השתלהבות / קלישה, שחר של עידן חדש

[קלישה מהלכת]

המדף שלי.
מבוטא.

***

הקטע צונזר מסיבות אישיות לתקופת זמן ארוכה למדי ואז הוחזר. מסיבה זאת, הגרסא המוצגת כעת לא זהה בדיוק לגרסא הראשונה, במובנים רבים, מאחר שלא הצלחתי למצוא את הגרסא המלאה, ונאלצתי לאלתר מעט.

***

השתלהבות

[אורך: 3046]

הייתי בת עשר כשלקח אותי אבא למסע הציד הראשון שלי. הלכנו עד ליער אפרופורד, היכן שהעלים כבר נעשו אדמוניים ופרחי האש כבר החלו ללבלב במערבולת של גווני כתום. אבא תלה על גבו את להב האנתרקס שלו, העשוי מברזל הליזארי, ועטה את הכפפות חסינות האש שלו. אני עטיתי גם אני כפפות חסינות אש, ואחזתי בכוננות פגיון אנתרקס קטן. לא היה אמור להיות לו שימוש, אך אמא התעקשה שאקח אותו.
אבא הוביל לקרחת יער קטנה, שם נשכבנו מאחורי מעטה עצים והמתנו. אבא הסיר את להב האנתרקס שלו והסביר לי איך להשתמש בו.
"כשאת רוצה לתקוף, שחררי את הנצרה," הוא אמר והראה לי את נצרת המתכת הכהה שבתחתית ידית הלהב. "תכניסי את אצבעך לחריץ שבתחתית הידית ופשוט תזרימי להבות החוצה בכל הכוח. הברזל ההליזארי הוא המתכת היחידה שמשמרת להבות משלהבים. האש תזרום דרך הברזל ההליזארי, ותחמם אותו עד שנגיעה אחת בו תוכל לשרוף כמעט כל חומר."
הוא הדגים לי כיצד להשתמש בלהב, בתנועה איטית אך מיומנת. הוא שיחרר את הנצרה ותקע את אצבעו המורה בפתח. הבטתי מוקסמת בלהבות המטפסות מעלה, דרך הברזל ההליזארי, עד שהלהב נראה כאילו הוא עשוי מאש כחולה מוצקת. אבא צחק למראה מבטי המהופנט, והרפה מפתח האנתרקס.
בתוך רגע נעלם הזוהר הכחול הערפילי שעטף את הלהב וצבעו דהה לשחור המתכתי, האטום, של הברזל ההליזארי. נעצתי מבט מאוכזב בלהב האנתרקס הפשוט שאבא תלה שוב על גבו.
לפתע נשמעו קולות מרוחקים של עלים מרשרשים וענפים מתפצחים. אבא הצמיד את אצבעו לפיו והחווה בראשו לעבר העצים. חיקיתי אותו בדיוק רב ככל שיכולתי, עיני נוצצות מההתרגשות והמתח.
לפתע הציץ ראש זהוב מבעד לעצים, ואז פלג גוף עליון, ורגליים, וזנב קטיפה מלכותי. שועל הסילטומיל הידס לעברנו במלכותיות על כפותיו הרכות.
מעולם לא ראיתי קודם לכן שועל סילטומיל, רק בציורים במגדירי חיות האמברוזים שמילאו את הספרייה הקטנה שבחדרו של אבא. פעם דפדפתי באחד הספרים האלה – ספר עבה וכבד, בעל כריכת עור חומה ומיושנת, ונתקלתי בציור של שועל סילטומיל בצבעי פסטל בהירים. הציור היפהפה ריתקה אותי, אבל לאחר שראיתי שהערך משעמם בערך כמו שיעורי הבית בסיטתוסטרמיה שנתנה לי המורה, נטשתי את הערך.
הציור בהחלט לא עשה חסד עם החיה האצילית הזו. קווי הפחם השחורים לא הצליחו להעביר את החינניות והגמישות שבה נע שועל הסילטומיל, צבעי הפסטל הבהירים לא יכלו להתקרב לגוון של פרוות הקטיפה הקרמלית היפהפיה שלו, והזנב המצויר הצהבהב לא התקרב למראו של הזנב המתפתל והארוך שהצליף בקרקע מאחורי השועל. הוא היה מהפנט.
אני קפאתי במקומי, נדהמת, אבל לאבא היה את האינסטינקטים המהירים של המשלהבים. ברגע שדרכה כף רגלו של השועל בקרחת היער, הוא זינק ממקום מחבואו ושלף את להב האנתרקס שהיה תלוי על גבו. השועל בקושי הספיק לסובב אליו את ראשו בבהלה, כשהלהב הזוהר בערפילים כחולים שיסף את גופו.
נדמה היה כאילו הכול עבר להילוך איטי. הלהב פילח באכזריות את גופו של השועל והקיז דם. השועל קרס על הקרקע בו ברגע, מת, וצבעו הזהוב התנקז ממנו כאילו היה צבע שמישהו שטף בצינור מים חזק במיוחד. הזהוב נקווה בשלולית סביבו של שועל הסילטומיל. כשאבא רכן לידו כדי לבדוק את בשרו, נשאר ממנו רק שועל מצוי שפרוותו אדמונית שחורה.
אבא בחן אותו בשביעות רצון וסימן לי בידו להתקרב. הוא הצביע לעבר בשרו של השועל והחל להסביר לי כיצד בודקים האם הבשר טוב לאכילה. ידיו המיומנות עטפו את בשר השועל, ניקו אותו והורידו את החלקים המתאימים, בתנועות מיומנות כל כך שלא נאלץ כלל להביט על מעשה ידיו.
אבל אני לא הייתי מיומנת, ולא הכרתי את המלאכה. מעולם קודם לכן לא ראיתי חיה מתה, והמחשבה שאבא הרג אותה כל כך בקלות וכלאחר יד, רק לצורך לימוד, חילחלה אותי. גררתי לעברו את רגלי באיטיות, בעודו מדבר ומסביר, עד שכנראה הבחין שמשהו לא בסדר, כי פניו התקמטו בדאגה. "הכול בסדר, סאירה?" הוא שאל אותי.
ואני קרסתי והקאתי את נשמתי לתוך שיח סמוך.

