דממת השחת || תם, סיפור בהמשכים (גמור!), PG13

[Felis Alba]

וואו תם. הסיפור כל כך יפה אבל צורת הכתיבה שלך עוד יותר. את.ה מצליח.ה לפשט איך הדמויות מרגישות ולתת מידע בלי שאני שמה לב. אני מאוד אוהבת את הסיפור (מהפרק הראשון) ואני ממש מחכה להמשך.
האורך של הפרקים ממש מצוין. לא ארוך מדי אבל גם לא קצר מדי...

[Nico di Angelo]

ווהו עוד פרק!! אנחנו ממש מתקרביםות לסוף :׳׳׳)

חלק 3, פרק 7

אלישע כבר היה בבית של מיכה, אבל הוא היה שם עם מיכה וכשכל שאר המשפחה של מיכה לא היו שם. אז, כשהוא הרשה לעצמו לדמיין לחצי שנייה סיטואציה שבה הוא נמצא בבית של מיכה עם שאר האנשים במשפחה שלו, הוא לא דמיין שזה יהיה ככה. בפעם ההיא שהיה למיכה בית ריק ואלישע נשאר לישון אצלו, כשהם ישבו לאכול פנקייקים לא מוצלחים לארוחת ערב, אלישע חשב על זה שאולי יום אחד הם יפגשו אחד את המשפחה של השני, ולאט לאט הדברים בחיים שלהם יתחילו להסתדר. אלישע בהחלט לא חשב אז שהוא יישב בסלון של אותו בית עם אמא שכולה ויספר לה סיפורים על הבן שלה.

״איך אתה?״ אמא של מיכה שאלה אותו, מחזיקה בידיה שתי כוסות תה. הוא לקח אחת מהן, למרות שהוא לא חשב שהוא הולך לשתות אותה. הוא אהב תה בעיקר בשביל התחושה הזאת של להחזיק כוס חמה ביד עם ריח טוב.

״אני… לא משהו,״ הודה, והוא קצת נמנע מלהסתכל לה בעיניים, ״אבל זה משתפר. איך אתם?״

היא לקחה נשימה עמוקה והסתכלה על הכוס ביד שלה. כשהוא ראה אותה בהלוויה, העיניים שלה נראו מתות, ועכשיו היא נראתה קצת אחרת. לא שמחה - אלישע חשב שייקח הרבה זמן עד שהיא תצליח להיות שמחה - אבל היא נראתה פחות כאילו מישהו הוציא לה את הלב מהמקום. אלישע תהה אם ככה הוא גם נראה, או שזה משהו ששייך רק למשפחות שכולות. ״אנחנו מנסים לשרוד עם כל זה,״ הודתה, ״עדיין מאוד קשה. אבל לפחות יש לנו אחד את השני - לך לא ממש היה אף אחד, אני צודקת?״ היא הסתכלה עליו בדאגה שלפני כמה שבועות אלישע היה טועה לחשוב שהיא רחמים. ״ממה שאתה אומר, זה נשמע שהיית לבד.״

אלישע רצה להתווכח, להגיד שזאת טעות ושהוא לא היה לבד ושהיו סביבו אנשים שעזרו לו ותמכו בו, אבל זה לא היה מאוד נכון. את רובם הוא לא באמת שיתף - הוא לא רצה לדבר עם אור ולא רצה לדבר עם עומר, ועם ליזי הוא דיבר על הדברים הלא נכונים. ככל שהוא חשב על זה יותר, הוא הבין שהוא באמת היה לבד. אף אחד לא ממש היה אשם בזה - כולם ניסו להתעניין ולשאול, אבל הוא פשוט לא רצה לדבר איתם. ״כן,״ הודה, ״אבל נראה לי שזה גם מה שהייתי צריך. היו אנשים שרצו לשאול מה קורה, פשוט לא ממש נתתי להם.״

אמא של מיכה חייכה חיוך מבין, ואלישע שם לב שכמו מיכה, כשהיא חייכה חצי-חיוך זה היה הצד הימני של הפה שלה שהתעקל כלפי מעלה. ״אני מבינה את זה,״ הודתה, ״אבל לפחות עכשיו אתה לא לבד. אלה לא תחושות שכדאי להיות לבד בהן, אתה יודע. גורם לך ללכת לאיבוד.״

אלישע הנהן. הוא באמת יהיה צריך לספר לליזי על השיחה הזאת. ״העיקר שמוצאים את הדרך חזרה.״

העיניים שלה התרככו. ״כן. בהחלט.״ היא לקחה לגימה מהתה שלה, והסתכלה סביב. ״אמרת שהיית פה פעם?״

אלישע הנהן. ״פעמיים-שלוש, לא יותר מזה. אבל כן. תמיד חשבתי שיש לכם בית חמוד.״ זה לא היה שקר - הוא אהב את התחושה של הבית הזה. איכשהו, מהרגע שהוא נכנס היה לו מאוד הגיוני שמיכה גדל במקום כזה, עם ספה ירוקה בסלון ועשבי תבלין על אדן החלון במטבח. ״הוא לא הבין למה התכוונתי כשאמרתי שהבית הזה מתאים לו, אבל אמרתי את זה כל פעם מחדש. פשוט כי זה היה נכון.״

אם אלישע לא היה רגיל למסך ערפל של אבל מול העיניים שלו בחודשים האחרונים, הוא לא היה יודע איך לקרוא את ההבעה של אמא של מיכה מתחת לכל שכבות האבל שלה. אבל הוא ידע איך זה מרגיש וידע שכל חצי חיוך או שנייה בלי דמעה היא בעצמה הישג, אז הוא הבין שהוא אמר משהו נכון. ״הוא תמיד הצליח למצוא דרך לשנות את החלל שלו כדי שייראה כמוהו. החדר שלו אף פעם לא נראה כמו שאר הבית.״ היא נאנחה והסתכלה לכיוון המזרון. ״אני לא נכנסתי לשם מאז, אתה יודע. אפילו לא פעם אחת. הדלת הייתה סגורה כשבאו להגיד לנו, ולא פתחנו אותה מאז.״

אלישע לא ידע מה להגיד. זה היה מובן, לדעתו, אבל עדיין נורא. ״את עוד תגיעי לזה,״ הבטיח, למרות שזאת לא נשמעה לו כמו הבטחה הוגנת. ״אי אפשר לדחות את זה לנצח.״

היא המהמה בהסכמה. היה ברור שהיא חושבת על דברים אחרים. ״אני רוצה לשמוע ממך,״ הודתה, והסתכלה על אלישע ישר בעיניים. ״מסתבר שהיו הרבה דברים שלא ידעתי, ואני רוצה לשמוע עליך, אם אתה רוצה לדבר.״

אלישע היסס לרגע. ״אני לא יודע מאיפה להתחיל,״ הודה.

