His Dark Materials || אשכול משחק

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
רגע אחד אני שומעת את לוס מנסה להרגיע, מחשבותיו רצות כמו הנשימות שלא מפסיקות. אני עוצמת עיניים ומנסה לנשום, אבל המחשבות המהירות טסות מולי כמו הרכבות המהירות בלונדון. אני לא בטוחה אם המיטה רועדת או שאני רועדת, והמחשבות לא מפסיקות - מהירות מכדי שאתפוס יותר מקצוות. דויל. הילדה בלי הדמון. מכשפה. מוות. בעיקר מוות, הרבה מוות.
על אף שעיני סגורות, אני רואה את האור שנדלק. הוא מסמא, גם במצבי הנוכחי. ההלם גורם להכל לעצור לרגע - ללב, לנשימות, למחשבות, וכשאני חוזרת לנשום הן הופכות להיות שקולות יותר, כמו אחרי ריצה ארוכה. הן עדיין מהירות, מהירות מדי, אבל הן מאיטות. אני מתחילה לעבד את מחשבותיו של לוס, גם הוא מבוהל. במהלך כל הכאוס הוא הפך להיות פרוותי, סביר להניח שלוטרה, ואני מרגישה את הלב הקטן שלו פועם על הכתפיים שלי. אני עדיין לא פוקחת את העיניים שלי, ומרגישה את הגוף שלי רועד ואת שאריות הדמעות על הפנים שלי.
איפה אני? אני לא יודעת איפה אני. ואני לא יודעת אם אני אי פעם אצא. אני נאבקת בדחף לנשוך את השפתיים שלי ומסיטה את המחשבות שלי מהרכבת בלונדון.
אני פוקחת את עיניי באיטיות, מחפשת את המכשפה בעיני. היא נעה כל כך הרבה, אני תוהה איך היא לא עושה לעצמה סחרחורת. אני מסיטה את מבטי מהמנורה הגדולה במרכז החדר, היא עדיין בהירה מדי. עיניי מחליקות על המיטה עם המצעים הלבנים, על החדר הריק, עד שאני מוצאת את המכשפה.
אין ספק בשלב הזה שהיא יודעת שאני בחיים. לוס מניע את זנבו מאחורי ראשי באיטיות, במן גיחוך איטי.

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
לפני שאני מספיקה לעשות עוד משהו, פרץ אור מסנוור חודר לשדה ראייתי. אני ממצמצת עד שעיני מסתגלות לאור ומביטה סביבי בזהירות. מנורה שקבועה בתקרה מאיר עלינו, והחדר כעת נראה בבירור. הוא די ריק, וכמו שניחשתי, מכיל רק את שתי המיטות. המצעים של המיטה שלי מבולגנים והשמיכה משתלשלת מטה, בעוד המיטה השניה מסודרת להפליא - מצעים חלקים, כרית מעוכה למחצה ושמיכה מסודרת.
לרגלי ולרגליה של הנערה מחוברים אזיקי הרגליים שהרגשתי קודם שהלכתי. אני חשה טעם מר בפי בעודי סורקת את החדר. היכולת לראות את המקום בו אני שבויה הופכת את כל העניין לאמיתי משהו.
בעודי מביטה בנערה, משהו בה משתנה. הנחש המתפתל שכרוך סביב אוזנה מצמיח פרווה חומה,וזנבו הארוך מתקשח, הוא גדל, וצומח לו זנב ו -האם זו לוטרה?
אני דוחפת בכתפי את הדלת. אני חייבת לצאת מכאן, ועכשיו.

Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס, 16.
האור נדלק. צמצמת את עיניי שבבת אחת התמלאו דמעות מהאור החזק. הסתכלתי סביבי על החדר וקלטתי שהוא כמעט ריק לגמרי, שתי מיטות פשוטות ולבנות, כריות לבנות, שמיכות מקופלות... במרכז החדר יש מנורה, ממנה האור בוקע, אך בחדר עצמו אין מתג... אז אין לנו שליטה על האור, הבנתי במהירות, ושניה אחרכך הכתה בי ההבנה שזה אומר שמי שחטף אותנו כנראה נמצא מחוץ לחדר ברגעים אלו ממש, אולי אפילו מצוטט להן. אני מזיזה את רגלי ומרגישה מתחת קרה סביבן, אני מביטה ורואה אזיקים לבנים, הם כנראה לא מסכנים אותי עכשיו ממש... אני נזכרת בבן אדם השני בחדר ומרימה את מבטי להביט עליה. היא הייתה יפה, מאוד יפה. טוב אולי לא בהגדרה המקובלת של יפה, אבל לדעתי היא הייתה ממש ממש יפה...
"את ממש יפה" אני שומעת קול, וקופצת קצת מהפתעה, רק כדי להבין שהיא זאת שדיברה "וגם השועל שלך לא מכוער לגמרי,"
צחקתי קצת.
"היי!" מישל נעלב במחשבותיי, "לא יפה!"
"גם את ממש יפה" אמרתי וחייכתי קלות

