⁙אבודים⁙||נטע⁙, סיפור בהמשכים

⁙אבודים⁙
⁙פרק ראשון⁙
485 מילים


רצף הפרקים:


⁙פרק ראשון⁙
⁙פרק שני⁙

''ג-גבירתי?'' קול מהוסס נשמע
''כן?'' נשמע קול קר מדמות גבוהה בברדס
''מ-מה אנחנו עושים כאן?'' שאל מי או מה שהיה בברדס השני
''אדיוט שכמוך, אנחנו רוצים לגנוב את השרשרת של המלכה נולנה'' קראה האישה בקול שהיה גבוה למדיי
''נכון'' הודה הנמוך בקול חלוש ''תזכירי לי למה?''
האישה נאנחה בעצבנות ''כפי שאתה יודע השרשרת הזאת עתיקה מאוד. כולם יודעים שיש בה משהו מסתורי אנחנו יודעים שזה יגרום לדברים.. לזוע..'' היא אמרה את הדברים בטון יהיר במקצת ''אתה איתי חסר מוח שכמוך?''
''כ-כן הוד מלכותך'' נבהל הנמוך שכנראה חלם קצת והשתחווה
''אתה לא צריך לקרוא לי הוד מלכותך'' אמרה האישה ''אני לא המלכה'' היא אמרה את זה כאילו מדובר בצניעות רבה ואז היא הוסיפה ''בינתיים'' וחייכה חיוך אכזרי למדי הצחוק שלה ושלך הנמוך הידהדו ברחבי הבקתה החשוכה למחצה

אי שם בממלכת אלתגורה המלכה נולנה התנשמה בכבדות, זה הרגע היא קמה מחלום שחזר על עצמו בשבועות האחרונים. מישהו מנסה לגנוב את השרשרת שלה, היא הסדירה לעצמה את הנשימה ומילמלה מילות טקס באלפית קדומה, המילים היו סימליות בלבד אבל היו מרגיעות כמו שיר ערש. היא הרגישה את מגעו הקריר של התליון על צווארה, נולנה ניסתה לחזור לישון אך ללא הצלחה. בלית ברירה היא קמה ממיטתה הנוחה והתחילה להתלבש, רוב השמלות של המלכה נולנה נראו אותו דבר- לבנות ארוכות אווריריות ובעלות מחוך עדין שנקשר בחוטים- נולנה הביטה מהחלון השמש עוד לא זרחה אבל הצבא של ממלכת אלתגורה היה שקוע באימונים, הגנרל גרנץ שפיקד עליהם ככל הנראה שוב רצה להוכיח שזאת לא הייתה טעות שהוא התמנה לגנרל בגיל כה צעיר. נולנה ירדה במדרגות הבדולח בצעדים איטיים ומרשימים. היא הייתה אלפית יפה מאוד, שערה הבלונדיני רוב הזמן היה פזור על עורפה ועיניה שבגוון הים חייכו תמיד. כעת לאחר שהחלום כמעט נשכח מזכרונה, היא הרשיתה לעצמה לחייך חיוך רגוע. היא יצאה לגן הארמון וצפתה בחיילים המתאמנים זאת הייתה שגרת הבוקר שלה. ''שלום איאן'' היא אמרה לחייל אחד שעבר על פניה, אם היה חייל שהיה חייב את חיו לנולנה הרי היה זה איאן, איאן היה החייל האנושי היחיד בכל הצבא, הוא ברח ממדינתו שלו שהייתה דיקטטורה אכזרית והגיע אל חופי אלתגורה תשוש ופצוע, המלכה נולנה הייתה זו שמצאה אותו ואפילו ביקשה באופן אישי מהגנרל לונס (קודמו לתפקיד של הגנרל גרנץ) שיקבל אותו לצבא.
''שלום הוד מלכותך'' אמר איאן ביראה וניסה לקוד נסיונותיו הכושלים העלו חיוך על פניה, חיוך שמיהר לסוג ברגע שראתה את בת דודתה קירייה ממהרת אליה. הנסיכה קירייה הייתה בת 18 בלבד אבל נראתה מבוגרת יותר, פניה שהיו נאות למדיי היו תמיד קפואות, רציניות וחסרות רגש. את עיניה היא ונולנה חלקו אבל זה היה הדבר היחיד שהיה משותף לשתיהן, שיערה השחור של קירייה היה אסוף כמעט תמיד בפקעת אדוקה. נולנה ידעה שקירייה לא תצא לבחוץ אלא אם כן קרה משהו ממש חמור
''נולנה'' היא אמרה קצרות כמו תמיד ''המלחמה הדרומית מתפשטת''
המלחמה הדרומית בין ארצות השדונים הדרום-מזרחיות לבין הארצות של בני האדם, איש לא ידע בדיוק למה המלחמה התחילה. אבל אם היא מחמירה היא עלולה להגיע לאלתגורה ואולי אפילו ליצור מלחמת גזעים שלישית
'לא' חשבה נולנה 'אין סיכוי שאני נותנת לזה לקרות'

אעע נטע זה מהמם!!!
שני דברים-
1. בעיני עדיך יותר לרווח את הסיפור ולדלג שורות, שיהיה יותר נוח לקרוא את זה.
2.

כתבת פעמיים "תפקיד", כדאי להוריד אחת מהם. ועדיף שלא לעשות סוגריים, אלא פסיקים או מקפים, כלומר:
מהגנרל לונס, קודמו לתפקיד של הגנרל גרנץ, שיקבל אותו לצבא.
או:
מהגנרל לונס - קודמו לתפקיד של הגנרל גרנץ - שיקבל אותו לצבא.

