטר פילץ'.
המיונים הסתיימו כאשר ג'ורדן זאביני התמיין לרייבנקלו. לפתע השולחנות התמלאו באוכל, וטום הבין פתאום כמה הוא רעב. הוא הביט אל עבר פרופסור סטון שהתיישב מימינו. "מתרגש לקראת השנה החדשה?" הוא שאל את טום וטום לבש על עצמו את החיוך שידע כל כך טוב לעשות.
"כן, מאוד." אמר וגלגל את עיניו בלי שסטון ישים לב. הוא כבר לא יכול לחכות למסע הלילי שלו שוב, לחקור את תוככי הטירה. יש כל כך הרבה מעברים סודיים שהוא צריך למצוא, על פי הוגוורטס תולדות. יהיה עליו ללמוד את הטירה היטב.
כאשר הסעודה הסתיימה, המדריכים פנו לאסוף את התלמידי אל עבר חדרי המועדון שלהם. טום ידע שרק לתלמידים ישנה גישה אל תוך חדרי המועדון שלהם. אך הוא הסתקרן, האם כאיש סגל יהיה מסוגל להיכנס אל חדרי המועדון של התלמידים?
למחרת טום התעורר בבקתה העלובה והקטנה שלו, אף על פי שהייתה בהחלט שינוי חיובי לעומת החדר העגום בבית היתומים.
הוא לבש את בגדיו. אחד הדברים שדמבלדור הציע לו תחילה, הוא שילבש גלימות של קוסם. טום סירב בתוקף. הוא יתלבש כמוגל בגאווה, ולעזאזל עם שאר בית הספר. הוא רצה שיידעו שאין בו כוחות קסם, שיידעו כי הוא משתייך אל האנושות השפויה. אל האנשים שפעם צדו את בני מינם והעלו אותם על מוקד. טום חייך לעצמו, כמה נעימה המחשבה על כך שהוא ובני מינו יוכלו להשיב את הסדר על כנו. הוא בהחלט קיווה שיבוא היום הזה. הוא צעד בשבילי בית הספר אל עבר החממות. אחת ממטלותיו הייתה טיפול בגני בית הספר, לכן החליט כי יהיה כדאי להתחיל במשימה זו ליום הראשון במשרתו. כאשר התקרב אל החממות ראה קבוצה של תלמידים לבושי ירוק ההולכים אל אותו כיוון. הוא נעצר לרגע, בוחן אותם מקרוב. הוא זיהה את הנערה שצחקה אמש כי הוא נשר מהוגוורטס. היא עמדה לצד זה שצחק על עצם היותו סקיב.
טום חייך לעצמו, הוא קיווה להיתקל בהם, אך לא ציפה שזה יקרה כל כך מהר. הוא החיש את צעדיו, הולך במהירות ובביטחון לעברם של התלמידים. סיקרן אותו לדעת כיצד יתנהגו במפגש ישיר עימו. הוא הביט אל עבר הלבוש המוגלגי הבולט לגופו, מקווה כי ייחרדו מכך. "בוקר טוב." אמר להם בקול ובנימה מזויפת של נימוס. החבורה פנתה לעברו באיטיות.
"היי, זה שומר הקרקעות החדש!" קראה הנערה מאתמול. היא הייתה בלונדינית ובעלת עיניים כחולות, היה בה משהו אצילי , ועם זאת מתנשא.
" באיזה סחבות הוא לבוש?" קראה אותה נערה שצחקה עליו אתמול בגועל. היא הייתה בעלת שיער שחור וארוך, ובעלת פנים פחוסות. היא לא הייתה מכוערת, אך גם לא יפה במיוחד.
"אני ראיתי בגדים כאלה בקינגס קרוס, הוא לבוש כמו מוגל." אמר הנער שצחק על עצם היותו סקיב. הוא היה גבוה, בעל שיער שחור קצוץ ותווי פנים גבוהות.
" למה אתה לבוש כמו מוגל? למוגלגים אסור להיכנס להוגוורטס." אמרה הנערה עם הפנים הפחוסות.
" זה כי אני סקיב. " אמר טום בחיוך קר, וקד בפניה קידה. "אני מניח שמעולם לא נתקלת בסקיבים לפני, אנחנו זן נדיר." אמר בלעג.
" שמעת סרפנוס, הוא סקיב!" קראה הנערה עם הפנים הפחוסות.
"אלוהים אדירים קתרין, זה אפילו יותר גרוע מלהיות בוצדם. אפילו להם יש כוחות קסם." ענה סרפנוס בנימה עמוקה של גועל.
טום לא שמע את המונח בעבר, "בוצדם? סילחו לי אם אני לא מכיר את המילה," אמר והמשיך בנימה המנומסת שלו.
"ילדי מוגלגים." אמרה קתרין וסרפנוס ירק אל עבר הרצפה.
חיוכו של טום התרחב, "אז בכל זאת יש בנו מן המשותף. אני לא יכול לשקר לכם, אני לא מחבב במיוחד ילדי מוגלגים. אם כי כנראה מסיבות אחרות..."
טום המשיך לצעוד התקרב לעבר החבורה. נראה כי הנערה הבלונדינית תהתה כיצד להגיב לדבריו. "למה שלא תחבב בוצדמים? הם יותר דומים לך מאשר אנחנו." היא שאלה בתימהון.
"מדוע?" הוא שאל, מסוקרן.
"כי אנחנו טהורי דם כמובן. אלוהים אדירים, אתה יודע בכלל מה פירוש המונח טהור דם?" שאל סרפנוס בזלזול.
"למען האמת, לא. לא חייתי בקרב קוסמים במשך רוב חיי." טום חשב שהמשפט יזעזע אותם, לאכזבתו, הוא לא קיבל את התגובה הרצויה.
"זאת אומרת, כסיל שכמוך, שאנחנו צאצאים לקוסמים שהתחתנו עם קוסמים, והשושלת שלנו מעולם לא הוכתמה על ידי מוגלגים דוחים כמוך. אתה לעומת זאת הכתמת שושלת של קוסמים על ידי כך שאתה סקיב." אמר סרפנוס והסתכל עליו בשנאה עמוקה.
"סרפנוס! תיזהר ! " קראה הבלונדינית לעברו , סרפנוס ללא ספק שכח כי טום רידל, על אף היותו שומר קרקעות, שייך לסגל בית הספר.