Jake Peralta, הדס - רייאן באווה, 16
אני לא מספיק לשמוע את התשובה שלה, אם היא באה בכלל להגיד משהו, כי האור בדיוק נדלק. אני מסונוור בן-רגע. אני סוגר את העיניים ומנסה שוב ושוב לפתוח אותן כדי לנסות לראות משהו. זה מרגיש כמו נצח עד שאני מצליח קצת להתרגל לאור ולראות את הסביבה שלי. הדבר הראשון שאני רואה הן הרגליים שלי, אזוקות באזיקים לבנים. בלי מחשבה אני ישר מושיט את הידיים שלי ומנסה להזיז את האזיקים. כמובן שזה לא עוזר בכלל. לאט לאט אני מתרומם ובודק את המיטה עליה אני יושב. המצעים לבנים והשמיכה מקופלת, מצד אחד מאד מסודר.. מצד שני מסודר עד כדי חשד. אני מקבל קצת בחילה. זה מזכיר לי מיטות של בתי חולים.. אפילו מיטות של כלא. זה רק מבהיר לי את העניין שאני כלוא כאן. צמרמורת עוברת לי בכל הגוף, ואני מושך את השמיכה, ממש מבלגן אותה מהקיפול המושלם, ועוטף את עצמי. אני מנסה לשלב את הרגליים שלי ולא ממש מצליח. אני לא לבד בחדר, נכון.. אני לא מסתכל עליה כבר כמה דקות, זה ממש לא מכבד. אני מיישר את המבט שלי ומביט בה. מולי נער/ה בעל/ת עור שזוף, בגובה די ממוצע, ושיער שחור חלק עד לכתפיים. מבטי נתפס מיד על העיניים הכחולות העמוקות שלה. לצדה אני קולט עוד זוג עיניים. אני מפנה את המבט ליונה שיושבת על הכתף שלה. היונה לבנה עם מקור כתום ועיניים ירוקות. אני מתקשה להאמין שהחיה הזו מדברת.. יכול להיות שבהיתי יותר מדי ביונה.. או בה.. אני קולט את זה כשהיא קמה ונעה לקראתי. אני משפיל את המבט, מוריד את המשקפיים ומשפשף את העיניים. היא מגיעה עד אליי בזמן הזה ומתיישבת על המיטה. אני נע מעט לאחור, לעשות לה יותר מקום. אני מעיף עוד מבט בחדר, הכל כל כך לבן בצורה מחשידה, ואנחנו כאלו צבעוניים בתוך הריק הזה. אני גם לא אוהב את השקט הזה שנוצר בחדר.. בכל רגע עלול לקפוץ עלינו משהו.. הדלת עלולה להיפתח, או להיפרץ בפתאומיות.. מה שבטוח שזה לא הולך להיות טוב.. מן הסתם.. אנחנו אזוקים.. המחשבות הללו גורמות לי מעט לרעוד.. אני משפשף את גופי בשמיכה. אני שוב מביט בציפור ובאנג'י.. אנחנו שניים, יש לנו כרגע רק אחד את השנייה.. זה הגורל שחנו כרגע, אין איש מלבדנו. זה כבר גורם לי להרגיש טיפה יותר, טיפה יותר קרוב אליה..
"החדר הזה גורם לי לבחילה", אני אומר חלושות. "אתן מאד צבעוניות", אני מוסיף.

OOC:
היי כולם! סליחה שלוקח כל כך הרבה זמן בין תגובה לתגובה, חיכיתי לתגובות של כולכן :)
אני מבקשת שתנסו להיות קצת יותר אקטיביים בתגובות... המ"ת הזה לא יתקדם אם תכתבו כל פעם תגובה של כמה משפטים שלא מקדמת את העלילה. תזוזו, תדברו אחד עם השניה, משהו :)

soft panda girl, לונה - אמילי סרבדור, 13.
היא שואלת אם את יכולה לעזור לה.
לעזור במה, בלקום? היא לא יכולה לבד? מה הבעיה שלה?
"אולי היא נכה," קייסי מציעה במחשבותייך.
את בספק, אבל מי יודע.
את מסתכלת שוב בניסיון למצוא את הדמון של הילדה. אולי הוא מתחבא בתוך החולצה שלה. אבל במקרה כזה קייסי הייתה מרגישה שהוא קיים, לא?