סליחה אם פגעתי. אהבתי ממשש, מחכה להמשך:)

⁙אבודים⁙
⁙פרק שני⁙
514 מילים

כשנולנה וקירייה הגיעו הישיבה הצבאית כבר התחילה, האסיפות הצבאיות תמיד נערכו בחדר המוגן ביותר בארמון, החדר עצמו לא היה מרשים למדיי מלבד החפצים שעיטרו אותו. על הקירות היו תלויים ציורי דיוקן של מלכי העבר- אבותיה של נולנה. גיבוריי מלחמות העבר ומפות עתיקות יומין, צהבהבות מרוב ומקומטות. בחדר היו עשרת הקצינים הבכירים, והגנרל גרנץ.
''אנחנו צריכים לחשוב על תוכנית פעולה'' אמרה נולנה שהסתובבה בחדר במעגלים- סימן מובהק להיותה דואגת.
''לצד מי אנחנו?'' שאלה הקצינה אנדריאה ''אנחנו לא ידידי בני האדם, אבל גם השדונים הדרומיים- בניגוד לאחיהם הצפוניים, מעולם לא היו חביבים אלינו''
הגנרל גרנץ נראה כאילו פתאום הייתה לו הארה ''בני אדם- בדיוק!'' כל הנוכחים בחדר הסתכלו עליו במבט אטום והוא מיהר להסביר. ''הקצין אדנור-'' הוא פנה אל קצין בעל פנים אדמדמות ואף בצקי, למרות הרושם החיצוני הקצין אדנור היה קצין לתפארת. ''באחת הפלוגות שאתה מפקד עליהן יש בן אנוש.. שמו איאן'' אדנור הינהן כולם התחילו להבין ואולי אפילו להסכים עם קו החשיבה של גרנץ, כולם חוץ מהקצינה אנדריאה.
''אתה רוצה שנשים את מבטחינו בבן אדם? אין לנו שום דרך לדעת אם הוא עדיין לטובת ארצו הישנה'' כמה הימהמו בהסכמה.
''אני סומכת על איאן'' אמרה נולנה ''הוא חייל טוב, מספיק עם הגזענות, אני חושבת שבתור בן אדם הוא דווקא יביא לנו תועלת רבה. הוא מכיר טוב את שטחו ארצו ואת השלטון''
הקצינים החלו להתווכח בניהם. מה שקרה בדרך כלל. והוויכוח שהתחיל בשאלה האם לסמוך על איאן השתנתה ל-''למה בכלל לעזור לארצות אחרות? אין לנו שום אינטרס לעזור להם'' טען הקצין סרווך בתוקף לעומתו התריס הגנרל גרנץ שזוהי חובתם למען העולם כולו. הנסיכה קירייה הפגינה סימן חיים לראשונה מאז תחילת האסיפה בכך שדפקה בידה עם השולחן
''מספיק'' היא אמרה בקולה הצלול והקר, למרות שדיברה בלחש כולם שמעו אותה והשתתקו מיד. ''אתם מתנהגים כמו חבורה של תינוקות, וזה בוודאי לא יעזור למלחמה'' כמה הקצינים עיוו את פניהם. הנסיכה קירייה לא דירה יותר מידי אבל כשכן דיברה, היא הייתה עוקצת.
''מספיק קירייה'' הורתה לה נולנה.
האסיפה חזרה לעצמה פחות או יותר והתחילה לתכנן כיצד לפעול, האם לשלוח את כל הפלוגות. (כאן הוצת שוב הויכוח האם לסמוך על איאן) האם לתמוך בצד אחד או פשוט לנסות להשקיט בינהם שלום. אחרי שלוש שעות שנראו לנולנה כמו נצח, היא הכריזה:
''האסיפה משוחררת'' אמרה בקול חלוש ''האסיפה הבאה תתקיים מחר'' מבלי לחכות לתשובת האחרים היא פסעה בצעדים מלכותיים לחדר השינה שלה, נראה שעברו שנים מאז הבוקר- העייפות והחולשה הפתאומיים, זה לא סתם. מישהו מתכנן נגדה מזימה- משהו קורה...
דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיה ''חשבתי שאמצא אותך כאן'' אמרה קירייה ''בשם צבא אלתגורה נולנה, את נראית חולה'' קולה נשמע בהול מה שהיה נדיר ''שכבי במיטה'' היא הורתה לה, למרות שטכנית נולנה הייתה המלכה והמבוגרת מבין שתיהן היא צייתה בשתיקה. ''אני אניח לך לישון'' אמרה קירייה וזנחה לשנייה את החזות הקרירה והמרוחקת שלה ''להתראות'' היא יצאה מהחדר. נולנה התרוממה לא הייתה לה שום כוונה לישון עכשיו. הכרית נראתה ממש נוחה, השמיכה חמימה למדי... ו- לא! היא תעמוד בפני פיתוי השינה ותגלה מה קרה, בתנועה איטית היא הסירה את התליון מעל ראשה ובחנה אותו, לפני שנים רבות אמרו לה שבמקרה סכנה הוא יאותת לה על כך. כעת הוא זהר באור אדום. הפעם האחרונה שראתה אותו כך היתה ביום הולדתה השישה עשר, מתי שהוריה מתו.
מישהו הולך למות
מישהי

הקפצה D:

⁙אבודים⁙
⁙פרק שלישי⁙
614 מילים



הימים עברו וחגיגות השמונה שנים לשלטונה של נולנה התקרבו. קירייה החלה לבלות יותר ויותר זמן בסיפרייה ובהתעמקות במגילות מתפוררות. לנולנה עצמה כמעט לא היה זמן לדאוג בנוגע לשרשרת, ממלכת אלתגורה כחלק מציון החגיגות, הזמינו לארמון את משפחת מייף, משפחת השדונים המלכותית והארמון כולו היה נרעש נרגש לקראת בואם. חלונות הזכוכית המבריקים צוחצחו, עיטורי הזהב נהיו בוהקים. הדיוקנאות עברו ניקוי עדין וחיזוק צבע. למען האמת הסיבה שהאלפים כל כך נלחצו הייתה לא בגלל היותם מארחים לתפארת ורצו בטובתם המלאה של השדונים. הסיבה האמיתית להתרגשות ולעבודה היא שכולם או לפחות רובם רק רצו להראות לשדונים הצפוניים איך מארחים אורחים, הם עדיין לא שכחו את הפעם בה נולנה התארחה בארמונם של השדונים וזכתה לאכול שם רק מאכלים מוזרים עם מרקם שמנוני וטעם של- כלום.
ערב לפני הגעתם, נולנה (שאגב בניגוד לרוב צוות הארמון באמת התרגשה) החליטה לעשות טיול קטן כדי לנקות את הראש, היא הלכה לסיפרייה ושם ראתה את קירייה רוכנת מעל ספר כבד למראה שעטוף בכריכה גסה מעט למראה, על הכריכה היו רשומים סימנים עדינים שנכתבו באיזושהי שפה קדומה שנולנה לא הצליחה לפענח בגלל הגודל של האותיות היא התיישבה ליד בת דודתה שרק אז שמה לב לנוכחותה ''מה את קוראת?'' שאלה נולנה.
קירייה סגרה את הספר שהעלה עננת אבק ''ספר היסטוריה אסור'' היא אמרה ובקולה הקריר בדרך כלל נשמעו רמזים להתרגשות.
''מה הכוונה אסור? על מה זה מדבר?'' שאלה נולנה.
''הספר נכתב בתקופתו של המלך קווילור השני, והוא מדבר על מאגיה'' הגתה קירייה את המילה המשונה ''על פי הספר המלך קווילור שנא כישוף ואסר על תושביו להשתמש בו, מתברר שלאלפים פעם היו כוחות מאגיה של יסודות, את יודעת- אש מים אוויר ואדמה. וכשהוא אסר עליהם בטענה שזה קסם אפל ומעוות הוא לאט לאט דעך'' קירייה הוסיפה בדרמטיות לא אופיינית לה בכלל ''הספר נכתב על ידי אישה מסתורית למדיי בשם נולנה ואני בטוחה שמדובר בנסיכה נולנה הראשונה שעל שמה את קרויה, היא רצתה שיהיה משהו שינציח את המאגיה ואת הכוחות שנעלמו עם השנים.''
הבעת פניה של נולנה נהייתה מסוייגת. ''זה בטח זיוף קירייה'' היא אמרה ''אין שום הוכחות שלאלפים היו אי פעם.. 'מאגיה' הספר הוא בטח סיפור אגדה ישן עם מוסר השכל או משהו בסגנון הזה...''
קירייה פתחה את פי כדי להתווכח ''כן אני מניחה שאת צודקת'' היא אמרה לבסוף. אחרי שנולנה חילצה ממנה הבטחה מוזרה שלעולם לא תקרא בספר הזה יצאו שתיהן מהסיפרייה. אבל אחריי שנולנה הלכה לישון. חזרה קירייה לסיפרייה היא ריפרפה באצבעה על כל הספרים עתיקי היומין ומצאה אותו היא פתחה שוב בעמוד שבו עצרה, פניה עטו הבעה משונה, ואז היא החלה להביט בכף ידה שעטתה מה שנראה כמו כפפה מוצקה עשויה ממים, היא עטתה חיוך מעט מרושע או סתם משונה.
''המאגיה לא נעלמה נולנה'' היא אמרה בקול רך ומוזר לעצמה יותר מאל מישהו מסוים. ''יום אחד כולם יאמינו בזה'
' היא קמה מהשולחן וסגרה את הספר, אחריי שהלכה לישון הספר נפתח מהרוח הוא התקבע על עמוד מסוים אחד שבו היה ציור של ארבעת היסודות בכל אחת מפינות העמוד מכל ציור יצאה מאין קרן לכיוון מרכז הדף שם היתה מצוירת השרשרת של המלכה נולנה, והיא הייתה מרוסקת לרסיסים. עוד משב רוח מוזר והספר נסגר בחבטה. שעות הבוקר הגיעו ואיתן הציפייה למשלחת המלכותית, הכרכרה של ממלכת וטאיגון הגיעה מלווה בכל הפאר הנחוץ כדי לעשות רושם מלכותי. המלכה נולנה קיבלה את פניהם של המלך והמלכה פידרון ופלאוור, היא הייתה יפה כתמיד והתהדרה בשמלה ארוכה, פשוטה אך אלגנטית, בצבע תכלת וענדה על ראשה את כתר המלוכה האלפית. המלך פידרון היה הראשון לצאת מהכירכרה הוא היה נראה סב חביב עם שערות לבנות בתוספת של קרחת קטנה ובטן קצת פחות קטנה. הוא לחץ בהתלהבות את ידיה של נולנה שקדה לו בחינניות, אחריו הגיעה המלכה פלאוור שהייתה שדונית מהודרת למדיי מהשיער הסגלגל שלה שהיה אסוף בפקעת עד לשוליי גלימתה. היא חייכה חיוך נעים לנולנה ולקירייה שזאת אמנם לא החזירה לה בחיוך אבל קדה בכניעות ובפנים חסרות הבעה.
''ברוכים הבאים לממלכת אלתגורה!'' הכריזה נולנה לקול תשואות האלפים והשדונים.

זה אולי נראה פרק מוזר אבל הוא די חשוב לעלילה
ת''ב?