***

למסע הציד השני שלי לקח אותי אבא כשהייתי בת עשר וחצי, רק שישה חודשים לאחר הראשון. היא חיכה עד שאמא תרכב אל הבירה לאיזה מסע עסקים, ואז ארז תרמיל והגניב אותי החוצה בלילה, בשקט־בשקט, כדי שהשכנים לא ישמעו.
הוא הוביל אותי הפעם ליער אחר, שאת שמו לא ידעתי אז ואינני יודעת היום. הוא היה קודר ומסוכן למראה בלילה, אבל אבא לא פחד. הוא הוביל אותי פנימה בצעד בטוח, במבע שלוו, מדי פעם עוצר כדי להרצות לי על הצמחים או הפרחים שנתקלנו בהם. אני פשוט השתדלתי להישאר קרובה אליו ולא לגעת בשום דבר.
גם הפעם נעצרנו רק כשהגענו עמוק לתוך היער, היכן שקרני השמש אינם חדרו את חופת העצים העבותה, ולא היה שום אור מלבד אורה הקלוש של העששית שאבא נשא עימו. הוא הניח אותה על הקרקע בלב היער והחל לארגן את האזור כדי שיתאים לציד.
צפיתי בו בדממה. הוא הוציא חבל ארוך, שקלע בעצמו לפני מספר ערבים, אותו קשר בזהירות לאחת מגזעי עצי הפרימבר, ולאחר מכן מתח אותו על הקרקע עד שכמעט נגמר, ואז קשר את קצוותיו לעץ איבונרה חזק. הוא הוציא רשת חוטים ארוגה הדוק מתרמילו (עליה עבד גם בשבוע האחרון, מבלי שאמא ראתה) וקשר את החוטים המרימים אותה לענפי עץ רכון שכיסה כמעט את כל המרחב בין עץ האיבונרה לבין עץ הפרימבר. לאחר מכן בדק שהרשת נחה על הקרקע, וכיסה אותה (נזהר שלא לדרוך בה) בעלים וענפים, עד שהשתלבה לגמרי בקרקע, והניח במרכזה נתח בשר עסיסי. לבסוף צעד אחורה לבחון את מעשה ידיו. הוא חייך לעצמו ונד בראשו בשביעות רצון, ואז ארז את תיקו. העמיס אותו על גבו, וכרע מאחורי עץ בציפייה. הוא סימן לי להצטרף אליו. ברגע שהגעתי, כיבה בנשיפה את העששית.
חושך כמעט מוחלט עטף את היער. בקושי יכולתי לראות את קווי המתאר של העצים. נצמדתי בפחד לאבא.
"למה כיבית את האור?" לחשתי לו.
"את חושבת שהחיה תבוא הנה אם היא תראה אור דולק?" הוא השיב לי. "אבל אל תדאגי, כשאני אפעיל את החרב שלי יהיה מספיק אור כדי שתראי."
הנהנתי בראשי ולא העזתי להגיד לו עוד דבר, כיוון ששמעתי בקולו שהוא אינו מפחד. הוא יצא למסעות הציד הללו כבר שנים, ומן הסתם רחש כבר ניסיון רב, ולמד להבחין בחיות באפלה, גם אם לא בעיניים.
הדקות הזדחלו באיטיות. אבא היה דרוך ונלהב, ולא זז מתנוחת הכריעה שלו במהלך כל המארב. אני התעייפתי ונשענתי על עץ, מביטה סביב בשיעמום. בתחילה היה החושך מפחיד, אך בהדרגה הוא נהיה פשוט מעצבן. הצטערתי שאני לא נמצאת בבית כעת, שוכבת במיטתי החמה וישנה בשלווה.