"אמור זאת שוב אם אתה מעז." אמר טום בשקט. נימתו השקטה לא הייתה מעורפלת, הוא בהחלט איים עליו וסרפנוס הבין זאת.
"ומה תעשה לי? סקיב?" שאל סרפנוס בלעג.
"בוא לכאן ותראה בעצמך."
סרפנוס שלף את שרביטו, וטום חייך לעברו, "כמובן, מיד לשלוף את כלי הנשק שהופך אותך למה, למיוחד? בלעדיו אתה כלום ושום דבר, לא מסוגל להתמודד אפילו עם שומר קרקעות סקיב."
סרפנוס הביט בזעם וצעק, "פליפנדו!" אור בקע מן השרביט, וטום חש כיצד הוא נהדף אחורה, נופל אל עבר הקרקע. בגדיו כוסו בבוץ הרטוב, והחבורה צחקה בלעג. היחידה שהביטה בחשש הייתה הנערה הבלונדינית.
"אתה תשלם על זה, סוטה." אמר טום ושלף את סכינו. החבורה השתתקה מיד. "התעסקת עם האדם הלא נכון, אני מבטיח לך. אולי היית רגיל לכך שאנשים חסרי קסם הינם חסרי אונים, אך זה נגמר. אני מבטיח לך."
"בואו... בואו נלך, סרפנוס, קתרין, גרגור." אמרה הנערה הבלונדינית והם פנו ללכת בבהלה.
"הוא שלף עליי סכין! אני צריך להתלונן לדיפט!" אמר סרפנוס בבהלה.
טום חייך לעצמו, הוא ידע שסרפנוס לא ישכח מהר כל כך את הלהב הארוך ששלף. הוא תהה, האם דמם של קוסמים אדום כמו דמם של מוגלגים?

המשך

פרק 5- הינשוף והנערה חצוית הדם

בימים שלאחר מכן טום רידל הוריד פרופיל. הוא עסק בעיר במשימות שניתנו לו כשומר הקרקעות, בבילוי בספרייה ( מדאם אלקטרה הרבתה לסדר את מדפי הספרים על יד שולחנו, למרות שכבר היו מסודרים לפחות פעמיים), וברביצה לשולי האגם ובמחשבות על העתיד. היה ברור לו שהוא לא מתכוון לעבוד במקום המבחיל הזה לעוד זמן רב. אגירת הידע על העולם הקסום אומנם התקדמה באופן נאה, אך הוא עדיין לא היה מסופק, זאת בעיקר כי למרות עיון ברישומי בית הספר, הוא עדיין לא הצליח למצוא אזכור לטום רידל אביו. הוא ידע שכנראה תהיה זו משימה קשה, בית הספר קיים קרוב לאלף שנים, כמות התלמידים שעברה בו היא עצומה, וכך גם הרישומים של התלמידים. לא היה ברור לו למה אביו נטש את אימו המוגלגית. כנראה היה זה מנהג של הסוטים העוסקים בכשפים. הוא בהחלט קיווה שאביו עדיין בחיים. הוא ירצה להתעמת איתו לפני שיהרוג אותו. כן, היה לו ברור שעליו להרוג את אביו, אחרת לא יוכל להמשיך בחייו.
הוא עוד לא החליט מה יעשה לאחר שיעזוב את הוגוורטס. מצד אחד, הוא לא רצה לחיות בעולם הדוחה הזה. מצד שני, מה אם ימשיכו לחפש אותו הבלשים לאחר שרצח את הנער ההוא? יצטרך לעבור מספיק זמן עד שיניחו כי טום רידל מת באיזו סמטה חשוכה, אולי ממנת יתר, אולי באיזו קטטה. העובדה שהיה נער יתום וחסר חשיבות, היוותה עבורו יתרון. טום צעד ברחבי מסדרון בית הספר כאשר לפתע שמע צעקה של נער. צעקה אשר נשמעה מוכרת.
"הינשוף שלי! תראו מה קרה לינשוף שלי! " הוא שמע קול סדוק ויבבת בכי.
טום הסתקרן וצעד אל עבר הקול ששמע. מלפניו הוא ראה חבורה של תלמידים שמקיפה דבר מה. טום התקרב והביט בין כתפיהם של שני תלמידים עד שהמחזה נגלה לפניו. במרכז המעגל רכן סרפנוס, הנער היהיר מסלית'רין, והוא אחז דבר מה בזרועותיו. הדבר היה מכוסה נוצות אדומות ונוצצות. רק לאחר שסרפנוס זז מעט היה ניתן להבחין כי מדובר בינשוף מת. פצע קטן וקטלני נפער במרכז החזה של העוף המסכן, נוצותיו של הינשוף היו מרוטות לכל עבר, וכנפיו היו מעוותות, נראה כי הן נשברו.
"מי יכול לעשות דבר נוראי שכזה?" סרפנוס יילל ובכה בקול. התלמידה פחוסת הפנים ששמה קתרין ניסתה לנחם את סרפנוס ושמה את ידה על כתפיו.
עיניו של סרפנוס שהיו מזוגגות מדמעות מצמצמו כמהה, והוא מחה את דמעותיו, מסמיק מבושה כי הקהל שהיה סביבו הלך וגדל וראה אותו בשעתו הקשה. הוא הביט בקהל בזעם, כאילו מנסה לגרש אותם. לפתע, עיניו נחו על מישהו. הן נחו על טום. סרפנוס פער את עיניו באימה, "אתה!!! חתיכת סקיב מלוכלך.." הוא אמר וקם על רגליו.
"מה קרה סרפנוס, אתה נראה איום ונורא. אם כי במחשבה שנייה, חיית המחמד שלך נראית בעצם במצב יותר גרוע..." הוא אמר בשקט וחייך אל סרפנוס בלעג.
סרפנוס הביט בטום רידל בחרדה. הוא אחז בדבר מה מתחת לגלימתו, וטום ידע כי מדובר בשרביט שלו. הוא נראה מוטרף, כאילו מתלבט אם לעזאזל הזהירות ולנקום את נקמת הינשוף שלו, או להימנע מכך בכל מחיר.
"סרפנוס, לא. אתה לא יכול להוכיח שזה הוא..." אמרה קתרין בקול חלש, אך טום שמע את דבריה היטב.