הקפצה

⁙אבודים⁙
⁙פרק רביעי⁙
314 מילים



נראה כאילו עברו דקות ספורות וכבר הגיע הלילה והנשף האלפי המיוחד, אולם הנשפים עוצב בצורה מעניינת... גם השדונים וגם האלפים רצו שזה יהיה מעוצב בדרך המסורתית שלהם והצליחו להתפשר בקושי רב. השושנים הצחורות האלפיות היו בזר ביחד עם הקוצים הפרחוניים של ממלכת השדונים. הנתינים שהוזמנו לחגיגה פיטפטו בעליזות אבל השתתקו מתוך יראת כבוד כאשר המלכה נולנה בשמלה בגוון אדום כהה שהחמיאה לה מאוד ובכתר המלכות שהונח בחינניות על שיערה שכעת היה אסוף לתסרוקת מיוחדת נכנסה לאולם, לא היה צורך בתנועת היד שלה כדי להשתיק את ההמונים, היא נאמה נאום קצר שמטרתו הייתה להזכיר שעליהם להיות מאוחדים ולאחריה נאם מלך השדונים (בנאום שלו היו הרבה בדיחות פנימיות שרק השדונים צחקו מהן בעוד האלפים בהו בו בלי להבין) אחריי הנאומים והדברים הרשמיים הנגנים התחילו לנגן וחלק מהקהל התחילו לרקוד בזוגות בעוד המלכה נולנה דיברה בצד עם המלך והמלכה על כל מיני דברים שרק טיפוסים לבביים כמותם יכולים לדבר
אחריי כמה שעות אמרה המלכה פלאוור. ''הייתי רוצה לתת לך מתנת יום הולדת יקירתי'' היא אמרה לנולנה שמיהרה למחות ולומר שאין צורך, שניהם כמובן התעלמו ממנה, זה היה לא מנומס אם הם היו מסכימים איתה. המשרת כעבור כמה דקות חזר עם משהו בידיו שנראה כמו ביצה בגודל של כדור משחק, המשרת פתח את הקופסה על ציריה וחשף דבר מדהים.
פיה של נולנה נפער קלות ''האם זה-'' היא פתחה,
''ביצת דרקון מאובנת, בין האחרונות בעולם'' אמר המלך פידרון בעליזות למשך כמה רגעים שלושתם בחנו את הביצה הזהובה שלהבות התפתלו בתוכה הנסיכה קירייה התקרבה בחינניות לבת דודתה נראה היה שזיהתה מייד במה מדובר, בטח קראה על זה באחד מהספרים שלה. חשבה נולנה לעצמה. היא עצמה לבשה שמלה כחולה כהה ועטתה כפפות לבנות שנראו כאילו המטרה היחידה שלהן הייתה להפחית מגע בינה לבין הסביבה. זה הרגע אלף אחד שכנראה לא הכיר אותה הציע לה לרקוד איתו וזכה ממנה מייד במבט קר כקרח.
''זה יכול לבקוע?'' היא שאלה בקול מהורהר עינייה מתמקדות בביצה לא היה ברור האם זה מבט מסוקרן או דווקא מבט חושד
''הביצה מאובנת'' הסביר המלך פידרון בקול איטי כאילו הוא מסביר לילדה קטנה
''קירייה את יכולה בבקשה לקחת את המתנה לחדרי?'' שאלה נולנה את בת דודה בידיעה שזאת מעדיפה ממילא להתחמק כמה שיותר מחברה. קירייה הינהנה ובלי להסס יותר מידי לקחה את הביצה שהייתה קלה ממה שציפתה לה. אחריי לכתה המלך ושתי המלכות המשיכו לדבר אבל כאשר התחילו לדבר על שיתוף פעולה מבחינה כלכלית אז נעצרה המלכה פלאוור את נולנה ואמרה:
''אחד מהחיילים שלך מצותת לנו''



ת''ב מישהו?

ואוו מהמםם
אבל היו חסרים כמה סימני פיסוק..
נגיד כאן:

לא ברור איפה המשפט עוצר. יכלת לעשות ככה:

''זה יכול לבקוע?'' היא שאלה בקול מהורהר, עינייה מתמקדות בביצה. לא היה ברור האם זה מבט מסוקרן או דווקא מבט חושד.


יכול להיות שאפשר להוסיף איזה פסיק גם במשפט השני אבל אני לא בטוחה.. זה לא המקום היחיד שהיה חסר (יש עוד כמה מקומות באותה פסקה) זה סתם דוגמה.

סליחה אם זה מעליב או משהו, אני פשוט בת של מורים ללשון אז דברים מהסוג הזה מפריעים לי לפעמים:)
ממליצה לך לקרוא את הפרק כל פעם לפני שאת מפרסמת מנקודת מבט של קורא שלא יודע מה העלילה שמתרחשת בראש שלך, ולבדוק אם זה מספיק ברור, ואם לא-לשנות מה שצריך. (זה פשוט מה שאי עושה)