לפתע ראיתי פרץ תנועה מולי. רכנתי קדימה; אבא שינה את תנוחתו והושיט יד אל חרבו.
צימצמתי את עיני בניסיון חסר תועלת לראות מה קורה לפני, ואצבעותי נכרכו סביב קת פגיון האנתרקס הקטן שהתעקשתי לנשוא עמי. ידעתי שאמא היתה דורשת זאת לו אבא היה מבקש ממנה רשות לצאת איתי למסע ציד נוסף.
ואם היא היתה מסכימה.
זה קרה מהר כל כך שלא הספקתי לראות את כל מה שקרה. שמעתי קולות כנפיים חובטות באוויר ושריקת רוח, וכתם מטושטש, זהוב חום, נחת לפני על המלכודת. שמעתי שאגה מפלצתית, בעוד החיה מועדת על החבל ונופלת מסובכת אל תוך הרשת, שנסגרה ונתלתה מהעץ, מתנודדת.
אבא התרומם ושלף את להב האנתרקס שלו. הוא הכניס את אצבעותיו אל החור וזוהר ערפילי עטף את החרב כהילה. מסמן לי בראשו לבוא בעקבותיו, הוא צעד אל עבר המלכודת.
זוהר הלהבות מילא את היער באור כחול, רך, לא טבעי. ולאורו, יכולתי לראות את החיה המסכנה שגורלה נגזר עליה לנחות דווקא ברשתו של אבי.
היה זה גריפין, חיה פראית ואצילית בעת ובעונה אחת. היה לו גוף ורגליים אחוריות של אריה, וראש, כנפיים ורגליים קדמיות של עיט. צבע גופו היה זהוב חום, ועיניו השחורות החזירו לי מבט כמעט תבוני.
השפלתי את עיני ונצמדתי לאבא בעודו מניף את חרבו כהכנה להתקיפה. הוא הצליף בה פעמים באוויר, כדי לוודא שהיא אינה חלודה, ואז הניף אותה פעם נוספת באוויר, גבוה יותר מכל הפעם הקודמות, ותקע אותה בגופו של הגריפין.
החיה האצילית ייללה בכאב. אני השארתי את עיני נעוצות בעקשנות בקרקע, רואה רק את צלילתו של אבא המניף את להב האנתרקס שלו שוב, שומעת את הגריפין מילל ואת החרב מצליפה.
שמונה הצלפות בסך הכול. ספרתי. לאחר שמונה הצלפות יללותיה של החיה פסקו. אבא הוריד את החרב עד שחודה המדמם נגע בקרקע. אני הסתכנתי בהרמת מבט אליו. הוא הוציא מכיסו מטלית וניגב את חרבו לפני שהצליף בה שלוש פעמים בחבל המחבר את הרשת, והיא צנחה על הקרקע ונפתחה.
"הוא... הוא מת?" שאלתי חרש, מביטה בהיסוס לעבר הגוף הגדול השרוע על הקרקע בלי ניע.
אבא הנהן בראשו. הוא בחן אותי בדאגה. "את בסדר, סאירה?" הוא שאל.
מצאתי את עצמי מהנהנת בראשי.
"אני יודע שמסעות הציד הראשונים יכולים להיות קשים," הוא אמר בהבנה. "אבל את עוד תתרגלי."
עצמתי את עיני, מסרבת להביט עוד בגוף חסר החיים. התקשתי להאמין שאי פעם אתרגל להרג אכזרי וברברי כל כך.

