הנסיכה לא במגדל הזה, שרשור קסום (וגיי במיוחד), לי ולשוהם

"אתה יודע. לגנוב דברים חשובים, לשנות כל מיני דברים..."
ברגע הזה אובסקריט נזכר שיש לו כאן הזדמנות לגלות עוד מידע שיעזור לו. הוא התקרב, כאילו באגביות, להארבור, ובלי ששם לב הוא תפס בצווארון החולצה שלו והפיל אותו על הרצפה
"מצטער... מה אתה יודע על הארמון?" הוא אמר, וחייך

הוא שתק, לא ציפה למהלך האירועים הזה.

אובסקריט הביט בעיניו של הנער המבוהל, חלק אחד אמר לו להיות אליו הכי אכזרי שאפשר, והצד השני אמר לו לשחרר אותו ולתת לו ללכת. אך היה עוד חלק קטן מאוד בתוכו, שרצה פשוט להשאיר אותו כאן, רק כדי להיות איתו. כאילו הוא הרגיש סוג של חיבה אליו. כאילו, אי אפשר שלא, אם להגיד את האמת, הוא נראה כמו הבן אדם הכי חמוד בעולם. לבסוף אובסקריט ויתר על הפנטזיה הזאת ושחרר את הארבור.
"קדימה, לך. לפני שאתחרט."

"אתה משחרר אותי?" עיניו נפערו בתדהמה, פתאום הבין איך כל זה יכל ללכת לרעתו. "באמת? ולא צחקת על העובדה שאין כאן נסיכה?" נימה של חשדנות התגנבה לדבריו.

"אני משחרר אותך בגלל שאתה נראה כמו מישהו שמדבר הרבה וממש אין לי כוח לזה" זאת לא בדיוק הייתה הסיבה, אבל נגיד...

הוא נתן לעצמו להירגע ולזעוף בקלילות כשהשיחה המשיכה והזר - אובסקריט - לא תקף אותו בשנית. הוא כבר לא הרגיש מאוים. "אומר האחד שנוטה למונולוגים."

"אני מבין שהתגעגת לרצפה" אמר אובסקריט, ולא היה יכול שלא לחייך ולצחוק.

הארבור לא יכל שלא לשים לב באיזו קלילות התנהג הזר הזה, שאמר שנכלא בעבור ביצוע פשעים כנגד הממלכה. "אתה מתנהג מאוד נחמד ביחס לפושע," ציין.

אובסקריט לא ידע כל כך מה להגיד באותו רגע. הוא היה בטוח שהוא מתחיל להסמיק. אף אחד אף פעם לא דיבר אליו בצורה נחמדה כזאת.
"אמ... תודה." אמר "ואתה מאוד נחמד ביחס לאביר."
'אוקיי עכשיו סתם הפכתי את זה למוזר' הוא חשב
עכשיו החיבה שהרגיש להארבור התגברה, ועכשיו הוא כבר ממש רצה לחבק אותו, ולהישאר איתו לנצח. 'אוקיי, אובסקריט לא לחשוב על זה יותר לא לחשוב על זה אתה לא אמור לחשוב ככה' אמר לעצמו

"אני חושב שלהיות נחמד, כאביר, זה חלק מתיאור העבודה. אני רוצה לגרום לאנשים להרגיש בטוחים ולעזור להם עם הבעיות שלהם ככל שאני יכול, בין אם זה להחזיר חיית מחמד אבודה שנדדה אל תוך היער או להביס מכשפה מרושעת שרצחה מאות אנשים." הוא מאוד נלהב לגבי הנושא הזה.

העיניים של אובסקריט נפערו. הארבור המשיך להפתיע אותו כל פעם מחדש. הוא לא ציפה מהנער המגושם והצעיר להגיד דבר כזה. "אמ, אוקיי. אה וואו. בכל מקרה, רוצה להישאר לאכול משהו?" הוא לא הבין מה יצא לו מהפה כרגע.

"לאכול... משהו?" הוא לא הבין מאיפה הבקשה הגיעה.

"אוכל, מכיר?"

מהנהן כאילו נעלב מהרמיזה שהוא לא. "אבל למה להזמין אותי להישאר ולאכול איתך?"