אנגסט ומלחמה זה פאן, עם נעמי

[Grant Chapman]

״לא. אתה לא מדבר איתי על דברים כאלה.״

[Marlene McKinnon]

"אבל אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא אהיה באמת חבר של מישהו כמוהו."

[Grant Chapman]

״בסדר.״ כיביתי את הסיגריה וקמתי. ״אני מקווה שאני מכיר אותך,״ סיננתי בשקט.

[Marlene McKinnon]

"ברור שאתה מכיר אותי." הסתובבתי אליו ונאנחתי. "בסדר. מה אתה רוצה לדעת?"

[Grant Chapman]

״אני רוצה לדעת איך אתה מסוגל להסתובב עם המפלצות האלה, כנראה לראות אותם יותר משאתה רואה אותי, ואז לכעוס עליי שאני לא רוצה לדבר עליהם איתך. אני רוצה לדעת למה אתה אף פעם לא מסתכל עליי אם אני אומר משהו שלא מוצא חן בעינייך, ולמה אתה מחפש להיפגע בשביל שתהיה לך סיבה להמשיך לכעוס עליי.״ לא הייתי בטוח מה להגיד לפני, אבל בסוף אמרתי מה שחשבתי. רציתי להמשיך אבל התחרטתי על הבחירת מילים שלי וזה גרם לי לעצור.

[Marlene McKinnon]

"זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות. אתה לא היחיד, אף אחד לא סומך עליי לעזור בשום משימה אחרת. זה נכון שיש תקיפות כל חודש, אבל הן היו הרבה יותר גרועות בלעדיי. גם... אחרי המלחמה. זה אולי הדבר המועיל היחיד שאני אוכל לעשות." שתקתי לרגע. "אני לא מסתכל עליך כי אני לא רוצה לראות מה אתה באמת חושב עליי, ואני לא רוצה לאבד אותך, ויותר קל לא לחשוב על זה."

[Grant Chapman]

לא ידעתי מה להגיד. ״א-אני לא חושב עלייך דברים רעים, רמוס. אני לא מסוגל, גם אם תסתכל עליי וגם אם לא.״

[Marlene McKinnon]

משכתי בכתפיים. "לא יודע."

[Grant Chapman]

״באמת.״ חזרתי להתיישב. ״ואני יודע איך זה מרגיש שאף אחד לא סומך עלייך,״ מלמלתי. ״אני מצטער.״

[Marlene McKinnon]

*אתה יודע?"

[Grant Chapman]

״כן.״

[Marlene McKinnon]

הרמתי גבות. "איך?"

[Grant Chapman]

״כולם חושבים שאני עדיין קשור… אליהם,״ מלמלתי, לא רציתי לקרוא להם המשפחה שלי. ״לפני כמה ימים שמעתי מישהו מהמסדר אומר למודי שאם אני אראה אותם בתקיפות אני אשתפן. ומישהו במשרד רצה לעצור אותי אחרי תקיפה שבוע שעבר שהייתי בה.״

[Marlene McKinnon]

שתקתי לרגע. "לא אמרת לי שום דבר על זה."

[Grant Chapman]

״לא היה לי מתי להגיד לך.״