***

באותו בוקר אבא הדליק מדורה באופן טבעי וצלה את בשר הגריפין על האש עד שהיה מוכן. רציתי לסרב לאכול מהבשר; היתה לי תחושה שאם אנסה להכניס אותו לפי אני אקיא, אבל בטני המקרקרת הזכיר לי שלא אכלתי מאז הבוקר הקודם, לכן קיבלתי מאבא בחשדנות שיפוד שרוף למחצה.
הוא היה די טעם, הבשר. טוב יותר מבשר תרנגול או כל עוף אחר. אבא הוציא מתרמילו את אותו מגדיר חיות אמברוזי שבו ראיתי לראשונה את שועל הסילטומיל כשהייתי קטנה, ודיפדף בספר ולימד אותי על החיות השונות. היה זה זמן איכות של אב־בת שהיה חסר לי מאוד, ובהדרגתיות הרגשתי כיצד ההלם מההרג מתפוגג לו, ומצאתי את עצמי מדברת וצוחקת. אבא לא היה אדם חמים כל כך בבית, לצידה של אמא הוא תמיד היה זעוף. אבל בחוץ, רק אני והוא, כשאנחנו מבצעים את הפעילות האהובה עליו... הרגשתי לשם שינוי כמה הוא באמת אוהב אותי.
לאחר שסיימנו לאכול ישנו ושמרנו בתורות, עד ששנינו היינו עירניים ודרוכים. אבל אנחנו נצטרך רשת חדשה, אמר אבא, כי הגריפין שהתחבט בה בפראות קרע חלקים ממנה. הוא הוציא חבלים דקיקים אך כואבים למגע מתיקו, והדגים לי כיצד קושרים את הרשת. ואז הוא קלע חבל נוסף, ואני הכנתי בעצמי רשת קטנה יותר, והוא לימד אותי עוד על חיות.
זה היה כיף יותר משחשבתי, ואבא דיבר תמיד בלהט ובהתלהבות רבה כל כך על חיות, כך שהיה קשה שלא להידבק ממנו בהתרגשות. כשסיימנו להכין את הרשת והחבל (אבא טען שהכנתי את הרשת מהר וזו הסיבה ששנינו גמרנו באותו זמן, אבל אני הייתי בטוחה שהוא עשה עבודה איטית בכוונה בשבילי), אבא הסביר לי כיצד מסדרים את המלכודת, והדגים לי בזהירות. הוא הניח במרכזה של הרשת חתיכה מבשר הגריפין.
התיישבנו מאחורי אותם שיחים כמו אתמול, והפעם דיברנו בינינו בקולות שקטים; אבא אמר שביום בכל אופן יש מספיק רעשים כדי להסוות את דיבורנו עד לרגע שבו החיה תתקרב כל כך שנשמע אותה.
הפעם הרגשתי יותר נרגשת מאשר מפחדת. יִחַסְתִּי את הפחד שלי אתמול לכך שהיה לילה וחשוך. באפלה, רואים צל הרים כהרים, חשבתי לעצמי בעליצות.
הזמן חלף ביעך, והשמש החלה לשקוע. שלוש חיות עברו ליד המלכודת שלנו ולא נפלו בה. שאלתי את אבא למה הוא לא פשוט תוקף אותם במקום כפי שעשה במסע הציד הראשון שלנו, והוא ענה שהוא רוצה ללמד אותי כיצד להשתמש במלכודת.
החושך כבר עלה כמעט לגמרי, וכמעט שלא נראה אור שמש, כאשר סוף סוף התקרבה חיה למלכודת שלנו. אבא שמע אותה מיד והיסה אותי בהתרגשות, אבל לי לקחו עוד כמה שניות להבדיל בין קולות הצעדים המהוססים לבין קולות היער האחרים, אליהם הספקתי להתרגל במהלך היום.
זה היה אייל צעיר, כמעט עופר. בקרניו הסתבכו מספר ענפים, אבל הוא עצמו קיפץ ודילג לו בקלילות כאילו לא שם לב לכך.
הוא היה טרף קל להפליא, כך אמר אבא מאוחר יותר. הוא דילג על החבל בקפיצה, אבל נחת על הרשת בעוצמה כה רבה עד שהיא הועפה אחורה, אל מעל לעצים, ורק אז צנחה מטה.
אבא יצא מבין העצים, והפעם לא טרח לסמן לי לבוא בעקבותיו. אני כבר עשיתי את זה מעצמי.
נעצתי את מבט הבטוח בקרקע בעודי שומעת את החרב נשלפת מנדנה, ורואה את אורה מציף את היער. אבא הצליף במהירות. האייל אפילו לא נאנק. הוא מת תוך שניות ספורות, ואבא חבט ברשת והיא צנחה לקרקע.
הוא סימן לי לעזור לו לנקות את האייל. זה היה תהליך קשה ומבלבל, והתבלבלתי לא פעם באזורים שהייתי צריכה להוריד, אבל אבא הסביר לי בסבלנות את טעויותי. למרות תחושת הגועל והדחייה שעדיין חשתי כשהבטתי בגופו של האייל, מצאתי את עצמי מחייכת חיוך זעיר, כשאבא הניח את ידו על ידי כדי לכוון אותי למקום הנכון.