"עזוב את זה... אם זה באמת הוא נפנה לדיפט... אם הוא מסוגל להרוג ינשוף תהיה בטוח שגם אותך הוא ינסה!" היא התחננה.
הקהל שעד עתה הביט בסרפנוס , עבר להביט כעת בטום רידל. משהו במבטים השתנה. עד עתה התלמידים בעיקר הביטו בטום באדישות, חלקם בסקרנות, חלקם בזלזול. אך עתה מירב המבטים הראו רק דבר אחד – פחד.
טום היה שבע רצון – הגיע הזמן שהקוסמים יתחילו לפחד מחסרי הקסם- כמו בימים עברו.
"אין לי מושג על מה את מדברת, קתרין. זוהי האשמה חמורה מאוד. אני חושב שאאלץ לפנות אל פרופסור דיפט ולהתלונן שתלמידים טהורים דם מתנכרים לסקיבים. לא די בכך שאני לא מסוגל לבצע קסם, ולו הפשוט ביותר?" שאל טום בנימה האומללה ביותר שהצליח לאמץ. המבטים של התלמידים כמעט ולא השתנו, הוא ידע, וגם הם ידעו, שמדובר במצג שווא.
טום הפנה את גבו ועזב את ההתקהלות. כעת טהורי הדם יחשבו פעמיים לפני שיתעסקו איתו, ידע.



למחרת טום ישב בשולחן הסגל, ואכל ארוחת בוקר. בין לילה השמועה התפשטה בכל רחבי בית הספר. הינשוף של סרפנוס מאלפוי נשחט על ידי דמות מסתורית. טום נקרא עוד באותו ערב למשרד המנהל, כשסרפנוס מאלפוי אוחז בגופת הינשוף שלו עטופה בשק עור. המנהל שאל את טום כמה שאלות קצרות, אך טום שוחרר ממשרדו מהר מאוד לאחר שלא היה ניתן להוכיח כי מדובר בו. טום היה ביער האסור ליל אמש, עוזר לפרופסור סטון להאכיל את הת'סטראלים. כיצד בדיוק יכול היה להספיק להגיע לינשופייה, לאתר את הינשוף של סרפנוס מאלפוי , לתפוס אותו, ולהרוג אותו, וזה מבלי שאף אחד יראה אותו?

אך לאחר המקרה טום חש שלא כל המורים מאמינים לסיפור שלו, על אף שבינס יצא להגנתו כי מדובר בנער סקרן ומלומד, וכי פרופסור גרניום , המורה לתורת הצמחים , אישה צעירה שטום מיהר להתיידד איתה- אמרה כי טום לא מסוגל לפגוע בזבוב. טום כבר שמע מגרניום לא פעם ולא פעמיים, כמה חבל לה שהוא לא יכול להיות תלמיד שלה. הוא לא ידע מי מחבבת אותו יותר, היא, או מדאם אלקטרה.
אבל אלבוס דמבלדור לא היה כמו שאר המורים בבית הספר. לאחר המקרה טום חש כי דמבלדור נועץ בו מבטים ועוקב אחר כל תנועה שלו. הוא ידע שעליו להיזהר לידו.
טום סיים את ארוחת הבוקר וירד מן במת הסגל, שלפתע נערה בלונדינית יפה נעמדה מולו- הייתה זו אותה נערה מן החבורה של סרפנוס.
"טום, טום רידל?" היא שאלה בהיסוס. משהו בחזות המתנשאת שלה נשבר. נראה כי היססה לפני שצעדה לקראתו.
"כן?" טום לא ידע את שמה, ולכן חיכה בסבלנות.
"אני ויקטוריה. ויקטוריה לסטריינג'. אני חברה של סרפנוס מאלפוי. אני יכולה להחליף איתך מילה?"
טום חשב על כך לרגע, ומשך בכתפיו, מוטב היה לו לשמוע מה בפיה.
הם יצאו מן האולם הגדול ופנו אל מסדרון צדדי ושקט.
"אני רוצה שתגיד לי את האמת. פגעת בינשוף של סרפנוס?" קולה לא היה תובעני ומתנשא כשל חבריה. היה משהו שונה בקול הזה, כאילו היא מתחננת בפניו שיודה.
"אני לא יודע למה את חושבת שדבריי יהיו שונים ממה שאמרתי לפרופסור דיפט. לא נגעתי בינשוף שלו. למרות נקודת המבט שלך, אנשים חסרי קסם אינם ברברים." הוא נזף בה.
ויקטוריה הסמיקה והורידה את מבטה אל עבר רגליה.
"אני מצטערת. אני לא... לא חושבת שסקיבים הם נוראיים, או בוצ..ילדי מוגלגים. למען האמת אני בכלל לא טהורת דם. למרות שאני באה ממשפחה כזו... אבא שלי התתחתן עם מוגלגית. אבל החברים שלי לא יודעים שאני חצוית דם," ויקטוריה הביטה בו כשראתה ששוב מדובר במונח לא מוכר, "כלומר מכשפה שאמא שלה מכשפה ואבא שלה מוגל, בניגוד לטהורת דם ששני ההורים קוסמים למשל.."
"אם כן מדוע את מסתובבת איתם?" הוא שאל בקור, "לא יודעת. המצנפת החליטה שאני סלית'רין, אולי בגלל המשפחה שלי. הלסטריינג'ים היו סלית'רנים כבר לפחות חמש מאות שנה. האחרון שלא היה נודה מאילן היוחסין שלנו. וגם אבא, עכשיו שהוא בוגד דם. כלומר הוא כבר לא נשוי לטהורת דם."
טום הקשיב בעניין. היה מעניין לגלות כמה עולם הקוסמים מסוכסך בתוך עצמו.
"אני לא חושבת שפגעת בינשוף של סרפנוס טום. רק רציתי לשאול כדי לוודא בעצמי. אני מאמינה לך. ואני מצטערת." אמרה והסמיקה שוב.
טום ניסה לבחון אותה. האם יש שם משהו יותר מסתם התנצלות? האם יוכל להשתמש בקסמו האישי כלפיה כמו שעשה עם הספרנית?