״מההתחלה?״

אלישע חייך. את זה הוא יכול לעשות. ״אני גר בחיפה,״ התחיל, ״למרות שמאז שהתגייסתי אני יותר על רכבות מאשר בחיפה. את מיכה הכרתי דרך חברים משותפים בכלל - המפקד שלו, עומר, הוא חבר מהצופים של חבר טוב שלי, שקוראים לו אור. עומר חגג יום הולדת יום אחד וגם אור וגם מיכה היו שם, ויצא להם קצת לדבר, אז אור החליט שאנחנו נורא מתאימים וניסה להכריח אותי לצאת איתו. הוא אמר שננסה דייט אחד ואחרי זה הוא יפסיק להציק לי.״ אלישע נזכר בשיחה ההיא - אור אף פעם לא ממש היה טיפוס שקט, אבל היו מעט פעמים שאלישע זכר אותו כל כך מתלהב. ״אז יצאנו, והיה ממש נחמד. זאת הייתה פעם ראשונה שעשיתי את זה וזה היה ממש מוזר, והוא סיפר לי שבפעמיים הקודמות שהוא יצא לדייט זה היה עם בנות אז בצורה מסוימת זאת גם הפעם הראשונה שלו, ודיברנו בלי סוף. אני חושב שבסוף הפסקנו לדבר רק כי הייתי חייב לתפוס את הרכבת האחרונה הביתה. החלפנו מספרים והכל והמשכנו לדבר, ואז קבענו עוד דייט, ועוד אחד, ואחרי חודש בערך הוא שאל מה הסטטוס ביננו.״

אמא של מיכה חייכה. ״מתאים לו. הוא אף פעם לא אהב סימני שאלה.״

אלישע הנהן. ״כן, למדתי את זה בדרך הקשה. אני דווקא ממש טיפוס של סימני שאלה. אבל הוא התעקש שנדבר על זה, אז קבענו להיפגש, והחלטנו ששנינו ממש בקטע, אז זה נהיה רשמי. בערך.״ אלישע לא ידע איך להמשיך מפה. יש עוד אינסוף סיפורים שהוא יכול לספר על מיכה, אבל הוא לא ידע מאיזה מהם להתחיל. ״הוא תמיד רצה לספר לכם,״ הוא מצא את עצמו אומר, ובלי לשים לב הוא הסתכל לאמא של אלישע ישר בעיניים. ״באמת. הוא פשוט רצה למצוא את הזמן המתאים כל הזמן, כי הוא לא רצה לעשות מזה עניין גדול וגם לא לגרום לכם להרגיש רע עם זה שהוא אומר את זה כבדרך אגב. אז הוא חיכה.״

אמא של מיכה הסתכלה עליו, והשאלה בעיניים שלה הייתה ברורה. ״אז למה הוא לא אמר? בשום שלב, הוא לא אמר כלום, ואני - אני לא כועסת, אבל...״

״אני לא חושב שהוא ידע שהוא על זמן קצוב, אם זה מנחם,״ אמר אלישע, ״אני חושב שאם הוא היה יודע, הוא היה אומר לכם. הוא לא היה מבקש ממני לעשות את זה. אני בטוח שזאת שיחה שהוא רצה לנהל איתכם. זה לא היה שהוא החביא את זה או משהו. פשוט שמר סוד.״

״אבל אנשים אחרים ידעו?״ שאלה, ״כי זה נשמע כאילו החבר הזה שלך, שבכלל לא הכיר אותו, לא היה צריך לשאול בכלל. כאילו זה היה ברור.״

״היחידה שלהם ידעה,״ הודה אלישע, ״הוא אמר לי שהוא סיפר להם ברגע שהיה לו ברור שזה מיון סופי. אבל אני לא - אני לא יודע איך. אולי עומר ידע לענות על השאלה הזאת.״

״אנשים כמעט זרים,״ חשבה לעצמה בקול, ״ולא אנחנו.״

״זה לא אישי,״ אמר אלישע, ״אל תחשבי על זה ככה. הרבה פעמים ההורים הם האחרונים לדעת, לא בגלל שהם יגיבו לא טוב אלא בגלל שלהגיד להם זה מפחיד. הראשונים שסיפרתי להם היו ממש זרים, כי זה יותר קל. כשאת מכירה מישהו והוא מכיר אותך בצורה מסוימת, אם תספרי לו, הוא יצטרך לשנות את איך שהוא חושב עלייך. זה לא ממש כיף.״ אלישע חשב על הפעם ההיא שהוא סיפר לאחד מהחברים שלו מהשכבה, ועל זה שהוא התנהג שונה. לא בקטע רע, אבל כן בקטע שונה. אולי זה משהו שקשה מדי להסביר.

״אני לא מבינה את זה,״ החליטה בקול שקט, ״אבל זה לא משנה. אולי זה הגיוני שאני לא מבינה.״ היא הסתכלה על אלישע עוד פעם. ״איך היה לכם ביחד? איך היה לו?״

השאלה הפתיעה את אלישע. הוא חשב על הפעם ההיא שהם הלכו לראות ביחד סרט, והוא היה כל כך גרוע שהם יצאו מהאולם באמצע והסתובבו בקניון. השעה כבר הייתה מאוחרת בלילה וכל החנויות היו סגורות, אבל זה לא עצר אותם מלהסתכל בחלונות הראווה ולעשות תחרויות ריצה. ״היה טוב,״ אמר אלישע בשקט, כמעט לעצמו. ״אני לא רוצה להגיד שהיה מושלם, אבל זה לא היה רחוק מזה. היה - זה הרגיש נכון. שאנחנו ביחד. זה הרגיש שזה דבר שהיה צריך לקרות.״

אמא של מיכה הסתכלה עליו, ואלישע קיווה שהוא באמת עשה את הדבר הנכון בזה שהוא אמר לה. ״אני שמחה לשמוע,״ אמרה אחרי כמה שניות של שקט, ״זה נשמע שעשיתם אחד את השני שמחים. זה כל מה שהייתי יכולה לבקש בשבילו.״ היא הסתכלה על אלישע, והאבל בעיניים שלה היה מהול בנחמה. ״אני שמחה שיוצא לי לפגוש אותך, גם אם זה ככה.״

אלישע חייך בעצב. ״גם אני. זה היה ממש משמח אותו, אם הוא היה פה.״

״אני רוצה שתדע,״ הוסיפה, ״שאתה תמיד יכול פשוט להיכנס לפה. אתה תמיד יכול לבוא לכאן, לאכול איתנו ארוחות ערב, סתם להתקשר. אני לא רוצה שיהיה מישהו שיישאר לבד עם הזכרונות שלו. מיכה היה כועס עליי אם הייתי נותנת לזה לקרות. לרצות להיות לבד לחלק מהזמן זה משהו אחד, אבל להישאר לבד זה לא טוב. אנשים הם יצורים חברתיים. המשקל הזה של האבל הוא הרבה יותר קל אם יש עוד מישהו שסוחב אותו איתך.״