***

"לא, סאירה, הפעם את מסתכלת."
הרמתי את מבטי אל אבא בהיסוס ביום החמישי, כשהצהיר זאת בחדות. הוא החזיר לי מבט שהבהיר כי אין כאן מקום לוויכוח.
העברתי את עיני אל הארנבת הקטנה שנאבקה בפראות ברשת. היא היתה זעירה כל כך שכמעט נפלה מבעד לחורים, אבל היא תספיק לי ולאבא לארוחת ערב. ואז ניסע אבא ואני בחזרה הביתה, ונהנה בימים הקרובים משאריות בשר גריפין, אייל ופניקס משובחים. את חלק מהבשר נמכור בשוק, אמר לי אבא, בעיקר את החלקים הגדולים, שבכל אופן לא נגמור לבד. יש גם אנשים שצריכים את העצמות. לא שאלתי אותו לשם מה הם צריכים את העצמות. רק המחשבה הגעילה אותי.
אבא הכניס את אצבעותיו אל תוך הלהב והעביר בו אש, מביט בי תוך כדי מזווית עיניו, מוודא שלא אתחמק מדרישתו. הוא הרים את חרבו, העיף אלי מבט מעודד, והצליף בה לעבר החיה הכלואה.
הארנבת מתה באבחה הראשונה, הכי מהר שעד כה אבא הצליח להרוג חיה, ואולי זו הסיבה שהוא בחר שאראה דווקא אותה.
הרגשתי כאילו אני עומדת להקיא שוב, כמו במסע הציד הראשון, ואחזתי בבטני, מלאת בחילה. אבא החזיק בי והמתין לראות האם אני אקיא.
אבל לא הקאתי לבסוף. אבא הושיב אותי בזהירות על סלע נוח וקרע את הרשת. הפעם הוא ניקה את בשרה של החיה לבדו.