טום קד קלות ואמר בנימוס, "אני מודה לך ויקטוריה. למען האמת, איני יכול לשקר לך, זה די בודד להיות שומר קרקעות בגיל תלמידי בית הספר, ועוד כסקיב. אם אי פעם תרצי לבקר אותי בבקתה שלי, אשמח ללמוד עוד על עולם הקוסמים."
ויקטוריה הסמיקה קלות והנהנה, "אני... אני אשמח, אני חושבת." היא אמרה ופנתה ללכת.
טום הביט אל מעבר לכתפה, וראה שני תלמידים מסתודדים ומביטים בהם, היה זה סטפנוס קווירל, הילד הפטפטן, ואותה נערה מכוערת בעלת זוג המשקפיים הענקיים.
"סטפנוס, לא לימדו אותך לא לצותת לאחרים?" הוא אמר בזעם.
"לא צותתנו! אני ומירטל בסך הכול עברנו כאן." אמר סטפנוס בקול צייצני.
"מירטל?"
"כן, אני מירטל וורן, אבל אתה בטח מכיר אותי כמירטל המייללת.. " היא אמרה באומללות.
"אל תקראי לעצמך ככה מירטל!" קרא סטפנוס בכעס, "זאת לא אשמתך שתלמידי השנה הרביעית דוחים."
"אני מבין שאין לך הרבה חברים, אם את מסתובבת עם ילדון בן אחת עשרה שלא יודע לסתום את הפה." אמר טום בלגלוג. מירטל האדימה ועיניה הוצפו בדמעות.
"דווקא כסקיב הייתי חושבת שתהיה יותר סבלני כלפי ילדי מוגלגים, בניגוד לסלית'רנים המרושעים! אבל הנה אתה מסתובב עם אחת מהן, כנראה שטעיתי!" היא אמרה וקולה רעד. טום שקל את דבריו, האם הוא באמת רוצה שכולם יידעו מה דעותיו על ילדי מוגלגים ועוד לאחר התקרית עם הינשוף של סרפנוס?
הוא החליט להתעלם מדבריה ולעזוב את המקום בחזרה לבקתה שלו.
אך בעוד הוא יצא מן הטירה וירד במדרגות, שוב מישהו הפריע לו. הפעם היה מדובר בנער הלובש לצווארו צעיף צהוב. טום זיהה אותו מיד. אחיו של ארגוס פילץ', הוליסטר, הביט בו בעניין.
"אני זוכר אותך. אתה אותו טום שפגשנו בגרינגוטס, נכון?"
"אני ולא אחר."
"ארגוס לא הפסיק לדבר עליך אחרי היום ההוא," אמר הוליסטר, "הוא לא ידע שיש עוד סקיבים בבריטניה עד שלא פגש אותך. אתם מאוד נדירים אתה יודע."
" כן, אני בהחלט מודע לעובדה הזאת." אמר טום, "האם יש לך בעיה עם זאת?" הוא שאל את הוליסטר, זעמו מתחיל לבעבע בתוכו.
"ממש לא. אני אוהב את אחי מאוד. אם כי... אם כי אמא מאוד מאוכזבת מכך שארגוס לא קוסם." הוא אמר בעצב.
"ארגוס מת לעזוב את הוגסמיד, אבל אמא לא מרשה לו עדיין. אני לא מבין למה היא בכלל טורחת, אולי היא נהנית לראות אותו סובל לחיות ליד כל כך הרבה קוסמים.
טום , לשם שינוי, חש תחושה מוזרה כלפי ארגוס. האם אלו רחמים?
" חבל שלא יכולתי לפגוש את ארגוס שוב." אמר טום, והוליסטר הנהן.
"למה שלא תבוא איתי להוגסמיד בסוף השבוע? תלמידים משנה שלישית יכולים לבקר בהוגסמיד כל סוף שבוע שני, אבל אתה בטח יכול לבקר שם מתי שתרצה. נוכל לשבת בפונדק שלושת המטאטאים או משהו. אני אקרא גם להאגריד , הוא מכיר כבר את ארגוס."
" מי זה האגריד?" שאל טום,
"האגריד הוא תלמיד שנה רביעית בגריפינדור. לא תוכל לפספס אותו, נער מגודל, הכי גדול שתפגוש בחייך. הוא חבר טוב שלי ושל שאר ההאפלפפים. הוא ודולורס נוריס גם חברים של ארגוס דרכי. אני יודע שהאגריד שולח לו מדי פעם מכתב עם ינשוף."
"בכל מקרה אני ממהר להתגוננות מפני כוחות האופל, נשוחח לפני סוף השבוע, ונלך יחד להוגסמיד!" אמר הוליסטר, וטום הנהן בנימוס. הוא בהחלט רצה לפגוש שוב את ארגוס, ולו כדי להבין ממנו על היחס של הקוסמים כלפי מוגלגים, ובעיקר סקיבים. לא ייתכן כי הוא וארגוס הם חסרי הקסם היחידים במדינה שיודעים על עולם הקוסמים. בתוכו, הוא השתעשע עם הרעיון כבר מספר ימים, הרעיון התגבר עוד יותר לאחר המפגש עם סרפנוס מאלפוי. אך לפני שיחליט סופית, הוא רצה לדעת אם יוכל להשיג תומכים לרעיון שלו. ארגוס פילץ' היה המועמד הטבעי כמובן, אך שני חסרי קסם מול עולם שלם של קוסמים לא היה מספיק. טום נזכר בויקטוריה לייסטרנג'. הנערה הייתה בת למוגלגית, ולקוסם. הרעיון כי מוגלגית תסכים בשפיותה להינשא לקוסם היה נשמע מופרך. ואולם, כך היה? האם ייתכן כי העולם לא מתחלק לקוסמים ומוגלגים? היא סקרנה אותו, הוא היה חייב להודות.
טום הציץ בשעונו. היה לו מספיק זמן לבקר את פרופסור בינס לשיעור פרטי בהיסטוריית הקסם. בינס הבטיח שילמד אותו כל שיוכל לגבי מהפכות הגובלינים , נושא שבהחלט עניין את טום, כאשר נזכר בגובלין שפגש בגרינגוטס. ואולם, לטום היה עניין אחר בבינס. אם יש מורה שאולי לימד את אביו ויכול להעיד על כך, היה זה בינס. הגיע הזמן , עכשיו שהתחבב על רוח הרפאים, לגלות מי היה אביו של טום רידל.

