שם הפאנפיק: דייט של אחרי האפוקליפסה
פאנדום: Danganronpa Another Episode - Ultra Despair Girls / דאנגנרונפה אולטרה דיספייר גירלס
דירוג: G רגיל.
ז'אנר: פלאף רגיל יבש ווהו
שיפ: טוקומארו (טוקו פוקאווה x קומארו נאגי)
ויתור זכויות: ליוצרים של דאנגאנרונפה, Spike Chunsoft
ביטוא: ביטוא עצמי. אני אמורה להיות רשומה כבטאית עדיין, איפשהו

415 מילים. משהו שכתבתי ב... בודקת בשעון שתיים בלילה. ת"בים *אשכרה ת"בים* תמיד יתקבלו בברכה.
בלי ספויילרים ממשים, מתרחש לאחר האפילוג וסוף המשחק, הכל קאנון חוץ מהפגישה עם מאקוטו.
אם מתחשק לכם, אתם יכולים לדמיין ששתי השורות האחרונות יכולות להחליף מקום. לא ננעלתי לגמרי על הסדר שלהן, כי שתי האופציות מתאימות.

----

"היו לך פעם צמות, טוקו? זה בטח היה מה זה חמוד!"
"שקט… את צועקת. ווליום, בבקשה." טוקו פוקאווה התעסקה בשיערה.
היא ישבה לצד קומארו נאגי על הגג של אחת מהחנויות, והן השקיפו על העיר ההרוסה טואה סיטי, שמסתבר שעוד יש לה תקווה. כל מה שהפריד ביניהן היה סל פיקניק מאולתר, שהיה מגעיל בדיוק כמו האוכל המועט שבו.
קומארו חייכה אל טוקו בחביבות, וטוקו המשיכה - "כן, רק ככה יכולתי לאסוף את השיער הארוך שלי… אני אממ, לא בדיוק חובבת מספריים, אז…"
קומארו החניקה צחקוק וטוקו הסתכלה עלייה בעצבנות. "אל תצחקי! אני גם לא חפפתי אותו הרבה, אז באמת שהצמות האלו היו יותר למטרות נוחות מאשר מראה… לא שהתעסקתי במראה שלי יותר מידי, את יודעת, אני לא כל כך שטחית…"
"אוי טוקו," קומארו הוציאה מהסל טופי ישן וכנראה גם לא ראוי למאכל שהן מצאו בקניון הנטוש באחת ממכונות המזל, "זה לא שטחי לאהוב ולדאוג לעצמך. כולם רק מרוויחים כשאת מאירה את עצמך לעולם."
טוקו הסתכלה עלייה בחצי זלזול - חצי גועל.
"מי שמדברת! את אוכלת משהו שכנראה פג תוקף לפני הטרגדיה הזאת… זה לא שבקניונים מחליפים את הפרסים במכונות המזל ממילא, אז תארי לעצמך מה את לועסת עכשיו…" היא המשיכה להתעסק בשיערה, קולעת את הצמות שהיא הייתה צריכה להתמודד איתן כל יום בתיכון של פסגת התקווה, ושנפרמו כל כך מהר אחרי שהכל קרה.
…התחלות חדשות, והשיער שלה גם מעולם לא נראה נורא יותר. היא הייתה חייבת לעשות משהו…
"תחשבי חיובי טוקו. זה כל מה שיש לנו בחיים האלה." קומארו חייכה אלייה.
"איפה הם ממילא? אוך, ברור שאח שלך מאחר!" טוקו כיווצה את עינייה והסתכלה אל השמיים בחיפוש אחר מטוס, משנה את הנושא כי היא ידעה שקומארו צודקת.
"תעזבי את מאקוטו! אנחנו נהנות ביחד!"
"ממש לא! הספיק לי ממך!"
"אז למה את ממשיכה להידבק אליי? ואפילו ישנת איתי באותה המיטה בכל הימים האלה, אפילו אחרי שהייתה לך מיטה משלך ולא היינו צריכות לחלוק?"
"אמרתי לך כבר, אני לא מסוגלת-"
הרעש של המסוק קטע את שיחתן, למזלה של טוקו ולצערה של קומארו, שהחיוך לא עזב את פנייה לרגע.
היא הסתכלה לאחור, על העיר שהיא משאירה, על המקום שבו היא השתנתה כל כך, התבגרה כל כך, חוותה כל כך, ופגשה את טוקו.
"הו! הנה הוא, סוף סוף!" אמרה טוקו.
"היי, על מה את מסתכלת? אנחנו נחזור. זה רק לכמה ימים, כשניפגש עם המטה ונספר להם את הסיפור שלנו. את יודעת את זה."
אבל למרות הטון היבש של טוקו, ידה מצאה את היד של קומארו והחזיקה בה חזק, כי למרות שהסביבה תשתנה, היא לא מתכוונת לעזוב.
"היי, מהזווית הזאת אתן נראות כאילו אתן בדייט!"
קולו של מאקוטו נישא אליהן מהמסוק.