⁙אבודים⁙
⁙פרק חמישי⁙
471 מילים




נולנה חיפשה בעיניה את המצותת ולהפתעתה היה זה איאן, היא סימנה לו להתקרב,
''אני מאוד מצטער שצותתי עוד מלכותך'' הוא קד קידה מגושמת ''הגנרל גרנץ הורה עליי לקרוא לך וחיכיתי שהשיחה תיגמר''
עינייה של נולנה נפערו ''הגנרל גרנץ הורה לך לקרוא לי'' היא חזרה על דבריו בקול מהורהר ורציני. ''אני מאוד מצטערת'' היא התנצלה בחופזה בפני המלך והמלכה ''עניניי ממלכה דחופים'' איאן והמלכים המשיכו להביט בה מתרחקת כשגבה אליהם.
''היא כנראה ממש לחוצה'' אמר איאן ולא שם לב שדיבר בקול שניהם פנו להביט אליו בהפתעה
''אז אתה הבן אדם שמשרת בצבא האלפים'' אמרה המלכה ובחנה את אוזניו העגולות של איאן ''אה..'' איאן נראה פתאום נבוך, הוא לא היה טיפוס שמרבה בשיחות יותר מידי. המלך פידרון נראה יותר מתלהב מסקרן בניגוד לאשתו,
''מדהים!'' הוא אמר ''איפה הזנב שלך?''
איאן נחנק לשמע השאלה ''איפה ה-מה?''
המלכה פלאוור גיחכה ''אתה מתבלבל עם אנשי-חיה יקירי'' היא אמרה ופנתה בחביבות לאיאן ''שתדע שאתה מאוד מפורסם בארצנו''
היא גילתה לו, איאן נראה נבוך יותר ויותר משניה לשניה, ''סלחו לי'' הוא קד ''אני חייב לחזור לבסיס שלי''
''יש לי חדשות איומות בשבילך הוד מלכותך'' אמר הגנרל גרנץ.
''שמתי לב'' היא אמרה בסרקזם לא אופייני לה ''מה קרה עכשיו?''
הוא התעלם מהציניות ואמר בצורה ישירה ''המלחמה הדרומית פרצה לשטחינו'' הוא אמר ''עכשיו זה סופי, ניאלץ לפעול ולבחור באחד מהצדדים'' נולנה שקלה את תשובתה ''אנחנו לא ידידים של בני האדם ואני חוששת שהידידות עם השדונים הצפוניים תתערער אם לא נעזור לאחיהם הדרומיים, אין ספק. נעזור לשדונים''
הגרנל גרנץ הינהן בעייפות ''אני לא מאמין שזה באמת קורה לנו'' הוא אמר ''באלתגורה לא הייתה מלחמה כבר שישים ושבע שנים'' נולנה לעומת זאת נראתה כבעלת ביטחון עצמי ''אנחנו ננצח פיצ'ר''היא אמרה וקראה לו בשמו פרטי.
זה היה מוזר לקבל שיחת עידוד מהמלכה בעצמה אבל גרנץ החליט שזה דווקא בסדר, והעלה חיוך על פניו. ''אני בטוח הוד מלכותך, כדי שנתחיל לתכנן את צעדינו''
נולנה פרשה את מפת אלתגורה וסימנה את כוחות האלפים היא הרשתה למחשבותיה לנדוד קצת וחשבה על פלאוור ופידרון, מעניין מה הם עושים עכשיו... מעניין מה איאן עושה עכשיו...
איאן ישב בדירה שלו, בתור חייל הוא אמנם היה זכאי לארוחות צבאיות אבל היום הוא החליט לאכול לבדו, הוא לא היה טבח גדול בלשון המעטה ולכן ארוחת הערב שלו הייתה חתיכות גזר שצפות בקערת חלב. דפיקה בדלת הסיחה את דעתו מהמאכל המגעיל, הוא קם לפתוח אבל הדלת כבר נפתחה בחבטה. ''איאן גאווין אתה עצור בשם החוק'' הרעים החייל שעמד בפתח.
''אני מה?' שאל איאן בחושבו שכנראה לא שמע טוב.
''אתה אשם בכך שאתה עוזר במלחמה של אנושיה ממלכת האנשים המטונפת-'' ירק החייל בבוז ולמרות מאמצי ההתנגדות של איאן קשר אותו וגרר אותו לכלא אחריי שעתיים של קריאות וצעקות שווא איאן התיישב על שרפרף עץ קטן שהיה בתא שלו.
''לעזאזל'' הוא חשב לעצמו בייאוש והביט לכיוון הצהר הקטן שהיה כולו סורגים. ''מישהו הפליל אותי', מישהו שיש לו משהו נגדי.' הוא החליט ומילמל בשקט ''וברגע שאני אמצא את הבחור הזה הוא לא יישאר בחיים''