המשך

פרק 6- הוגסמיד

הוא לא יכול לשקר לעצמו. הטירה לכשעצמה הייתה מקום מרתק. המעברים הסודיים כבר הוכיחו את עצמם כיעילים. הוא אומנם עוד לא הכיר את הטירה כולה, אך כבר הניח שידע יותר מחלק ניכר מן התלמידים של הוגוורטס. טום לא היה לבד עוד בטירה. אומנם הוא לא נזקק לאף אחד, ויכול היה להסתדר בעצמו, אך הוא גילה עד מהרה כי אנשים מתחברים אליו. טום ראה בכך סימן לחולשה. אדם שיש לו חברים הוא אדם שניתן לפגוע בו, לסחוט אותו ולהכאיב לו. לא, עדיף לך מלכתחילה לא לאהוב אף אחד – כך לא ניתן להשתמש באחרים נגדך. זאת בניגוד למשל לסרפנוס מאלפוי והינשוף המת שלו. אילולא אהב את הציפור, לא היה ניתן לפגוע בו. טום נזכר בערגה במחזה המהנה של סרפנוס כורע ברך אל חיית המחמד שלו, דמעותיו הנופלות אל רצפת האבן. מאז אותה תקרית אף לא אחד מן הסלית'רנים העז להראות את פרצופו או לדבר איתו. אף אחד, מלבד ויקטוריה לייסטרנג', שהופיעה אחר הצהריים אחד והפתיעה את טום שעה שקרא בספר שהשאיל מן הספרייה. טום לא טרח לסדר במיוחד את הבקתה מאז שעבר להתגורר בה. כל שהיה בה היה מיטה לישון בה, שולחן ושלוש כיסאות עץ, מטבח קטן, ארון בגדים, ושני מדפים בהם טום הניח את מעט החפצים שלקח עימו מבית היתומים. אף דבר חשוב לא היה שם.
ויקטוריה הסמיקה קלות כשנכנסה אל הבקתה וטום הציע לה תה ועוגיות שהכין. טום למד לאפות בבית היתומים , כחלק משיעורי כלכלת הבית שחויב לשהות בהם. הוא לא אהב לבשל במיוחד, והתמיד לאכול באולם הגדול , בלאו הכי האוכל היה שם טעים יותר, למרות סלידתו הרבה שהאוכל הופיע תמיד כבדרך קסם שלא הבין עדיין. הוא יגיע אל המטבחים כשיזדמן לו לחקור , אך כרגע התמקד במציאת מידע על אביו.
" אני מקווה שאני לא מפריעה לך, טום." אמרה ויקטוריה בנימוס שעה שלגמה מן התה. "כלל וכלל לא. אני תמיד שמח לקבל אורחים." שיקר טום בטבעיות. כלל לא היה אכפת לו אם תגיע או לא. אבל הוא ידע שזה ישמח את ויקטוריה, ואכן כך היה. לא היה ניתן לטעות מחיוכה הרחב של הנערה הבלונדינית.
"איך סרפנוס, אני מקווה שהוא התגבר על המוות הטראגי של הינשוף שלו." אמר טום בנימה מודאגת. לדאבונו, ויקטוריה הרימה גבה, "חשבתי שאתה לא סובל את סרפנוס, טום."
"ועדיין, מוות טראגי של חיה תמימה... את יודעת שאני מנקה את הלשלשת בינשופייה מעת לעת. הם יצורים מרתקים. לא ברור לי עדיין איך הם יודעים להגיע למען שלהם כל כך בקלות." אמר טום, והפעם דיבר אמת. היה מעניין לגלות שחיה שהכיר תמיד ניחנה בכוחות קסומים כמעט. הקוסם רק אמר לינשוף לאן להגיע ואיכשהו באורח פלא המכתב תמיד הגיע ליעדו.
"סרפנוס... עדיין מתאבל. הוא אהב את פית'ר מאוד. הוא קיבל אותו כמתנה כשהחל ללמוד בהוגוורטס. למען האמת, אף אחד מחבריי לא יודע שהגעתי לכאן היום. חיכיתי שהם ילכו ללכת לספרייה.." אמרה ויקטוריה והביטה לפתע ברצפת הבקתה, כאילו אריחי הרצפה מעניינים אותה מאוד.
"ויקטוריה, הייתכן כי את מתביישת להתרועע עם סקיב?" שאל טום והביט בה בלעג.
"לא! מה פתאום! פשוט... הם לא יבינו, אני לא יודעת איך לגלות להם שאמא שלי מוגלגית."
"אני בטוח שהם יבינו. אני מבין אותך, אמר טום וחייך אליה בביישנות. קסמו האישי ללא ספק נגע בליבה. ויקטוריה הבטיחה כי תבקר שוב.
שאר השבוע היה רגיל באופן משמים. טום המשיך לפקוד את הספרייה, ולשבת עם פרופסור בינס לשיעורים פרטיים בהיסטוריה של הקסם. רוח הרפאים הקפידה לספר לו כי לא פגש תלמיד כה סקרן כבר מאה שנה. טום היה מרוצה כי הסגל אט אט נשבה בקסמיו. הוא המשיך כמובן להתחמק כמה שיותר מדמבלדור החטטן. אך היה נראה שגם דמבלדור היה עסוק מדי בשיעוריו ולא ניסה לדבר עם טום מאז הגיע לבית הספר. טום רידל בהחלט אהב שכך היה.
כאשר הגיע סוף השבוע, פגש טום רידל את הוליסטר פילץ' על יד שערי בית הספר. הנער עמד ליד הנער המגודל שהחל לגדל זקנקן לסנטרו, ונערה יפהפייה בעלת שיער אדמוני.
"טום! בוא הנה, בוא הנה!" אמר הוליסטר ומשך את טום לחיבוק חברי, דבר שגרם לו להסמיק. מעולם לא נתקל בגילוי חיבה שכזה.
"טום, הכר את רובאוס האגריד, אבל כולם קוראים לו האגריד." אמר הוליסטר והפנה את ידו לעברו של האגריד שלחץ את ידו של טום. היה זה כמו ללחוץ יד לגורילה קטנה. "נעים פה מאוד טום. אני זה הוא האגריד." אמר האגריד וחייך אל טום, טום הרים גבה בתשובה. לא היה לו ברור מדוע האגריד מדבר כמו מטומטם, אבל הניח שהנער כנראה רפה שכל ומשך בכתפיו.