Cruella De Vil, נטע - לורליי בראון, 12.
הילדה לא מגיבה, אז את מנסה להתרומם שוב. הפעם, עם קצת יותר מאמץ ואחרי שהשרירים הכואבים שלך מגיבים במחאה (כנראה בעקבות השכיבה הארוכה), את מצליחה להתרומם.
את מסתכלת על החדר מסביב. אין כאן כלום, פרט לך ולילדה. החיה ה...מדברת שלה, מסתכלות עלייך כאילו את אדם מעולם אחר.
ואולי זה באמת מה שאת. ואולי גם היא, וזה למה יש לה חיה מדברת.

---

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
המכשפה מסתכלת עלייך, ומנסה לדחוף את הדלת, את חושבת - בכנות, הכל כל כך מעורפל שאת לא מצליחה לחשוב כמו שצריך.
"אורורה, אורורה, היא מדברת אלייך, היא אומרת שאנחנו צריכים לצאת מכאן ושואלת אם תעזרי-" לוס נשמע קצת לחוץ במחשבותייך, אבל העובדה שהוא מעביר לך את המלל שהמכשפה אומרת לא באמת משנה משהו. הכל כל כך לבן. הכל כל כך מסנוור. הכל בבת אחת. את לא יודעת איפה את ודויל, דויל בטח לא יודע איפה את. הוא בטח מחפש אותך, ואותך חטפה מכשפה. היא מכשפה, היא בטוח מכשפה.

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
הילדה הזו חיה, וגם ה...לוטרה, לוטרה שלה. זה היה נחש, ועכשיו זו לוטרה. בטח, סך הכל הגיוני. בטח.
"אנחנו צריכות לצאת מכאן," את אומרת, כאילו זה יעזור במשהו. היא לא הולכת לענות לך, היא נחושה להעמיד פנים שאת לא קיימת. היא וה...לוטרה שלה.
"את לא מתכוונת לעזור?" את מתחילה קצת להתעצבן על הילדה הזאת. היא מתכוונת פשוט לקבל את הגורל שלכן? להישאר ולהסתכל על כל הדברים בלי לנסות לצאת מכאן? אולי נוח לה ככה, לא לעשות כלום עם החיה המוזרה הזאת שלה.
---

Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס, 16.
"תגידי לה שאני מאד יפה," מישל רוטן במוח שלך. כן, מישל, זה ללא ספק הזמן להיעלב.
"את גם... יפה." את אומרת אחרי מחשבה קצרה. זה מחמאה, לא? היא החמיאה לך, אז עכשיו תורך.
"את חושבת שמי שכלא אותנו כאן יבוא עוד מעט? הם הדליקו את האור." היא ממש מדברת את המחשבות שלך. את עדיין חושבת שהם בטח ליד הדלת, או לפחות שומעים אתכן. מה את אמורה לעשות, לצעוק להם משהו?

ENFJ, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15.
הילדה שותקת לרגע.
"את גם... יפה." היא אומרת, כאילו היא הבינה שהיא צריכה להגיב לך. השועל שלה נראה ממש לא מרוצה, את מניחה שהוא נעלב או משהו ממה שאמרת. לשועל הזה יש רגשות כמו לבני אדם?
"את חושבת שמי שכלא אותנו כאן יבוא עוד מעט? הם הדליקו את האור." את מציינת. את עדיין מנסה לא להלחץ.
את כלואה כאן, עם ילדה שיש לה שועל, עם אזיקים על הרגליים. מה יש להילחץ, הא?
---

Alex_Rain, אלכס - אנג'ל קרטר, 17.
בחייך, אם הסיטואציה לא הייתה כל כך מוזרה הנער הזה אפילו היה חמוד בעינייך. הוא כל כך ביישן.
"תודה," את צוחקת. צבעוניות. איזה דבר מוזר לומר לבן אדם אחר, כאילו לא הייתה לו אינטראקציה עם בני אדם מעולם.
טוב, כנראה לא היה להם אינטראקציה עם אדם שיש לו דמון.
אינטגרי מחליטה שנמאס לה להיות קרובה אלייך והיא רוצה קצת מרחק. היא מנפנפת בכנפיים שלה ונמצאת באוויר מעל הראש שלך, ונראה כאילו היא רוצה להתקדם אל הדלת - את יודעת שהיא רוצה - אבל היא לא יכולה כי זה יהיה רחוק מידי בשבילכן.

