אופ די אני בלחץ עכשיו עם הכל

---

ראיין עמדה בפתח ביתו של תיאודור, והיא לא ידעה איך בכלל הגיעה לשם.
תיאודור שאל אותה במהלך שיעור מתמטיקה אם היא תרצה לבוא אליו, ומאיזו שהיא סיבה לא ידועה, היא הסכימה.
היא מעולם לא אהבה ללכת אל בתים של אחרים.
עכשיו תיאודור עמד מולה ופתח את הדלת עם חיוך רחב שמרוח על פניו. הדבר הבא שראתה היה חתול קטן ובלונדיני שרץ לכיוונם. כמה שהיא רצתה חתול משלה.
תיאודור הוביל אותה אל חדרו בעוד החתלתול רודף אחריו ומיילל בניסיון למשוך את תשומת ליבו. הנער התעלם ממנו, ממוקד כולו בראיין. הוא פתח את דלת חדרו בתנועת ראווה, "ראה, החדר שלי!"
ראיין הביטה בחדר מעבר לכתפו. הקירות היו צבועים כולם בשחור, והיא הרגישה קלאסטרופובית עוד לפני שאפילו נכנסה פנימה. קיר אחד היה מכוסה כולו בציורים. תיאודור נכנס פנימה וראיין אחריו, מביטה בציורים בעיון. הם היו ברמה של ילד בן חמש, אבל היה ברור בדיוק מה הוא ניסה לצייר שם.
מוות.
כל כך הרבה צורות של מוות.
אנשים שקופצים מגגות, אנשים שחותכים את עצמם עם סכינים, אנשים שבולעים כדורים.
הציור הבא הקפיא את דמה.
אנשים נדרסים.
היא בלעה את רוקה והביטה בציור בהלם, בפחד. כנראה לקח לה זמן רב יותר להשתחרר מקיפאונה, כי כשהסתובבה תיאודור הרים גבה לכיוונה. הוא כנראה שאל משהו. במקום לשאול אותו מה הוא שאל היא הלכה והתיישבה על הכיסא שליד שולחן הכתיבה שלו. היא הניחה את הקביים לצידה ותיאודור הביט בה בסקרנות ממקום מושבו על הרצפה.
"אתה אוהב חתולים?" שאל תיאודור בסופו של דבר.
היא הנהנה.
הוא חייך בהקלה לפני שהמשיך, "זה מייפל," אמר והרים את החתול מברכיו, "הוא החתלתול שלי. אבל הוא הרבה יותר מסתם חתול. אם היה מותר להתחתן עם חתולים הוא כבר ממזמן היה בעלי, למרות הפרש הגילאים המטריד מאוד בנינו." הוא השתתק לכמה שניות, ובפעם הבאה שדיבר קולו נשמע מלא בתקווה. "אני נקוסקסואל."
הלב של ראיין התכווץ לרגע. היה ברור שהוא מנסה להוציא ממנה משהו. במקום לתת לעצמה להילחץ היא חייכה חיוך קטן. "אתה הרגע יצאת מהארון מול מישהו שפגשת לפני כמה ימים," ציינה, וכמעט מעדה בלשונה, "אמיץ מצדך."
היה נראה שתיאודור נראה קצת מאוכזב. כנראה הוא באמת ניסה לגרום לה לצאת מהארון מולו. "הנטיות המיניות שלי הן חלק ממני, ומי שלא מקבל את זה צריך להישרף בגיהנום," ענה באגביות, כאילו הוא לא מאוכזב בכלל. ראיין לא יכלה שלא לחשוב שוב על אייס. הם באמת היו דומים מדי. היא הביטה בחתול, שתיאודור כבר הניח על הרצפה חזרה, והתעסקה בקביים שלה בהיסח דעת. תיאודור שינה נושא, "מה אתה אוהב לעשות?"
"לשחק במשחקי וידיאו," ענתה במהירות. לא היה צל של ספק. משחקי וידיאו היו האהבה הכי גדולה שלה. אבל אז היא נזכרה בכל הפעמים שהעיפה מעליה את אייס רק בגלל משחקי וידיאו. זאת הייתה אחת הסיבות שלא יכלה להיפרד ממנה כמו שצריך. היא הרגישה איך לחייה מתחממות, "זה... זה לא מפריע לך, נכון?" שאלה בהיסוס.
תיאודור נראה מבולבל. "למה שזה יפריע לי?"
"סתם ככה," מלמלה בתשובה ונעצה את מבטה ברצפה. אולי זה ירגיע אותה.
"מה קרה לך ברגליים?" שאל תיאודור את השאלה הקבועה שלו.
היא הביטה ברצפה בריכוז וניסתה לחשוב מה יקרה אם תספר לו. הוא בטח יזהה אותה. אין סיכוי שהוא לא שמע על הילד שנדרס מול בית הספר. אין סיכוי שהוא לא שמע שהילד שנדרס מול בית הספר הוא חלק מהקהילה הגאה.
היא החליטה לוותר על ההזדמנות.
"אתה לא צריך לפחד. אני לא אספר לאף אחד. מה זה היה, ניסית להתאבד?" שאל תיאודור.
ראיין הנידה בראשה לשלילה ולא הרימה את מבטה מהרצפה. למה שהיא תנסה להתאבד? למה זה היה הדבר הראשון שהוא חשב עליו?
"אז מה קרה?" תיאודור כבר היה נשמע חסר סבלנות. באותו רגע ראיין הבינה שאין לה יותר כוח אליו. הוא היה דומה מדי אל מי שאיבדה, והיא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו.
היא קמה ממקומה במהירות, ושריריה כאילו זעקו במחאה, אבל היא סידרה את עצמה על הקביים והלכה לכיוון הדלת. "אני הולך," אמרה רגע לפני שטרקה את הדלת מאחוריה. החדר הזה הלחיץ אותה יותר מדי. הנער הזה הלחיץ אותה יותר מדי. היא הייתה חייבת הפסקה.
בלי להסתובב אפילו פעם אחת לאחור, היא הלכה משם.

•••
ראיין היה מותש כשחזר לביתו לאחר החיפוש הממושך. החרדה כבר התפשטה בגופו.
אם תיאודור באמת מת, זאת הייתה אשמתו הבלעדית.
ראיין רק הסתתר ממנו כל הזמן הזה, הסתיר ממנו את הכוונות האמיתיות שלו, סיפר לו שקרים בזמן שתיאודור היה כנה לחלוטין איתו., הראה לו כל פרט ופרט מאישיותו ומסיפורו.
אבל ראיין רק המשיך להסתתר.
בדיוק כמו שהיה תמיד.