"וזוהי דולורס נוריס," אמר הוליסטר ודולורס קדה קידה בחינניות, מושכת את שולי שמלתה כבלרינה.
"היי טום, נעים להכיר." היא אמרה וחייכה לעברו. טום חש תחושה שלא חש רבות, היא הייתה מושכת, לא יכל לשקר לעצמו.
"נעים להכיר אתכם, האגריד, דולורס." אמר טום בנימוס.
הם החלו לצעוד אל מחוץ לטירה, כאשר שרת בית הספר , האדון ליאונל, שהיה קוסם ישיש , חירש למחצה ובעל קמטים שהצמיחו קמטים משל עצמם, שחיפש חפצי קסם אסורים אצל התלמידים. ליאונל סטוץ' היה שרת בית הספר כבר מעל חמישים שנה, על אף שמשרת השרת הייתה בדרך כלל לא נחשקת אצל קוסמים, נראה שהקוסם הישיש אהב אותה מאוד. תלמידי בית הספר אהבו את ליאונל , שתמיד היה מחלק ממתקים לכל מי שרק ביקש, וכמעט אף פעם לא נזף בתלמיד סורר שהסתובב מעבר לשעות המותרות בלילה. אולי זו הסיבה שהמנהל דיפט ביקש מצוות המורים לסייר גם הם בלילות.
" אמרתי לארגוס לפגוש אותנו בשלושת המטאטאים. הוא שמח שגם אתה מגיע, טום. מסתבר שאמא שוב עושה לו את המוות." אמר הוליסטר ונתן מבט רב משמעות בדולורס שצקצקה בלשונה. "ארגוס המסכן, זה לא מגיע לו הוליסטר. לפעמים אני תוהה לעצמי איך ארגוס היה בתור תלמיד."
"הוא בטח היה ברייבנקלו. הוא פשוט מבריק בתמתמיקה הזו." אמר הוליסטר, וטום הביט בו כאילו נפל מהירח. "התכוונת מתמטיקה. לא ייתכן שאתם לא יודעים מה זה מתמטיקה, אמר טום בתדהמה.
"אל תשכח שהתחלנו ללמוד כאן בגיל אחת עשרה, טום. הלימודים המוגלגיים שלנו הסתיימו אז." אמרה דולורס.
"נכון זה מאוד," אמר האגריד והנהן.
טום הניד בראשו בחוסר אמון. כיצד קוסמים שאפילו לא יודעים מתמטיקה הצליחו להערים על שאר האנושות?
כאשר הגיעו אל הוגסמיד, טום הביט בעיירה בחוסר חשק מובהק. כמות הקוסמים שהסתובבה בעיירה הייתה גדולה מדי. הוא כבר ידע כי מדובר בעיירת קוסמים, ועדיין, לא היה נעים להיזכר כי כאן הוא היה החריג.
"נלך לשלושת המטאטאים או קודם לזונקו?" שאלה דולורס, "בואי נלך לשלושת המטאטאים קודם, ארגוס בטח כבר שם."
הם צעדו ברחובות העיירה עד שהגיעו לפונדק קטן, וצפוף מאוד. כמות התלמידים שישבה בשולחנות הייתה עצומה.
"תזכירו לי מדוע לא הולכים פה לראש החזיר?" שאל האגריד והוליסטר עיקם את אפו. "דוחה שם האגריד. אבל אני יודע כמה אתה אוהב לשחק בקלפים שלך שם. אם דיפט יידע שאתה מהמר – ושזכית בזה שלך... " אמר הוליסטר והאגריד פער את עיניו באימה, משתיק את הוליסטר במבטו. טום הסתקרן, במה האגריד זכה, ומדוע הוא לא רוצה שטום יידע?
"הנה הוא!" אמר הוליסטר והצביע אל השולחן בפינה בו ישב ארגוס. כולם זנחו את נושא ההימורים של האגריד, ולטום לא הייתה ברירה אלא להמשיך איתם ולא לחקור יותר את הנושא.
ארגוס ישב ושתה קפה , הוא חייך כאשר ראה את אחיו, והסמיק קשות כאשר ראה את דולורס נוריס. "הוליסטר! כמה טוב לראות אותך, אחי." אמר ארגוס וחיבק את אחיו. "גם אותך אח קטן." אמר הוליסטר וקרץ לארגוס.
"אח קטן? חשבתי שאתם תאומים." אמר טום בבלבול.
"אה, כן. אבל עדיין נולדתי חמש דקות לפניו." אמר הוליסטר וחרץ את לשונו אל עבר ארגוס , שגלגל את עיניו.
"מה נשמע ארגוס?" אמרה דולורס וחייכה לעברו, נראה שארגוס בלע את לשונו לרגע.
"ב..בסדר!" אמר והנהנן נמרצות, הוא נראה כאילו הוא מתלבט אם לעשות משהו או לא, עד שנפלה לטום ההבנה כי הוא רוצה לחבק את דולורס כפי שחיבק את אחיו. כתפיו נשמטו כאשר דולורס התיישבה בין אחיו לבין האגריד, מבלי לחבק אותו קודם.
"נו, מה אמא היקרה עשתה הפעם?" אמר הוליסטר, וארגוס נאנח.
"זה מדרדר מיום ליום, הוליסטר. היא אסרה עליי ללכת לזונקו, כאילו שאני לא יכול להנות מהמוצרים שם, זה לא שאני צריך להפעיל קסם כדי להשתמש בשטויות שיש שם! היא זרקה לי את המלשינוסקופ, אתה יודע?" אמר ארגוס בנימה של עצב.
"מלשינו.. מה?" אמר טום בבלבול. הייתה לו הרגשה שאת זה לא יימצא בספרים.
"מכשיר שמתריע על אויבים בסביבה, זה נחמד כשאתה מסתובב בהוגסמיד אחרי החושך ומפחד שהבריונים ישדדו אותך." אמר ארגוס.
"זה קרה פעם אחת רק, ארגוס. ועכשיו כולם בהוגוורטס בלילה. אף בריון לא ישדוד אותך שוב." אמר הוליסטר , מנסה לעודד אותו.
"אתה יודע מי שדד אותך?" שאל טום בסקרנות.