Jake Peralta, הדס - רייאן באווה, 16.
הבחורה נראית משועשעת, וזה קצת גורם לך לדאוג. אמרת משהו לא בסדר? היית לא בסדר?
"תודה," היא אומרת בסופו של דבר. היונה מסתכלת עלייך קצת.
היונה פורשת את הכנפיים שלה ומתעופפת מעל לראש של בת האדם שלה. היא נראית קצת עצבנית - יונה יכולה להיות עצבנית? כנראה - אבל היא לא מתרחקת מעבר, אפילו שאתה חושב שהיא רוצה.

ראיין רועד מעט ומשתפשף בשמיכה.
"החדר הזה גורם לי לבחילה," הוא אומר בקול חלש. ואני מבינה אותו. הקירות הישנים, המיטות הרעועות, חוסר הידע הזה, הם גורמים לי להרגיש לא בנוח. חלשה. ואם כי לא אודה בכך בפני איש, גם פחד מצא את דרכו להתגנב לתוך ליבי. "אתן מאוד צבעוניות," הוא מוסיף. זה גורם לי לצחוק.
"תודה," אני אומרת עם חיוך חמים על פניי.
אינטגרי החלה להתעופף מעל ראשי. היא נהיית חסרת סבלנות, ואני מבינה את זה, כך גם אני. אם מישהו מתכוון להיכנס דרך הדלת כדאי שיעשה זאת מהר, אם לא אני עוד אמצא דרך לפרוץ אותה. אך זה לא גורם לי להפסיק להתרגז מהתנועות ההולכות ושבות שלה.
"אם את רוצה משהו, תבקשי אותו, את מתחילה לעצבן אותי," אני לוחשת לה בכעס. אני יודעת שזה לא יפה מצידי להתעצבן עליה רק בגלל שהיא שם, אבל ברגע זה לא אכפת לי. מעולם לא היו לי יחסים טובים איתה, ומעולם לא יהיו.
'אני רוצה להתקרב לדלת,' היא אומרת לי בראשי חזרה. אני קמה שוב מהמיטה, מתמתחת, ועושה את דרכי אל הדלת. אני מתיישבת על הריצפה כאשר הקיר משמש לי כמשענת. אני מתמקמת ליד הדלת וקרוב יותר לצד שנפתח, כדי שכאשר מישהו/הי יכנסו לחדר, אוכל לראות אותם בבירור.
אני חוזרת להסתכל על ראיין, בעוד אינטגרי חוקרת את הדלת, מידי פעם מנקרת בה עם מקורה.

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.

הילדה הזו חיה, וגם ה...לוטרה, לוטרה שלה. זה היה נחש, ועכשיו זו לוטרה. בטח, סך הכל הגיוני. בטח.
אני דוחפת את הדלת בכל כוחי, אבל היא לא נעה אפילו לא קצת. נראה כאילו היא חלק מהקיר עצמו. הילדה ממשיכה לשבת בלי לזוז, ונראה שהיא אפילו מבחינה מה קורה סביבה. אני מתחילה להתעצבן.
"אנחנו צריכות לצאת מכאן," אני אומרת, ישירות אליה. היא לא טורחת לענות. היא נחושה להעמיד פנים שאני לא קיימת. היא וה...לוטרה שלה.
"את לא מתכוונת לעזור?" אני כמעט צועקת. אני בועטת בדלת בעצבנות, מבלי להפיק תוצאה. לעזאזל. אני חוזרת ללכת בחדר בעצבנות, מנסה להרגיע את עצבי המתוחים. ימין־שמאל־ימין־שמאל־ימין. סדר תמיד מרגיע אותי. דבר אחד קבוע, לא משתנה. אני מתופפת באצבעותי בעצבנות על ברכי. ימין־שמאל־ימין.
הוא חייב לבוא, מי שחטף אותנו, זאת אומרת. הוא לא יכול להשאיר אותנו כאן עד שנמות, נכון? הוא חייב לבוא... בקרוב.
זוזי כבר... אני מסתובבת ומעיפה מבט אל הילדה. מה הבעיה שלה? למה היא לא עושה כלום? לא אכפת לה שהיא תקועה בחדר שהיא לא מכירה עם זרה, ושהיא כבולה למיטתה באזיק.
שמאל־ימין־שמאל... אני מועדת. אני מרימה את עצמי וחוזרת ללכת. האור נדלק - מישהו עומד להגיע. מישהו חייב להגיע. בעוד חמש שניות. חמש... ארבע... שלוש... שתיים... אחת...
עכשיו.
כלום.
לעזאזל.
"את יכולה לשמוע אותי?" אני חוזרת. אין לי מושג למה אני ממשיכה לדבר איתה, אבל אני מרגישה כאילו שאני חייבת לדבר עם מישהו. "את חירשת?"