אלישע הנהן בגרון יבש. הוא לקח לגימה מהתה שלו, שכבר הספיק להתקרר. היא צדקה, והוא ידע את זה, אבל הוא לא רצה להכביד. ״אני אבין גם אם לא,״ אמר, ״אני לא רוצה להעמיד פנים שקשה לי כמו שקשה לכם. הוא היה הילד שלך, את הכרת אותו כל השנים האלה, ואני הכרתי אותו פחות משנה וחצי.״

היא נופפה בידה בנסיון לגרום לו להפסיק לדבר. ״אתה לא תזלזל בעצמך ככה. אני רואה איך אתה מדבר עליו, אלישע. אתה הכרת את מיכה כמו שאף אחד מאיתנו לא הכיר אותו. אני לא מוכנה שתעשה את זה. זאת לא תחרות בסבל.״

אלישע פתח את הפה לענות לה, אבל המשפט האחרון הפסיק את כל המחשבות שלו. אולי הוא באמת הסתכל על זה בצורה לא נכונה. זאת לא הייתה תחרות בסבל, זה נכון. כל אחד מתמודד עם דברים בצורה אחרת. אלישע באמת הכיר את מיכה כמו שאף אחד לא הכיר אותו, כי מערכת היחסים שלו ושל מיכה הייתה שונה מהותית מכל מערכת יחסים של מיכה עם אנשים אחרים. אולי זה למה כל כך קשה לו. הוא אהב את מיכה, ומיכה אהב אותו, ומה שהיה כל כך קשה בסיטואציה הזאת הייתה העובדה שאם לא המוות של מיכה, מערכת היחסים הזאת לא הייתה נגדעת.

״אני לא רוצה להכביד עליך,״ אמרה אמא של מיכה בעדינות, ״אבל חשבתי להציע. קורין, הצעירה שלי, תכף חוזרת מישיבה בצופים. לא סיפרתי לה עדיין, כי רציתי לדבר איתך קודם. אם אתה רוצה להישאר לארוחת ערב להכיר אתה מוזמן.״

אלישע היסס. זה לא הזמן. יהיו עוד ימים, עוד שבועות, עוד הזדמנויות. בינתיים, הוא חשב שהוא בעיקר צריך קצת זמן עם עצמו. ״נראה לי שאני אחזור הביתה,״ הודה, ״ההורים שלי בטח יחכו לי, ואפשר לקבוע לפעם אחרת. אולי היא צריכה לשמוע את זה ממך, בפעם הראשונה.״

אמא של מיכה הנהנה. ״אתה צודק.״ היא הושיטה יד לכוס שלו, והוא מסר לה אותה בזהירות. ״אנחנו נישאר בקשר,״ הוסיפה, כאילו זה לא היה לו ברור עד עכשיו.

אלישע קם, אבל הרגיש כאילו הוא קצת צופה בעצמו מהצד. הם נפרדו לשלום והדרך שלו לתחנת הרכבת עברה עליו בדממה. היו הרבה דברים שהוא היה צריך לחשוב עליהם.

[Felis Alba]

עוד חלק!
וואו הסיפור עולה שלב. הוא נפגש עם אמא של מיכה!
הוא יספר להורים שלו? וואו הסיפור כל כך טוב ועוד מעט הוא נגמר.
הכתיבה שלך ממש יפה וגם העובדה שלכל דמות יש סגנון דיבור שונה לגמרי מוסיפה לתחושת המציאות של הסיפור.

[Nico di Angelo]

ווהו הקפצונת קטנטונת כי עברו עליי כמה שבועות פשוט הזויים ולא היה לי זמן לכתוב את הפרק הזה כמו שרציתי
בכל מקרה!!!!!!!! זה פרק אחרון מבחינת נקודת המבט של אלישע. כולם להגיד לו יפה ביי ביי ובפרק הבא, כהרגלנו, נראה נקודת מבט של דמות אחרת. ניחושים יתקבלו בברכה והמנצח.ת ת.יקבל חרמש :)))

חלק 3, פרק 8

אלישע הסתכל על רעות בציפייה. היא הייתה מופתעת, ללא ספק, אבל היה עוד משהו במבט שלה שהוא לא לגמרי היה בטוח איך לפרש אותו. הם דיברו - משהו שאלישע הבין שאולי באמת יכול לעזור לו להימנע מלשמור הכל בפנים עד שהוא מתפוצץ - והוא סיפר לרעות את מה שעבר עליו בזמן האחרון. על ליזי, על המשפחה של מיכה, על האומץ לספר להורים שלו שהולך לאיבוד ברגע שהוא פותח את הפה.

״וואו,״ רעות אמרה, ונראה שזה באמת כל מה שהיא הצליחה לחשוב עליו באותו רגע. היא נשענה קדימה בכיסא שלה, מתעסקת עם העט השחור שהיה לה על השולחן. אם אלישע היה מכיר אותה קצת יותר לעומק, הוא היה יכול לשמוע את כל מה שהיא חושבת. כל מה שהוא ידע עכשיו זה שיש הרבה מחשבות שרצות לה בראש. הוא קיווה שאף אחת מהן לא הולכת לגרום לו להרגיש רע. ״אני נורא גאה בך,״ אמרה אחרי עוד כמה שניות של שקט מותח. היא הרימה את המבט מהעט שהיה לה ביד והסתכלה על אלישע, והוא הצליח לזהות עכשיו שהחום הזה בעיניים שלה הוא גאווה. ״באמת. אני חושבת שזאת התקדמות נהדרת, וזה טוב לראות שאתה ככה. קצת חזרת לאיך שאתה בדרך כלל, וקצת התגעגעתי לזה.״

זה ממש לא היה מה שאלישע ציפה לשמוע. הוא ציפה לשמוע שכל הכבוד לו וכמה הוא אמיץ ובלה בלה בלה, אבל הוא לא ציפה לשמוע שהוא חזר למסלול לדעתה. הוא ידע שלא ייקח הרבה זמן עד שזה ישתנה - יום ההולדת של מיכה התקרב בצעדי ענק ואלישע לא ידע מה הוא הולך לעשות ביום הזה, ובכלל, זה לא כאילו הזיכרון נעלם - והוא קיווה שרעות לא חשבה על זה. הוא רצה לשמר את התדמית הזאת, לכאורה, רצה לתת לה את התחושה שהוא באמת משתפר ושהכל בסדר איתו, כי בסופו של דבר זה לא היה רחוק מהמציאות. הבעיה הייתה שבאותה מידה זה כן היה רחוק מהמציאות, כי הזכרונות לא קרובים ללהיעלם והוא עדיין רוצה לפתוח פירושים ולעשות גוגל ולנסות לזמן רוחות. ההבדל היחיד היה שהפעם הוא קצת עצר את עצמו מלעשות את כל הדברים האלה. הוא לא ידע אם הוא רוצה לדבר על זה עכשיו, אז הוא פשוט אמר, ״תודה.״