"לא, אבל בטח הם היו טהורי דם. הסלית'רנים שלכם הם הכי נוראיים." אמר ארגוס בגועל.
"אני לא בטוח לגבי כולם, אבל סרפנוס מאלפוי הנאלח הזה..." אמר טום וירק.
"אני מרחמת עליו. אני יודעת שהוא אידיוט, ועדיין, לאבד ככה ינשוף..." אמרה דולורס בעצב.
הוליסטר השלים את הפערים של הוגוורטס בפניו ארגוס, שהיה מרוכז ברוב השיחה במבטים ערגים לעברה של דולורס, שהייתה עסוקה באותו זמן במשחק שח קוסמים עם האגריד. טום הביט במשחק השח בעניין. היה זה משחק שח רגיל לכל דבר, ועדיין הקוסמים מצאו דרך לעוות את הטבע ולגרום לכלים להרוס זה את זה.
"אז מה איתך, טום. התרגלת כבר לעולם הזה?" שאל ארגוס לפתע.
"אני לא חושב שאתרגל לעולם," הוא משך בכתפיו, וארגוס הנהן. "למה שלא תראה לי את הוגסמיד?" שאל טום, וארגוס התלבט. היה ברור לו שהוא מעדיף להישאר בקרבתה של דולורס, שלא התייחסה אליו במיוחד.
"לכו ארגוס, אנחנו גם ככה נלך לזונקו עוד מעט." אמר הוליסטר, "אני אבוא לבקר את אמא יותר מאוחר."
כאשר יצאו מן הפונדק, טום הביט בארגוס, "מתי אתה מתכוון לספר לה שאתה חושק בה?" שאל טום בעניין, וארגוס נבהל, "מה? במי?"
"אל תעמיד פנים. אני רואה כמה אתה מעוניין במכשפה הזו. היא יפה, נכון, אבל היא עדיין מכשפה." אמר טום בגועל.
"אני לא... אני לא חושק בה. כלומר, אני כן... אבל... זה יותר מכך... אני מאוהב בה." הוא אמר והסמיק. טום לא יכל להבין את ארגוס, אך החליט לשקר, "אני מבין אותך. גם אני הייתי מאוהב פעם במישהי בבית היתומים שלנו. אבל היא למזלי, הייתה מוגלגית.
"אתה שונא אותם, מה?" שאל ארגוס בעניין.
"אתה לא?"
"פעם... הייתי. כשהוליסטר קיבל את המכתב להוגוורטס ואני לא, שנאתי. אמא לא עזרה במיוחד עם העניין, כשחגגנו לו את הקבלה להוגוורטס ואני קיבלתי מבט מלא בוז." אמר ארגוס ונאנח. "אבל הוליסטר לא אשם, הוא באמת דואג לי. בניגוד לה."
"מה עם אבא שלך, מה דעתו על כך שהבן שלו סקיב?"
"אין לי אבא, הוא מת כשהייתי תינוק. תאונת מטאטא כך שמעתי." אמר ארגוס, וטום לפתע הרגיש הזדהות רבה יותר עם ארגוס.
"הלוואי שכבר אגיע לבגרות ואעזוב את המקום הארור הזה." אמר ארגוס ובעט באבן שהייתה על האדמה.
"ולעזוב את כל זה?" שאל טום והחווה בראשו להוגוורטס, שני הנערים צחקו. "גם אני לא מתכוון להישאר בעולם הקוסמים לאורך זמן רב." אמר טום וארגוס הביט בו בעניין.
"באמת לא הבנתי מדוע סקיב ירצה לעבוד בהוגוורטס. לראות את כולם מבצעים לידך קסמים כשאתה לא יכול... הקנאה הייתה הורגת אותי."
"קנאה? מה יש לך לקנא בהם?" שאל טום בתדהמה.
"אתה לא מקנא בהם?"
טום חייך, "וודאי שלא. לעוות את הטבע כך... זו סטייה. ובכלל, עליך להתגאות בעצם היותך סקיב. אתה שונה, אתה מיוחד. תחשוב כמה אמללת את אימך עם השנים. למה שתרצה להיות דומה לה?"
ארגוס חייך קלות, "יש בזה משהו. אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
"תחשוב על זה, ארגוס. כמה רבים אנחנו, חסרי הקסם, וכמה חסרי מודעות. יום אחד החליטו הקוסמים להיעלם, מחקו את הזכרונות של כולנו ומאז הם משחקים בנו. מתעללים במוגלגים, ועוד חושבים שהם נעלים עלינו, כשהם המיעוט. זה נראה לך כמו עולם צודק?"
"למען האמת, לא במיוחד."
"קסם, זה עיוות של הטבע. קסם זה מגיפה. אם העולם הגדול, המוגלגים, היו עוזבים את המלחמה בה הם עוסקים כעת, ופונים להילחם במי שבאמת פוגע בהם, היינו כבר מזמן ממגרים את הקוסמים." אמר טום. הוא נזכר בלילות הרבים בו סגל בית היתומים החשיך את הבית כאשר המטוסים הגרמניים הפציצו את לונדון. הוא היה נזכר איך היה מתחבא מפני הפצצות לפעמים בתחנת הרכבת התחתית.
"והם? הם בכלל לא יודעים שמתחוללת מלחמה שם בחוץ." אמר טום, וארגוס הנהן.
"מה לך ולהם?" שאל טום.
ארגוס נעצר והביט בכיוון שממנו הלכו, אל עבר היכן שידע טום ממוקם הפונדק.
"אם אתה אוהב אותה, למה שלא תגיד לה? אם היא מוכנה מבחינתה להתבזות ולהיות עם סקיב, אז זכית. "
"דולורס לא כזו, אני יודע שלא. עובדה שהיא נחמדה אליי," אמר ארגוס, מנסה לשכנע את טום. אך טום לא ריחם, "אם היא כזו נחמדה, מדוע לא התייחסה אליך כל אחר הצהריים? מדוע העדיפה לשחק בשח עם האגריד ולא לשוחח עימך? מדוע לא התעקשה ללכת איתנו עכשיו והעדיפה להישאר עם שאר הקוסמים בפונדק?"
לארגוס לא הייתה תשובה לכך, הוא הביט בזעף באדמה.
"זה בכלל לא נכון. אתה טועה." אמר בשקט, אך היה נראה כאילו הוא לא מאמין בכך.