תגובות בבקשה

מושלםמושלםמושלםםם
לגמריי
אין לי הערות אפילווו (נדירר)
ואוו תמשיכיייייי

⁙אבודים⁙
⁙פרק שישי⁙
672 מילים




''אסיר מבקש לדבר איתך הוד מעלתך'' אמר הסוהר בקולו האדיש והמשעמם.
''איזה סוהר?'' שאלה נולנה, רק עכשיו היא קמה מהשינה ודעתה לא הייתה צלולה יותר מידי.
''איאן גאווין'' אמר הסוהר בקול משועמם כאילו הוא רגיל לכך שאסירים דורשים לדבר עם המלכה.
''איאן?'' שאלה נולנה כאילו היא מפקפקת במה שהיא שמעה הרגע, ''ממתי הוא בכלא?'' היא דרשה לדעת ''ובעוון מה?''.
הסוהר שלף מגילה ''על פי הרישומים הוא בכלא מאז אתמול ובעוון בגידה במולדת''.
נולנה הרימה גבה ואמרה בקול השקול ביותר שהצליחה להוציא מפיה ''אני חוששת שמעולם לא נתתי הוראה לאסור אותו'' היא אמרה בקרירות ''ואתה יודע שרק לי ולאנשים שאני סומכת עליהם בעלי הסמכות''.
הסוהר נראה קצת חושש ''אבל הוד מעלתך... קיבלנו מכתב לאסור את בן האנוש וההוראה הייתה מלווה בחותמת המלכה''
היה נראה שההסבר לא מוצא חן בעיני נולנה ''הראה לי'' היא דרשה. הוא פישפש במעילו ושלף את המגילה שאמנם הייתה מקומטת במעט אבל לא היה ניתן לטעות בה, היא הכילה את חותמתה של נולנה. ''תוציא אותו מייד'' הורתה נולנה בקול נסער הסוהר השתחווה ומיהר לצאת מחדרה. היא הכריחה את עצמה להרגע, פתאום הרגישה תחושה מוזרה כאילו יש משהו שחסר לקחו כמה רגעים עד שקלטה במה מדובר, השרשרת שלה נעדרה. צרחה חדה שמעולם לא נשמעה ממנה כעת בקעה מפיה
''זאת שערוריה ממש'' אמרה נולנה בפעם החמישית בעודה פוסעת הלוך וחזור במעגלים. ''זה סקנדל שלא נשמע כמותו, מישהו משתמש בטבעת המלך כדי לחתום על מסמכים בלי רשותי, מסמכים שיכניסו חיילים לכלא. ואז גונבים את השרשרת שלי'' היא אמרה.
''הוד מלכותך השרשרת לא יכלה לצאת משטחי הארמון, היא בטוח נפלה לך... אין סיכוי שמישהו גנב...'' ניסו הקצינים בזה אחר זה להרגיעה את המלכה הצעירה והנסערת.
''אני דווקא לא חושב ככה'' אמר הגנרל גרנץ בקול שקט ומהורהר ''אני חושב שמישהו גנב, ייתכן וזה אפילו מישהו בחדר הזה'' כל הקצינים מחו פה אחד שלא ייכנס להאשמות מיותרות.
נולנה הנידה בראשה ''ייתכן שזה נגנב פיצ'ר אבל אני בטוחה שלא על ידי אף אחד מהנוכחים כאן'' היא נאנחה ''תורה על הגברת החיפושים בבקשה'' היא אמרה לקצין ולדלבי שהינהנן במרץ. ''ופיצ'ר'' היא פנתה היא פנתה לגרנץ כששניהם היו האחרונים שבחדר. ''אני סומכת עליהם, אבל בכל זאת...'' מצוקה נשמעה בקולה ''תנסה בשבילי לבדוק אם בטעות אחד מהם...''
גרנץ הצדיע ''כן הוד מלכותך'' אחריי קידה מרשימה למדיי הוא יצא מהחדר, הוא לא התכוון לחפש אצל אף אחד מהקצינים, הוא התכוון לחפש אצל האדם היחיד חוץ מנולנה שהחזיק בטבעת המלך. 'נולנה אולי טובת לב מידי בשביל לשים לב לזה' חשב גרנץ כאשר עלה במדרגות הארמון. 'אבל הגנב הוא לא אחר מאשר הנסיכה קירייה'
''אחיי'' קול נשי בעל עוצמה נשמע בקרחת היער של ארץ השממה-האבודה מקום הימצאם של בני הכלאיים, אנשי החיה. שזכו רק ללעג ולבוז בקרב הארצות האחרות. קול דיבורים חרישי נשמע,.
''מי את?'' שאל הקנטאור הזקן ביותר ''אלפית? בת אנוש? את לא רצויה פה'' נראה היה שדבריו לא עשו שום רושם על הדמות.
''באמת?'' היא שאלה בקול מעט מלגלג ושילבה את ידיה. באמת לא היה ניתן לקבוע אם זאת בת אדם או אלפית כיוון שאוזניה היו מכוסות בברדס ותווי פניה היו מוסתרים בצללים, אל היא הקרינה כל כך הרבה ביטחון שכמה מהיצורים נסוגו.
''כן'' התעקש הזקן בקול נחוש. היא צחקה צחוק קר
''תראו אתכם, גובלינים, פיות, קנטאורים, בני ים וטרולים'' היא החוותה בידה עטוית הכפפה על כל הנוכחים ''פעם הייתם גיבורי הציווליזציה, אתם הקמת אותה, נתתם לבני האנוש את האש ויצרתם בשביל האלפים את הגלגל, ומה הם נתנו לכם בתמורה?'' היא שאלה.
''זרקו אותנו לארץ השממה'' צעקו כמה יצורים
''ומה אתם רוצים?'' היא הלהיטה אותם בדיבורה וגרמה להם להרגיש כעס נוראי כלפי אלו שלפני חמשת אלפים שנה ויותר היו בני טיפוחם.
''נקמה!'' הם ענו לה כהד.
היא חייכה אליהם חיוך מנצח, יודעת שהשיגה את מה שרצתה ''מצוין'' היא אמרה ''בואו אחריי ואני מבטיחה לכם שלא תתאכזבו'' כולם- מהפיות עד לגובלינים התלהבו והלכו אחריי האישה בברדס.
''אבל זה אבסורד'' ניסה הקנטאור הזקן לשכנע אותם ''מלחמה מול בני האנוש והאלפים לא תעזור לנו. ואיך אתם יודעים בדיוק אם לא ההיפך? אתם לא מכירים אותה, היא בטח תוביל אתכם לשיעבוד''
אך לשווא, אף אחד לא הקשיב לו. הוא נאנח ודהר בחזרה ליער. ''איך אנחנו צריכים לקרוא לך גברת-מושיעה?'' שאלה פיה קטנה בקולה המצייץ.
חיוכה של האישה נהיה מרושע ''תקראו לי הגבירה'' היא אמרה ''הגבירה בברדס''.

ת''ב?