רעות חייכה. ״בבקשה. את התודה הזאת תגיד לעצמך, כי הצלחת להוציא את עצמך מבור מאוד עמוק וזה ממש לא מובן מאליו. אני שמחה שאנחנו מדברים עכשיו. נראה לי שגם אני וגם אתה היינו צריכים את זה, לא?״

אלישע הנהן, אבל כל הביטחון העצמי שלו נעלם. הוא הרגיש שהוא עדיין נמצא על קצה של צוק, ופשוט הפעם הוא לא יקפוץ מרצונו החופשי. הוא חשב על הדברים שהולכים לבוא והבין שהוא לא בטוח אם הם לא יהיו מה שידחוף אותו. הוא פחד ממה שיקרה כשהרגעים האלה יגיעו וכשהוא יצטרך להתמודד עם יום הולדת שאי אפשר לחגוג ויום שנה שיהפוך ליום זיכרון. הוא פחד מזה שההורים שלו יגלו בדרך שהוא לא רוצה שהם יגלו, שהם ימצאו את המכתב או ישמעו משהו לא נכון מהאנשים הלא נכונים. הוא פחד מאיך שהוא יתמודד עם המצבים האלה, פחד ממה שהוא עלול לעשות או להגיד.

״אוקיי, שפוך,״ אמרה רעות אחרי הדממה שלו. הוא הסתכל עליה בשאלה, אבל היא רק חייכה חצי חיוך. ״ברור שאתה לא מאוד מקשיב לי, כי אתה חושב על משהו אחר, ואני בטוחה שאני לא אטעה אם אני אנחש שזה קשור.״

״אני פשוט… אני לא חושב שזאת באמת התקדמות. אני לא יודע אם יכול להיות אפילו יותר קשה אחר כך. מה אם הרע עוד לפניי? תכף יום ההולדת שלו, וזה יהיה קשה, ובאמת - אני לא יודע איך אני אתמודד עם זה.״

רעות חשבה על זה לרגע. היה ברור שזה לא היה משהו שהיא ציפתה לו - אלישע ניחש שזה בעיקר בגלל שהיא לא ראתה את הדברים מנקודת המבט שלו - אבל לא לקח לה הרבה זמן להגיע לתשובה. ״אז גם אם הרע לפנייך, אתה תתמודד איתו. דברים אף פעם לא יהיו מושלמים. נראה לי שאתה תסחב איתך את הצלקת הזאת לנצח, ולפעמים היא תכאב יותר ממה שאתה יכול לצפות בכלל. אבל מצד שני, מה שעשית עכשיו זה המעבר מפצע פתוח לצלקת. אתה מבין למה אני מתכוונת? זה לא פייר לכמת את ההתמודדות שלך מול מה שעוד יכול לקרות. יש עוד הרבה זמן עד העתיד, תתמודד איתו כשהוא יגיע. עד אז, מותר לך לטפוח לעצמך על השכם. אני חושבת שהרווחת את זה ביושר.״

אלישע היסס. ״אבל מה עם -״

״זה לא משנה,״ קטעה אותו רעות ברוגע, ״באמת. אז מה אם יש לך עוד דברים לעשות. אז מה אם הדרך הזאת לא נגמרה. היא לא נגמרת לאף אחד, אף פעם. תמיד יש קצוות שנשארים פתוחים. אבל נראה לי שזה לא משנה בכלל, כי גם לאנשים שלא איבדו בן זוג תמיד יש דברים להתמודד איתם. לכל אחד יש את הקשיים שלו, ובזמן האחרון שלך היו הרבה יותר קשוחים וגדולים משל רוב האנשים. אתה לא צריך לשאוף למצב אידיאלי, כי הוא אף פעם לא קיים.״

״עם ההורים שלי,״ אמר אלישע בשקט, ״מה עם ההורים שלי.״

רעות מצמצה לרגע, אבל הבינה למה הוא מתכוון. ״מה איתם? אתה תדבר איתם כשתרצה, אם זה יגיע בכלל. אני לא צריכה להיות מי שאומרת לך שזאת בחירה שלך.״

אלישע נשם נשימה עמוקה. ״אני פשוט רוצה שהם ידעו כבר. אני לא רוצה לספר להם, פשוט שהם יהיו כבר בשלב שהם יודעים.״

רעות נשכה את השפה שלה. ״כן, זה נשמע מתסכל. זה לא פייר שאתה צריך לעבור את זה. אני - אין לי מה להגיד.״

אלישע השפיל מבט. ״אני צריך לדבר איתם,״ מלמל.

״אתה לא צריך לעשות כלום. אתה רוצה, אתה מוכן, חשוב לך לדבר איתם, אבל אתה לא צריך לעשות שום דבר. אתה לא חייב לאף אחד הסברים.״ היא הרימה גבה. ״אני יודעת שאתה יודע את זה, אבל לא יזיק להזכיר לך.״ הטלפון של רעות צלצל, והיא נאנחה בייאוש. ״ממש סליחה, אני חייבת לענות לזה,״ אמרה, ואלישע הנהן.

״אין בעיה, סליחה שהפרעתי,״ אמר, וקם לצאת מהחדר. רעות חייכה אליו כשיצא ונופפה לו לשלום, והוא חשב שאולי יש משהו במה שהיא אומרת. הוא בקושי הספיק לצאת מהחדר לפני שהוא כמעט נתקע במיכל, שפלטה צעקה מופתעת בזמן שכוס הקפה שלה כמעט נפלה לה מהיד.

״יואו, אלישע, הבהלת אותי,״ אמרה, יד שמאל שלה מונחת לרגע בדרמטיות על החזה שלה. היא הסתכלה עליו בהתנצלות, ״סליחה.״

״לא, הכל בסדר, אני גם לא שמתי לב,״ מיהר להרגיע, ומיכל חייכה באנחת הקלה. ״לא שתית כבר מלא קפה היום?״

היא הסתכלה עליו בעיניים עייפות. ״אל תזכיר לי. אני עוד שנייה נרדמת.״

אלישע הרים ידיים בויתור. ״מה שתגידי.״ הוא לא שם לב לחיוך על הפנים שלו עד שקלט את הרוגע בעיניים שלה. ברור שהיא תהיה מרוצה מזה - הוא יצא מהחדר של רעות עם חיוך, הוא כבר לא מדבר כאילו כל המשקל של השמיים מונח על הכתפיים שלו. הגיוני שהיא תהיה מרוצה מזה.