***

"הפעם את תהיי האחת שתאחוז בלהב האנתרקס," הודיע אבא בעודנו צועדים לעברו של יער אפרופורד (למרות שפעם או פעמים הוא לקח אותי ליערות אחרים, אבא תמיד העדיף לצוד בו), במסע הציד השמיני שלי.
הייתי כבר בת ארבע־עשרה, וכשהתאמצתי יכולתי להתאים את מהירות צעדי לקצב הליכתו של אבא. אבל ההודעה הזו הגיעה בהפתעה כה מוחלטת עד שנעצרתי במקומי, בעוד אבא ממשיך לצעוד, נמרץ.
התעשתי מהר ורצתי כדי להשיג אותו.
"אתה רוצה שאני אהרוג את החיה?" שאלתי אותו, מוטרדת.
"יש בעיה?" הוא שאל אותי. ידעתי שאסור לי לענות לשאלה הזאת. "כבר ראית אותי הורג חיות רבות וכבר נגעת בגופות של חיות מתות, מה ההבדל בין זה לבין להרוג אותן?"
שתקתי, כיוון שלא היה לי מה לענות על זה. אבא המשיך בהליכתו כמנצח. "אל דאגה, סאירה," הוא הוסיף באגביות. "את אטפל בכל שאר החיות במסע הזה. את תצטרכי להרוג רק אחת."
נהדר, רציתי לרטון לעצמי. אבל שתקתי, כיוון שידעתי שתגובתו של אבא לא תהיה חומלת.
התארגנו בתוך פחות מחצי שעה מרגע שהגענו ליער; בשלב מסוים במסעות למדנו לפעול בעבודת צוות כל כך מתוזמנת עד שלא נדרשנו בכלל לדבר אחד אל השני, כבר ידענו מה עלינו לעשות.
הנחנו מלכודת. אבא כנראה הבין שיהיה לי יותר קל להרוג חיה לכודה מאשר לרדוף ולהרוג חיה חופשיה. הוא בחן אותי במהלך כל העבודה, מחפש אחר סימן קל שבקלים לחולשה.
בפעם האחרונה שיצאנו למסע ציד, אמא המתינה לנו בפתח הבית עם עיניים בורקות בזעם, ידיה על מותניה. מתברר שהיא חזרה מוקדם מהרגיל ממסע העסקים.
את הצעקות של שניהם שמעתי במשך שעות, ואני חושבת שכל הכפר שמע אותם יחד איתי. משונה היה לראות כיצד אבא, חזק ובטוח בעצמו כל כך, נשמע חלש וחסר אונים מול אמא.
"אתה חושב שהיא הבן שרצית שיהיה לך!" הטיחה לעברו אמא בשלב מסוים באמצע הלילה. אני התעוררתי מצעקותיהם ונשענתי על הקיר בעיניים עצומות, מאזינה לריב בחצי אוזן.
"אבל יש לי חדשות בשבילך - סאירה היא הבת שלך! בת! ואתה יכול להתכחש לזה, אבל זו האמת! ולא לוקחים את הילדה בת השלוש־עשרה שלך למסע ציד של שבוע!"
"מה זה השטויות האלה!" השיב אבא באותה תקיפות. "למי אכפת אם היא בת? זה לא הופך אותה לחלשה או חסרת אונים יותר! כשאני הייתי בגילה כבר יצאתי למסעות ציד לבד, והייתי מביא פרנסה למשפחתי!"
"ובאמת, תראה איך יצאת לבסוף!" השיבה לו אמא בצעקה.
בשלב הזה איבדתי את חוט המחשבה, ולאחר מספר דקות שקעתי בשינה. אני לא יודעת מתי הם סיימו לריב, רק שאחרי הריב הם כעסו אחד על השני ולא דיברו במשך שבועות. ואבא לא לקח אותי למסע ציד אחד במהלך כל השנה הזאת - והתחלתי לחשוש שאמא שכנעה אותו.
אבל לפני שבוע הוא חזר הביתה ופנה מיד אל אמא, בבקשה לדבר איתה בשקט בחדרם. הם דיברו במשך שעות, בקולות מהוסים ושקטים, עד שלבסוף אבא הכריז לפני בניצחון שאנחנו יוצאים למסע ציד נוסף, של שבוע וחצי. אמא לא נראתה מאושרת, אבל הסכימה.
במהלך העבודה היינו שקטים, אבל כשישבנו במארב דיברנו, כרגיל על החיות. עברנו כמעט על כל מגדירי החיות האמברוזים של אבא, והוא שקל לקנות חדשים. זה הוביל לעוד ריבים על אמא, שצעקה עליו שמצבנו הכלכלי בקושי מאפשר לנו לחיות בצורה מינימלית, ובטח שלא לקנות ספרי קריאה.