"אם אני טועה, תוכיח לי. בפעם הבאה שתראה את דולורס, תגיד לה שאתה אוהב אותה."
טום כבר צפה את העתיד. כדי לשכנע את חסרי הקסם כי אחד הם, והקוסמים הם הצד השני, הוא חייב להוכיח להם את אכזריותם. אך ארגוס נתקל בחולשה שלטום לא היה. הוא היה מאוהב במכשפה.
"ארגוס! מה נראה לך שאתה עושה, מסתובב עם... הדבר הזה?" אמר קול נשי קר ומתנשא.
טום הרים את מבטו וראה את מגדלנה פילץ', משלבת את ידיה בעוד היא עומדת מול שניהם.
"טום הוא חבר שלי. הוא לפחות מבין אותי." אמר ארגוס וטום הביט בעיניה של מגדלנה. מגדלנה פילץ' לא הייתה רגילה לכך שאנשים מיישרים אליה מבט, "לאן אתה חושב שאתה מסתכל, פרחח? ואתה, חזור הביתה מיד. אני לא מוכנה שתסתובב עם אספסוף."
"מה אכפת לך בכלל, זה לא שאני קוסם. אני לא יכול לבייש את המשפחה שלך יותר ממה שכבר ביישתי." אמר ארגוס ומגדלנה צקצקה בלשונה.
"אתה תשלם על כך בבית," אמרה בשקט , וטום ראה כי מגדלנה פילץ' חושפת לרגע את שרביטה. ארגוס נאנח ועזב את טום, בעוד הוא ואימו הלכו לכיוון השני. היה נראה כי מגדלנה הייתה מטילה כשפים על ארגוס כעונש כשאף אחד לא ראה. ממה שטום למד עד עכשיו, לא היה זה חוקי.
טום חייך לעצמו, מגדלנה פילץ' היא המפתח. הוא עוד ישתמש בה בעתיד.
טום הביט סביבו, ללא ארגוס, לא היה לו מושג היכן הוא נמצא. הוא פנה ימינה בין שני בתים וראה כי הגיע לרחוב לא מוכר. מולו עמד פונדק עם שלט רעוע ועליו איור של ראש חזיר. "אז זהו ראש החזיר..." אמר טום לעצמו, כשלפתע קבוצה של תלמידים לובשי ירוק יצאו ממנו. החבורה של סרפנוס מאלפוי.
טום החליף מבט עם סרפנוס, שהביט בו בשנאה תהומית. ויקטוריה לסטריינג' גם היא הייתה שם, אך היא הקפידה להשפיל את מבטה כשחלפו על פניו.
"תמשיכו." אמר סרפנוס ונשאר מאחור.
"אז מה סרפנוס, החלטת לאזור אומץ ולהתמודד עימי אחד על אחד?" אמר טום רידל בלעג. אך למה שקרה רגע לאחר מכן לא ציפה.
טום טעם את הדם הניגר מפיו שעה שרבץ על הקרקע. האגרוף ששלח סרפנוס לעברו הפתיע את טום לחלוטין.
"זה על פית'ר... החלטתי לתת לך לטעום מהטעם המוגלגי הדוחה שלך, סקיב. אני אולי לא יכול להוכיח שאתה רצחת אותו, אבל אתה תשלם על כך." אמר סרפנוס וירק על טום רידל.
טום רידל קם על רגליו מיד. הוא ניקה את האבק מבגדיו ונעמד בתנוחת קרב. כמות הפעמים שהיה מעורב בקטטה בסמטאות לונדון הייתה כה רבה, שטום ידע היטב כיצד להתאגרף.
"לא מנומס להתחיל בקרב מבלי להודיע על כך. אבל אני עוד אלמד אותך." אמר טום, ושלח אגרוף אל עבר סרפנוס. סרפנוס ניסה להגן על עצמו, אך ללא הועיל, טום היה מהיר ממנו בהרבה. טום ראה כיצד אפו של סרפנוס נשבר, והיה מרוצה.
"חשבתי שלמדת את הלקח עם הציפור המסריחה שלך... בפעם הבאה אפגוש אותך במיטה שלך עצמה. מה דעתך על כך, סוטה?"
סרפנוס פער את עיניו, "אתה..."
"מה, מודה? מה פתאום, האכלתי את הת'סטראלים עם פרופסור סטון באותו ערב, שכחת? אבל, אם אתה חושב שטהורי הדם המטונפים שאתם, תוכלו לאיים עליי או על כל מוגל אחר, אתם טועים. במשך שנים לימדו אותכם ההורים הסוטים שלכם שאתם נעלים עלינו. הימים האלו נגמרו. העולם עוד ישוב על כנו, אתם הקוסמים עוד תברחו מאיתנו בפחד. אני נשבע לך." אמר טום בשנאה.

"גרינדלוולד צדק. כולכם צריכים להיות העבדים שלנו. המשפחה שלי תשמח לעבד נוסף מלבד גמדון הבית שלנו. חלאה." אמר סרפנוס בעוד הוא מתרומם. טום לא ידע מי הוא גרינדלוולד , וגם מה זה גמדון בית. אך הנימה הייתה ברורה.

טום הביט מעבר לכתפו, אנשים החלו לצאת מן הפונדק , הם משכו יותר מדי תשומת לב.
"במקומך הייתי נשאר לישון עם עין אחת פקוחה, סוטה." אמר טום ועזב את הרחוב.
המפגש עם סרפנוס גרם לטום לתהות. כשחזר אל הטירה, ראה את הוליסטר, האגריד ודולורס צועדים אל עבר האולם הגדול.
הוא לא היה צריך יותר משאלה אחת על מי הוא גרינדלוולד. גלרט גרינדלוולד היה קוסם שהאמין בעליונותם של הקוסמים על שאר בני האדם. מבחינתו, המוגלגים הינם נחותים. מסתבר שהיה קוסם אפל ועוצמתי, וישנם רבים התומכים בדעותיו.
טום לא היה צריך יותר מכך בשביל להגיע לכדי החלטה.
זה אנחנו, או הם. חשב. ואם העולם נחצה לקוסמים ולמוגלגים, היה ברור לטום רידל מה צריך לקרות.

המוגלגים חייבים להשמיד את עולם הקוסמים.