״אתה - טוב לראות אותך. ככה, אני מתכוונת.״

״ככה?״

״יותר כמו עצמך,״ ניסתה להסביר. היא עצרה לרגע, אולי מנסה לשקול את המילים שלה, אבל בסוף כל מה שהיא אמרה זה, ״טוב שחזרת. התגעגענו.״

אלישע היסס לרגע, כי הייתה לו תחושה שהוא לא באמת חזר והיא הולכת להתאכזב עוד פעם, אבל אז הוא נזכר במה שרעות אמרה לו והחליט להשאיר את המשפט הזה לעצמו. אולי יהיו לו עוד מקומות קשים בדרך, אבל היא צודקת - לא יהיה הוגן אם הוא ישכח לעצמו את כל מה שהוא עבר עד עכשיו. אולי מיכה גם גאה בו עכשיו, אם הוא בכלל יכול לראות מה קורה איתו. איכשהו, המחשבה על מיכה לא הרגישה לו הפעם כמו סכין משונן בין הריאות, אלא יותר כמו שריטה שקצת לוחצים עליה. זאת חייבת להיות התקדמות. ״תודה,״ אמר בכנות, ״אבל אני לא יכול להבטיח שתמיד אני -״

״לא צריך להסביר,״ קטעה אותו מיכל, ״לא ממקומי לשמוע הסברים לסיטואציות שאני בכלל לא מכירה. טוב לראות שחזרת, ואם תצטרך עוד פעם קצת זמן לעצמך, תבקש. אני מכירה אותך. אני יודעת שלא תנצל את האמון שלי.״ היא הרימה גבה והנידה בראשה לכיוון החדר שהוא בדיוק יצא ממנו, ״או של רעות.״

אלישע פתח את הפה שלו וסגר אותו שוב. מה הוא כבר יכול להגיד על זה? הוא לא ידע מאיפה להתחיל לחשוב על הכל בכלל. היה מדהים לראות שרעות לא אמרה למיכל שום דבר, למרות שהן חברות ולמרות שמיכל המפקדת שלו. היה מדהים לראות שלא רק רעות שמה לב שהיה אצלו איזה תהליך, אלא גם מיכל, שאמנם שאלה לשלומו כל בוקר אבל לא באמת ידעה מה עובר עליו. אולי לאנשים סביבו היה יותר אכפת ממה שהוא חשב. בפעם הראשונה, הוא לא חשב שזה מפחיד, כי זה שאכפת להם לא אומר שהם ינסו להוציא ממנו מידע בכוח. זה שאכפת להם זה סימן - סימן שאם הוא רוצה לספר משהו, יהיה מי שירצה לשמוע. וזאת הייתה אחת ההבנות הכי מרגיעות שאי פעם היו לו.

מיכל חייכה. ״אני לא אפריע לך, האמת שאני צריכה לחזור לצבי. אבל רק שתדע שאני באמת שמחה לראות שהכל בסדר. וכדאי שתחזור אלינו גם תכף, כי יש המון עבודה,״ הוסיפה בהרמת גבה ופנתה לדרכה, הפעם נזהרת קצת יותר על הקפה שלה.

אלישע לא זז. הוא ניסה לחשוב, ניסה להבין קצת יותר לעומק מה בדיוק קרה פה עכשיו. הוא לא היה רגיל שלאנשים שפוגשים אותו על בסיס יומיומי כל כך אכפת, בצורה הכי בסיסית ואמיתית של זה. הוא לא היה בטוח איך להתמודד עם כל האכפתיות הזאת סביבו, לא ידע מה להגיד או לעשות כדי להביע את התודה בדרך שמשקפת כמה הוא חייב לאנשים האלה שאכפת להם, אבל הוא גם חשב שאולי זאת לא אמורה להיות הפואנטה. לפעמים הדרך הכי טובה להגיד תודה על עזרה היא פשוט להגיד תודה ולקחת אותה, בלי לנסות להתמקח על האם הוא ראוי לה או האם מישהו צריך אותה יותר ממנו. גם זאת, כמו הרבה מחשבות שהוא מצא את עצמו חושב היום, הייתה מחשבה קצת מנחמת. אולי הוא באמת על הדרך הנכונה. אולי, מעכשיו, להיות לבד עם המחשבות שלו לא יהיה משהו מפחיד שבגללו צריך קצת להילחץ מללכת לישון.

הטלפון שלו רטט לו בכיס, וכשהוא הכניס אליו את היד הוא הרגיש שם את המכתב של מיכה. הוא ידע שזה נמצא שם, באמת, אבל איפושהו בין הרגע שהוא יצא מהבית למקום שהוא עומד בו עכשיו במסדרון הוא פשוט שכח ממנו. הוא הוציא אותו בעדינות, מנסה כמה שיותר לא לפגוע בשלמות שלו, וחשב לעצמו שזה לא יהיה רעיון טוב לקרוא את זה עכשיו. הוא רק הסתכל על הדף, שהתחיל להתקמט ולהתפורר קצת בקצוות מכל הפעמים שאלישע נגע בו, והחליט שמעכשיו והלאה המכתב הזה לא הולך לשלוט בו. הוא הכניס אותו חזרה לכיס, דחף את המחשבות שלו כמה שיותר אחורה, והוציא במקום זה את הטלפון.

ליזי: תקשיב ירדתי לרגע לקחת לי אוכל וראיתי את תאיר!!!!!!! ממש ממש ממש התגעגעתי אליה לא צוחקת אני מקווה שגם עליך עובר יום מוצלח כי היא עשתה לי את היום אפילו חלקנו מרשמלו

אלישע חייך לעצמו. הוא וליזי אמנם עדיין לא חזרו לשגרה הרגילה שלהם, אבל הייתה לו תחושה שהם בכיוון. הוא היה כל כך שמח שהיא הסכימה לחזור לדבר איתו שהוא פשוט לא הרשמה לעצמו להתלונן על שום דבר, כי באמת, זה לא כאילו היה לו יותר מדי על מה להתלונן. הוא ידע שהיא בטח תהיה גאה בו אם הוא יגיד לה שהוא דיבר שוב עם רעות ומיכל.

הודעה אחרת משכה את תשומת הלב שלו, הפעם מאמא של מיכה. היא שאלה אותו אם הוא עדיין מתכנן לבוא לארוחת ערב בשבוע הבא, והוא הקליד לה בחזרה כמה שיותר מהר שכן. זאת לא הזדמנות שהוא תכנן לפספס, במיוחד לא כשהיא ניתנת לו בכזאת התלהבות. הוא עדיין לא פגש את שאר המשפחה, אבל לפחות הם יודעים, וממה שאמא של מיכה אמרה לו נראה שהם קיבלו את זה בסדר ובעיקר היו מבולבלים. לאלישע היה קשה להאשים אותם - אין שום דבר ברור בסיטואציה הזאת, ולהכניס מישהו נוסף למעגל האבל הכבד הזה נשמע לו כמו דבר ממש קשה. אבל בסך הכל, כמו שאמא שלו תמיד אמרה, אם עושים צעד לכיוון שינוי כנראה שהשינוי גם יעשה צעד לכיוונך. ואלישע, עם כמה שהוא אהב להעביר ביקורת על עצמו, היה בטוח שהוא עשה לא מעט צעדים לכיוון השינוי שלו. זה יהיה רק הוגן אם הוא יגיע עכשיו.