הפעם שמעתי את החיה באותו הרגע שאבא שמע אותה. הוא צעדה באיטיות, בקלילות, רשרוש קל על העלים שנשמע כמו משי שמתחכח בהם.
כמובן. כמה הולם. החיה הראשונה שאהרוג תהיה החיה הראשונה שראיתי מתה.
שועל הסילטומיל היה חיה חמקמקה, ולא יצא לי לראות אותו מאז אותה פעם ראשונה, אבל לא יכולתי להוציא את מראו מראשי.
הפעם זו היתה נקבה. את האדום והזהוב של הזכר החליפו כסוף וסגול. עיניה היו בצבע השזיף, עגולות וגדולות, מלאות תמימות חסרת כל תבונה. היא נפלה למלכודת תוך רגעים ספורים, מעדה פנימה במעין פירואט יפהפה ומחריד ורגליה הסתבכו בקשר מזעזע בעודה נתלית מהעץ. היא השמיעה קול חנוק של כאב, מעין שילוב של גרגור ואנקה.
יצאתי מהמחבוא באיטיות, מודעת היטב לכל סביבתי. הושטתי את ידי בזהירות אל הלהב שאבא העניק לי באותו בוקר; הוא אמר שחישל אותו בעצמו, והוא היה מלוטש להפליא, ועדיין אטום ושחור כפחם.
הכנסתי את אצבעותי לחור, והרגשתי את הלהבות מתלקחות, ובאותו רגע הרגשתי תחושה משכרת של התרגשות. אדרנלין התפוצץ בדמי, התלהבות חייתית מילאה אותי. הרגשתי חזקה, הרגשתי בלתי מנוצחת. הנפתי את הלהב והצלפתי בו לעבר השועלה.
שתי הצלפות. שתי אנקות כאב. והכול נגמר. חתכתי את החבל התולה את הרשת מהעץ בחרבי ופשוט עמדתי שם, מתענגת על התחושה הנפלאה הזאת.
אבא התקרב אלי מאחורה מבלי ששמתי לב. "כבי את הלהב," הוא אמר בקול חרישי.
לרגע אחד חשתי הבזק של מרדנות - לא, לא אכבה את הלהב! אני אשאר עם התחושה הנפלאה הזאת לנצח! - אבל אז ההיגיון השתלט עלי. משכתי את אצבעותי החוצה, ולהב האנתרקס חזר להיות מתכת הליזארית מלוטשת.
הרגשתי כאילו גל של מים קפואים התנפץ עלי. קרסתי, קודרת, חלשה, חסרת אונים, והפלתי את הלהב על הקרקע לצידי.
"כוחן של הלהבות עשוי להיות מטריף לאדם שלא יודע להשתמש בהם כראוי." הזהיר אבא בנימה קודרת. "עליך ללמוד לשלוט בכוחך, ולא לתת לכוחך לשלוט בך."
הנהנתי מבלי לעכל עדיין את המילים. אבא עקף אותי כדי לכרוע ליד השלולית הכסופה, בה השועלה בהתה בו בעיניים שאינן רואות.

***

"אל תספרי על כך לאמא, בסדר?" הוא שאל אותי בערב, בעודנו אוכלים את בשרה הטעים של השועלה, לאחר שיחה מעניינת על הידרות. אני לעסתי באיטיות את בשרי, מבטי נעוץ בלהבותיה האדומות האיטיות, העצלות של המדורה, השונות כל כך מהלהבות הכחולות שהיו בשליטתי.
"כמובן," אמרתי. אבא חייך וטפח על גבי.
הוא אמר עוד כמה דברים, בטח המשיך לספר לי על ההידרות, אבל אני לא הקשבתי. שקעתי במחשבות על אמא. פעם הייתי קשורה כל כך אליה, ובהדרגתיות הקשר הזה נפרם.
היה ברור לי שהיא אוהבת אותי ודואגת לי. לפני שיצאנו למסע היא הושיבה אותי על המיטה וביקשה ממני להגיד לה אם אבא ינסה לעשות משהו כזה. היא סמכה עלי. היא היתה בטוחה שאספר לה את האמת...
אבל מה שהיא לא תדע לא יכאב לה, נכון?

[Sam I am]

וואו, וואו וואו!
ושוב כהרגלך את מצליחה להשאיר אותי חסרת מילים
זה פשוט מדהים!