הקפצה :>

⁙אבודים⁙
⁙פרק שביעי⁙
668 מילים

''אתה בטוח?'' שאל נולנה בקול עייף את גרנץ המשתלהב.
''אני בטוח במאה אחוזים הוד מלכותך, גיליתי מי האשם בגניבת השרשרת שלך''
נולנה שעבר שבועיים מאז גניבת השרשרת האהובה שלה, נראתה עייפה עם כל יום שעבר, שקי שינה כהים מתחת לעיניה שיערה הבלונדיני היה אסוף לפקעת ושמלותיה העדינות התחלפו לשמלות נוקשות יותר עם צווארון גבוה.
''הבנתי'' היא שילבה את ידיה ''מי הגנב?''
גרנץ רטן, הוא היה מעדיף להילחם לדו מול צבא שלם ולא להגיד למלכה את הבשורות הקשות. ''הנסיכה קירייה, הוד מלכותך'' הוא סיים את דבריו באנחה קטנה. הגבות שלה התרוממו בהפתעה.
''אתה רציני פיצ'ר?'' היה ברור שהיא לא מאמינה לו.
''למי עוד יש את טבעת המלך?'' גרנץ ניסה לשכנע אותה.
''אני סומכת על קירייה כשם שאני סומכת על עצמי'' נולנה הגנה על בת דודתה בעוז. ''ונפלה לה המפה הזאת'' אמר גרנץ, המפה שכעת הראה לנולנה הייתה מפת העולם וארץ השממה-האבודה הייתה מוקפת בעיגול.
''אני לא מבינה את הקשר של זה אל השרשרת שלי'' ביטלה נולנה בקול אדיש.
''היצורים שהיו בארץ השממה התחילו למרוד ו-'' גרנץ היסס ''הגבירה בברדס מובילה אותם...'' הוא סיים בקול חלוש.
''הגבירה בברדס? מי היא?'' שאלה נולנה בסקרנות שפינתה את מקומה להתרעמות. ''רגע, כמה זמן אתה יודע מכך?'' היא שאלה מעט בכעס. ''יומיים...?''
''אבל הוד מלכותך אני חייב להסביר! הקצינים שלא עשו את הקישור כמו הקצינה אנדריאה, טענו כי אין בגבירה איום לפחות לא עד שהשרשרת תימצא'' הוא סיים בתחינה קלה.''
פיצ'ר גרנץ!'' קראה נולנה, ''מחובתי לדעת אידיוט מדופלם שכמוך'' הוא ידע שהיא כועסת במיוחד, כיוון שמעולם לא התנהגה ככה קודם. ''אני מצטערת על ההתפרצות שלי'' היא אמרה כאשר נרגעה לבסוף. ''אני מודה לך על התחקיר שעשית, אני לא חושבת שקירייה היא אותה גבירה ובפעם הבאה תיידע אותי מיד''
גרנץ קד ואמר ''כמובן הוד מלכותך, אני מאוד מצטער'' היא הינהנה ואמרה שהוא משוחרר. 'קירייה לא הגנבת, ובל זאת... השרשרת הרי לא גנבה את עצמה, נכון?' היא חשבה לעצמה.
איאן פסע בתשישות על הדשא של גן הארמון, מאז שהוא נכנס (ושוחרר) לכלא, היו לו חלומות מטרידים בלילה. והוא תהה מה פשרם. הוא התנגש במישהו, מישהי.
''אני מצטער כל כך הוד מלכותך'' הוא אמר והתכופף כדי להרים את הדפים שנפלו לה.
''אין צורך איאן'' היא אמרה בקול חלוש והרימה את אחרון הדפים. ''לא הייתי מרוכזת לא ישנתי כל כך טוב בלילה''
איאן תהה למה היא מספרת לו את זה, ''גם אני הוד מלכותך'' הוא אמר ''היה לי חלום מוזר ו-'' הוא הרגיש שזה מטופש לספר לה על חלומות רעים אז החליט לשתוק.
''האמת שגם לי'' אמרה נולנה ויישרה את הדפים בידיה ''אני שונאת חלומות על דרקונים''.
איאן השתעל ''אמרת חלומות על דרקונים...?'' הוא כמעט שכח שהוא מדבר עם המלכה.
''גם אתה חלמת חלום כזה?'' היא נעצה בו כל כך חזק את עיניי הטורקיז שלה שאיאן התחיל לחשוב שהיא קוראת מחשבות, אבל אז היא הסיטה את מבטה. ''אני מקווה מאוד שזהו צירוף מקרים ולא רמז על העתיד'' היא אמרה ''גרנץ בטח היה אומר שזה שטויות.. תלוי אם אתה מאמין בזה''
איאן שקל את תשובתו לפני שענה לה ''אני מניח שכן הוד מלכותך?''.
היא חייכה חיוך קטן, ''היה נחמד לדבר איתך איאן'' היא אמרה.
''גם לי- זאת אומרת על לא דבר-'' התבלבל איאן במבוכה. היא צחקה בקול הפעמונים העדין שלה ''להתראות'' היא אמרה והשאירה אותו מבולבל עוד יותר. הוא תהה מה לעזאזל קרה כרגע בדיוק.
''איך קוראים לך?'' נבחה הגבירה בברדס לכיוון גובלין אחד.
''דים'' הוא קרא בקולו הגבוה והחורקני והשתחווה לה.
''מצוין, דים'' היא אמרה בקול נחמד יותר, ''רוצה לעזור לי ולהיות שליט הגובלינים?'' איך שהיא אמרה את זה, ההצעה נשמעה כל כך מפתה שהוא הסכים מיד.
היא שאלה את אותה שאלה טרול בשם קמבורג, קנטאור צעיר ויפה תואר בשם אריין, ופיה מתוקה ששמה פיקסידל. השליטים החדשים (שהיו כפופים כמובן לגבירה) סידרו את הבני עמם בשורות מסודרות. הגבירה חייכה לעצמה, זה היה טוב יותר ממה שציפתה. היא הורתה לשליטים להתקרב,
''מה היעד הבא שלנו?'' שאל אריין ביראת כבוד. הגבירה הסתכלה לכיוון השמש ששקעה ''ממלכת אלתגורה'' היא אמרה בקולה שהבהיר שהיא מבינה למה, ''אתם רואים את השמש השוקעת ידידיי? זוהי המלכה נולנה, השמיים הם העולם כולו. ועכשיו אחריי שהשמש מתחילה לשקוע, מגיע תורה של החשכה'' היא צחקה לעצמה בהנאה. ''הג-גבירה?'' שאלה פיקסדל בקולה המתוק. ''מה?'' נבחה הגבירה בעצבנות. ''יש צבא שמתקרב אלינו''

ת''ב?