[רינג]

יאאאאאאאאאא
איזה יפההההההההה
הוא הצליח להתקדםםםםם
ממש אהבתיייייייייי
אמממממ
הפרק הבא יהיה מנקודת המבט של... צבי?
אני לא יודע, כנראה זה לא נכון, זרקתי שם
יאאאאאא
מחכה לפרק הבאאאאאאאאא

[נשף אנשי השנה 2022]

אהבתי את הפרק.
הפרק הבא יהיה מיכה?
הפרק הבא

[Nico di Angelo]

טוב... פרק אחרון! ממש תודה לכםן על כל הדרבון בדרך. הסיפור הזה לא היה מסתיים בלעדיכםן, ואני חייב.ת לכם המון. אם אשכרה הגעתםן עד לפה אני ממש אשמח לקבל פידבק אמיתי על כל מה שקראתםן - דמויות שאהבתםן, קווי עלילה שהיו הגיוניים או לא הגיוניים, דברים שנשארו פתוחים, כל דבר כזה. אני רוצה להתחיל בקרוב לערוך את זה ואני ממש אשמח אם יהיו לי כיוונים לדברים המוצלחים יותר ומוצלחים פחות, אז באמת אל תתביישו!
דרך אגב אבישג גרמה לי להבין שאפשר לבדוק באשכול תכנון עלילה של מי הולכת להיות נקודת המבט אז אף אחד.ת לא מקבל.ת חרמש כי הבנתי שאתםן יכוליםות לרמות
אשמח מאוד מאוד לת׳׳בים 33>

חלק 3, מיכה.

מיכה אף פעם לא חשב שהוא יגיע לאזכרה של עצמו. כל העניין הזה תמיד נשמע לו ממש מצחיק - רוחות רפאים, זומבים, כל סיפורי האימה שהוא והחברים סיפרו באמצע הלילה כי הם שתו יותר מדי קפה כדי להירדם. הוא אף פעם לא האמין בזה, אף פעם לא לקח את זה ברצינות ותמיד היה מי שצוחק כשכל האחרים נראו מבועתים מהמחשבה שאולי עלילת האימים הזאת תתרחש. הוא היה בטוח, בלי כל צל של ספק, שזה סתם סיפור. סתם צ׳יזבט. סתם.

היה גם מצחיק וגם עצוב לחשוב שזה חזר אליו כמו בומרנג.

האזכרה שלו הורכבה בזהירות כמו מגדל קלפים מהאנשים שהמשפחה שלו חשבה שהוא ירצה שיהיו שם. לא כל המשפחה הגיעו, אבל הם כולם הוזמנו - פחות בשביל מיכה עצמו, שלא דיבר עם בני הדודים של אמא שלו מאז שהיה בן שלוש, אלא יותר בשביל הנחמה שהאנשים האלה יספקו למשפחה שלו. הוא שמח שהם עשו את זה, שמח שקורין הכריחה את אמא שלו לשלוח את ההודעה הזאת ולשאול מי מתכנן להגיע. היה נראה שהם צריכים את זה, כולם, גם אם זה אומר שקורין החזיקה את הדמעות עוד קצת בפנים כי היא שנאה כשסבא רואה אותה בוכה.

הוא התגעגע אליה, זה ברור, אבל הוא ראה אותה כל יום וידע שהיא בסדר. הוא לא יכל לדמיין לעצמו מה היא עוברת, מה היא חושבת, איזה תסריטי אימה עוברים לה בראש. הוא אף פעם לא רצה להיכנס לה למרחב האישי, התרחק כשהוא ידע שהיא לא הייתה רוצה אותו לידה, אבל עם כל הזהירות שלו הוא הרגיש שלא משנה מה הוא יעשה הוא בחיים לא יגרום לה לסלוח לו. אולי הייתה לזה גם סיבה אמיתית - היא אמנם בת שבע עשרה, אבל היא עדיין האחות הקטנה, והייתה לו תחושה שלא משנה כמה זמן יעבור היא עדיין תראה אותו בתור האח שעזב אותה. ובכנות? זה גם קצת מה שהוא עשה. הוא ניסה לא לחשוב על זה יותר מדי, כי הוא מצא את המחשבה קשה מנשוא, אבל אחת הסיבות שהוא הלך לבסיס סגור וניתק את עצמו מהמשפחה היא לא אהבת הארץ ופטריוטיות מופרזת אלא העובדה שהוא פשוט רצה לחיות קצת בנוף אחר. קורין לא הייתה טיפשה. עכשיו, אחרי שנה, היא כבר הצליחה להבין את זה.

צעדים כבדים התקרבו למשפחה הקרובה שהייתה ליד הקבר שלו (וגם זאת מחשבה, העובדה שיש לו קבר, העובדה שמתחת לאדמה הזאת יש גופה והיא שלו), ומיכה הסתובב בגב זקוף ויראת כבוד לקוות שאולי הוא יצליח להגיד למפקד שלו סליחה.

היה מצחיק לראות איך אמנם עברה רק שנה אבל עומר נראה כאילו עברו עליו עשרים. כל דבר בו היה כבד, מהצעדים לעיניים לידיים שהיו בתוך הכיסים למרות שהוא תמיד הזכיר להם שזה סימן לחוסר ביטחון עצמי. זה כאילו הוא איבד את היכולת לסחוב את עצמו, כאילו משהו הלך לאיבוד בין מי שהוא אמור להיות לצל השבור שהנהן בעצב למשפחה של מיכה. מיכה רצה לצרוח ולהגיד לו שהוא חייב להפסיק להאשים את עצמו, אבל מהפה שלו לא יצא קול והוא ידע שגם ככה זה לא היה משנה שום דבר. עומר ימשיך להאשים את עצמו עד היום שגם הוא יצטרך לעמוד בדממת שחת מול הקבר של עצמו, כי ככה עומר תמיד היה וככה עומר תמיד יהיה, ושום דבר שמיכה או כל בן אדם אחר ינסה לעשות לא ישנה את זה. הוא זכר את אור, אותו בחור בלונדיני עקשן שרק בדיעבד התברר לו שהגה את השידוך בינו לבין אלישע, וקיווה שהוא ימשיך להיות חבר טוב גם ברגעים שעומר ממשיך להתנהג כאילו כל דבר רע שקורה הוא תוצאה ישירה של פאשלה שלו.

מיכה לא היה מופתע מזה שעומר לקח על עצמו יותר מדי, אבל הוא עדיין לא אהב את זה שעומר לקח על עצמו יותר מדי. הוא לא ויתר על שום דבר, שמר על קשר עם כל האנשים שצריך ואפילו עם כאלה שיכולים להסתדר בעצמם, לקח על עצמו כל דבר שאמא של מיכה הראתה אפילו קצת חוסר רצון לעשות, ושכח את עצמו איפושהו בדרך. מיכה קיווה שהוא זוכר להסתכל גם על עצמו לפעמים במראה, אבל ידע שזאת כנראה רק תקווה. לפחות יש מספיק אנשים מסביבו שיציבו לו גבולות ויגידו לו מתי הוא צריך לתת לדברים להיות פחות ממושלמים, גם אם מדובר בהנצחה.

אמא של מיכה חיבקה את עומר חזק וחייכה אליו בעיניים רטובות, והוא ניסה להכריח את עצמו לחייך וכל מה שיצא לו היה תזוזה קטנה של השפתיים. ״שנה, אה?״

קורין נשפה אוויר במהירות ופנתה רחוק מכולם, ומיכה מאוד רצה ללכת אחריה אבל הוא גם ידע מה הולך לקרות. היא תבכה קצת ואז תיקח כמה נשימות עמוקות, ותחזור עם עיניים קצת אדומות ואף טיפה יותר נפוח ותבלה את כל שאר האזכרה בנסיון לא למצמץ החוצה את הדמעות שנשארו לה בעיניים עד שהיא תגיע הביתה ותוכל לסגור את הדלת של החדר שלה ולהתפרק. לא, הוא יותר רצה לשמוע על מה עומר ואמא שלו מדברים, כי את השיחה הזאת הוא לא ידע לחזות.

״אני לא מאמין שבאמת עברה שנה,״ עומר מלמל לעצמו, ואמא של מיכה לחצה לו את הכתף.

״אני לא חושבת שמישהו יכול להאמין שעברה שנה,״ ניסתה לעודד, ומיכה הכיר מספיק את עומר כדי לזהות ברגע את העובדה שהוא ממש, ממש קרוב ללבכות. ״אבל השנה עברה. ואז תעבור עוד שנה. ועוד אחת.״

עומר משך באף ואמר בגרון חנוק, ״עדיין מרגיש כמו פצע פתוח. לפחות לפעמים. בזמנים כמו אלה.״ הוא שמר את כל הדמעות שלו בפנים, ומיכה רצה להגיד לו לשחרר, אבל הוא גם ידע שעומר יצחק לו בפרצוף.

״יהיו תקופות שזה ירגיש ככה,״ הסכימה איתו אמא של מיכה, ״אבל תחשוב על זה. הכל משתפר. אנחנו פשוט לאט לאט מתרגלים.״

מיכה חייך לעצמו בעצב, כי הוא ידע בדיוק מה עומר חושב וגם בדיוק למה הוא לא הולך להעלות את זה. עומר, למרות החיבה שלו למסגרות, האמין שדברים רעים לא יכולים להפוך לשגרה. תלמידים שרגילים לעובדה שלא מקשיבים להם, האפתיות של המערכת לקושי של האדם הקטן כי יבוא היום שהוא יתרגל אליו - זה היה משהו שעומר תמיד שנא. ומיכה ידע, עם כמה שזה כאב לו, שעכשיו עומר צריך להתמודד בעצמו עם הדבר שהוא הכי שונא. עכשיו, אבל הולך להיות חלק משגרת החיים של עומר - הוא יחייך ויצחק ויבכה ויחייה את החיים שלו, וכל הזמן הזה הוא גם יהיה עצוב כמו שאף אדם לא היה עצוב לפניו, וזה יהיה כל כך שגרתי עבורו שיבוא היום והוא יפסיק להסתכל על זה ברצינות, וזה הדבר הכי מפחיד שהוא אי פעם תיאר שיקרה לו. מיכה לא קרא מחשבות, אבל הוא הכיר את עומר, והוא ידע שאם יש משהו שהוא היה רוצה להגיד עכשיו, זה היה זה.

״היי,״ אמר קול שקט מאחוריהם, ואם למיכה היו דמעות לבכות הן היו זולגות לו מהלחיים עכשיו.

מה שמיכה לא הצליח להבין במהלך כל השנה הזאת זה איך בדיוק אלישע נראה אותו דבר. הוא פעם אמר למיכה בצחוק שהוא פשוט שקרן טוב ושאם הוא לא רוצה שאנשים ידעו עליו משהו הם לא ידעו אותו, אבל מיכה עדיין לא הצליח להבין איך. הוא עמד אותו דבר, שיחק באצבעות שלו בחוסר נוחות כמו תמיד, והדבר היחיד שגרם לו להיראות כאילו הוא נמצא באזכרה של החבר המת שלו היה המבט העצוב שהיה לו בעיניים. מיכה חשב שיש בזה מן האירוניה, כי הדבר הראשון שהוא שם לב אליו באלישע היו העיניים שלו, ועכשיו הן הדבר היחיד שמראה שאלישע זוכר אותו.

עומר הניח יד מעודדת על הכתף של אלישע. ״הקדמת,״ ציין, ואלישע חייך.

״לא הייתי צריך לחכות לאף אחד, אז כן.״ הוא העיף מבט מסביב, על השקט המצמרר של הר הרצל. ״המקום הזה נראה לי מחריד שנה שעברה. עכשיו הוא סתם נראה לי עצוב.״

אמא של מיכה חיטטה בכיס שלה להוציא טישו חצי-משומש בנסיון עדין לא לבכות מול אנשים שצריכים אותה חזקה, ונשפה נשימה רועדת. ״אנחנו נצטרך להתרגל קצת למקום הזה, לא?״ היא הסתכלה על עומר ואלישע בהתנצלות. ״סליחה. אני עדיין מעכלת.״ היא העיפה מבט מאחוריה בנסיון להתחמק מהשיחה, ורק אז היא שמה לב שקורין עדיין מתרחקת מהם. ״רק שלא תלך לי לאיבוד פה,״ מלמלה, ומיהרה ללכת בעקבותיה.