הקפצה ^^

⁙אבודים⁙
⁙פרק שמיני⁙
684

''הוד מלכותה אוהבת תה חזק עם כפית סוכר'' דקלמה משרתת שמנמנה בעודה מכינה לנולנה תה ''הוד מלכותה אוהבת תה חזק עם..'' דעתה הוסחה כאשר ראתה משהו מונח על הרצפה. ''יו איזו שרשרת יפה!'' היא הרימה את השרשרת בעדינות והתבוננה בסקרנות בתליון ''הוא נראה לי מוכר אבל מאיפה...?'' היא ניסתה להיזכר, אבל זיכרונה בגד בה. ''אבל מאיפה?''. היא המשיכה לאחוז בשרשרת בידה אבל פתאום צעקה עצבנית הבהילה אותה, ''חי אלתגורה תעזבי את התליון הזה מייד!'' קראה הקצינה אנדריאה שהבחינה בה מהצד. היא הייתה אישה מרשימה למדיי בשנות הארבעים לחייה, היא הייתה בעלת שפתיים דקות, לחיים שקועות ושיער חום כהה גלי. אך כשכעסה כל הדברים הללו גרמו לה להראות אולי אפילו מעט מפחידה. המשרתת שמטה את התליון בבהלה ''אני מצטערת'' היא אמרה וקדה מרוב פחד, ''לא ידעתי שזה שייך למישהו'' הבעת פניה של אנדריאה נשארה כועסת ''לא סתם מישהו, למלכה נולנה 'מארלה' השלישית!'' היא קראה, מארלה אמר בשפת האלפים הקדומים, שפה שנכחדה מזמן- המפוארת. ''תביאי לי!'' היא אילצה את המשרתת המסכנה לתת לה את התליון. ''תחזרי למה שעשית קודם ואל תספרי לאיש'' אמרה אנדריאה, זאת הייתה דרכה 'הסימפתית' לשלח אותה מעל פניה. היא הלכה משם משאירה את המשרתת נבוכה ופגועה שאכן ניסתה לחזור למה שעשתה קודם. ''הוד מלכותה אוהבת תה חזק עם כפית סוכר...?''
''הוד מלכותך'' אמרה לוחמת אלפית עם שיער חום בהיר ועיניים ירוקות בורקות. ''שלום לך'' בירכה אותה נולנה במאור פנים. ''הקצינה אנדריאה אמרה לי להגיד לך לפגוש אותה בחדר האסיפות'' דקלמה האלפית הצעירה כאילו שיננה את זה הרבה פעמים., מה שייתכן. ''משהו על להחזיר לך משהו ששייך לך'' היא קדה בחינניות מול המלכה שנראתה כאילו הצעירה מצאה חן בעיניה. ''תודה רבה לך,'' היא חייכה. משהו באלפית משך את תשומת ליבה, כמעט כאילו היא קראה את חייה ורגשותיה, היא ידעה שזאת משתוקקת להגן על אלתגורה במחיר חייה. ''מה שמך?'' האלפית נראתה מעט מבולבלת, אחריי הכל למה המלכה שואלת אותה לשמה? ''דורלין, הוד מלכותך'' היא אמרה בצניעות וקדה שוב. ''דורלין פלאדוויק'' נולנה הנהנה, ''תודה רבה'' היא אמרה וחייכה את החיוך הקורן שלה.
''אוי אנדריאה! תודה לך!'' קראה נולנה בקול מלא רגשות תודה כאשר ראתה את התליון האהוב של מונח בין ידיה של הקצינה אנדריאה. ''קחי את זה הוד מעלתך'' דחקה בה אנדריאה ''זה שלך''. בתנועה איטית ענדה נולנה בחזרה את השרשרת, עורה עקצץ בתגובה למגע התליון הקריר. ''אז זה כנראה בכל זאת נאבד לי'' היא אמרה ''איפה מצאת את זה?''. אנדריאה אולי לראשונה בחייה הרגישה נבוכה, ''האמת שמשרתת אחת מצאה אותה..'' היא סיפרה. ''אבל-...'' היא המשיכה, אם כי קול צעקה קטע את דיבוריהן ''פיצ'ר הכל טוב?'' שאלה נולנה בדאגה, היא מעולם לא ראתה אותו מאבד את עשתונותיו ככה ''מה נפל עליך?'' נזפה בו אנדריאה. ''אני מאוד מצטער גבירותיי אך קרה דבר איום'' הוא אמר ונשימותיו המהירות הבהירו שהוא רץ לחדר כדי לספר להן. ''שב, תירגע ותספר לנו'' הורתה לו נולנה. ''האם זה קשור למלחמה הדרומית?'' חקרה הקצינה אנדריאה, ''שכחי מהמלחמה הדרומית'' הורה לה גרנץ ''אנחנו עומדים מול איום חדש שהשמיד כמעט את כל לגיון 672'' שתי האלפיות נראו מבולבלות, ''על מה אתה מדבר פיצ'ר?'' היא חקרה אותו ''איזה איום?''. פרצופו של גרנץ נהיה נואש, ''שלחתי את הגדוד הטוב ביותר של הצבא שלנו, 672. בהוראתי הוא הלך ואיתר את צבא היצורים מארץ השממה-האבודה, ותנחשי כמה שורדים יש מהקרב הזה?'' הוא שאל בקול שבור, נולנה נזכרה שבעבר היה מפקד הגדוד הזה. ''שני שורדים בסך הכל!'' הוא שטח בפניהן הכל, את המלחמה האכזרית ובריחתם של שני הניצולים כאשר הבינו שהם אבודים. ''אוי וי'' אמרה נולנה בייאוש ''מה עלינו לעשות?'' הקצינה והגנרל שתקו, דפיקה בדלת נשמעה הייתה זאת דורלין ''אני מקווה בשבילך שיש לך תירוץ טוב שאת מפריעה לפגישה הזאת'' קראה אנדריאה ''למעשה גבירתי הקצינה, יש לי'' נאנחה דורלין ''יש שליחים מהמלך סווג החמישי'' המלך סווג החמישי היה מלך האלפים בארץ המערב אורוויגי וכמו אבותיו היה ידוע בכף ששנא בני אנוש ואנשי חיה ''מה יש?'' נדרכה נולנה ''אני מקווה שהוא לא רוצה שוב לבנות ארמון חורף בתוך שטחי אלתגורה...'' היא היססה ''זה בטח משהו גרוע יותר, נכון?'' דורלין הינהנה ''כן הוד מלכותך, המלך סווג הצטרף לצבאה של הגבירה-'' היא נקטעה על ידי גרנץ שאמר ''אבל חשבתי שהוא שונא אנשי חיה..-'' ואנדריאה התערבה התערבה ''הוא בטח שונא יותר בני אנוש'' דורלין השתעלה כדי למשוך את תשומת ליבם ''הוא קורא לנו להצטרף אלינו, והוא אמר שאם נסרב תוך שבועיים אלתגןרה תושמד''