עומר חיכה שהיא תתרחק קצת, ואז אמר לאלישע באגביות, ״היא נורא אוהבת אותך, אתה יודע. מאז שהיא הכירה אותך היא קצת לא סותמת את הפה עליך.״

אלישע חייך לעצמו. ״היא אישה מקסימה, באמת. אני לא מבין איך היא מצליחה להתמודד עם… כל זה.״ הוא החווה בידיו בכלליות באוויר. ״זה נראה לי בלתי אפשרי כמעט.״

מיכה ממש קיווה שעומר יכול לראות אותו, רק כדי שהוא יוכל לראות את המבט שיש לו על הפנים. אלישע לא ידע מזה כי עומר לא אמר לו, אבל את רוב האזכרה לא אמא של מיכה ארגנה אלא עומר. כי הוא פשוט כזה. מיכה קצת רצה להעיף לו סטירה, אבל הוא גם העריך את האכפתיות. ובכנות, הוא בעיקר היה שמח שהוא לא ביקש מאלישע גם עזרה. אלישע לא היה מצליח לעשות את זה. בניגוד לרוב האנשים שהכירו את מיכה, רשת התמיכה של אלישע הייתה מאוד קטנה. הם כולם עדיין התמודדו, אבל הייתה למיכה תחושה שרובם כבר עברו את השלב שאלישע עדיין נמצא בו. לא שזה דבר רע. מה שמיכה תמיד אהב בו הייתה העובדה שהוא ככל הנראה הבנאדם הכי רגיש שיצא לו להכיר.

אלוהים, מיכה כל כך רצה לפחות את ההזדמנות להיפרד ממנו כמו שצריך. הפתק ההוא לא נחשב - אם מיכה היה יכול, הוא היה שורף אותו ומוחק אותו מהזיכרון של אלישע - והיה לו כל כך הרבה מה להגיד. הוא רצה לבקש סליחה ורצה להגיד תודה, רצה להתחנן לזיכרון ומצד שני רצה לדרוש מאלישע שימשיך הלאה. הוא רצה הכל בבת אחת, לעמוד מולו במבוכה כמו בשיחת ה׳אז מה אנחנו?׳ שלהם ומצד שני לחבק אותו הכי חזק שאפשר ולא לעזוב אף פעם. מיכה לא ידע אם הוא מרוצה או לא מהעובדה שהוא לא יוכל לעשות את זה. מצד אחד נחסכת לו הבחירה והוא לא צריך לבלות את האינסוף שנשאר לו בהתלבטויות, ומצד שני… זה אלישע. מיכה רצה שהוא יקבל את הסוף שמגיע לו.

״חשבתי שעד עכשיו כל הקטע של הגעגועים יירגע קצת,״ מלמל עומר, חצי לעצמו וחצי לאלישע. הוא עדיין הסתכל על אמא של מיכה מתרחקת מהם בחיפוש אחרי קורין, ואלישע הסתכל עליו בהפתעה.

״באמת?״ שאל, ומשך בכתפיו אחרי שראה את הבלבול על הפנים של עומר. ״סתם, אני פשוט לא חשבתי שזה יירגע כל כך. נראה לי שהוא יהיה חסר עד שנמות בעצמנו.״

עומר המהם. ״אתה צודק. זה לא אומר שזה יותר קל.״

אלישע חייך. ״לא, זה לא. אולי מה שיעשה את זה יותר קל יהיה לנסות להסתכל על זה מזווית אחרת.״

עומר הסתכל עליו והרים גבה. ״אתה נשמע כמו אור.״

״אולי זה משהו שאור אמר לי.״

״הממ. מתאים לו.״

אלישע נשף אוויר בצורה שקצת דומה לצחוק. ״נכון? אבל זה לא הוא אמר לי. חברה אחרת אמרה את זה. אולי במקום לנסות לחשוב שהכל יחזור להיות כמו שהיה פעם, צריך לחשוב איך הופכים את זה לקצת יותר נסבל.״

עומר נראה קצת מיואש. ״זאת משימה מאוד קשה, אתה יודע. במיוחד כשמדברים על מישהו כמו מיכה. במיוחד כשמדברים על חלל, במיוחד כשכל מה שאומרים לך לחשוב זה שהוא גיבור ועדיין נמצא איתנו ושאנחנו צריכים להיות עצובים אבל מרוצים שזה קרה.״ עומר עצם עיניים בתסכול. ״סליחה, אני פשוט - המקום הזה נוראי. הוא מזכיר לי שיש אנשים שחושבים שמי שמתים בצבא צריכים פולחן אישיות.״

אלישע השפיל מבט - לא בתבוסה או בחוסר נוחות, אלא בהסכמה עצובה. ״עכשיו אתה נשמע כמו אור.״

עומר צחק, אבל מיכה שם לב לעיניים הנוצצות שלו. הוא ידע שזה מתסכל את עומר, אבל הוא גם ידע שהוא צודק - מיכה לא היה גיבור. הוא אף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה, לא משנה איך ינסו להסתכל על זה. הוא היה יותר קרוב לקורבן מאשר גיבור. הוא לא היה שום מטאפורה, לא מגש הכסף, לא יפה בלורית ותואר. מיכה היה בסך הכל ילד שהיה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון עם הפרופיל הלא נכון, ולא היה לו את המזל שהיה אמור להיות לו כדי לשרוד. הוא היה קורבן של המצב, קורבן של הנסיבות, קורבן של כוחות פוליטיים ששלחו אותו להפחיד ולא חשבו לרגע שהוא קבע עם אחותו לראות סרט בשבת בערב אחרי שהוא סוף סוף חוזר הביתה. אולי זה מה שזה היה, בסופו של דבר, אולי זה מה שהיה כל כך מתסכל בשביל כולם - אף אחד לא ביקש את זה, ואף אחד לא הסתכל על זה בתור מה שזה היה באמת. כי מיכה ידע שהמוות שלו הוא לא צירוף מקרים עצוב של תאונת דרכים, אלא בחירה מודעת שאמנם לא הייתה מכוונת אליו אבל האצבע תמיד הייתה על ההדק. המוות של מיכה, בניגוד להרבה מיתות עצובות אחרות, היה מניע. וזה מה שהיה כל כך מתסכל.

״בכל מקרה,״ הוסיף אלישע אחרי השקט, ומיכה נזכר שהם גם נמצאים שם, ״הדרך היחידה היא קדימה עכשיו, אז עדיף להתחיל להתקדם.״

עומר הסתכל עליו בהפתעה. ״מיכה תמיד אמר את זה.״

אלישע הנהן.

מיכה חייך לעצמו, ובידיעה שהם לא ישמעו אותו, אמר, ״נכון.״

[רינג]

אהעהעהעהעההעה
זה היה כזה עצובבבבבבבבבבבב
אבל יפהההההההההההה
ועצובבבבבבבבבבבבב
והוא אמר בסוף נכוןןןןןןןןןןןןן, אהעהעהעהעהעה
איזה סיוםםםםםםםםםםםםם
אבל למה סיפור עצובבבבבבבבבבבבבבבבב
למרות שהוא לא מת בפרק הזה עכשיו אני מוציא את כל העצב והעצב והעצב והעצב

אזאזאז ממש אהבתי את הסיפוררררררררררררר
אןי לי רעיון כרגע לסוף פתוחחחחח, אני אחפשששששששש

נ.ב.
8 מילים פחות ויצא 2021!

[מהקורה123]

זה ארוך מדי

[Felis Alba]

*יהיה פה תב יערך בהמשך*